1
ענת — שלושה חודשים קודם לכן
פח של מחשבות, מחשבות בהירות, אווריריות, קלילות, אפרוריות עגמומיות, אפלות, חולפות במוחי. מחשבות מהנות, מענגות, מרגשות וקודרות, חודרות אליו בערבוביה חסרת כיוון, פח שטומן לי פח במחשבה עליהן, מאפשר לי להיות מה שאני ומה שאינני, מה שאני רוצה להיות, בוחרת להיות. אני מלקטת מתוכן את אלו שגורמות לי לצוף בפנטזיה שאני בוחרת לי, ניגוד משווע למה שאני בחיי היומיום, רואת חשבון שעיסוקה רציונאלי, שבוחרת לחלום בהקיץ כמו תיקון לנשמה, תיקון להוויה הכבדה המחפשת הקלה למציאות שאני חיה בה. אני יכולה לשקוע בהזיות כמו אליס בארץ הפלאות, במציאות שהכול בה אפשרי, אבל הכול בה הזוי, עצים ורודים וחתולים מדברים, פרחים שחורים עם ריבועים לבנים, שבילים מרקדים צבעוניים, שמזמינים אותי להיעלם בהם לשעות, להצטנף בהזיה שהם מושכים אותי אליהם. אני הכי אוהבת לדבר עם ג'וליאן, החתול הג׳ינג׳י, זה החצוף חסר התרבות, חסר המוסר, שאומר כל מה שבא לו, שעושה ככל העולה על רוחו, שמחציף פנים ומעז להתהולל ככל שמתחשק לו. זה שגורם לי לחייך ולצחוק, לשפוך את הלב, לשקוע במחשבות, להיות עגמומית ולעיתים גם להתכרבל ולצוף. ואז ג'וליאן מופיע, מצחיק אותי, כמו שיובל שלי פעם היה גורם לי לצחוק ולהצטנף בחיקו. יובל שאחרי שתי כוסות של יין משתחרר ומהפנט את מי שסביבו בסיפורים מעולם הטיסה שלו, בנגינה שלו בפסנתר שמושכת את כל מי שמסביבו כדבורים לדבש. ג'וליאן, החתול הג׳ינג׳י הזה, מושך אותי אחריו בשבילים של חוסר אחריות וגורם לי לשקוע בהזיות, ורק חיוך זחוח על פניי מסגיר שאני לא כאן. אני לא מעִזה לעשות את זה כשמישהו לידי, לברוח לעולם הפנטזיה, רק בשבת בבוקר או מאוחר בערב, כשהבנות כבר ישנות ויובל נמצא בעבודה או בטייסת, ואני לבדי. המחשבות והדיאלוגים השנונים של ג'וליאן שואבים את הרהוריי, גורמים לי לנוע בשבילים לא מוכרים, שאינני מעִזה לדרוך בהם במציאות, ולחשוב מחשבות שגורמות לי לרצות לנתק את הקשר לגוף, "לתת למוח לטייל", כמו שיובל קורא לזה כשהוא תופס אותי במצב הזה. לעיתים כשאני הוזה בעיניים פתוחות, אני לא מודעת כלל לקורה מסביבי, כמו במצב מדיטטיבי שמאפשר לי לעוף מהגוף ולהיות בכל מקום שארצה. באחת הפעמים יובל תפס אותי ככה בסלון, לא חשתי בו עד שנשק לי, ושאל אותי איפה הייתי. הייתי עם ג'וליאן, עניתי לו, והוא שכבר הכיר אותו מהסיפורים שלי, חייך ואמר שעוד יבוא יום והחתול הזה ישאב אותי לעולמו. צחקתי, אמרתי לו שזה לא יקרה לעולם. לכי תספרי לו שג'וליאן לא יהיה ג'וליאן אם יהפוך למציאות, שהוא איננו הנסיך על הסוס הלבן שאני חולמת עליו. יש לי כבר נסיך, שאמנם נוהג רק בטויוטה לבנה, אבל בשבילי הוא הנסיך האחד והיחיד, זה שאיתו אני רוצה באמת לחלוק את חיי, לחבק ולאהוב אותו, להיות מוקסמת ממנו, להעריץ אותו. אבל אז, כמו יצר רע, ג'וליאן משתלט עליי בלשונו החלקה, כמו הנחש בגן העדן.
