1 | מקלות אכילה ועכבישים
"מצאת את השניים האחרונים?" הקול בטלפון נשמע כעוס ומחוספס
"עוד לא," ענה האיש בבגדים היפים מצדו השני של הקו. "עוד לא.
אבל אנחנו חושבים שאנחנו קרו
בים-והם עדיין לא יודעים שאנחנו
מחפשים אותם."
"אתם חושבים שאתם קרובים?"
"הם שני ילדים מתוך מיליארד-
למצוא אותם זה כמו למצוא
מקל אכילה אבוד בסין."
"זה מה שאתה רוצה שאגיד למועצת המנהלים?"
"תזכיר למועצת המנהלים שכבר מצאתי חמישה־עשר מתוך שבעה־עשר ילדים. יש פרס של מיליון דולר על השניים האחרונים, ה'עכבישים' זוחלים באינטרנט, וצוות שלם של חוקרים סורק רשומות גלובליות בחיפוש אחריהם. זו רק שאלה של זמן עד שנמצא אותם-או שהם ייכנסו לתוך אחת המלכודות שלנו."
"הזמן לא פועל לטובתנו," חזר הקול בחדות. "הילדים האלה כבר מבוגרים מדי. אתה יודע כמה קשה להשפיע עליהם בגיל הזה."
"אני יודע יותר מכולם," אמר האיש בבגדים היפים והקיש על
שולחנו בעט מעוטר באבן אודם. "אבל יש לי דרכים. ואם לא יהיה
אפשר להשפיע עליהם, תמיד ישנו תא 25 ."
השתררה הפוגה ארוכה, ואז ענה הקול בטלפון בנימה קודרת,
"כן. תמיד ישנו תא 25 ."
2 | ההתחלה
זה לא שחיפשתי צרות. לא הייתי צריך. בגובה שלי הצרות תמיד מצאו אותי.
שמי מייקל וֵיי, והסיפור שאני עומד לספר לכם מוזר. מוזר מאוד. זה הסיפור שלי.
אם הייתם חולפים על פני בדרכי הביתה מבית הספר, בטח לא הייתם מבחינים בי. זה מפני שאני סתם ילד כמוכם. אני הולך לבית הספר כמוכם. מציקים לי בדיוק כמו שמציקים לכם. בניגוד אליכם, אני גר באַיְידָהוֹ.
אל תשאלו איזו מדינה מסכנה זאת-מבזק חדשות-זאת מדינה בארצות הברית. העובדה שרוב האנשים לא יודעים איפה איידהו היא בדיוק הסיבה שבגללה אמא שלי ואני עברנו לכאן-כדי שאנשים לא ימצאו אותנו. אבל זה חלק מהסיפור שלי.
חוץ מהחיים באיידהו, אני שונה מכם גם במובנים אחרים. קודם כול, יש לי תסמונת טוֹרֶט. אתם בטח יודעים פחות על תסמונת טורט מאשר על איידהו. בדרך כלל כשרואים מישהו בטלוויזיה שמעמיד פנים שיש לו תסמונת טורט, הוא צועק קללות או נובח כמו כלב.
רוב האנשים עם תסמונת טורט לא עושים את זה. אני בעיקר ממצמץ הרבה. אם אני ממש לחוץ, אני גם מכחכח בגרון או משמיע קולות בליעה. לפעמים זה כואב. לפעמים ילדים צוחקים עלי. טורט זה לא פיקניק, אבל יש דברים גרועים מזה-כמו אבא שמת מהתקף לב כשאתה בן שמונה. תאמינו לי, זה הרבה יותר גרוע. עוד לא התגברתי על זה. אולי אף פעם לא אתגבר.
יש עוד משהו שאתם לא יודעים עלי. זה הסוד שלי. משהו שמפחיד אנשים יותר ממה שאפשר לחשוב. בגלל הסוד הזה עברנו בכלל לאיידהו. אבל שוב, זה חלק מהסיפור שלי. אז אולי כדאי שאספר לכם אותו.
