כל ההרפתקה המוזרה התחילה בימים הראשונים של החופש הגדול.
החברים מהכיתה שלי נסעו למחנה קיץ של הצופים ואני החלטתי לא להצטרף, כי בשנה שעברה היו שם שלוש ילדות מעצבנות שכל הזמן רק דיברו והִסתוֹדדו וסיפרו סודות אחת לשנייה ולא שיתפו אותי בכלל. אפילו בלילה לא הצלחתי להֵירדם כי הן לא הפסיקו לדבר ולצַחְקֵק. חוץ מזה, מיליון יתושים עקצו אותי ונראֵיתי כמו חולה באֲבַעְבּוּעוֹת רוח ואַדֶּמֶת יחד.
דַוְוקא השנה חשבתי שיהיה נחמד, כי נועה, החברה הכי טובה שלי, היתה אמורה לצאת למחנה, אבל בסוף היא נסעה עם המשפחה שלה לטיול בחוץ לארץ והשאירה אותי כאן לבד.
בסופו של דבר הצטערתי שלא נסעתי למחנה, כי היה לי נורא משעמם. אמנם הלכתי קצת לבריכה אבל זה לא נעים לשחות לבד, וגם הלכתי פעמיים לסבתא, אבל ידעתי שלכולם יהיו חוָויוֹת משותפות מהמחנה ואני ארגיש לא בעניָינים. ישבתי בחדר שלי ולא עשיתי כלום, בָּהיתי בקיר וחלמתי בהָקִיץ.
אבא היה עסוק בסלון. שמעתי אותו מדבר בטלפון ועובד על המחשב שלו. אמא הודיעה שיש לה ישיבות חשובות והיא תגיע מאוחר מאוד בערב, וביקשה שלא נחכה לה.
יצאתי מהחדר ונכנסתי על קצות האצבעות לסלון כדי לא להפריע לאבא. אבא העיף בי חצי מבט מעל מסך המחשב שלו ומִלמל לעברי: "הַי, ענבר, את רעבה? רוצה ארוחת צהריים? מה דעתך שאכין לך שניצל כמו שאת אוהבת?"
"לא, ממש לא. אני לא רעבה." קצת שיקרתי כי ידעתי שבעצם אבא עסוק בעבודה ולפי טון הדיבור שלו הרגשתי שממש לא מתחשק לו לעזוב הכול ולהיתקע מאחורי המחבת כדי להכין לי שניצל. "אולי אחר־כך," אמרתי, כי בכל־זאת לשניצלים של אבא יש טעם מיוחד, אולי בגלל שהוא שר בקול גדול וזַיְיפני כשהוא מכין אותם ואולי סתם יש לו איזה מַתכּוֹן סודי, מִסתוֹרי.
"טוב," אמר אבא, והרגשתי את אַנְחַת הרְוָוחָה שהֶחֱניק בתוכו, "נֹאכל אחר־כך. אהה... אולי תִרצי שנלך להצגה יומית כשאסיֵים את העבודה?" שאל אבא, שלמרות שהוא היה שקוע כולו במחשב, הצליח להבחין אֵיכְשהו שאני מתה משִעֲמוּם וזקוּקה לקצת פעילוּת.
"אפשר..." עניתי בחוֹסר חֶשֶׁק.
"טוב, בינתיים תִבדקי ב'עכבר העיר' איזה סרטים מציגים קרוב," אמר אבא והִפריח נשיקה באוויר לכיווּן המקום שחשב שאני נמצאת בו. אם רק היה מרים את ראשו מעל המחשב היה מגלה שהנשיקה שלו נתקעה על הקַקטוּס שהבאתי לו במתנה.
יצאתי מהסלון ודִשדשתי לחדר שלי. התיַישבתי על המיטה וחשבתי מה כדאי לעשות. החלטתי ללכת לטיול קטן בשכונה. אולי אפגוש חברות מבית־הספר או מישהו מהצופים שגם הוא לא יצא למחנה. נעלתי את נעלי הספורט שלי ופתחתי את הדלת.