ואיך יכולה דמות של חתול ג׳ינג׳י להיות נחש חד לשון שממס כל מחשבה רציונאלית? זהו, אני מחליטה, אני מעלימה את החתול הזה מחיי, מעיפה אותו לעד, שלא ידיח אותי ושלא ישבש את חיי. אבל אז כמו משום מקום, העקבות שלו גוררות אותי, שואבות אותי לעולם הזוי וכאוטי. החתול הזה, חסר התרבות והמוסר, עומד מולי על החלון ועם הביטחון העצמי האינסופי שלו לא מבקש ממנו להכניסו הביתה, כי אם לגרור אותי אליו אל החוץ. לשאוב אותי לעולמו ולהעלים אותי.
יום אחד הוא נעלם כליל, אבל אז, כמו משום מקום, זה פגש בי. רק בדיעבד הבנתי מה גרם לי להתנהג אחרת. לא עצרתי באותו הרגע לחשוב מה עובר עליי. כמו צליפת שוט עלומה, כמו מכת ברק שהגיחה משום מקום, שום דבר לא הכין אותי לתחושות האלה שהלכו וכרסמו בי, הלכו והשתלטו על הווייתי, הלכו ושינו אותי. התהליך לא היה חד ומטלטל, אבל השינויים הקטנים שיצרו אצלי מציאות חדשה, היו כמו אצל אותה צפרדע בסיר המים הרותחים. גם היא לא הבינה מה קורה איתה עד שהיה מאוחר מדי.
לחיות עם איש צוות אוויר זה לחיות בחרדה שבכל יום את עלולה לאבד אותו. יש שיגידו שזה נכון לכל אחד, אבל אני לא חושבת כך. אצלו המעבר ממצב רגיעה למצב סכנה מוחלטת הוא חד ומיידי. רגע אחד הוא איתך בטלפון או חבוק בזרועותייך, מריח מניקיון וממי גילוח, ועשר דקות לאחר מכן הוא יושב על טונות של חומר נפץ ודלק סילונים, מוזנק למשימה שסכנת החיים בה חדה ומוחשית. כשהתחתנו, היה ברור לי שאני צריכה עצבים מברזל כדי לחיות עם יובל. החיים על גבול הסכנה היומיומית גרמו לי לחיות בצל החרדה לאבד אותו. החשש הזה ליווה אותי כל חיינו המשותפים, אבל הוא גם זה שגרם לי לחשוב יום אחד על עצמי, על הצרכים שלי.
