הצרות הצרורות של אולי וג'קפיץ 2 - גמדי גינה לנצח

1 

פורץ עטוף בבגד גוף

 

"אתה תעלה הראשון."

"לא, אתה ראשון."

"זה לא פֵייר. אני עליתי ראשון בפעם הקודמת."

"הפעם הקודמת לא נחשבת, כי זה לא היה מר גְרִימְבֶּל."

 

היה זה בוקר יום שבת בתחילת ינואר. אוֹלִי בִּיגְלְס והחבר הכי טוב שלו גֵ'קְפִיץ הֵיינְס עמדו בתחנת האוטובוס של בריכת השחייה וחיכו לאוטובוס מספר 11 . ירד גשם חזק ונחוש כל־כך עד שנוֹחַ בכבודו ובעצמו היה מורט את שׂערות זקנו, שולח מבט אל השמים וממלמל, "הממ.

 

כדאי לבנות תיבה." רוב האנשים שהצטופפו בתחנת האוטובוס ציפו בקוצר רוח להימלט מהגשם הרטוב והקר ולמצוא מפלט באוטובוס יבש וחמים. אבל לא אוֹלִי וגֵ'קְפִיץ. השניים חששו שמא מאחורי ההגה של האוטובוס היבש והחמים עלול לשבת לא אחר מאשר יצור שׂעיר ומפחיד העונה לשם מר אַלְבֶּרט גְרִימְבֶּל.

 

מר גְרִימְבֶּל היה איש ענקי וקוֹפִי עם פה מלא בשיניים ולב מלא בסְלִידָה עמוקה מילדים. ומכל הילדים שֶׁמר גְרִימְבֶּל סלד מהם, השניים שמהם סלד במיוחד היו אוֹלִי וגֵ'קְפִיץ. אולי היה לזה קשר לעובדה שפעם הם עבדו עליו ושִכנעו אותו להגיע אל בית־העירייה כדי לקבל מרֹאש העיר את הפרס הגדול בתחרות הכָּפִיל של קִינְג קוֹנְג, ובעצם לא היה שום פרס. אבל עד שמר גְרִימְבֶּל גילה את זה, שני מאבטחים כבר הרחיקו אותו מבית־העירייה, וראש העיר היה משוכנע שמר גְרִימְבֶּל שיכור לחלוטין.

 

"הנה האוטובוס," אמר גֵ'קְפִיץ והציץ מבעד לגשם על כְּלִי־ הרֶכֶב הגדול והאדום שהתגלגל לעברם. "וזה אכן גְרִימְבֶּל הגועלי."

 

"אני לא עולה הראשון," אמר אוֹלִי בתַקִיפוּת.

 

"אתה יודע מה, נטיל מטבע," הציע גֵ'קְפִיץ. "אם יֵצא פָּלִי, אתה עולה ראשון. אם יֵצא עץ, אני עולה שני."

 

אוֹלִי גִלגל את עיניו. "גֵ'קְפִיץ, זה עובד רק על סְלַאגֶר סְטַבִּינְס, שכחת?" סְלַאגֶר סְטַבִּינְס, הידוע בכינוי "יד הברזל", היה הבִּריון של בית־הספר וקֶפְּטֶן נבחרת הרוגבי הצעירה, ונראה כמו קַרנַף.

 

"בסדר, בוא נעלה יחד," אמר גֵ'קְפִיץ. "יכול להיות שהוא בכלל לא ייתן לנו לעלות. אז אנחנו חייבים להיות מנומסים ולא לומר מילה על גוֹרִילוֹת."

 

שני הבנים עלו על האוטובוס ביחד ואמרו במקהלה, "תעצור לנו בתחנה של סמטת פּוֹנְד בבקשה, מר גְרִימְבֶּל."

 

האויב המוּשְׁבָּע שלהם הרים את מבטו ופניו קדרו כמו ענני סערה מעל רכס הגֵיהִינוֹם. הוא העיף בהם מבט זועף מתחת לשתי גבות שחורות ועבותות. "שניכם ביחד," נהם, "צָרָה צְרוּרָה. ועוד יש לכם החוצפה לעלות על האוטובוס שלי. ממש מתחשק לי להעיף אתכם החוצה אל הגשם, כדי שתלכו הביתה ברגל."

