הסכמה

 

 

תינוק.

אני עומדת ללדת את התינוק של גבריאל לואו.

גבריאל לואו.

האיש הכי מסוכן ביוהנסבורג.

אוי, אלוהים.

אני מצמידה את ידי לשפתיי כדי להשתיק יפחה ומניחה את ידי השנייה על בטני, במקום שבו גדל הילד שלנו.

בזמן שהמונית לוקחת אותי רחוק יותר ויותר מהשובֵה שלי בנתיב הבריחה האימפולסיבי שלי, מוחי מסתחרר באלף מחשבות. איך זה קרה? האם שכחתי לקחת את הגלולה? אני בטוחה שלקחתי אותה כל יום באותה שעה. אפילו כיוונתי התראה בטלפון. האם פספסתי? איך? מתי? לא לקחתי שום תרופה שהייתה יכולה להפריע לאמצעי המניעה.

אני נשבעת בכל היקר לי שאני לא מצליחה לחשוב על הסבר. המוח הרציונלי שלי, החלק אצלי שבהכחשה, דורש שאמצא הוכחה לך שבדיקת ההיריון טועה, אבל קרביי יודעים אחרת. הידיעה הולמת בי.

אני בהיריון.

ואני לבד.

יש לי מעט כסף, אין לי עבודה, ואני נמלטת מגבריאל לואו.

אני בצרות צרורות. עכשיו לא הזמן להבין מה השתבש. אני צריכה לחשוב איך אני מתכוונת להישאר בחיים.

"לאן, גברתי?" שואל הנהג.

כשגבריאל יגלה שברחתי, הוא ירדוף את אחי. אני מוסרת לנהג את הכתובת של קריס ושוקעת במושב. אני מרגישה בחילה מרוב פחד.

הוא מביט בי במראה. "הכול בסדר?"

אני מורידה את היד מפי ותופסת בידית הדלת. אני צריכה להיאחז במשהו. "אני בסדר, תודה."

אני מרגישה שעובר נצח לפני שאנחנו עוצרים במרפאה. אני מבקשת מהנהג להמשיך להפעיל את המונה, ועוקפת את המבנה כדי שלא יראו אותי מחלונות המרפאה. אני מנסה את דלת המטבח, אבל היא נעולה. אני נוקשת בעדינות.

בבקשה, צ'רלי, תמהר.

ליבי דופק חזק כל כך, שזה כואב. כמה רגעים חולפים ודבר לא קורה.

אני כוססת את ציפורניי ורצה מחלון לחלון עד שאני מבחינה בצ'רלי. הוא יושב על המיטה וקורא ספר קומיקס. אני מקישה על הזכוכית. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להפחיד אותו בחבטות בחלון. אין תגובה. אני נוקשת יותר בכוח. אסור לי למשוך את תשומת ליבה של קריס. בינתיים, המונה של המונית פוער בור בכמות המזומנים הקטנה שיש לי.

בום, בום.

לבסוף צ'רלי מרים את עיניו. כשהוא רואה אותי, הוא קורא, "וא־ואל."

באצבע על שפתיי אני מסמנת לו להיות בשקט ומצביעה על מנעול החלון. במקום לפתוח אותו, צ'רלי קופץ מהמיטה ויוצא מהחדר.

אל תקרא לקריס.

כעבור רגע, הדלת האחורית נפתחת ואחי יוצא.

ההקלה מכריעה אותי, ואני רוצה לאמץ אותו בזרועותיי ולהגיד לו שאנחנו נהיה בסדר, אבל אני מוכרחה להתנהג כרגיל.

"הפתעה, צ'רלי," אני לוחשת. "באתי לקחת אותך. אנחנו נוסעים לחופשה, אבל אתה חייב לבוא בשקט."

"ש־שקט," הוא לוחש בתגובה ושם אצבע על שפתיו, מחקה את התנועה שלי.