יש ימים שאני חשה כאלמנת קש, יש לי בעל, אבל אני לבד. "ללכת עם ולהרגיש בלי", זה אולי המושג שאני מתחברת אליו בשנה האחרונה. נכון, החלק הפיננסי בחיים שלנו מעולה, אין לנו חובות, משכורות גבוהות לשנינו. אפילו שכרגע נכנסת רק הפנסיה שלו, מדובר בכל זאת במשכורת כמעט זהה למה שהרוויח בצבא כשהיה עדיין בשירות פעיל. ימי המילואים שהוא עושה אחת לשבוע, משלימים את השאר. המיזם שלו עדיין לא מכניס לנו כסף. בשביל מה הוא צריך את זה לכל הרוחות, לא הגיע הזמן שיירגע ויקדיש לי, רק לי ולא לבנות ולי, תשומת לב? אני לא זוכרת חופשה אחת שיצאנו לבד, רק הוא ואני מאז ירח הדבש הקצר שלנו. כשהוא מגיע הביתה, הוא יוצא מייד לריצות שלו ומאוחר יותר כשהוא חוזר, יש לו שיחות לכל העולם: לטייסת שלו, לאנשי הפרויקט שלו, לחו"ל ולאן לא. כשהוא נרגע מכל זה, הוא מטפל במטלות הבית שמזמן סיכמנו שהן באחריותו, כביסות והכנת אוכל לבנות למחר. הוא אוהב לבשל, אפילו בשלן מצוין. הבנות אוהבות את האוכל שהוא מכין, לא מוכנות לאכול את מה שאני מכינה. אני חושבת שהן חשות את זה שאינני מתחברת לצד הזה של הבית. יובל לקח עליו את מה שאני לא אוהבת לעשות, את הכביסות, הבישולים והגיהוץ, וכשאני חוזרת בערב אני משתדלת לסדר את הבית. העוזרת שמגיעה פעמיים בשבוע משלימה את השאר. כשאנחנו מצליחים למצוא כמה דקות שקטות, לאחר שהבנות חדלו מהכניסות והיציאות לחדר שלנו, שנינו כבר צל של עצמנו. אני מתה מעייפות, נרדמת כמעט מייד, והוא שקוע בקריאה של מאמר או משהו במחשב. נדמה שהאהבה המטורפת שלנו התפוגגה והפכה לשגרה, לנוחות, לחיים על טייס אוטומטי. אין לנו ריגושים כמו שהיו לנו כשהכרנו, אין גילויים חדשים, רק זיכרון קלוש של מה שהיה פעם. אני חסרת סבלנות כלפיו, המריבות והכעסים על ההיעדרויות הארוכות שלו, על ההגעה בשעות מאוחרות, על השכחה של האירועים המשותפים שהיינו צריכים ללכת אליהם — כל אלו גורמים לי לחזור ולהתפרץ עליו לא אחת. הוא מצידו תמיד מסתגר ושותק. "מה את רוצה שאעשה?" הוא שואל תמיד בחוסר אונים שרק מטריף אותי עוד יותר, "הרי אנחנו כרגע מנסים לבנות את עצמנו שם, יש לי מחויבות לחברה האלה, הם באו אחריי ובגללי." אך אני לא שומעת אותו ואולי לא רוצה להקשיב. הדבר שגורם לי לחוש מנותקת ממנו הוא זה שהוא לא משתף אותי בתחושות שלו. אני לא יודעת מה הוא חושב או מרגיש כבר זמן רב. ברגעים הנדירים שאנחנו כבר מצליחים להיות ביחד, אני כבר לא יודעת במה לשתף אותו ומה לחלוק איתו. הוא אדם רגיש מאוד, אבל רגשות הוא אינו חושף כמעט, ספינקס.
משונה העובדה שיש לי הכול לכאורה, מרגיש לי כאילו אין לי כלום.לעיתים נראה לי שמה שמתחזק את הקשר ביני לבין יובל זה רק הבנות הנפלאות שלנו עדי ויערה. הן קשורות אליו יותר, אין לי ספק. יש להם שפה וקודים משלהם הגורמים לי לחוש שאני מחוץ לקבוצה הזו. הן נשמעות לו במהירות ולא משום שהן מפחדות ממנו. בדברים החשובים באמת הן תמיד פונות אליו, אם זה מסלול לימודים או בחירת בגד. הוא תמיד איתן כשהן זקוקות לו, נותן להן להרגיש שהוא שם ובשבילן. כשהן חולות ולא מרגישות טוב, דבר ראשון זה "אבא". עוד שהיו קטנות והוא כבר היה מפקד טייסת, גם כשחזר עייף עד מוות בלילות, היה יושב להקריא להן את הסיפור שלפני השינה. כשנעדר מהבית בלילות, ואני הייתי צריכה לספר להן את הסיפור שלפני השינה, לא חסכו השתיים את ביקורתן ממני. "את לא יודעת לספר את זה כמו אבא," היו אומרות לי. "כשהוא מספר, אנחנו רואות את הסיפור." בהתחלה זה מצא חן בעיניי, הקשר החזק הזה ביניהם, אך הוא גם זה שגרם לי בהדרגה לחוש מבודדת, כמו אורחת בחייהם כמעט. רציתי אותו לעצמי, אינני מתביישת לומר זאת, רציתי אותו לעצמי לכל הזמן, רציתי לחוש שוב את תחושת ההתאהבות הזו, המרגשת והמסעירה.
