היום, מחר, אותו דבר

לאמי ולאבי

היום יום שני, וכמו בכל יום שני אני אצל מדאם בּוּרְלוֹ. מדאם בורלו היא זקנה, היא מכוערת, ונודף ממנה ריח של שמפו נגד כינים. היא לא מזיקה, אבל לפעמים היא ממש מלחיצה אותי. היום היא שלפה לי מהמגירה התחתונה אוסף של תמונות משונות, כתמים גדולים שנראו כמו קיא יבש. היא שאלה אותי מה זה מזכיר לי. אמרתי לה, והיא נעצה בי עיניים עגולות ונענעה את ראשה כמו כלבי הפרווה ששמים בַּחלק האחורי של המכונית.

 

שלחו אותי אליה מטעם בית הספר. המורים, בין שביתה לשביתה, החליטו שאני חייבת לפגוש איש מקצוע, כי לדעתם אני סגורה מדי... אולי הם צודקים, מה אכפת לי, אני הולכת, בכל מקרה הביטוח הלאומי מכסה את זה.

 

נדמה לי שאני ככה מאז שאבא שלי עזב את הבית. הוא נסע רחוק. הוא חזר למרוקו והתחתן עם אישה אחרת, כמובן צעירה ופורייה יותר מאמא שלי. אחרי שנולדתי, אמא לא הצליחה ללדת עוד ילדים. אף על פי שהיא ניסתה הרבה מאוד זמן. ולחשוב שיש בנות שנכנסות להיריון בלי כוונה כבר במכה ראשונה... אבא רצה בן: בשביל הגאווה שלו, השם שלו וכבוד המשפחה, ואני מניחה שהיו עוד כל מיני סיבות מטופשות. אבל נולד לו רק ילד אחד, וזאת היתה בת: אני. בואו נאמר שלא בדיוק עמדתי בציפיות הלקוח. והבעיה היא שזה לא הולך כמו בסניף של רשת הסופרמרקטים "קַרפוּר": אין שירות לקוחות.

 

בקיצור, יום אחד אַבּוּ-זָקָן הבין שאין טעם להמשיך לנסות עם אמא שלי, אז הוא פשוט קם והסתלק. ככה, בלי להודיע מראש. כל מה שאני זוכרת זה שבדיוק צפיתי בפרק של העונה הרביעית של "תיקים באפלה" ששאלתי מספריית הווידיאו בקצה הרחוב. הדלת נטרקה. דרך החלון ראיתי מונית אפורה שנסעה משם. זה הכול. יותר משישה חודשים עברו מאז. היא כבר בטח בהיריון, הכפרייה שהוא התחתן איתה. אני יודעת בדיוק מה יקרה אחר כך: שבעה ימים אחרי הלידה הם יחגגו את הטבילה שלו* ויזמינו את כל הכפר. תזמורת של שֵייחים זקנים עם תוּפים שעשויים מעור גמלים תגיע במיוחד לאירוע. זה יעלה לו הון - כל כספי הפנסיה שלו כפועל במפעלי רֶנוֹ. ואז הם ישחטו כבש ענקי כדי לתת שם לתינוק. יקראו לו מוחמד. כל הסיכויים.

 

* אמנם דוריה משתמשת במונח "טבילה", אולם הכוונה לטקס ה"עקיקה" או ה"סבוע" המקובל במרוקו. בטקס זה נהוג לחגוג את הלידה, להעניק לילד את שמו ולגזוז את שערו. (המתרגמת)

 

כשמדאם בורלו שואלת אותי אם אני מתגעגעת לאבי, אני עונה: "לא," אבל היא לא מאמינה לי. יש לה עין חדה, לאישה הזאת. בכל מקרה, זה לא נורא. אמא שלי פה. כלומר, היא פה מבחינה פיזית. כי בראש שלה היא במקום אחר, הרבה יותר רחוק מאבא שלי.

 

הרמדאן החל לפני קצת יותר משבוע. נאלצתי להחתים את אמא על טופס מחדר האוכל של בית הספר שבּו צוין למה אני לא אוכלת בשליש הזה. כשמסרתי את הטופס למנהל, הוא שאל אותי אם אני עושה ממנו צחוק. למנהל קוראים מסייה לוּאַזוֹ. הוא שמן, הוא מטומטם, כשהוא פותח את הפה יש לו ריח של יין זול, וחוץ מזה הוא מעשן מקטרת. בסוף היום באה אחותו הגדולה לקחת אותו במכונית רנו סַפְרָן אדומה, ביציאה מבית הספר. אז כשהוא רוצה לשחק אותה מנהל סמכותי, זה כבר לא יוצא אמין במיוחד.

 

אז מסייה לוּאַזוֹ שאל אותי אם אני עושה ממנו צחוק, כי הוא חשב שאני חתמתי על הטופס במקום אמא שלי. הוא ממש מטומטם, הרי אם הייתי רוצה לזייף את החתימה של אמא שלי, הייתי מזייפת חתימה אמיתית. פה, אמא הסתפקה באיזה שרבוט מטושטש ורועד. היא לא רגילה להחזיק עט בין האצבעות. מר אידיוט אפילו לא חשב על זה. הוא בטח מאלה שחושבים שאנאלפביתיוּת, כמו איידס, יש רק באפריקה.

 

אמא התחילה לעבוד ממש לא מזמן. היא עובדת כמנקה במלון ששייך לרשת "פוֹרְמוּל 1" בְּבַּנְיוֹלֶה, עד שתמצא משהו אחר. אני מקווה שבקרוב. לפעמים, כשהיא חוזרת מאוחר בערב, היא בוכה. היא טוענת שזה מרוב עייפות. במשך הרמדאן היא נאבקת עוד יותר קשה, כי בשעת הפסקת הצום, בסביבות חמש וחצי בערב, היא עדיין בעבודה. אז כדי לאכול, היא נאלצת להסתיר תמרים בכיס של חלוק העבודה שלה. היא ממש תפרה כיס פנימי שלא יראו, כי אם הבוס היה רואה, הוא היה צורח עליה.

 

ב"פורמול 1" בבניולה, כולם קוראים לה "פאטמה". צועקים עליה כל הזמן ובודקים אחריה כדי לוודא שהיא לא תסחב שום דבר מהחדרים.

 

וחוץ מזה, שמה הפרטי של אמא שלי הוא לא פאטמה, אלא יסמינה. זה בטח מצחיק אותו, את מר שִיהוֹן, לקרוא לכל הערביות פאטמה, לכל השחורים מַאמַאדוּ ולכל הסינים פִּינְג-פּוֹנְג. כאלה מטומטמים, באמת...