אין זמן לעבור בבית ולאסוף את החפצים שלו. אני נועלת את הדלת האחורית כדי שקריס תהיה בטוחה בפנים, ומשליכה את המפתח מבעד לסורגי חלון האמבטיה הפתוח. אני משלבת את זרועי בזרועו של צ'רלי ומובילה אותו אל המונית הממתינה.

בפנים, הנהג וצ'רלי מדברים בו־בזמן.

"לאן את רוצה לנסוע?"

"לאן אנחנו נו־נוסעים?"

לאן אנחנו נוסעים?

לאן אוכל לברוח כך שגבריאל לא ימצא אותי? מקום כזה אינו קיים. אם אני רוצה לשמור על קור רוח, עליי להתעלם מהמחשבה הזאת. אני כבר לא אחראית רק לצ'רלי ולי, אלא גם לחיים נוספים. אין לי תוכנית פעולה. אני צובטת את גשר אפי.

תחשבי, ולנטינה, תחשבי.

"גברתי, לאן?" חוזר הנהג, ועכשיו הוא חסר סבלנות.

אין לי כסף לכרטיס טיסה או לאוטובוס בשבילי, על אחת כמה וכמה לא לשני אנשים. נשארה רק אפשרות אחת. לאן שלא ניסע, אני אצטרך לנהוג.

"גברתי?" האיש מסתובב במושב ושולח אליי מבט נוקב. "הכול בסדר שם?"

"כן. אנחנו נוסעים לבָּריאה."

הוא מביט בי מתחת לגבותיו העבותות ואומר בשמץ של חוסר אמון, "בריאה. את בטוחה?"

"פשוט תנהג. אני אכוון אותך."

הוא מביט בעיניי עוד רגע ואז מפנה את מבטו קדימה ומתרחק משפת המדרכה. אני נושפת בהקלה ולוחצת את ידו של צ'רלי כדי להרגיע אותו, שמחה שקריס לא ראתה אותנו. צ'רלי הוריד את החלון שלו ועכשיו הוא מביט בבניינים שחולפים על פנינו במהירות, אדיש לגוש הבטון בבטני ולפחד המטורף שפועם בעורקיי.

אני שולחת הודעה מהירה לקריס כדי שלא תדאג כשתגלה שצ'רלי נעלם.

צ'רלי ואני צריכים לנסוע לתקופה מסוימת. סליחה שברחנו ככה, אבל עדיף שתדעי כמה שפחות. תודה שאת תמיד חברה טובה. אוהבת אותך.

במרחק רחוב מהדירה הישנה שלי, הנהג עוצר. "זה הכי רחוק שאני מוכן להגיע." הוא מצביע על הרחוב שלפנינו. "זה גן עדן לחוטפים."

אני משלמת את הסכום המופקע ומוציאה את צ'רלי מהמונית לפני שהנהג יוכל לשאול את השאלות שאני רואה בעיניו. ברגע שאנחנו על המדרכה, הוא ממהר לדרכו, שמח להימלט מכאן.

"וא־ואל." צ'רלי רוקע ברגליו כשאני נוטלת את זרועו. "זה הב־בית."

"כבר לא," אני מחייכת אליו מאוזן לאוזן. "זה רק המקום שבו מתחילה החופשה שלנו."

זמני קצוב, קצר ויקר. זה עניין של שעות, אולי דקות, לפני שגבריאל יגלה שנעלמתי ויוציא גזר דין מוות על שנינו. הוא יאתר את הטלפון שלי ויעקוב אחריי מהר יותר משאוכל להגיד "שלום", אבל אם אני רוצה שצ'רלי יבוא אחריי בלי בעיות, אני חייבת לשמח אותו.

אנחנו חוצים עוד רחוב אל קפה פינתי, ובו אני קונה לצ'רלי מנה גדולה של גלידה. בזמן שהוא יושב על המדרכה כדי לאכול אותה, אני מתקשרת לג'רי. הטלפון מצלצל ומצלצל ולבסוף מתנתק בלי לעבור לתא הקולי.

