יום אחרי גיל שלושים
התעוררתי עם חור בלב. אשתי אמרה שאולי זה פשוט מקרין לי מהחור בשן, אבל גם אחרי שסתמתי אותו – הכאב לא עבר.
הלכתי לרופא לבדוק את זה והוא לא מצא כלום. הוא אמר שבגילי זה בטח פסיכוסומטי, ולפי כל הבדיקות הכאב הזה לא אמור להיות. ניסיתי לשכנע את החור שהוא לא אמור להיות קיים – אבל הוא לא הקשיב. נתקע לי על הפסיכוסומטי.
הסברתי לו שגם מבחינה נפשית הוא הגיע לבנאדם הלא נכון.
הנה, תסתכל, אמרתי לו. אתה רואה את זאת שישנה לידי? זאת האישה הכי טובה שמישהו היה יכול לבקש. גם יפה, גם אופה, גם חכמה, גם... הכול. והיא שלי. אז מה אתה אומר על זה?
החור לא ענה, אבל היה נראה שהוא מתחיל להשתכנע.
ואתה יודע כמה אנשים היו רוצים עבודה כמו שלי? המשכתי.
חלום! ושנינו עובדים, אז במצב היום במשק אין על מה להתלונן. ובכלל – העיקר הבריאות ולא הכסף, ובלי עין הרע הילדה נולדה בריאה טפו טפו טפו, וגם אנחנו שנינו אפילו לא עייפים מדי בגללה. ילדה נוחה, אין מה להגיד.
אפילו עדיין יש לנו חבר'ה. זה לא שאנחנו יושבים בבית כל היום כמו זקנים. ההורים לוקחים אותה לבייביסיטר ונותנים לנו "זמן איכות", ואם לפעמים יש איזה מפגש מתוכנן עם חברים אז גם.
נו, אמרתי לו, אתה מבין שגם פסיכוסומטית אין לך קייס?
היה נדמה לי שהוא רוצה להגיד משהו אבל הוא כנראה התחרט. טוב מאוד.
ליתר ביטחון החלטתי לעשות דברים שאין מי שלא יקנא שאני עושה אותם. שהחור יראה וייצאו לו העיניים. טסנו לצרפת לסנובורד, ולתאילנד לבטן-גב. הזמנו שף פרטי איטלקי, מסז'ים... מה שאתה לא רוצה. אבל איכשהו הוא לא הבין... הוא לא העיפרון הכי חד – החור הזה. אני לא יודע עוד איך להסביר לו.
הוא אשכרה רואה שאני עושה את הדברים הכי מהנים, הכי מטריפים בעולם, ובכל זאת הוא מתעקש לטעון שאני לא נהנה.
תגיד לי יא חתיכת חור מטומטם, אמרתי לו, אתה חושב אני סחי? אתה מבלבל אותי בטעות עם כל היבשים האלה, שכיף איתם במסיבות? אני לא. לי באמת כיף. לנו באמת כיף. אנחנו משפחה צעירה ומגניבה, משפחה של בליינים, לא כמו כל השאר...
אבל סבבה, החלטתי בסוף להגיד לו, אני הולך לקראתך, כן? אבל לא בגלל שאתה צודק, אלא בגלל שאני בנאדם טוב. נשחרר לך איזו עצם... סבבה.
יש דברים שעשיתי – אם אני עכשיו פייר איתך, כן? פייר, ביני לבין עצמי, לא את כל הדברים האלה רציתי. אבל לפעמים דברים שרציתי... זה פשוט לא נראה טוב. אז קצת מקריבים, אתה יודע. אבל איזה יפה זה בסטורי, הא?