 

מר שִיהוֹן הוא הממונה עליה. הוא יליד אַלְזָס. לפעמים אני מאחלת לו שימות באיזה מרתף חשוך, ושיאכלו אותו העכברושים. כשאני אומרת את זה, אמא צועקת עלי. היא אומרת שזה לא יפה לאחל למישהו שימות, גם לא לאויב הכי גדול. יום אחד הוא העליב אותה, וכשהיא חזרה היא נורא בכתה. בפעם האחרונה שראיתי מישהו בוכה ככה, זה היה כשמרים עשתה פיפי במכנסיים בטיול של הכיתה בשלג. מר שִיהוֹן הדפוק חשב שאמא צוחקת ממנו, כי בגלל המבטא שלה היא קראה לו "שִיהָן".*

 

* משחק מילים: פירוש המילה "שִיהָן" בסלנג הוא "נודניק". (המתרגמת)

 

מאז שהזקן הסתלק, זכינו במצעד של עובדות סוציאליות שביקרו אצלנו בבית. החדשה, אני כבר לא זוכרת איך קוראים לה. משהו בסגנון דִיבּוּאָה, דִיפּוֹן או דִיפְּרֶה, בקיצור, שם שרוצה לומר שאתה בא מאיזשהו מקום.* היא נראית לי סתומה, וחוץ מזה היא כל הזמן מחייכת בלי סיבה, אפילו כשזה לא מתאים. אפשר להגיד שהאישה הזאת רוצה להיות מאושרת בכל מחיר. פעם היא שאלה אותי אם אני רוצה שנהיה חברות. אני, כמו גועלית, עניתי לה שאין סיכוי. אבל נדמה לי שעשיתי טעות, כי הרגשתי את המבט של אמא מנקב אותי. היא בטח פחדה שהעירייה תפסיק לעזור לנו אם לא אהיה חברה של העובדת הסוציאלית הסתומה שלהם.

 

* בצרפתית, התחילית "די" בשם המשפחה מלמדת על מוצאה המכובד של המשפחה. (המתרגמת)

 

לפני גברת די-משהו היה גבר... כן, הקודם היה איזה אדון, עובד סוציאלי בעירייה. הוא היה דומה ללוֹרון קַבְּרוֹל, המנחה של תוכנית הטלוויזיה "סיפורו של גיבור" בערוץ הראשון, בכל יום שישי בערב. חבל שזה נגמר. עכשיו לורון קברול נמצא בתחתית הימנית בעמוד 30 של העיתון TV mag, ממש בקטן, לבוש חולצת פולו עם פסים צהובים ושחורים, מככב בפרסומת לתנורי חימום. אז העובד הסוציאלי היה דומה לו שתי טיפות מים. בדיוק ההפך ממדאם די-משהו. הוא אף פעם לא התבדח, אף פעם לא חייך, והוא התלבש כמו הפרופסור קלקולוס בהרפתקאותיו של טינטין. פעם הוא אמר ל אמא שלי שזאת הפעם הראשונה בעשר שנות עבודה שהוא פוגש "אנשים כמונו שיש להם רק ילד אחד במשפחה". הוא לא אמר את זה, אבל הוא בטח התכוון ל"ערבים".

 

כשהוא היה בא אלינו הביתה, זאת היתה אקזוטיקה בשבילו. היה לו מבט מוזר כשסקר את חפצי הנוי שהיו מונחים על המזנון, חפצי הנוי שאמא שלי הביאה ממרוקו לאחר נישואיה. בגלל שבבית אנחנו נוהגות ללכת בקבקבים מרוקאיים, כשהוא היה נכנס לדירה, הוא חלץ נעליים כדי להיות בסדר. רק שהיו לו רגליים בּיוֹנִיוֹת. האצבע השנייה היתה ארוכה מהבוהן לפחות פי עשרה. נראה כאילו הוא עשה אצבע משולשת בתוך הגרביים שלו. שלא לדבּר על הריח. הוא הציג את עצמו כאיש מלא חמלה, אבל האמת היא שהוא היה שקרן גדול. אנחנו לא הזזנו לו בכלל. דרך אגב, מאז הוא כבר הפסיק לעבוד כעובד סוציאלי. אומרים שהוא עבר לגור בכפר. אם זה נכון, הוא בטח הפך ליצרן גבינות. הוא נוסע בטנדר התכלת שלו במחוזות צרפת הישנה והטובה, בימי ראשון אחרי המיסה, ומוכר לחם שיפון, גבינת רוקפור אמיתית ונקניק יבש.

 

מדאם די-משהו, אף על פי שהיא נראית לי מטומטמת, יותר טובה ממנו בתפקיד העובדת הסוציאלית השכונתית שעוזרת לעניים. היא ממש יודעת להעמיד פנים שאכפת לה מאיתנו. לפעמים כמעט אפשר להאמין לה. היא שואלת אותי כל מיני שאלות בקול הצפצפני שלה. יום אחד היא רצתה לדעת איזה ספר קראתי בזמן האחרון. משכתי בכתפיים כדי שהיא תבין שאני מנסה להגיד: "כלום." האמת, בדיוק סיימתי את הספר של טאהר בן ג'לון, "בן החולות". זה סיפור על ילדה קטנה שגידלו אותה כמו בן, כי היא היתה הבת השמינית במשפחה, ואבא שלה רצה בן זכר. וחוץ מזה, בתקופה שזה קרה לא היה אולטרה סאונד וגם לא אמצעי מניעה. בקיצור, אין החזרות ואין החלפות.

 

איזה גורל דפוק. הגורל, זה נורא, כי אין מה לעשות. זה אומר שלא משנה מה תעשה, תמיד ידפקו אותך. אמא שלי אומרת שאבא עזב אותנו כי זה מה שהיה כתוב מראש. אצלנו קוראים לזה "מַכְּתוּב". זה כמו תסריט של סרט ואנחנו השחקנים. הבעיה היא שלתסריטאי שלנו אין אף טיפה של כישרון. הוא לא יודע לספר סיפורים יפים.

 

אמא שלי חשבה שצרפת זה כמו בסרטים בשחור-לבן משנות השישים. הסרטים ההם עם שחקן שנראה כמו ילד טוב, ושמספר כל מיני סיפורי גבורה לאישה שלו, כשסיגריה תקועה לו בזווית הפה. היא ובת דודתה בוּכְרה הצליחו לקלוט את התחנות הצרפתיות הודות לאנטנה ניסיונית שאולתרה מסיר קוסקוס אלחלד. לכן, כשהגיעה עם אבא שלי לליברי-גרגאן בפברואר 1984, היא האמינה שהם עלו על הספינה הלא-נכונה וטעו בארץ. היא סיפרה לי שהדבר הראשון שעשתה כשהגיעה לדירת שני החדרים הזעירה, היה להקיא. אני תוהה אם זה קרה לה בגלל מחלת ים או משום שהיא חזתה את עתידה בחוֹר הזה.

 

בפעם האחרונה שחזרנו למרוקו, התחרפנתי. אני זוכרת את המקועקעות הזקנות שהתיישבו ליד אמא בחתונות, טבילות או בריתות.

 

"את יודעת, יסמינה, הבת שלך הופכת להיות אישה ואת חייבת להתחיל לחפש בשבילה בחור ממשפחה טובה. את מכירה את ראשיד? הבחור ההוא שעובד בריתוך..."

 

חבורה של מטומטמות זקנות! אני מכירה את הבחור ההוא! כולם קוראים לו "ראשיד חמור בן חמור". אפילו הילדים בני השש מתעללים בו וצוחקים לו בפרצוף. וחוץ מזה, חסרות לו ארבע שיניים, הוא אפילו לא יודע לקרוא, הוא פוזל ומסריח משתן. שם, מספיק שצמחו לך ניצנים ראשונים של שדיים, שלמדת לשתוק כשמבקשים ממך ולאפות לחם, וזהו, את בשלה לנישואים. בכל מקרה, עכשיו נראה לי שאף פעם לא נחזור למרוקו. קודם כול, כבר אין לנו אמצעים, ואמא שלי אומרת שזאת תהיה השפלה גדולה מדי בשבילה. יצביעו עליה ברחוב. היא חושבת שהיא אשמה במה שקרה. ואני חושבת שיש שני אשמים בסיפור הזה: אבא שלי והגורל.