3 | בית השחי
החדר של מר דַאלְסְטְרוֹם הוא מקום טוב להתחיל בו. או מקום רע. מר דאלסטרום הוא מנהל תיכון מֶרִידִיאָן, שם אני לומד. אם תשאלו אותי, כיתה ט' היא בית השחי של החיים. ובאותו זמן הייתי בחלק הכי מסריח של בית השחי-חדר המנהל. ישבתי בחדר של מר דאלסטרום ומצמצתי בטירוף.
אפשר לנחש שאני לא מת על מר דאלסטרום, אבל זה כמו לומר, "חשוב לנשום" או "פצפוצי אורז זה הדבר הכי טעים שמישהו המציא פעם". אף אחד במרידיאן לא אהב את מר דאלסטרום חוץ ממיס דנקן, שהיתה אחראית על המקהלה. היא החזיקה תמונה של מר דאלסטרום על השולחן, ולפעמים היא הסתכלה עליה במבט רך ואוהב.
בכל פעם שמר דאלסטרום דיבר במערכת הכְּריזה, היא היתה מכה בזעם על כַּן תווים בשרביט הניצוח שלה כדי להשתיק אותנו. ואחרי שהוא גמר לדבר, היא היתה סמוקה ומיוזעת, והזכירה לנו איזה מזל יש לנו שמגן כה גברי ואיתן של החינוך הציבורי מוביל אותנו בשממה הבוגדנית של התיכון.
מר דאלסטרום נראה כמו דחליל קירח ורזה עם בטן נפוחה. תחשבו על אברהם לינקולן בהיריון, בלי זקן, ועם פאה צהובה במקום צילינדר, ותדעו איך הוא נראה. הוא גם נראה כאילו הוא בן מאה. לפחות. כשהייתי בכיתה ה', המורה שלנו אמר לנו לזכור שהמנהל לא רק עוסק בניהול, הוא גם חבר. תאמינו לי, מר דאלסטרום לא היה חבר שלי.
זאת היתה הפעם השנייה באותו חודש שזימנו אותי לחדר המנהל בגלל משהו שמישהו אחר עשה לי. מר דאלסטרום דגל בהענשת הצד הנפגע.
"אני חושב שזאת הפעם השנייה שלך במשרדי החודש," אמר לי מר דאלסטרום בעיניים חצי עצומות. "נכון, מר וֵיי?" זה עוד משהו שאפיין את מר דאלסטרום-הוא אהב לשאול שאלות שכבר ידע את התשובות להן.
אף פעם לא הייתי בטוח אם אני אמור לענות לו בכלל. הרי הוא ידע את התשובה, ואני ידעתי את התשובה, אז מה הטעם? בקיצור, זאת היתה הפעם השנייה החודש שג'ק וְרֵיינְז והחברים שלו נעלו אותי בלוֹקֶר שלי. הפעם הם הפכו אותי וכמעט התעלפתי עד שהשרָת פתח את הלוקר וגרר אותי אל מר דאלסטרום.
ג'ק וְרֵיינְז היה בערך בן שבע־עשרה ועדיין בכיתה ט'. הוא נשאר כיתה כל כך הרבה פעמים עד שהיו לו רשיון נהיגה, מכונית, שפם וקעקוע. לפעמים הוא קרא לעצמו "תַן", וזה תיאור מדויק מאוד כי גם הוא וגם החיה הזאת נטפלים ליונקים קטנים יותר.
לג'ק היו שרירי זרוע בגודל של תפוזים בשלים והוא לא פחד להשתמש בהם. בעצם, הוא אהב להשתמש בהם. הוא והחברים שלו, וֵייד ומיטשל, צפו באמנויות לחימה משולבות, וג'ק למד ג'וּג'יטסו ברזילאי בחדר כושר לא רחוק מבית הספר. חלום חייו היה להילחם ב"אוֹקְטָגוֹן", שם ירביץ לאנשים תמורת תשלום.