שמעתי את אבא צועק לעברי: "אל תשכחי לקחת כובע. השמש יוֹקֶדֶת."
"מה? אני לא שומעת," עניתי, טרקתי את הדלת ודהרתי במורד המדרגות כדי שאבא לא יספיק לדחוף לי את הכובע, שלא היתה לי שום כוונה לקחת, כמובן. רק זה חסר לי, שיֵרדו עלי בגלל הכובע. מה, אנחנו במדבר? אנחנו בסך־הכול בתל־אביב וכמעט כל הרחובות מוּצלים.
יצאתי מרחוב רחל שבו אני גרה וחלפתי על פני בית־הספר שלי, שהיה עכשיו שוֹמֵם וריק. פניתי ימינה והמשכתי לצעוד ברחוב אדם הכהן ומשם שמאלה לשְׂדֵרוֹת בן גוּריוֹן. הלכתי לאורך השְׂדֵרָה המוּצלת וקניתי לי ארטיק בקיוסק. התיישבתי על ספסל בגינה, ליד מתקני המשחקים שאליהם היינו הולכים כשהייתי קטנה, והִצטערתי שאני כבר לא כזאת קטנה. כל־כך בא לי להתנדנד, אבל הִתביישתי, פחדתי שמישהו מהחברים שלי יראה אותי. משם פניתי לאִבְּן גַּבִּירוֹל. התבוננתי בחלונות הראוָוה שהציגו שמלות קיץ פִּרחוֹניוֹת ואחר־כך פניתי ימינה והמשכתי לשְׂדֵרוֹת ח"ן, שהיו מוּצלות ונעימות בזכות עצי הפִיקוּס הענקיים שכיסו אותן.
גררתי רגליים וכָּבַשְׁתִי את עֵינַי באדמה. מחשבות עצובות הִסתוֹבבוּ לי בראש והִרגשתי בודדה בעולם מְנוּכָּר וגדול. לא רציתי לחשוב על החברות שלי שמבלות עכשיו במחנה הקיץ. נזכרתי שאבא אומר תמיד שכשמשעמם נורא, קורים הדברים הכי מעניינים והכי מפתיעים, כי העולם הוא כמו לוּנָה פַּארְק אחד גדול: מלא בהפתעות, סודות והרפתקאות. את המשפט הזה אבא אמר לי לפחות אלף פעמים, אבל שום דבר לא קרה, אף פעם.
ומה כבר יכול לקרות לי באמצע חוּפשת קיץ בלתי נגמרת? שום דבר! נעצרתי מול לוּח מוֹדעוֹת בשְׂדֵרָה וקראתי את הפתקים:
חתול קטן וחמוד, העונה לשם מוּקִי, מחפש בית חם...
מטיילת עם כלבים, בעלת ניסיון והמלצות,
הנאה מובטחת לכלב או לכלבה.
מחפש שותף/שותפה נחמדה לדירת שני חדרים בלב תל־אביב...
ניקיון חדרי מדרגות זה אנחנו...
קונצרט חגיגי יתקיים הערב בבניין האופרה...
קראתי את כל המוֹדעוֹת והסתכלתי בשעון כדי לראות כמה זמן חלף. לא הרבה. הרגשתי כאילו הוא נסוג לאחור. בדיוק כשאנחנו מתים שהזמן יִדהר, למשל כשמחכים בסוף השיעור לצִלצוּל, או כשמשתעממים, כמוני, דווקא אז הוא נתקע ולא זז.
המשכתי לטייל בשְׂדֵרָה הארוכה שרוח קלילה נשבה בה והניעה את עלי העצים. מצאתי פחית קוֹלָה מעוּכה ובעטתי בה קדימה, הגעתי אליה ובעטתי שוב, ושוב.