העבודה שלי במשרד רואי חשבון גדול בתל אביב מכלה כמעט את כל זמני. שנינו אנשי קריירה שהילדים שלהם סופגים את זה לא אחת, אני לא רוצה להצדיק את עצמי, הרי יש לי חלק די גדול בכך. אני כבר בת ארבעים וארבע עוד מעט, בשיא פריחתי. בורכתי בגנים טובים, והמחמאות שמגיעות מסביב מהגברים שאיתם אני במגע בעבודה, גורמות לי נחת לא אחת. יש ימים שנדמה לי שאני מתלבשת בצורה סקסית רק כדי לשמוע מהם מילות עידוד וכמה טוב אני נראית היום.
בדיעבד הבנתי שהאירועים שקדמו למה שעבר עליי, נבנו בתהליך ארוך של חיפוש עצמי. מצאתי את עצמי לא פעם כמהה למגעו של יובל, לחיבוק, לישיבה בלילה יחד על הספה מול הטלוויזיה, כשהוא מלטף רק אותי ומתייחס רק אליי, אומר לי שאני יפה בעיניו. הוא איש של מגע, יובל, מחבק ומנשק את הבנות כל אימת שהן עוברות על ידו, אך איתי, נראה לי שהוא ממוקד בי רק כשאנחנו בחדר השינה. כשאנחנו כבר מקיימים יחסי מין אני נהנית מאוד. מעולם לא זייפתי ולא העמדתי פנים, אך חסרות לי המחמאות, העידוד, שימשיך ויאמר לי כמה אני מושכת בעיניו. לא אמרתי לו זאת, לא רציתי שייפגע, שיחשוב שאני מבקרת אותו או אולי חושבת שהוא נכה רגשית. אין לי ספק שאני אוהבת את יובל, אוהבת אותו מאוד אפילו, אבל משהו חסר לי בקשר הזה בינינו. לעיתים נראה לי שאנחנו שרויים בשגרה מנוונת, שהזוגיות שלנו מתרוקנת מחדוות החיים והחיוניות שלה.
אני נוכחת שאני נהנית להיות בעבודה יותר מאשר בבית. למרות העיסוק הלחוץ ולוחות הזמנים המכווצים, אין לי בעבודה מטלות שגרתיות אינסופיות כמו עבודות הבית שלא נגמרות אף פעם. בעבודה אני זוכה למחמאות על מה שאני עושה, על השנינות ועל היצירתיות המתוחכמת שאני יוזמת בכל פעם, מפתיעה עמיתים לעבודה לא אחת כמו גם לקוחות שחוזרים אלינו שוב ושוב בשל התחכום החשבונאי שאני מבצעת עבורם.
כשפגשתי את אלון במשרד שלנו לפני כמה חודשים, לא ידעתי שבשלו יתהפכו חיי. הוא מנכ"ל ובעלים של רשת חנויות גדולה לאספקת ציוד משרדי. בוקר אחד הוא בא לפגישה עם גדי המנכ"ל שלנו. הוא ביקש שנערוך לו את דו"חות החברה לקראת מכירה שעמדה להתרחש בחודשים שלאחר מכן. כשקמתי לצאת מהפגישה, פנה אלון לגדי והתנה את ההתקשרות בכך שאני אהיה אשת הקשר מולו ואוביל את התהליך. ניסיתי להסביר שיש לי צוות גדול ושאבחר את הטוב ביותר עבורו, אך הוא חזר והתעקש שרק אני אהיה אשת הקשר מולו. אילו ידעתי אז למה הדברים יובילו, סביר להניח שהייתי דוחה זאת על הסף.