"נכון?" חזר דאלסטרום והמשיך לנעוץ בי מבטים. היו לי איזה עשר עוויתות, ואז אמרתי, "אבל, אדוני, זאת לא אשמתי. הם הפכו אותי ודחפו אותי ללוקר." לא נראה שהצרות שלי נגעו במיוחד ללבו, אז המשכתי. "הם היו שלושה והם הרבה יותר גדולים ממני. הרבה יותר."
תקוותי לאהדה נתקלה ב"מבט המוות" הידוע לשמצה של מר דאלסטרום. האמת היא שצריך לראות אותו כדי להבין. בשליש הקודם, כשלמדנו על המיתולוגיה היוונית והגענו לסיפור המדוּזה-הגוֹרְגוֹנָה שהפכה אנשים לאבן במבט לתוך העיניים-תפסתי מאיפה מר דאלסטרום בא. אולי זה קשור לטורט שלי, אבל פלטתי, "זאת בטח הסבתא של הסבתא של הסבתא של מר דאלסטרום."
כולם צחקו. כולם חוץ ממר דאלסטרום, שבחר באותו רגע בדיוק להתגנב לכיתה שלנו. הייתי בריתוק שבוע שלם, וזה לא היה נורא כל כך. ככה לפחות הייתי מוגן מג'ק ומהכנופייה שלו, שאיכשהו אף פעם לא הגיעו לריתוק, ולא משנה כמה ילדים הם דחפו לפחי אשפה או ללוקרים שלהם. בכל אופן, זה הכניס אותי רשמית לרשימת עושי הצרות של מר דאלסטרום.
"מר ויי, אי אפשר לדחוף אותך ללוקר בלי הסכמתך," אמר מר דאלסטרום, וזה אולי הדבר הכי מטומטם ששמעתי בבית הספר. "היית צריך להתנגד." זה כמו להאשים מישהו שנפגע מברק שהוא הפריע לברק. "אבל ניסיתי, אדוני."
"כנראה לא מספיק." הוא לקח עט. "מיהם הבנים שלכאורה דחפו אותך ללוקר שלך?" מר דאלסטרום הטה את הראש הצדה ונענע את העט בחוסר סבלנות. בהיתי כמו מהופנט בּעֵט המתנודד. "אני מחכה, מר ויי. מה שמותיהם?"
לא יכולתי לומר לו. ראשית, הוא כבר ידע מי עשה את זה. כולם ידעו שג'ק הכניס ללוקרים יותר ילדים מאשר ספרי לימוד. שנית, הלשנה על ג'ק היתה הדרך הכי מהירה למות. פשוט הסתכלתי על מר דאלסטרום ועיני מצמצו בטירוף.
"תפסיק להתעוות ותענה לי."
"אני לא יכול לומר לך," אמרתי לבסוף.
"לא יכול, או לא רוצה?"
תבחר, חשבתי. "שכחתי מי עשה את זה."
מר דאלסטרום המשיך לנעוץ בי מבטים בעיניים עצומות למחצה. "באמת?" הוא הפסיק לנענע את העט שלו והניח אותו על השולחן. "צר לי לשמוע, מר ויי. עכשיו תצטרך להיענש גם במקומם. ארבעה שבועות בריתוק אחרי הלימודים. אני חושב שאתה יודע איפה חדר הריתוק."
"כן, אדוני. הוא במזנון."
"טוב מאוד. אז לא תהיה לך בעיה להגיע לשם."
כמו שאמרתי, מר דאלסטרום הצטיין בהענשת הצד הנפגע. הוא חתם על פתק איחור והושיט לי אותו. "תן את זה למורה שלך. אתה יכול לחזור עכשיו לשיעור, מר ויי."
"תודה, אדוני," אמרתי, אבל לא הייתי בטוח על מה אני מודה לו. יצאתי מחדר המנהל והלכתי לאט במסדרון הארוך והריק לשיעור ביולוגיה. הפרוזדור היה מקושט בכרזות שהכינו במועדון אוהדי הכדורסל עם מסרים כמו קדימה, לוחמים, תטביעו את הוויקינגים-דברים מהסוג הזה-בצבעי גואש חזקים.
