חברה של חייל

פרק 1 - חבילה לחייל

הכול התחיל ביום חול רגיל. רעות, החברה הכי טובה שלי, באה אלי.
"מה את עושה ישראלה?", שאלה אותי.
עצרתי והנפתי לעומתה אצבע עטופה בסלוטפ שהתעקש להתגלל סביב אצבעי- "כמה פעמים ביקשתי ממך לא לקרוא לי בשם הארוך והמייגע הזה."
"לדעתי זה שם מדהים ומלא משמעות." אמרה רעות.
"כן, משמעות. אבא שלי העניק לי את השם הזה מרוב אהבה לארץ, ואיפה הוא עכשיו? בשוויץ. הוא בטח מצטער שלא קרא לי שוויצריה."
"לדעתי הכי היה מתאים לך שוויצרית, אם כבר. וחוץ מזה... מה זה?" שאלה רעות והצביעה על החבילה שארזתי.
"את לא רואה?" אמרתי, "אני מכינה חבילה לחיילים בצפון."
"חבילה לחיילים?"
"כן רעות, יש לי שם מחייב, אני בעד צבא הגנה לישראל."
"השתגעת?! זו חבילה ענקית!" צחקה רעות, "החיילים יצטרכו טנק כדי להעביר אותה לבסיס."
"מה חשבת, שאני קמצנית כמוך?" אמרתי, "בטח שלחת להם חבילת ופלים ומסטיק, רק בשביל לצאת לידי חובה."
"אלה, תירגעי, כל הכיתה הכינה חבילות קטנות, רק את ארזת את כל המטבח..." אמרה רעות ורחרחה סביב, "רגע, מה הריח הזה?" שאלה, "אל תגידי לי שגם אפילת בשבילם..."
"זה מה שמתחשק לי לעשות!" אמרתי בקול החלטי.
הרגשתי שהחבילה שהכנתי קטנה מדי. מאז מקרה גלעד שליט שנגע עמוק בלבי, כל מה שאני רוצה זה לשמח את החיילים. הכי התחשק לי לכתוב מכתב לחייל שיקבל את החבילה שלי. מכתב אישי, מיוחד. (חס וחלילה לא מייל, מאז שהתחלתי לקבל דוא"ל מאיים, אני משתדלת לא לפתוח את תיבת המייל שלי.) הו, כל כך בא לי לכתוב מכתב ולצרפו לחבילה, ממש מדגדג לי בקצה באצבעות... אבל בשביל זה אני זקוקה לשקט. איך מסלקים את רעות? אם אגיד לה שאני רוצה לכתוב מכתב, בטח תתחיל לצחוק על הנפש הרומנטית שלי. איך מסלקים חברה, מהר ועכשיו, בלי להעליב אותה? אמנם בא לי חבר חייל אבל לא בא לי לאבד חברה בגלל זה. בעצם אולי כן, אני מוכנה להסתכן...