למחרת כבר קבע איתי פגישה במסעדה ליד מלון דן. ארוחת צוהריים. הוא לא שאל אותי כלל מה אני מעדיפה לאכול, או מה אני אוהבת, פשוט קבע. ככל הנראה רצה להרשים אותי. כשנכנסתי למסעדה, השעה הייתה שתיים ומרבית סועדי הצוהריים הקבועים כבר נעלמו משם. הוא חיכה לי בפנים, קם והסיט כיסא במקום הישיבה הטוב יותר ששמר עבורי.
"אני שמח שהגעת, אני חייב התנצלות על זה שכפיתי על גדי שאת תרכזי את ההתקשרות מולנו. יש יותר מדי דברים על הכף ואת איכות עבודתך כרואת חשבון מעולה שמעתי מכמה אנשים שהיו ועודם לקוחות שלכם."
חייכתי למחמאות, נותנת לצוף שבשפתיו ללכוד את רגשותיי.
"תשתי יין?" שאל ואני לא סירבתי, אף שמעולם לא שתיתי יין בארוחת צוהריים עסקית. הוא הזמין בקבוק יין שאת שמו לחש למלצר.
"אני אוכל כאן הרבה," אמר ונשמע כמתנצל, "אז תרשי לי להציע לך מה לאכול? אוהבת מאכלי ים?"
"פחות, אני אישה של בשר," עניתי.
"טורפת," חייך וחזר לעיין בתפריט תוך שהוא אומר למלצר מה להגיש לנו.
השיחה קלחה ואני מצאתי עצמי צוחקת ונהנית מהארוחה כפי שמזמן לא קרה לי. הוא התבונן בי לכל אורך הפגישה בינינו, העיניים שלו בחנו, התבוננו בי סקרניות. ראיתי אותו מפשיט אותי במבטיו, אבל איכשהו במקום להרגיז אותי זה החמיא לי.
שלושה ימים לאחר מכן התקשר שוב וקבע איתי לארוחת צוהריים. ניסיתי להתחמק ולבקש שניפגש במשרד. חששתי להיות איתו לבד שוב, אך הוא אמר לי שעדיף שניפגש בחוץ, כך ננצל את הפגישה גם לעבודה וגם לארוחה. באותו בוקר בחרתי ללבוש את השמלה הכחולה הצמודה, זו שמבליטה כמעט כל קימור בגופי, ונעלתי את נעלי העקב הכחולות עם הנקודות הלבנות העדינות בקצה, שקניתי לפני כחודש. לצווארי ענדתי שרשרת פנינים שקניתי עם יובל לפני כמה שנים. בחנתי את עצמי במראה הגדולה שבחדר השינה. נראיתי זוהרת. כל מי שראה אותי שאל אותי מה קרה שאני נראית טוב עוד יותר מתמיד. האמת היא שרציתי להרשים ולגרוף מחמאות, כמו מהמרת האוספת בכל צעד את כספי הזכייה שלה.