פתאום נתקלו עינַי בעיתון ישן וצהוב. הרמתי אותו וראיתי שלעיתון קוראים "דָּבָר לִילָדִים". מוזר, אף פעם לא שמעתי על עיתון כזה, חשבתי. המשכתי לדפדף וחיפשתי משהו מוּכר, שיזכיר לי את עיתוני הנוער שאני מַכּירה. ללא הצלחה. בדף האחרון מצאתי מדור בשם "חֲבֵרִים לעֵט". ושם ראיתי את המודעה הזאת:
"אִיסוּף בּוּלִים?" אין מצב שהוא מתכוון ברצינות, אני לא מאמינה שמישהו בימינו עוד אוסף את הדברים האלה. נזכרתי שאבא שלי אסף בולים כשהוא היה ילד. היו לו אלבּוֹמים שחורים וגדולים עם כיסים חצי שְׁקוּפים שבהם היו שְׁמוּרים בולים ישנים מכל העולם.
חיפשתי את כתובת האִימֵייל של הילד ולא מצאתי. הוא גם לא השאיר מספר טלפון סֶלוּלָרִי או אַיי.סִי.קְיוּ או מֶסֶנְגֶ'ר. מוזר. חבל, אחרת הייתי יכולה לשאול אותו מיד. אבל דווקא בגלל שזה נראָה לי משוּנה, הרגשתי שאני חייבת לגלות מה הסיפור שלו.
גִלגלתי את העיתון וטמנתי אותו בכיס. ואז הסתובבתי והתחלתי לחזור הביתה.
מחדר המדרגות שמעתי את הזִיוּפים של אבא שלי, וניחשתי שהוא בכל־זאת החליט להכין שניצלים, למרות שאמרתי לו שאני לא רעבה.
מִגדלים של סירים, סכינים ומזלגות, בקבוק שמן פתוח ונִתְזֵי שמן על השַׁיִש, ואבא עומד במרכז המטבח ומטגן.
חשבתי על הפרצוף של אמא שלי, כשתחזור עייפה בערב ותמצא את הבַּלַגָן שאבא הִשאיר. אמא תסביר לאבא שככה לא מבשלים, ושהיא לא מוכנה לנקות אחריו, והוא ישאל מתי היתה הפעם האחרונה שהיא ניקתה אחריו, או בעצם מתי היתה הפעם הראשונה. אבא יחיֵיך את החיוך הגדול שלו וישיר לאמא שיר במנגינה לא מְזוֹהָה, אבל המילים כמו תמיד יהיו ברורות:
"כשאִמא באה הֵנָה יפה וּצעירה, אז אבא על גְחוֹנוֹ בישל לה שניצל..." אמא תניח את המחשב הנייד שלה על השולחן בסלון, תחיֵיך ותגיד לאבא בפעם האֶלֶף: שהיא כבר לא יפה וצעירה וששניצל לא מבשלים אלא מטגנים... והוא יענה לה שבשבילה הוא מוכן אפילו לֶאֱפוֹת את השניצל, ואמא תמלמל לעצמה שהיא הִתחתנה עם משוֹרר מְתוּסכָּל.
"הַי, אבא, חזרתי," קראתי בקול.
"יופי. הִגעת בדיוק בזמן לשניצלים."
לא רציתי לאכזב את אבא, אז הִתיַישבתי וחיכיתי שהוא יגיש לי בגאווה צלחת עמוסה בשניצלים ומעוטרת בקֶטשוֹפּ.
"נו, איך האוכל?" שאל אבא.
"מצוין," עניתי.
"לאן הלכת?" שאל אבא.
"סתם טִיַילתי, חשבתי שאפגוש מישהו, אבל לא פגשתי אף אחד." "לא נורא, עִנבָּרי, אנחנו נעשה חיים יחד. אחרי האוכל נלך לסרט ונקנה דלי ענקי של פופקורן — על חשבוני."