 

 

גֵ'קְפִיץ פער את עיניו הגדולות החומות.

 

"בבקשה, מר גְרִימְבֶּל. תן לנו לנסוע. אנחנו מבטיחים לא לעשות בעיות."

 

"נתנהג כמו מלאכים," הוסיף אוֹלִי במתיקות.

 

"סביר להניח שכמו שֵׁדים," רטן מר גְרִימְבֶּל, אבל בכל־זאת ניקב את שני הכרטיסים. כשהושיט להם את הכרטיסים בַּחֲזָרָה הבחינו שני הבנים שזרוע שמאל שלו עטופה בתחבושת לבנה ועבה.

 

"מה קרה לזרוע שלך, מר גְרִימְבֶּל?" שאל אוֹלִי.

 

"מתחתי אותה," סינן נהג האוטובוס. "תפוחי אדמה."

 

"תפוחי אדמה זה דבר מסוכן," העיר גֵ'קְפִיץ בעוגמה. "מה ניסית לעשות, מר גְרִימְבֶּל? דחפת אותם לתוך תנור לוהט? ניסית לפשוט מהם את העור בקוֹלְפָן?"

 

"אם אתה חייב לדעת," ענה מר גְרִימְבֶּל בזעף, "חפרתי בקרקע כדי לשתול אותם. עכשיו תיכנסו לאוטובוס, אין לי זמן בשבילכם."

 

כשהתקדמו פנימה אל תוך האוטובוס לחש אוֹלִי, "זה לא היה מנומס במיוחד להאשים אותו בעינוי תפוחי אדמה. לרגע חשבתי שהוא לא ירשה לנו לעלות."

 

"תירגע, אוֹלִי," השיב גֵ'קְפִיץ בקלילות. "נראה לי שבעצם מר גְרִימְבֶּל די מחבב אותנו, הוא פשוט לא רוצה להַראוֹת את זה."

 

בינתיים התמלא חלל האוטובוס ביְבבה נוקבת של רמקול, וקולו של מר גְרִימְבֶּל רעם מעל צלילי הרדיו.

 

"שימו לב, בבקשה. מחובתי כנהג להזהיר את כל הנוסעים ששני ילדים שובבים נורא עלו כרגע על האוטובוס. גבירותי ורבותי, שימו לב אליהם באופן מיוחד כדי שלא יגרמו כל נזק. תודה."

 

עד שאוֹלִי וגֵ'קְפִיץ מצאו שני מושבים פנויים, כל העיניים באוטובוס הדחוס בחנו אותם במבטים מסויגים והאוויר התמלא ברחשושים ובמלמולים שכּוּוְנוּ אליהם.

 

"די מחבב אותנו?" לחש אוֹלִי שהסמיק בכעס והתכווץ במושב פינתי בירכתי האוטובוס.

 

"הוא מסתיר את זה מצוין," הסכים גֵ'קְפִיץ ונחת במושב לצִדוֹ.

 

למעשה, ההתעניינות של הנוסעים בילדים התנדפה מהר יותר מפתית שלג על האף. מדוע? כי באותו בוקר מסוים כולם התעסקו במשהו הרבה יותר מרגש: יהלומים. לא סתם יהלומים אלא יהלומים שנעלמו. גנב תכשיטים פעל בעיר, ובלילה שעבר הוא הִכָּה שוב. מקום הפשע האחרון שלו היה טירת מעונם של לוֹרְד ולֵיידִי סְפִּיפִינְג הגבוהים והרזים ולהקת הכלבים שלהם, הגבוהים והרזים.

 

אוֹלִי מצא על המושב שלו עיתון שמישהו השאיר. הוא לקח אותו, ושניהם קראו את הכותרת הראשית:

 

הפּוֹרֵץ־המְטַפֵּס מכה שנית!

נגנבו עגילי יהלומים —

מבוכה במשטרה!

 

"למה הוא צריך עגילים בשביל לטפס?" התעניין גֵ'קְפִיץ.

 

"פורץ־מטפס זה אומר שהוא מטפס על קירות של בתים,

 

כמו סְפַּיידֶר־מֶן."