 

העתיד מדאיג אותנו, אבל זה לא אמור להיות ככה, כי אולי בכלל אין לנו דבר כזה. אנחנו יכולים למות תוך עשרה ימים, מחר או בקרוב מאוד, פה, עוד שנייה. זה מסוג הדברים שבאים בלי להודיע. אין הודעה מראש וגם לא תזכורת. זה לא כמו פיגורים בחשבון החשמל. כמו השכן שלי, מר רודריגז, השכן שלי מהקומה השתים-עשרה, זה שהשתתף במלחמה על-אמת. הוא מת לא מזמן. טוב, בסדר, הוא היה זקן, אבל בכל זאת, לא ציפינו לזה.

 

אני חושבת על המוות לפעמים. אני אפילו חולמת עליו מדי פעם. לילה אחד השתתפתי בלוויה שלי. כמעט אף אחד לא היה שם. רק אמא שלי, מדאם בורלו, קרלה, הפורטוגזית שמנקה את מעליות הבניין שלנו, ליאונרדו די קפריו מ"טיטאניק" והחברה שלי, שרה, שעברה לגור בטְרָפּ כשהייתי בת שתים-עשרה. אבא שלי לא היה שם. הוא בטח היה עסוק עם הכפרייה שלו שהיתה בהיריון עם מומו, בנו לעתיד, בזמן שאני, מה איתי? הייתי מתה. גועל נפש. הבן שלו, אני בטוחה שהוא יהיה מטומטם, אפילו יותר מטומטם מראשיד הרַתך. אני אפילו מקווה שיצלע, שיהיו לו בעיות עיניים, ושבגיל ההתבגרות יהיו לו המון חצ'קונים. חוץ מזה, בכפר המפגר שלהם לא יהיה סיכוי למצוא תכשירי "בּיאקטוֹל" או "אוֹ פּרֶסיֶיז" לטיפול בפצעי בגרות. אולי רק בשוק השחור, אם הוא באמת יודע להסתדר. בכל מקרה, הוא יהיה כישלון, זה בטוח. במשפחה הזאת, הטמטום עובר בירושה מאב לבן. בגיל שש-עשרה הוא ימכור תפוחי אדמה ולֶפת בשוק. ובדרך חזרה, רכוב על חמור שחור, הוא יחשוב: "אני טיפוס נוצץ."

 

בעתיד, ארצה לעבוד במשהו "נוצץ", אבל אני לא בדיוק יודעת במה... הבעיה היא שאני גרועה בלימודים. אני מקבלת ציון עובר רק באמנות פלסטית. זה משהו, אבל לא נראה לי שלהדביק עלים יבשים על נייר קַנְסוֹן* ממש יעזור לי בעתיד. בכל מקרה, אין לי חשק למצוא את עצמי מאחורי דלפק של מסעדת מזון מהיר, ולהיות חייבת לחייך כל הזמן ולשאול את הלקוחות: "איזה משקה? תפריט רגיל או מוגדל? לאכול פה או לקחת? בעד או נגד הפלות?" ועוד לחטוף על הראש ממנהל המשמרת כי שמתי יותר מדי צ'יפס ללקוח שחייך אלי... נכון, הוא היה יכול להיות הגבר של חיי, הבחור הזה. הייתי עושה לו הנחה על התפריט, הוא היה לוקח אותי לאכול בסניף של "היפופוטמוס", היה מבקש את ידי והיינו חיים באושר בדירת חמשת החדרים המדהימה שלו! * חברה המייצרת סוגים שונים של נייר. (המתרגמת)

 

קיבלנו שוברים ממחלקת הסיוע למשפחות במוסד לביטוח לאומי. זה יצא טוב, כי ככה אני כבר לא אצטרך ללכת ל"יד לעני" במרכז העיר, שזה כבר נהיה יותר מדי פומבי. פעם, כשהייתי עם אמא שלי, נתקלנו בנָסֶרָה המכשפה ליד הַכניסה. אנחנו מכירות את הגברת הזאת כבר הרבה שנים. אמא לווָה ממנה כסף כשאנחנו באמת בצרה. אני שונאת אותה. היא נזכרת שאנחנו חייבות לה כסף תמיד כשיש הרבה אנשים מסביב, כל זה בשביל לעשות בושות ל אמא שלי. אז נתקלנו בנָסֶרָה המכשפה בכניסה ל"יד לעני". אמא הרגישה מאוד לא בנוח, אבל ההיא, היא נראתה מתמוגגת.

 

"נו, יסמינה, את באה ל"יד לעני" כדי ל... לקחת?"

 

"כן..."

 

"ואני באה כדי... לתת!"

 

"האל יגמול לך על כך..."

 

איכס... אני מקווה שהאל לא יגמול לה על כלום מלבד על הרשעות שלה כמכוערת זקנה. בסופו של דבר חזרנו הביתה בלי שלקחנו כלום, כי אמא לא רצתה לבחור בלי כוונה בגדים של המכשפה. זה היה נותן לה עוד הזדמנות לפתוח פה גדול בסגנון "זאת הרי החצאית שלי שאת לובשת". הייתי גאה ב אמא שלי. זה הכבוד העצמי, מהדברים האלה שלא מלמדים בבית הספר.

 

ואם מדברים על בית הספר, אני צריכה להגיש עבודה באזרחות על המושג כבוד. מר וֶרבֶּר ביקש מאיתנו לכתוב אותה. המורה הזה די נחמד, אבל אני לא מאוד אוהבת שהוא מדבר אלי, כי יש לי הרגשה שהוא מרחם עלי, ואני לא אוהבת את זה. זה כמו ב"יד לעני", עם אמא , כשהזקנה שאנחנו מבקשות ממנה שקית כדי להכניס לתוכה את הסוודרים שבחרנו, מביטה בנו בעיניים לחות. בכל פעם מתחשק לנו להחזיר לה את הסוודרים ולהסתלק משם. עם מר ורבר זה אותו הדבר. הוא משחק אותה גורו סוציאלי. הוא אומר לי שאם אני צריכה, אני יכולה לקבוע איתו פגישה... כל זה כדי להשקיט את המצפון שלו ולספר לחבר'ה באיזה בר פריזאי אופנתי כמה קשה להיות מורה בפרברים. פיכס.

 

מה אוכל לומר על המושג של כבוד? בכל מקרה, המורים מצפצפים על השיעורים. אני בטוחה שהם אפילו לא קוראים את העבודות. הם דופקים איזה ציון מקרי, מסדרים את הניירות, וחוזרים להתיישב על ספת העור בין שני הילדים שלהם: פמלה, בת עשר, שמשחקת בבובת ברבי עם מדיח כלים, וברנדון, בן שתים-עשרה, שאוכל מוחטות שהוא מוציא מהאף. בלי לשכוח את מארי-אלן, שבדיוק הזמינה ארוחה מהמעדנייה, כי היא התעצלה להכין ארוחת ערב, ועכשיו היא קוראת מאמר על הסרת שיער בשעווה ב"פאם אקטואל". הנה, זה למשל משהו שאין בו טיפת כבוד. הסרת שיער בשעווה זה כואב, ולהכאיב פירושו להיות חסר כבוד.