הוצאתי את הילקוט שלי מהלוקר והלכתי לשיעור. המורה שלי לביולוגיה, מר פּוּלסֶן, גבר נמוך ומקריח עם גבות עבות ותסרוקת "הלוואה וחיסכון", בדיוק לימד, וכשנכנסתי הוא הפסיק באמצע המשפט. "אני שמח שהחלטת להצטרף אלינו, מר ויי."
"מצטער. הייתי בחדר המנהל. מר דאלסטרום ביקש שאתן לך את זה." הושטתי לו את הפתק שלי. הוא לקח את הנייר בלי להביט בו. "שב. אנחנו עוברים על החומר למבחן מחר."
כל העיניים בכיתה עקבו אחרי כשניגשתי לשולחן שלי. ישבתי בשורה השנייה מאחור, ממש מאחורי החבר הכי טוב שלי, אוסתין לִיס, אחד הילדים הכי חכמים ביקום. שמו של אוסתין נשמע אירופי או משהו כזה, אבל הוא לא. אמא שלו קראה לו כך כי הוא נולד באוסטין שבטקסס. הטעות שלה באיות שם העיר רדפה אותו.
אני חושד שאוסתין מאומץ, כי אני לא מבין איך מישהו כזה חכם יכול להיוולד למישהי שלא יודעת לאיית את שם העיר שהיא גרה בה. אבל גם אם אמא של אוסתין לא היתה העיפרון הכי מחודד בקלמר, חיבבתי אותה מאוד. היא דיברה במבטא טקסני וקראה לכולם "מותק".
זה יכול להישמע מעצבן, אבל זה לא. היא תמיד היתה נחמדה ושמרה במזווה אספקה של ליקריץ אדום רק כי ידעה שאני אוהב את זה ושאמא שלי לא קונה ממתקים.
את אוסתין אף פעם לא דחפו ללוקר שלו, כנראה כי הוא היה רחב יותר מהלוקר-לא שג'ק והחברים שלו הניחו לו. הם לא. בעצם, הוא ספג את שיא ההשפלה מג'ק והחברים שלו. הם הפשיטו אותו בפני כולם.
"איך היה אצל דאלסטרום?" לחש אוסתין.
נענעתי את הראש. "אכזרי."
התיישבתי, וטיילור רידלי, שישבה בשולחן לשמאלי, הסתובבה וחייכה אלי. טיילור היא מעודדת ואחת הבנות הכי יפות במרידיאן. לעזאזל, היא אחת הבנות הכי יפות בכל תיכון בכל מקום בעולם. הפנים שלה יכלו בקלות להופיע על שער של ירחון יופי: שיער חום ארוך ועיניים בצבע חום בהיר של סירופ מייפל. אם אני כבר מדבר בכנות, אני מודה שהייתי מאוהב בה מהרגע הראשון שראיתי אותה. עבר פחות מיום עד שקלטתי שגם כל שאר הבנים במרידיאן מאוהבים בה.
טיילור תמיד היתה נחמדה אלי. בהתחלה קיוויתי שהיא נחמדה כי אני מוצא חן בעיניה, אבל בעצם היא אחת מאלה שנחמדים לכולם. לא משנה אם היא היתה נחמדה או לא. לא הייתי בליגה שלה. הייתי רחוק מהליגה שלה אלפי קילומטרים. אז לא סיפרתי לאף אחד על ההתאהבות הסודית שלי-אפילו לא לאוסתין, שסיפרתי לו הכול. יש חלומות שמביך מדי לספר עליהם.
בכל אופן, בכל פעם שטיילור הסתכלה עלי, הטיקים שלי השתוללו. זה מה שלחץ עושה לאנשים עם תסמונת טורט. כשהתיישבתי והוצאתי את ספר הביולוגיה מהילקוט הכרחתי את עצמי לא למצמץ.