ארוחת הצוהריים הייתה משובחת. כשהגענו לקינוח, הרגשתי מהופנטת מהעוצמה והחיות של אלון, מנגיעת כף יד אקראית או אולי לא בכף ידי, שגרמה לרעד בגופי. הוא הסתכל בי כשמשכתי לבסוף את ידי מתחת לכף ידו, חייך ובחן את תגובתי כארי הבוחן את תגובת טרפו. השבתי חיוך אך החזקתי את ידי מעבר לשולחן, ממוללת את טבעת הנישואין שעל אצבעי, מזכירה לעצמי ולו שאני אשת איש ושאסור לי אפילו לחשוב את מה שמתרוצץ עכשיו במוחי. הוא קם להיפרד ושוב לא יכולתי שלא לשים לב לקומתו התמירה ולשיער המאפיר בצדעיו. גבר נאה ובטוח בעצמו חשבתי, כמו שאני אוהבת. נפרדתי ממנו, משהה כפי בידו, נותנת לחמימות כף ידו להרטיט את גופי ואת מוחי. מעניין איך נגיעת יד אקראית של גבר זר יכולה להיות פתאום ארוטית, שהמגע שלו יגרום לי לחשוב, לחייך, אין ספק שזה נעוץ במוח. הלכתי משם ברגל למשרד שלי הממוקם לא הרחק משם. השמש של חודש אוגוסט להטה ואני לא ידעתי אם חומה, היין או חום גופי הם אלה שהטריפו אותי. חשבתי על אלון מהרגע שעזבתי אותו, לא יכולתי להתיק את דמותו ואת מגעו ממחשבותיי.
כשהגעתי הביתה לפנות ערב, הבנות עוד היו אצל חברותיהן, מאחרות להגיע הביתה. כשיובל נכנס כרכרתי מסביבו כחתולה מיוחמת, כרכתי את זרועותיי סביב מותניו והצמדתי את גופי אליו, מתחככת בו. "אני רוצה אותך, יקירי," אמרתי ומשכתי אותו אחריי לחדר השינה סוערת, רותחת. הסתערתי עליו, כמעט תלשתי את בגדיו ממנו.
"רגע," חייך אליי, "מה קרה היום, אין משחק מקדים?"
"הבנות צריכות לחזור עוד מעט ואני רוצה אותך. התגעגעתי אליך, כבר מזמן לא היה לנו רגע לעצמנו," אמרתי לו ומשכתי אותו אליי.
"מישהי פה בוערת," אמר לי וליטף את פניי. חשתי את גופו מתעורר ומוכן לעומתי, חודר אליי, גורם לי להגיע לאורגזמה כמעט מייד. משכתי אותו לתוכי, כורכת את רגליי על ירכיו. פניו של אלון חזרו והופיעו מולי וקולו המפלרטט כמו קורא באוזניי, ולפני שיובל הגיע לסיפוקו, מצאתי את עצמי מיטלטלת באורגזמה חזקה כל כך שוב. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שחוויתי שתי אורגזמות ברציפות. משנרגעה סערת גופי, ליטפתי ונישקתי את חזהו נטול השערות כמעט.
"אנחנו צריכים לעשות את זה מדי פעם," לחש לי. "לקחת לנו פסק זמן מהעיסוקים שלנו ולהיות שוב יחד, כמו פעם כשאת ואני עוד היינו רק אנחנו, לפני שיערה נולדה."
קולות טריקת הדלת למטה החזירו אותנו לקרקע המציאות הבנאלית של החיים בחיק המשפחה.
"מישהי מהן הגיעה," לחש ופנה לאמבטיה להתרחץ. בערב ישבתי לידו בחדר המשפחה ונצמדתי אליו, כמבקשת שיגן עליי מפני עצמי. לא חדלתי מלחבק ולנשק אותו, מנסה להזכיר לעצמי שהוא אישי ואבי בנותיי, אך דמותו של אלון חזרה ועלתה מול עיניי כשד עקשן המסרב ללכת לדרכו. כששכבנו לישון, לא נתתי ליובל מנוח כל הלילה. נצמדתי אליו וחיבקתי אותו כדי להזכיר לעצמי כמה אני אוהבת אותו.
בבוקר בדרך לעבודה התקשרתי לנעמה וליעל, החברות הטובות שלי מימי התיכון, וקבענו להיפגש אחר הצוהריים, בבית הקפה הקטן המועדף עלינו. תמיד היינו יחד, "הבנות", משתפות זו את זו באהבות, בריגושים, בחששות ובפחדים שלנו. הייתי חייבת לספר להן את מה שעובר עליי, לחלוק איתן את שמסעיר אותי ומבלבל את חושיי.