התלבטתי אם לספר לאבא על העיתון שמצאתי ועל המודעה של אוּרי, שאוהב לאסוף בולים מפְּלַסְטֶלִינָה. החלטתי שלא אספר לו בינתיים.
"אבא, יש לך בול לתת לי?"
"בול?" אבא כמעט נפל מהכיסא, כאילו ביקשתי ממנו לחולל סופת רעמים וברקים באמצע הקיץ. "מה קרה? החלטת לאסוף בולים? דווקא נחמד... אוסף בולים זה דבר חינוכי. אני זוכר..."
הייתי חיֶיבת להפסיק אותו.
"אבא, בסך־הכול ביקשתי בול. אני צריכה לשלוח מכתב."
"מכתב? עם בול? בשביל מה מכתב? מי בכלל שולח היום מכתבים? למה שלא תשלחי אימֵייל?"
לפני שהספקתי לחשוב על תשובה, אבא המשיך בנאום, כהרגלו: "את יודעת, ענברי, כשהייתי בגילך אספתי בולים. היו לי בולים ממש יקרים מכל מיני ארצות. החלפתי בולים עם החברים שלי. ועדיין יש לי אוסף מעורר קִנאה."
אבא גמר לתאר את האוסף המפוֹאר שלו, ועבר להרצאה "מרתקת" על אוֹדוֹת הִתפתחוּת השֵירוּת הַבּוּלָאִי. "אם את רוצה אני יכול לרשום אותך, נוכל לסדר בולים יחד באלבום, מה את אומרת? רעיון נהדר, לא?"
אם לא הייתי קוטעת אותו הייתי שומעת גם נאום ארוך על תולדות הדואר והתִקשורת, מתוּפֵּי הטָם־טָם, להמצאת הגְלוּיָה ועד למִברָק המְזַמֵּר.
"אני צריכה לשלוח מכתב למישהו ובשביל זה אני צריכה בול. אתה יכול לתת לי, אבא'לֶה?" ממש מדהים אותי בכל פעם מחדש איך תמיד אחרי שאני מוסיפה את ה־'לֶה אחרי ה־אבא הוא פשוט מחיֵיך באוֹשר ועושה כל מה שאני מבקשת. וכדי לְוַדֵּא שאֲקבּל את הבול שלי, חזרתי ואמרתי, "טוב, אבא'לה?"
"נו טוב, קחי, שיהיה לך," אמר אבא והוציא מהמגֵירה חבילה של בולים. "יש פה עשרה, אני מקווה שזה יספיק לך."
לקחתי את הבולים והתיַישבתי מול המחשב לכתוב מכתב לאוּרי:
גמרתי לכתוב, הדפסתי את המכתב והוספתי ציור בשוּלַיים. קיפלתי את המכתב בזהירות והכנסתי למעטפה. על המעטפה כתבתי את שמו וכתובתו של אוּרי והדבקתי בול. אף פעם לא שלחתי מכתב אמיתי כזה, ובעצם גם לא קיבלתי מכתב מאף אחד. רק ההורים שלי מקבלים מכתבים, בעיקר חשבונות ודוּחוֹת מהבנק. כשהייתי קטנה הייתי עומדת לפעמים ליד תֵיבוֹת הדואר בחדר המדרגות כשהדַוָור היה צריך להגיע ומקוָוה שמישהו ישלח לי מכתב. אבל זה לא קרה אף פעם.
זהו. המכתב היה מוכן ונשאר לי רק לשלוח אותו, אבל פתאום נזכרתי שאוּרי ביקש לשים את המכתב בתיבה אדומה ברחוב קִינְג ג'וֹרְג'. למה דווקא שם? הכרתי את רחוב קִינְג ג'וֹרְג' כי הוא ליד דִיזֶנְגוֹף סֶנְטֶר, ואני נמצֵאת שם הרבה, אבל לא ידעתי איפה השִׁקְמִים האלה שאוּרי כתב עליהם. אז החלטתי ללכת ולחפש.