 

בכל אופן, אני רוצה להפסיק. נמאס לי מבית הספר. משעמם לי מחץ ואין לי עם מי לדבר. בסך הכול יש רק שני אנשים שאיתם אני יכולה לדבר באמת. מדאם בורלו וחאמודי, אחד הבחורים בשכונה. הוא בן עשרים ושמונה בערך, מסתובב כל היום בין הכניסות של השיכון, וכמו שהוא תמיד אומר לי, הוא הכיר אותי כשעוד הייתי "לא יותר גבוהה מאצבע חשיש".

 

חאמודי מעביר את הזמן בעישון גראס. רוב הזמן הוא מסטול, ואני חושבת שבגלל זה אני כל כך אוהבת אותו. שנינו לא אוהבים את המציאות שלנו. לפעמים, כשאני חוזרת מקניות, הוא עוצר אותי בכניסה לבניין כדי לשוחח. הוא אומר לי "רק חמש דקות", ואנחנו נשארים לדבר שעה או שעתיים. זאת אומרת, בעיקר הוא. לעתים קרובות הוא מדקלם לי שירים של ארתור רמבו. לפחות את מה שהוא זוכר מהם, כי חשיש זה דבר שהורס לאנשים את הזיכרון. אבל כשהוא מדקלם את השירים, עם המבטא שלו ועם התנועות של עבריין, גם אם אני לא מי-יודע-מה מבינה את התוכן, זה נשמע לי יפה.

 

נורא חבל שהוא לא סיים את בית הספר. זה בגלל הכלא. הוא סיפר לי שהוא הסתבך באיזה סיפור בגלל כמה חברים, ושהוא לא רוצה לספר לי מה - "זה לא לגיל שלך". כשהוא יצא מהכלא, הוא עזב הכול, אף על פי שהיה בשלב מתקדם של הלימודים. מינימום עשה בגרות. אז כשאני רואה את השוטרים עושים חיפוש על חאמודי ליד הכניסה, כשאני שומעת איך הם מכנים אותו "דפוק" ו"זבל", אני אומרת לעצמי שהטיפוסים האלה לא מבינים כלום בשירה. אם חאמודי היה קצת יותר מבוגר, הייתי רוצה שהוא יהיה אבא שלי. כשנודע לו מה קרה לנו, הוא דיבר איתי הרבה זמן. הוא גִלגל את הג'וינט המי-יודע-כמה שלו ואמר לי: "המשפחה, אין דבר יותר קדוש מזה." הוא יודע על מה הוא מדבר. יש לו שמונה אחים ואחיות, וכמעט כולם נשואים. אבל חאמודי אומר שהוא לא שם על נישואים, שזה לא מועיל לשום דבר ושזה סתם עוד מחויבות, כאילו אין מספיק מחויבויות בחיים. הוא צודק. אלא שלי, לי לא נשארה משפחה, אנחנו בסך הכול רק חצי משפחה עכשיו.

 

השתעממתי, אז החלטתי לנסוע במטרו. לא ידעתי לאן לנסוע, אבל בעיני המטרו זה משהו מבדר. רואים כל מיני פרצופים, זה נחמד. נסעתי לאורך כל קו 5, מהתחנה הראשונה ועד האחרונה.

 

באחת התחנות הראשונות עלה לקרון רומני לבוש בחליפה ישנה דמוית עור וכובע אפור. הוא החזיק אקורדיון ישן ומעופש עם אבק על הקלידים שלא השתמש בהם אף פעם. הוא ניגן קטעים ישנים כמו אלה ששומעים בסרטים צרפתיים מסוימים או בסרטי תעודה משעממים שהטלוויזיה משדרת מאוחר בלילה. זה היה נחמד, כי הוא הכניס קצת חיים לנסיעה. אפילו הזקנים הכי מכווצים בקרון נענעו את הרגל שלהם בסתר. וחוץ מזה, הצועני עקב עם הראש אחרי כל תנועה של כלי הנגינה שלו, וחייך חיוך חושף שיניים, המעטות שנותרו לו. היה לו ראש כמו של דמות בסרט מצויר, קצת כמו החתול ב"אליס בארץ הפלאות".

 

דמיינתי שהוא מתגורר בקרון, שהוא צאצא לשושלת ידועה של נוודים שנדדו מארץ לארץ; שהוא התיישב במחנה מאולתר על מגרש מאולתר בקרבת פריז; שיש לו אישה יפה ששמה לוּסיָה (כמו גבינת המוצרלה), עם שיער שחור שנופל לה על הגב בתלתלים נהדרים. הם בוודאי התחתנו על חוף ים בספרד, סביב מדורה ענקית שלהבותיה האדומות ריקדו באמצע הלילה. כך זה בוודאי היה. בכל פעם שהוא עבר מקרון לקרון, הלכתי בעקבותיו כדי ליהנות מנגינת האקורדיון. אבל בסוף התביישתי. הוא בא לקראתי והושיט לעברי כוס קרטון ממסעדת "קוויק"* מלאה במטבעות, אבל לא היה לי שום דבר לתת לו. אז עשיתי משהו באמת מכוער, מה שעושים בדרך כלל הגרגרנים שלא רוצים לתת כסף. ברגע שהאיש הגיע אלי, סובבתי את הראש לצד השני בסגנון "אני מסתכלת על מה שקורה ברציף ממול". וכאילו במקרה, שום דבר לא קרה ברציף ממול.

 

אם אזכה בפרס הגדול בהגרלה של יום רביעי, אני אקנה לו קרון מגורים יפהפה ומצויד, וזה יהיה הקרון הכי יפה במחנה. קרון דומה לזה שהיה אפשר לזכות בו בחלון הראווה הגדול של יום ראשון בתוכנית "המחיר הנכון".

 

ואז אני אקנה לעצמי כפפות חדשות לחורף, לא מחוררות, כי לכפפות שלי נכנס אוויר קר. בכפפה השמאלית יש חור באצבע האמה. אני חוששת שיום אחד זה יעשה לי בעיות.

 

* רשת מזון מהיר. (המתרגמת)

 

ואחר כך אקח את אמא למניקוריסטית, כי בפעם שעברה היא דיברה על זה עם מדאם די-משהו, העובדת הסוציאלית של העירייה, ו אמא שלי לא ידעה מה זה. היא הביטה על הציפורניים שלה שהושחתו מאוד בגלל חומרי הניקוי שמיוצרים בצ'רנוביל, והשוותה אותן לציפורניים של מדאם די-משהו. הטמבלית ההיא עשתה רוח, כי היו לה ציפורניים סוּפר נקיות, סוּפר משויפות, סוּפר מבהיקות מלק. היא אפילו גירדה את קצה העין עם האצבע, בפה קצת פעור, כמו הבנות ששמות מסקרה בטלוויזיה. רק כדי להשוויץ, רק כדי להראות את ציפורניה המטופחות לאמא שלי, שלא יודעת מה זה מניקוריסטית. התחשק לי לעקור לה אותן אחת אחת.