זה הקטע עם טיקים. אם אני מתאמץ, אני יכול לדחות אותם, אבל הם לא נעלמים. זה כמו גירוד חזק. אפשר להתעלם ממנו במשך זמן־מה, אבל הוא מצטבר עד שבסוף מתגרדים. למדתי טריקים להסתיר את הטיקים. לפעמים אני מפיל עיפרון לרצפה, מתכופף להרים אותו וממצמץ בטירוף או עושה העוויות.
אני בטוח שהילדים סביבי חושבים שאני ממש מגושם כי לפעמים אני מפיל את העיפרון ארבע־חמש פעמים בשיעור אחד. בכל אופן, עם מר דאלסטרום, ג'ק וטיילור על הראש שלי, מצמצתי כאילו אין מחר.
פולסן התחיל מחדש. "טוב, תלמידים, דיברנו על חשמל ועל הגוף.
'אשיר על הגוף החשמלי,' אמר המשורר וולט ויטמן. מי, במטותא, יכול להסביר את תפקיד החשמל בגוף?"
הוא סקר את החדר במבט מעורפל, ונראה מאוכזב מחוסר ההיענות. "כדאי לכם לדעת את זה, חברים. זה יהיה במבחן מחר."
"החשמל מפעיל את הלב שלנו," אמרה הילדה עם הגשר הענקי בשורה הראשונה.
"נ־כון," אמר המורה. "ומה עוד?"
טיילור הרימה את היד. "הוא מאותת לכל העצבים והמחשבות שלנו."
"בהחלט, מיס רידלי. ומאין החשמל הזה מגיע?" הוא הסתכל סביב החדר. "מאין החשמל מגיע? קדימה, תלמידים." היה מסוכן לא לענות, כי אז הוא התחיל לצוד את אלה שלא סביר שיענו נכון. "מה איתך, מר מוריס?"
"אה... מסוללות?"
הכיתה צחקה.
"מבריק," אמר פולסן ונענע את הראש. "סוללות. טוב, מר מוריס, אולי הגיע הזמן שתחליף את הסוללות שלך, כי ברור שהן מתרוקנות. מאין מגיע החשמל, מר ויי?"
בלעתי את רוקי. "אלקטרוליטים?" אמרתי.
"זה היה נכון, מר ויי, אם היית דג חשמל."
כולם צחקו שוב. טיילור העיפה לעברי מבט אוהד. הפלתי את העיפרון על הרצפה.
אוסתין הרים את ידו.
"מר ליס," אמר פולסן, "האר את עינינו."
אוסתין הזדקף בכיסא כאילו הוא מתכוון להרצות, וזה באמת מה שעשה.
"גוף האדם מייצר זרם חשמלי דרך ריכוזי כימיקלים בעצבים בתהליך שנקרא בִּיוֹאֶלֶקְטְרוֹגֶנֶזָה. בכל פעם שהעצב מאותת, יונים של אשלגן זורמים מתא העצב ויונים של נתרן זורמים לתוכו.
לשני סוגי היונים יש מטענים קצת שונים ולכן ההבדל בריכוזי היונים בתוך תא העצב ובחוץ יוצר מטען שהגוף שלנו מעבד בצורת חשמל."
"בראבו, מר ליס. הרווארד מחכָּה לך. לאלה שאין להם מושג מה אמר מר ליס, אכתוב את זה על הלוח. בִּיוֹ־אֶלֶקְטְרוֹ־גֶנֶזָה." פולסן הפנה אלינו את הגב, ואוסתין הסתובב אלי ולחש, "מה קרה עם דאלסטרום? ג'ק קיבל ריתוק?"
נענעתי את הראש. "לא, אני קיבלתי ריתוק."
הגבות שלו התרוממו. "כי דחפו אותך ללוקר?"
"כן."
"דאלסטרום אידיוט."
"את זה אני יודע."