לעזאזל, ג'רי הוא תקוותי היחידה. אני מנסה את המספר המיוחד שנתן לי כשעדיין היה אמור להשגיח על צ'רלי. זה מספר שיש רק לי ולכמה מחבריו לפשע.

הפעם הוא עונה ללא היסוס. "ואל?"

אין זמן ללכת סחור־סחור. "אני צריכה מכונית."

"מה?"

"מכונית, ג'רי. עכשיו."

"לקנות?"

"הייתי מתקשרת לגנב מכוניות אם הייתי רוצה לקנות מכונית?"

הוא ממלמל סירוב חלוש. "אני לא יכול. מה קורה? לא מתאים לך."

תמיד גיניתי את העסקים המפוקפקים שלו, אבל עכשיו זה לא הזמן המתאים לחוש מוסר כליות. "אחרי מה שעשית לנו, אתה חייב לי, לעזאזל איתך."

הסתייגות נשמעת בקולו. "ואל..."

"אתה רוצה לדעת מה גבריאל לואו עשה לי בגלל הטיפשות שלך?"

"אוי, פאק. את בורחת." קולו רועד. "את בורחת מ'השובר'."

"אם הוא ימצא אותי, אני אמות. וגם צ'רלי." וגם התינוק שאני נושאת ברחמי. "בבקשה, ג'רי. הכנסת אותנו לבלגן הזה. תעזור לנו לצאת ממנו."

שתיקה ארוכה משתחררת. אני כמעט מרגישה את הגלגלים מסתובבים בראשו. בדיוק כשאני חושבת שהוא עומד לנתק, הוא אומר, "איפה את?"

"אצלך."

"תני לי שעה."

"שלושים דקות."

"לעזאזל איתך, ואל." הוא נושם עמוקות, כאילו רוצה להרגיע את עצמו. "חכי לי בצד של הבניין."

"תודה רבה. כדאי שתגיע. אחרי שאני מנתקת, לא נוכל לדבר בטלפון הזה שוב."

הוא מבין למה אני מתכוונת. אני חייבת להשמיד את הטלפון הזה אם אני לא רוצה שגבריאל יאתר אותי.

"אני אהיה שם." הקו מתנתק בנקישה.

צ'רלי סיים את הגלידה שלו. אני מבקשת ממנו לנקות את ידיו בממחטות נייר ולהשליך אותן אחר כך לפח, כדי שאוכל ללכת מעבר לפינה ולמחוץ את הטלפון ברגליי. אני שוברת אותו ליותר מדי חלקים קטנים מכדי שאפשר יהיה לעקוב אחריו, אבל אני לא באמת יודעת מה נדרש כדי לאתר אותי, אז ליתר ביטחון אני דורכת עליו שוב ושוב וזורקת את החלקים לפח האשפה.

"מוכן להרפתקה שלנו?" אני נוטלת את ידו של צ'רלי. "בוא נלך למצוא מכונית."

אנחנו מתחבאים בגומחה שממנה אפשר לראות את הכביש. למרבה המזל, לא נתקלנו בבריונים, אבל עוד מעט, עם שקיעת השמש, הם יֵצאו מהחורים. אני משחקת עם צ'רלי בהיסח הדעת איקס עיגול, כשאני משתמשת באבן גיר שמצאתי בכביש כדי לצייר קווים על חומת הלבנים.

כעבור שלושים וחמש דקות, מכונית סטיישן כתומה מגיעה. המרכב פגום והמתכת חלודה במקום שבו הצבע התקלף. הלסת שלי נשמטת כשהרכב המקרקש נעצר לידינו וג'רי יוצא.

"ג'רי." אני מניפה את זרועותיי באוויר.

"מה?" הוא שואל בייאוש. "זה כל מה שהצלחתי להשיג בהתראה כזאת קצרה."

"כמה רחוק הדבר הזה יוכל להביא אותנו?"

הוא טופח על מכסה המנוע. "זו מכונית טובה. בדקתי אותה. המנוע משופץ לגמרי." הוא מושיט לי את המפתח. "החלפתי גם את לוחית הרישוי, אבל ליתר ביטחון אל תיסעי בכבישים ראשיים."