 

בקיצור, כשיצאתי מהמטרו, עברתי ליד שני פקיסטנים שמכרו ערמונים חמים ובוטנים קלויים. הם חזרו כל הזמן על אותו משפט: "ערמונים חמים ובוטנים קלויים כדי להתחמם!" הם אמרו את זה ביחד ובניגון, במבטא פקיסטני. המשפט הזה נחרת בסוף במוח שלי, ובערב, כשחזרתי הביתה, שרתי אותו בזמן שבישלתי אורז ל אמא .

 

יום שישי. אמא ואני מוזמנות לדודה זוהְרָה לאכול קוסקוס. עלינו על רכבת מוקדם בבוקר כדי שנוכל להיות אצלה כל היום. כבר מזמן לא הזמינו אותנו לאיזה מקום. דודה זוהרה היא לא ממש דודה שלי, אבל מאחר שהיא מכירה את אמא כבר הרבה שנים, אני קוראת לה ככה מתוך הרגל. בעבר, הן נהגו ללכת יחד לחוג תפירה. אחר כך דודה זוהרה עברה לגור במאנט-לָה-ז'וֹלי. אמא הסבירה לי שהיא נרשמה ללימודי תפירה כי היו שם רק נשים צפון אפריקאיות, ואותם מפגשי נשים מדי יום רביעי סביב מכונות ה"זינגר" משנות השמונים קצת הזכירו לה את הכפר שלה.

 

לדודה זוהרה יש עיניים ירוקות וגדולות, והיא צוחקת כל הזמן. היא באה ממערב אלג'יריה, מאזור טְלֶמְסֶן. חוץ מזה יש לה סיפור מצחיק, כי היא נולדה ב-5 ביולי 1962, יום העצמאות של אלג'יריה. בכפר שלה היא היתה במשך שנים ארוכות ילדת סמל החירות. היא היתה תינוקת-קמע, ולכן קראו לה זוהרה, שפירושו מזל בערבית. אני מאוד אוהבת אותה, כי היא אישה אמיתית. אישה חזקה. בעלה הוא גמלאי של המועצה האזורית, שהתחתן עם אישה שנייה שם, במולדת, אז הוא מעביר חצי שנה שם וחצי שנה בצרפת. זו אופנה או מה? כולם מחליטים לפתוח בחיים חדשים בגיל הפרישה ולהתחתן עם אישה רעננה יותר. ההבדל הוא שהבעל של זוהרה ידע למַתן. הוא עובד בחצי משרה...

 

והיא, נראה שלא אכפת לה לראות את בעלה שישה חודשים מתוך שנים-עשר. היא אומרת שהיא רגועה בלעדיו, ושהיא יכולה ליהנות. היא גם צחקה ואמרה לאמא שעם גבר בגיל הזה, שום דבר כבר לא עוזר. לא כל כך הבנתי בהתחלה. אחר כך תיארתי לעצמי.

 

הייתי קצת עם הבנים של דודה זוהרה, רֵדָה, חַמְזָה ויוּסף. הם רוב הזמן היו עסוקים במשחקי מחשב. משחקים מהסוג שרואים בתוכניות על "ילדים ואלימות". העיקרון הוא להגיע למהירות שיא במכונית, ותוך כדי זה לדרוס כמה שיותר הולכי רגל, עם נקודות בונוס כשמדובר בילדים או בנשים זקנות... הבנים, אני מכירה אותם מאז שהייתי קטנה, אבל כיום אני כבר לא מדברת הרבה. אז היה קצת מתח, כי לא ידענו מה להגיד. והם גם עשו ממני צחוק בגלל זה. הם השוו אותי לברנרדו מ"זורו", ההוא הקטן שנראה נורא מטומטם, ושסימן לזורו את הסכנות באמצעות שפת סימנים. הוא היה אילם, המסכן.

 

ברגע מסוים שמעתי קטעי שיחה של אמא ודודה זוהרה על אבא שלי. אמא אמרה לה שהוא לא יגיע לגן עדן בגלל מה שעולל לבתו. לדעתי הוא לא יגיע לשם גם בגלל מה שעולל ל אמא . שומר הסף של גן העדן לא ייתן לו להיכנס. הוא יעיף אותו מיד. וחוץ מזה, מרגיז אותי שממשיכים לדבר עליו. הוא כבר לא פה. צריך לשכוח ממנו וזהו.

 

מה שמיוחד בקוסקוס של דודה זוהרה הוא גרגרי החומוס והאופן המאוד עדין שבו היא מטפלת בסולת. היא מצחיקה אותי מאוד, דודה זוהרה. כבר יותר מעשרים שנה שהיא גרה בצרפת, והיא עדיין מדברת כאילו עבר שבוע מאז שהיא נחתה בנמל התעופה "אורלי".

 

פעם, מזמן, היא הסבירה ל אמא שהיא רשמה את חַמְזָה ל"זִ'יגוֹ".* אמא , באותו רגע, לא הבינה כלום. רק כמה ימים אחר כך, בבית, היא פרצה בצחוק. היא הבינה שדודה זוהרה התכוונה לומר שהיא רשמה את חַמְזָה לג'ודו... אפילו הבנים שלה צוחקים ממנה. הם טוענים שהיא עושה רה-מיקסים לשפתו של מולייר. הם מכנים אותה "די-ג'יי זוֹזוֹ".

 

* צלי בצרפתית. (המתרגמת).

 

בסוף היום, יוּסף החזיר אותנו הביתה במכונית. הוא שם מוזיקת ראפ, ואף אחד לא אמר מילה במשך כל הנסיעה. ראיתי שאמא מהורהרת. היא הפנתה את הראש לעבר החלון, ועיניה בהו בחלל האוויר. כשעצרנו, היא התבוננה באור האדום בלי להזיז את העיניים. הראש שלה עדיין היה במקום אחר.

 

יוּסף נוהג מהר. הוא חסון ונאה מאוד. כשהיינו קטנים, למדנו באותו בית ספר יסודי. הוא היה מגן עלי כל הזמן, כי לא היה לי אח, והוא היה מהגדולים של כיתה ה'. אני זוכרת איך אִרגַנו יחד את מבצע "גרגיר אורז אחד יכול להציל חיים", כששרר רעב בסומליה בשנות התשעים. הוא שכנע אותי שהססמה הזאת נכונה, שכל גרגיר אורז ששלחנו לשם הציל חיים של אדם אחד. לכן בזכות שקית האורז של חצי קילו שאמא קנתה לי בסופרמרקט של רשת "קזינוֹ", הייתי נורא גאה שהצלתי כל כך הרבה חיים. לא היה חסר הרבה כדי שאספור כל גרגיר וגרגיר בשקית, כדי להיות בטוחה שבזכותי המון אנשים בסומליה לא ימותו מרעב. הרגשתי כמו וונדרווּמן. אבל הסיפור שלו היה בלוף. ואני עדיין כועסת עליו, על הדפוּק הזה... אגב, מעולם לא נודע לי אם אכן שקית האורז שלי הגיעה ליעדהּ.