יעל היא סמנכ"ל מכירות באחת מחברות הסלולר, ונעמה היא עורכת דין במשרד משגשג. וכשהתחתנו, בחרנו לגור בסמיכות. הבעלים שלנו היו חלק מהעסקה ואיכשהו מצאו להם שפה משותפת. במהלך חיי נישואיהן, היו לשתיהן כמה רומנים. הן הצליחו לשמור על איזון וניהלו חיי משפחה שגרתיים במקביל לרומן הסוער, ואיכשהו הבעלים שלהן לא גילו זאת אף פעם. עכשיו יעל בהפוגה, כמו שהיא מכנה את זה, כבר שנה שלא היה לה מאהב. "אני לא צריכה את זה כרגע, צביקה חזר להיות המאהב שלי," הייתה מצחקקת כששאלנו אותה מדי פעם מה חדש, נלהבות לשמוע את הסיפורים המסעירים שלה. "אני שבעה, אין לי כרגע כל צורך בהשלמה מהצד." לנעמה היה איזה מישהו במשרד, עורך דין צעיר הכרוך אחריה, שמדי פעם עוד הזדיינה איתו כדי לחוש שהיא עדיין בעניינים. לי מעולם לא היה צורך בכך, והן צחקו עליי תמיד שאני ויובל זוג משמיים שלא רואים כאלה יותר היום.
כשישבנו והתחלתי לספר להן את מה שעובר עליי, תלו בי שתיהן זוג עיניים משתאות שהפכו במהרה למסע שכנוע מהיר.
"כל הכבוד לך, אולי תתחילי לצאת מהקופסה שלך ולראות את העולם מסביב," אמרה יעל.
"תשקיעי בעצמך, את בת ארבעים ושלוש ואת נראית נפלא, בטן שטוחה וטוסיק מוצק ועסיסי, חזה זקוף שלא זקוק לתמיכה, לא רואים שעברת שתי לידות, תמיד היית היפה מבין שלושתנו, מגיע לך ליהנות," השלימה נעמה.
"קודם כול, אני עוד מעט בת ארבעים וארבע והחזה שלי זקוף כי הוא קטן," אמרתי להן.
"את היחידה בינינו שעדיין לובשת מידה 38, את אישה יפה וסקסית," אמרה נעמה, ולא הבנתי אם היא אומרת זאת מתוך קנאה או פרגון. "הרומן הזה יצית בך שוב דברים שכבר מזמן שכחת שהם קיימים."
"אם תהיי חכמה, הוא לא יֵדַע על זה בכלל. תחשבי שיצאת לחופשה קצרה," תמכה בה יעל.
"יובל לא אידיוט, הוא יבחין מייד בשינויים בהתנהגות שלי," אמרתי. "אני מתביישת מהמצב הזה, אני מתביישת מיובל, חוששת מהתגובה שלו אם ייוודע לו על כך."
"תפסיקי לדבר שטויות," הפריכה נעמה את חששותיי, "את חושבת שיאיר אידיוט? אבל איכשהו תמרנתי את זה כך שהוא לא ידע מזה לעולם. כבר היו לי שתי מערכות יחסים לא קצרות, והוא אפילו לא הרגיש שהן התחילו או הסתיימו."
ישבנו כך שעה ארוכה כששמתי לב שהן אפילו לא שאלו שאלה אחת על אלון. מבחינתן, היה חשוב להן להפוך אותי לאחת מהן ולא עניין אותן במי מדובר. "אתן אפילו לא שואלות אותי מי זה," אמרתי.
"מה זה חשוב מיהו," ענתה נעמה. "כשתרגישי שאת רוצה לספר, נקשיב לך."
הטלפון שלי צלצל. "את מגיעה היום הביתה?" שאלה אותי עדי בציניות מהעבר השני של הקו, "זוכרת שהיום יש אסיפת הורים?"