"תודה," אני חוטפת את המפתח מידו. "צ'רלי, בוא נלך."

ג'רי טופח על גבו של צ'רלי בזמן שהוא מקיף את המכונית. "איך הולך, גבר?"

צ'רלי נותן לו כיף ומחייך אליו. כשהוא חגור, אני מביטה בג'רי מבעד לחלון בפעם האחרונה, ואז מתחילה לנסוע ויוצאת אל הכביש המהיר.

המנוע משמיע קול מוזר וגוף המכונית מטרטר, אבל אנחנו מתקדמים יפה ומצליחים לעבור את הילברו ללא ניסיונות חטיפה, הודות למצבה של המכונית.

כשאנחנו מגיעים לכביש N1, אני מתחילה להרגיש את עצביי המרוטים. ידיי מתחילות לרעוד על ההגה. חום אדיר מציף את גופי וגורם לי להזיע. הבטן שלי מכווצת עד כאב. אני נאבקת בדחף להקיא. בחוץ אביך ודחוס, אבל אני פותחת את החלון כדי למלא את ריאותיי באוויר. כמו תמיד, אינסטינקט ההישרדות נכנס לפעולה ומשתק את פחדיי ואת תחושת הסכנה.

צ'רלי מביט מבעד לחלון ומזמזם שיר. אני מצליחה לכוון את הרדיו ולמצוא את תחנת מוזיקת הקאנטרי שהוא אוהב. אני בודקת את מד הדלק וגונחת מבפנים. המכל כמעט ריק. בתחנת הדלק הראשונה אחרי מידרֶנד, אני מתדלקת ומשתמשת בשארית הכסף שלי כדי לקנות כמה מוצרים בחנות הנוחות, בעיקר חטיפים לצ'רלי. אני לא מעלה בדעתי למשוך כסף מהכספומט בכרטיס שלי. יהיה קל מדי לעקוב אחריי. הייתי צריכה לעשות את זה לפני שיצאתי לדרך.

הבטן שלי מתהפכת ומתכווצת ככל שאנחנו מתרחקים מיוהנסבורג, עיר הזהב הנשלטת בידי גבר יפהפה והרוס כמו המקום עצמו, גבר שיהרוג אותנו אם ימצא אותנו.

כשקו האופק של סֶנדטוֹן נעלם במראה האחורית, תחושת אובדן ובדידות מחלחלת אליי. הרגשות האלה מוציאים אותי מאיפוס. גל של הלם עובר בי. אני מתגעגעת לגבריאל ומרגישה מעוותת וחולנית. אלה בטח ההורמונים. כן, אני לא עצמי. דמעות לא רצויות צורבות את עיניי. אני מוחה אותן וממקדת את מבטי בכביש.

אל תביטי לאחור.

עכשיו זה רק צ'רלי, אני והתינוק שלי.

אנחנו נצליח. אנחנו נשרוד.

אין לי מושג לאן אנחנו נוסעים, עד שאנחנו מגיעים לשלט המודיע על התפצלות בכביש. אם נמשיך ישר, ניסע צפונה אל עבר פּולוקווין. אני לא מכירה את האזור הזה. האפשרויות היחידות שיש הן בלומפונטיין או דרבן. דרבן לא רחוקה כמו בלוּמפונטיין ומזג האוויר יותר נעים. ללא אמצעים כלכליים, דרבן היא האפשרות הטובה יותר. נוסף על כך, אני יכולה להגיע לשם עם הדלק שיש לי, ואם ניסע לבלוּמפונטיין, הדלק ייגמר לי באמצע שום מקום, עוד הרבה לפני שנגיע לשם.

השלט לכביש 3N מופיע. אני מחליפה נתיבים ונכנסת לצומת שלוקח אותי אל הכביש המהיר ומזרחה משם. אני מאותתת ומחליטה על גורלנו ועל עתידנו.