 

כשהגענו לכניסה של הבניין שלנו, אמא הודתה ליוּסף, והוא נסע. נראה שהשועֵר שלנו לא שם על המצב של הבניינים שלנו. מזל שלפעמים קרלה, עובדת הניקיון הפורטוגזית, מנקה קצת. אבל כשהיא לא באה, זה נשאר מטונף במשך שבועות, כמו שקורה בזמן האחרון. במעלית היו שתן ורוק, וגם סירחון, אבל שמחנו שהיא פועלת. מזל שאנחנו מכירות את מיקום הכפתורים ביחס לקומות, כי לוח המתכת מגורד, והמספרים נעלמו. מישהו כנראה שרף אותם במצית.

 

השומר, כך מתברר, הוא גזען. זה מה שחאמודי אמר לי. אני לא יודעת מזה, אף פעם לא דיברתי איתו. הוא קצת מפחיד אותי. הגבות שלו תמיד מכווצות, ויש לו שני פסים באמצע המצח כמו המספר אחת-עשרה.

 

חאמודי סיפר לי שפעם, לפני שהוא היה שוער בגוש הבניינים שלנו, הוא נלחם במדינה של דודה זוהרה, באלג'יריה. אולי בגלל זה אין לו תנוכי אוזניים וחסרה לו אגודל ביד שמאל. בשבילו המלחמה עדיין לא הסתיימה, ואני חושבת שזה המצב של הרבה אנשים אחרים בארץ הזאת.

 

מדאם בורלו הציעה לי משהו מפוקפק: חופשת סקי שמארגנת העירייה. היא התעקשה ואמרה שזה מאוד יועיל לי, שאוכל לפגוש אנשים, להתנתק קצת מהשכונה. זה עשוי לעזור לי להיפתח לאחרים.

 

אני לא רוצה לנסוע, כי לא מתחשק לי לעזוב את אמא שלי, גם אם מדובר רק בשבוע. ועוד החופשות הקבוצתיות האלה, עם אנשים שאפילו לא בחרתי, אין סיכוי! רק הנסיעה, אפילו לא בחלום הלילה. שמונה שעות באוטובוס מסריח מקיא וששרים בו שירים משנות השמונים, עם הפסקות פיפי כל חצי שעה, אני מוותרת! בהתחלה מדאם בורלו חשבה שאני לא רוצה לנסוע בגלל הכסף.

 

"את יודעת איך זה יהיה, כבר דיברנו על זה. זה לא יעלה כלום ל אמא שלך, אם זה מה שמטריד אותך."

 

בכל מקרה, סקי זה חרא. זה כמו להחליק בעמידה על מגלשה עם מצנפת וסרבל כבד וזוהר. אני יודעת, כבר ראיתי תחרויות סקי בטלוויזיה.

 

אני בטוחה שמדאם בורלו נוסעת לסקי כל שנה, אבל שהיא אף פעם לא עושה סקי. היא פשוט נהנית לדפוק הופעה במרפסות בתי הקפה עם קקאו חם, עם מצנפת ורודה ופומפונים, ולצדה בעלה, שמצלם תמונות במצלמה חד-פעמית. יש לה בעל בכלל? אף פעם לא שאלתי את עצמי. זה מה שמעצבן עם פסיכולוגים, פסיכיאטרים, פסיכואנליטיקנים וכל מה שמתחיל ב"פְּסִי"... הם רוצים שתספר להם כל מה שקורה בחיים שלך, והם מצדם לא אומרים כלום. מדאם בורלו יודעת עלי דברים שאני בעצמי לא יודעת. אחרי כל זה, כבר אין לך חשק לדבר איתם. זאת עבודה בעיניים.

 

העובדת הסוציאלית שלנו מהעירייה, לעומת זאת, לא מחכה שיתחננו שהיא תספר על החיים שלה. נודע לי מ אמא שהיא עומדת להתחתן. אני שואלת את עצמי למה היא הרגישה צורך לספר לה את זה. מה אכפת לנו שהיא מתחתנת? בסדר, יש לה מזל, הבנו, לא צריך לעשות מזה סיפור. מצד שני, זה ייתן לה סיבה אמיתית לחייך כל הזמן. זה יעצבן אותי פחות.

 

האמת, אולי אני אומרת את זה מתוך קנאה. כשהייתי קטנה, הייתי גוזרת את השיער לבובות הברבי כי הן היו בלונדיניות, והייתי גם חותכת להן את השדיים, כי לי לא היו. וחוץ מזה, הן אפילו לא היו בובות ברבי אמיתיות. אלה היו בובות של עניים, שאמא שלי קנתה לי ב"גִ'יגָה סְטוֹר". בובות דפוקות לגמרי. משחקים איתן יומיים, והן הופכות לנכות מלחמה. אפילו השם שלהן היה דפוק: פראנסואז. זה לא ממש שם שיכול להצית את הדמיון של ילדוֹת! פראנסואז היא בובה לילדות שלא חולמות.

 

בגיל צעיר יותר חלמתי להתחתן עם בחור שיהפוך את כל היתר לאפסים מאופסים. הבחורים הרגילים, אלה שלוקח להם חודשיים להרכיב כוננית או פאזל של עשרים וחמש חתיכות שעל הקופסה שלו כתוב "מגיל חמש", לא עניינו אותי. רציתי משהו בסגנון מֶקגַייוֶור, גבר שיכול לפתוח סתימה בבית שימוש בעזרת פחית קולה, לתקן טלוויזיה בעזרת עט פשוט ולעשות לך פֶן רק עם הנשיפה שלו. אולר שווייצרי דמוי אדם.

 

אני מדמיינת חתונה מדהימה, טקס מוטרף, שמלה לבנה עם הרבה מלמלה בכל מקום, ושובל לאורך חמישה-עשר מטרים לפחות. יהיו שם פרחים ונרות לבנים. העד שלי יהיה חאמודי, והשושבינות - שלוש האחיות מחוף השנהב שמשחקות בחבל בחצר הבניין.

 

הבעיה היא שמי שאמור להוביל אותי לטקס הוא אבי המטומטם. אבל בגלל שהוא לא יהיה שם, ניאלץ לבטל הכול. האורחים ייקחו בחזרה את מתנות החתונה, וירימו אוכל מהמזנון כדי לקחת הביתה. אין מה לעשות. בכל מקרה, לפני שחושבים על חתונה, צריכים קודם למצוא בעל.

 

המזל שיש לדור שלנו, זה שאפשר לבחור את מי שהולכים לאהוב כל החיים. או כל השנה. תלוי בזוגות. בתוכנית התחקירים "מחוץ לתחום", העיתונאי ברנאר דֶה לָה וילרדיֶיר דיבר על בעיית הגירושים. הוא הסביר איך המספר עולה בטירוף. הסיבה היחידה בעיני לתופעה הזאת היא "צעירים חסרי מנוח". בסדרה הזאת כולם התחתנו בינם לבין עצמם לפחות פעם אחת, אם לא פעמיים. אלה סיפורים מוטרפים, ואמא שלי עוקבת אחרי התככים שלהם מאז 1989. כל הזקנות של השכונה שקועות בזה לגמרי. הן נפגשות בכיכר כדי לספר מה קרה בפרקים שחלק מהן פספסו. זה יותר גרוע מתקופת להקות הבנים שהפכו את כולנו למשוגעות. אני זוכרת שחברה נתנה לי פוסטר של פיליפ מלהקת 3 Be 2 שהיא גזרה מתוך עיתון. כולי מתלהבת, תליתי אותו על הקיר בחדר שלי. בתמונה, פיליפ היה יפה כמו אליל, עם שיניים לבנות בוהקות, כמעט שקופות, וחזה חשוף עם קוביות שוקולד כמו בסרט מצויר. בערב אבא שלי נכנס לחדר. הוא התחיל להשתולל, ואז לקרוע את הפוסטר ולצעוק: אני לא רוצה את זה אצלי בבית, זאת שטנה, זה השטן!" לא ככה דמיינתי שהשטן נראה, אבל בסדר... על הקיר החלק נשארה רק חתיכה קטנה מהפוסטר, עם הפטמה השמאלית של פיליפ.