צללתי בחזרה לקרקע המציאות ונפרדתי מהן מבולבלת. ואולי כבר לא?
בפגישה הבאה שלנו נתן לי אלון עט מתנה. עט יקר, מונט בלאן כסוף, עם חריתה עליו — "ענת גרנית", כמו למנוע את המצב שלא אקח אותו ממנו. לא משהו אישי מדי, אך אישי מספיק להדגיש שאני יקרה לו. מתוחכם אלון, דרך המחוות הקטנות האלה בחן אותי. הפגישות שלנו החלו תמיד כפגישה עסקית, כדי לא לגרום לי להרגיש מאוימת. הוא דאג להחמיא לי על צורת הניתוח וההבנה שלי, על היכולת להעמיד דברים על דיוקם, ודברי השבח הלכו והתרבו ככל שנפגשנו. בפגישה החמישית כבר דאג להחמיא לגזרתי ולמראי, ואני התמוגגתי. בפגישות הבאות הנגיעות האקראיות שלו בידי הפכו נועזות יותר, ארוכות יותר, ואני לא מחיתי. נהניתי מהחיזור, מההתמקדות שלו בי. הוא חולל מסביבי כאומן, הסעיר את חושיי, טווה קורים כעכביש כדי ללכוד את נשמתי וגרם לי לסחרחורת. התמסרתי לתחושות שעורר בי, התמכרתי לתחושת הכוח שקיבלתי בפיתוי ובתשוקה. משהו בשיחות איתו סחף אותי, גרם לי לחוש שוב אישה נחשקת. מצאתי עצמי מפלרטטת איתו בחזרה, המגע שלו בידי מכשף אותי.
התחושות שלי הופכות עזות כשאני מדמיינת אותנו יחד. ההתנהגות החופשית שלו סוחפת אותי ואני יוצרת סביבו הילה של מאהב אולטימטיבי. אחרי שזלזלתי בתמרור העצור, תמרור ענק של אין כניסה נדלק מולי, כניסה לנתיב מסוכן. אמות המוסר שלי אומרות לי שאסור לי להיכנס כך לנתיב המסוכן, להתרחק מעץ הדעת, אבל איכשהו הן מתפוגגות כשהפנטזיה משתלטת עליי. קלות הדעת של אלון גורמת לי לצחוק, לחייך לאבד את הראש. המילים השנונות המפלרטטות גורמות לי לחוש שמתאמצים לרצות אותי, להרגיש מחוזרת, לא מובנת מאליה. לפתע יובל נראה לי רציני להחריד, דהוי וחסר חיים לעומתו. המפגשים עם אלון מרוממים את רוחי, גורמים לי לחשוב עליהם מהרגע שהם מסתיימים ואני חוזרת למשרד, מפגישה לפגישה, משיחת טלפון לזו הבאה שאני מצפה לה, אני מתרפה, חשה חופשייה, משוחררת, וחומות ההגנה שלי מולו נעלמות, מתפוגגות לתחושה של ציפייה.
מוזר איך הפנטזיות שלי הופכות למילים בשיחות שלי עם יעל ונעמה, ואט אט רוקמות דרכן למעשים. האם יש בכוחי להפוך את הפנטזיה הזו למציאות? ודאי. די שארמוז לו שאני מעוניינת בו, שאעודד אותו להמשיך, והוא יסחף אותי אחריו. עד כמה רחוק אני מוכנה ללכת, עד כמה אני מוכנה להביא את עצמי למקום שלא הייתי בו מעולם? איני יודעת. אני חולמת בהקיץ במשרד, מצפה לטלפון ממנו, לקול הבריטון שלו שמטריף את חושיי ואני מתביישת. חושבת על יובל במשוואה הזו, מה זה יעשה לו אם ידע. כרגע אני לא רואה את עצמי שוכבת עם אלון, אבל אני חייבת לעצור את זה, שאם לא אפסיק עכשיו ומייד, העניינים יצאו מכלל שליטה.