 

"אז למה לא קוראים לו פורץ־עכביש?"

 

"לא יודע. בוא נמשיך לקרוא."

 

שוטרים מקומיים עמדו אתמול המומים ונבוכים לנוֹכחַ הפּרְיצה הנועזת לטירת מוֹתָרוֹתִינגְהְםָ. "אין לנו מושג איך הוא הצליח להיכנס," הודה סמל פֶּרחַ, "ואין לנו מושג איך הוא הצליח לצאת. ואין לנו מושג איך הוא מצא את העגילים."

 

ליידי סְפּיִפיִנגְ התייחסה בביטול לאובדן תכשיטיה היקרים. "הם היו מכוערים להחריד," אמרה. "ומלבד זאת הם היו עשויים אבנים פשוטות בשילוב מתכת גסה."

 

ואולם לורד סְפִּיפִינגְ היה תקיף יותר. "אם הוא יחזור וינסה לקחת את סיכת העניבה המְשׁוּבֶּצֶת יהלום של סַבּאָ־רבַּאָ שלי, אני אעמוד מוּכןָ מול בֶּן־הַבְּלִיּעַַל החצוף הזה עם גרזן הקרב הווִיקִינגְיִ שלי."

 

שני קשישים שישבו סמוּך לילדים, היו שקועים בדיון על השוד. "איך הוא הצליח להתחמק מכל הכלבים שלהם, זה מה שאני רוצה לדעת," אמר האיש.

 

 

"האמת היא שהוא רק כמעט הצליח לחמוק מהם," השיבה בת־הזוג שלו. "שמעתי שאחד הכלבים נשך אותו בזרוע בדיוק כשניסה לצאת משם. שמעתי שזאת הזרוע השמאלית, ממש מתחת למרפק."

 

אוֹלִי וגֵ'קְפִיץ החליפו מבטים.

 

"לא משנה מי זה, הוא בטח לא מקומי," המשיכה האישה, "אחרת הוא לא היה טורח לטפס על הקיר החיצוני של הבית.

 

כולם יודעים שבני־הזוג סְפִּיפִינְג שומרים מפתח מתחת לעציץ שליד הדלת האחורית. בוא, הגענו."

 

"הזרוע השמאלית," חזר אוֹלִי על דברי האישה. "ממש מתחת למרפק. תפוחי אדמה, בחלום הלילה! גֵ'קְפִיץ ידידי, נראה לי שגילינו את זהותו של הפּוֹרֵץ־המְטַפֵּס."

 

גֵ'קְפִיץ הִנהן ושקע במחשבות. הניצוץ שהופיע בעיניו היה מוכר היטב לאוֹלִי.

 

"נו." אוֹלִי חייך. "אז מה התוכנית?"

 

"צריך להזהיר את כולם," אמר גֵ'קְפִיץ בשקט. "זוהי חובתנו כלפי הנוסעים. יש לי רעיון! אני אכין כרזה." הוא חיטט בכיסו ושלף משם דף נייר מקומט, שעליו הודפסו שעות הפעילות של בריכת השחייה.

 

"יש לך עיפרון?" שאל והחליק את הדף על הברכיים. אוֹלִי מצא בדל עיפרון לעוס ונתן אותו לגֵ'קְפִיץ, שסובב אותו בידיו ובהה בחלל במצח מכווץ.

 

"צריך להתחיל במילה מבוקש," אמר לו אוֹלִי. "זה מה שמופיע בכל הכרזות עם האנשים הרעים."

 

גֵ'קְפִיץ כתב מבוקש, ונראה שהמילה פתחה את מאגר הרעיונות שלהם. עד מהרה הכרזה היתה מוכנה. "אנחנו צריכים משהו כדי להדביק את זה על החלון," אמר אוֹלִי.

 

לאחר מסע חיפושים בכיסים שלו חילץ משם גֵ'קְפִיץ גוש פלסטלינה כחול, דביק ומלוכלך. אוֹלִי הצמיד את הכרזה לחלון האחורי של האוטובוס, ושניהם נשענו לאחור והתפעלו ממעשה ידיהם.