 

מבחינת הלימודים, השליש הסתיים רע בדיוק כמו שהתחיל. מזל שאמא שלי לא יודעת לקרוא. כלומר, אני אומרת את זה בקשר לתעודה... אם יש משהו שמרגיז אותי, זה המורים שמתחרים ביניהם מי יהיה מקורי יותר בהערכות שלו. והתוצאה: כולן מטופשות, אחת יותר מן השנייה... ההערכה הכי גרועה שקיבלתי היתה זאת של נאדין בֶּנבַּרשיש, המורה לפיזיקה וכימיה, שכתבה: "מצער, מייאש, תלמידה שגורמת לרצות להתפטר או להתאבד..." היא בטח רצתה להתבדח. אבל יש להודות שהיא עברה את הגבול. נכון שאני על הפנים, אבל לא צריך להגזים. בכל מקרה שתקפוץ לי, המורה הזאת. היא לובשת תחתוני חוטיני. וחוץ מזה, מה שתמיד מופיע ושאני מכנה הערכות שחוזרות שוב ושוב זה: "נראית אבודה" או ש"נראית במקום אחר" או גרוע מזה, דברים מעוררי רחמים בסגנון: "תרדי חזרה לקרקע!" היחידה שכתבה לי משהו נחמד זו מדאם לֶמוּאָן, המורה לציור, כלומר סליחה, לאמנות פלסטית. היא רשמה: "כישורים פלסטיים..." טוב, בסדר, זה לא אומר שום דבר, אבל זה בכל זאת נחמד.

 

למרות הכישורים הפלסטיים שלי, חברה של אמא הציעה שהבן שלה יבוא לעזור לי להכין שיעורים. היא טוענת שהציונים שלי יהיו בשמים, כי הבן שלה, נַבּיל, הוא גאון. שמתי לב שהאמהות הערביות נוטות תמיד לחשוב ככה כשמדובר בבנים שלהן. אבל אמו של נביל מגזימה. היא חושבת שהוא האיינשטיין של השכונה, והיא מספרת את זה לכולם. והוא, הוא חושב את עצמו, כי הוא מרכיב משקפיים ומבין קצת בפוליטיקה. יש לו אולי איזה ידע חלקי על ההבדל בין הימין לשמאל. מזל שאמא לא ממש אמרה כן, היא שלפה את מילת הקסם "אינשאללה", מה שלא אומר כן ולא אומר לא. התרגום האמיתי הוא "אם ירצה האל". אבל אף פעם אי-אפשר לדעת אם האל ירצה או לא.

 

נביל הוא אפס. יש לו פצעי בגרות, וכשהוא היה בחטיבת הביניים, כל יום או כמעט כל יום, בהפסקה, חטפו לו את ארוחת העשר שלו. קורבן רציני. אני מעדיפה גיבורים, כמו בסרטים, כאלה שמציתים את הדמיון של בנות... אל פצ'ינו, אני בטוחה שאף אחד לא נגע בסנדוויץ' שלו. בלי בעיות הוא שולף את האקדח שלו, מפוצץ לך את האגודל ואתה כבר לא יכול למצוץ אותו בערב, לפני השינה. זהו זה.

 

אז בשבועות האחרונים נביל בא אלי מפעם לפעם כדי לעזור לי להכין שיעורים. הבחור הזה חושב את עצמו. הוא חושב שהוא יודע הכול על הכול. בפעם האחרונה הוא צחק ממני כי חשבתי ש"זאדיג" היא חברת צמיגים. הוא התגלגל מצחוק שלושת רבעי שעה רק בגלל זה... ברגע מסוים, כשראה שאותי זה לא מצחיק בכלל, הוא אמר: "סתאאאם, אל תיקחי ללב, אני מתבדח, את יודעת שזה לא נורא, בחיים יש אינטלקטואלים ויש גם אחרים..." ליצן. זאת אמא שלו שדחפה לי אותו. היא בטח רצתה להיפטר ממנו...

 

אבל בסדר, יש לו סיבות מקילות, לנביל, כי זה בטח לא קל לסבול כל יום אמא כמו שלו. היא כל הזמן מתקרצצת עליו. בהתחלה חשבתי שהשם הפרטי של נביל הוא "בֶּנְשֶלִי" כי היא לא הפסיקה להגיד לו את זה וללטף לו את הראש. מסתבר שהיא עוקבת אחריו בטירוף ורוצה לדעת הכול על החברוֹת שלו, על החיים הפרטיים שלו וכו'. טוב, בסדר, אין לו חיים פרטיים, אבל בכל זאת, לא מתנהגים ככה. אפילו כשהוא היה קטן, היא היתה באה בהפסקות כדי להשחיל לו עוגיות מבּין הסורגים של בית הספר. בשכונה כולם אומרים שאצלם ה אמא זה האבא, ולא מפסיקים לעשות ממנו צחוק.

 

"היי! נביל! אבא שלך עושה כלים! אמא שלך לובשת את המכנסיים!"

 

בטח שמתם לב שאני משחקת אותה בסגנון עורכי הדין בסרטים האמריקאיים, שכדי להגן על לקוח רוצח סדרתי, אנס וקניבל, מספרים על ילדותו האומללה. ככה חבר המושבעים שמתמלא חמלה, שוכח מהירך של אוליביה בת השש-עשרה, שעדיין שוכבת במקפיא שלו...

 

אני חושבת שלהפך, נביל היה צריך להיות יותר נחמד. דווקא בגלל שאמא שלו דפקה לו את החיים והכריחה אותו לקרוא את הביוגרפיה של ישו בגיל אחת-עשרה.

 

אני לא בטוחה שארצה ילדים בעתיד. בכל מקרה, אני אף פעם לא אכריח אותם לקרוא את הביוגרפיה של ישו או להגיד שלום לזקנים אם לא מתחשק להם, וגם לא לגמור מהצלחת.

 

אני חוזרת ואומרת, אם יהיו לי ילדים, כי בכיתה ט' המורה לטבע הראה לנו לידה אמיתית, וזה ממש הגעיל אותי בכל מה שקשור לרבייה...

 

דיברתי על זה עם מדאם בורלו ביום שני שעבר, אבל היא היתה קצת מוזרה בפגישה הזאת. היא לא ממש הקשיבה לי. היא נראתה מוטרדת. מעניין אם היא הולכת לפסיכולוג. כדאי לה, זה יעשה לה טוב...

 

ונוסף על זה, בזמן האחרון היא מתחילה לרדת מהפסים. היא רוצה שאני אשחק בפלסטלינה. הצורות שאני עושה לא דומות לשום דבר, אבל היא מחייכת:

 

"כן, בסדר, זה מעניין!"

 

אין לזה שום משמעות, ל"זה מעניין". גם משהו מטופש יכול להיות מעניין כי הוא מטופש. גם זאת העמדת פנים. אבל מצד שני, זה מה שמוצא חן בעיני אצל מדאם בורלו. היא אף פעם לא שופטת. היא מתייחסת אליך מאוד ברצינות, גם אם תבנה בניין מגורים מפלסטלינה סגולה.

 

וחוץ מזה דיברנו על משהו חדש שקרה לי. קיבלתי מחזור. האמת היא שהייתי קצת באיחור לעומת הבנות האחרות בתיכון. אחות בית הספר הסבירה לי שזה תורשתי. תורשתי, זאת אומרת שאמא שלך אשמה. גם אמא קיבלה מחזור בערך בגיל חמש-עשרה. בטח היה לה נורא קשה, כי בכפר שלה אפילו לא היו תחבושות היגייניות. בהתחלה חשבתי שהמחזור הוא כחול, כמו בפרסומת של "אולווייז", זאת שמדברים בה על זרם ועל נוזל, ומשדרים אותה תמיד בזמן שכולם יושבים לאכול.

 

מדאם בורלו שאלה אותי המון שאלות. נראה כאילו זה הדליק אותה, המחזור. מה, היא אף פעם לא קיבלה וסת?

 

היא הסבירה לי שיש הרבה בנות שנבהלות מאוד מהדימומים הראשונים. היא גם הסבירה לי שהמחזור הוא רק תחילתו של תהליך, שיהיו לי כאבים בחזה בגלל צמיחת שדיים, וגם פצעונים על הפרצוף. בטח! אולי גם שיער שמנוני, גוף נוקשה כמו גומי ועיניים כבויות כמו כל המתבגרים? עדיף כבר לקפוץ מהחלון של הדיור המוגן!

 

גיליתי שתמיד מנחם להסתכל על אלה שמצבם חמור משלך. אז אני, באותו הערב, עודדתי את עצמי כשחשבתי על נביל האומלל.

 

בכל שנה מתקיימת החגיגה העירונית של ליברי גרגאן, שכולם מתכוננים אליה הרבה זמן מראש. ההורים, הילדים ובעיקר הרכלניות של השכונה, כי ביריד אתה יכול למלא את מצברי השמועות.

 

היו שם המון משחקי ילדים, דוכנים של תה נענע ושל דברי מאפה מזרחיים, הברבקיו צ'יפס-נקניקיית-מֵרגֶז של אלי - מדריך התרבות של השיכון - ובמָה עם הֶרכּבים מוזיקליים שהופיעו אחד אחרי השני. החבר'ה מהשכונה באו לשיר ראפ. היו אפילו בחורות ששרו איתם. טוב, נכון, הן רק ליוו אותם בשני משפטים עלובים מהפזמון, ובגלל שהן התייבשו ביתר הזמן, הן ענטזו והניפו את הידיים למעלה. אבל גם זה משהו. עוד צעד לקראת שוויון בין המינים...

 

אמא הכריחה אותי לנסות את מזלי בדוכן דיג. הסכמתי רק כדי לעשות לה נחת, אבל זה היה נורא. ממוצע הגיל של השחקנים היה 7.3 שנים. והפרס היחיד שהצלחתי לדוג היה בובת סמרטוטים שתומת עין ומנומשת. כל כך התביישתי.

 

אז אחרי זה, עם אמא , רצנו לשמוע את שֵבּ מוֹמוֹ. בכל שנה, מאז 1987, הוא מופיע ביריד של ליברי גרגאן, עם אותם נגנים, אותו סינתיסייזר, וכמובן, אותם שירים. זה לא רע, כי עם הזמן כולם כבר מכירים את המילים בעל פה, גם אלה שלא מדברים מילה בערבית. וחוץ מזה, מה שטוב עם שֵבּ מוֹמוֹ זה שהכול אוריגינלי, גם החליפה השחורה שלו עם הנצנצים הזהובים. הוא משחק אותה בחור יפה, וזה עובד! בכל שנה, זאת אותה התלהבות בקרב הזקנות של השכונה.

 

ביריד פגשתי את חאמודי. כשניגשתי להגיד לו שלום, ראיתי שהוא עם בחורה. חייכתי אליה כמו שצריך, לבחורה, כאילו באמת אני שמחה לפגוש אותה, אף על פי שממש לא. חאמודי חייך לעברי עם השיניים הקצת שבורות שלו ואמר: "דוריָה... אֶה... תכירי את קָרין... ו... קרין, זאת דוריה."

 

הוא אמר את זה עם הבעה מטופשת, כאילו פתאום הוא הזדקן בשלושים שנה. וחוץ מזה הוא לבש חולצה בסגנון הוואי, וזה היה די מכוער. הרגשתי כאילו אני בסצנה של הטלנובלה של יום ראשון בערוץ M6. הייתי מאוד נבוכה. אז הסתכלתי על הבחורה ואמרתי:

 

"שלום, קארים..."

 

לא ממש קלטתי מה אני אומרת. הם הסתכלו עלי בעיני עגל. שניהם נראו כמו זוג פוקימונים.

 

חזרתי לראות מה שלום אמא , ובפעם הראשונה נשארנו עד סוף החגיגה. בשנים הקודמות, אבא היה בא לקחת אותנו הביתה. הוא לא אהב שמסתובבים יותר מדי. ואני הייתי משתתפת בנעילת יריד העיר מבעד לחלון בסלון.

 

כל הסיפור עם חאמודי העציב אותי. דאגתי, כי לא ראיתי אותו הרבה זמן. אפילו דיברתי על זה עם מדאם בורלו. והנה, הוא מגיע ליריד כשלזרועו איזו בלונדה מחומצנת עם עקבים בגובה שלושים ושמונה סנטימטר, בשם קארים. כשהלכתי לישון, התנגנה לי בראש מוזיקה עצובה כמו בפרסומת לביטוח חיים. וחוץ מזה, מקרוב ראיתי שחאמודי מגולח, נדף ממנו ריח של מטהר אוויר לשירותים בניחוח לבנדר, והעיניים שלו אפילו לא היו אדומות. זה לא מתאים לו. הבטטה הזאת, קארים, היא שינתה אותו. יש סיכוי שכישפה אותו. היא נראית לי מוזרה. וחוץ מזה המייק-אפ שהיא לא הצליחה למרוח כמו שצריך, זה נראה באמת מפוקפק.

 

אמי סיפרה לי סיפורי אימה על מעשי הכישוף במרוקו. כשהיתה צעירה, אחת השכנות שלה עברה כישוף בשוּק, בקושי חודש לפני החתונה. אחר כך היא נעשתה קירחת, ובגלל זה הטקס בוטל. צריך להיזהר. זה יכול לקרות לכל אחד. אם חושבים על זה, לכל אחד מאיתנו יש באיזה מקום מישהו שרוצה ברעתו... אולי מדאם בורלו כישפה את הטושים והפלסטלינה שלה כדי שאהיה על הפנים כל החיים ואמשיך לפגוש אותה בכל יום שני בארבע וחצי עד יום מותי.