המסע הארוך של ד"ר אביבה אלעד
ד"ר אביבה אלעד מתארת בספרה את מסעה הארוך אל תוך נפש האדם ואל תוך קרביה של המערכת הרפואית הישראלית. הספר מגולל בפנינו סיפורים אישיים הכרוכים בהתמודדות עם המערכת, אבל מסריו אוניברסליים וחוצֵי גבולות, רלוונטיים גם למערכות גדולות אחרות בחיינו, וכנראה מתאימים גם לַמתרחש במערכות בריאות אחרות בעולם.
המסע מתחיל בהתבוננות עמוקה פנימה אל נבכי נפשו של האדם, כאשר רופא מתבונן אל תוך נפשו של חולה, והחולה הוא במקרה זה רופא בעצמו או בן משפחה קרוב של רופא. כך הולכים הגבולות ומיטשטשים, ולא לגמרי ברור בכל רגע מי מתוך המערכת ומי מחוצה לה ומי משחק איזה תפקיד בדרמה הגדולה.
הספר מיוחד בכך שבתוכו מתרחשים שלושה תהליכים, ולמעשה לפנינו שלושה רבדים מקבילים: הרובד הראשון הוא סיפור המעשה, הנגלל לעתים כסיפור מתח ולעתים כתיאור של המחשבות והרגשות של הגיבורים בעל כורחם; הרובד השני הוא תהליך העיבוד הרגשי של המאורעות, המלווה את העלאת הסיפור על הכתב; והרובד השלישי הוא ה"תיקון" שמציעה המחברת, בעיקר בחלקו האחרון של הספר, אם כי הוא עולה בצורות ובאופנים שונים גם בחלקיו הראשונים.
האם יבוא התיקון המיוחל? ואם יבוא, האם יגיע בדורנו? אין לי ספק שהוא יגיע, ובקצב מהיר יותר משאנו חושבים. הרשתות החברתיות, השקיפות, מהפכת המידע — כל אלה מטשטשים גבולות ושוברים פרדיגמות, ועצם הבאת ספר זה לדפוס הוא אולי הצעד הראשון בכיוון.
כרופא, נהניתי מקריאת הספר ומהמראָה שהוא מציב מול הרופאים בפרט ומול מערכת הבריאות בכלל. כתיבתו קולחת, וגם אם פה ושם משתרבבים מונחים רפואיים מורכבים, שאולי פחות מוכרים לקהל הקוראים הרחב, הרי אין בהם כדי לפגום בהנאת הקריאה גם למי שעולם הרפואה והמונחים הרפואיים זרים לו.
יישר כוח לד"ר אלעד, שחשפה את סודותיה הכמוסים, רגשותיה ומחשבותיה בפני הקוראים, כדי להוביל אותם ואת המערכת אל התיקון המיוחל.
פרופ' שלמה וינקר
רופא משפחה ויו"ר איגוד רופאי המשפחה בישראל
על הספר
מחלה קשה בגיל צעיר, נחשולי תקווה אל מול תסכול, משברי חולי אישי ומשפחתי, מאבק בחזיתות בו־זמניות שחלקן מיותרות, אֵבֶל טרם־זמנו המהול באכזבות קשות — כל אלו מתמזגים במִנסרה של רגשות ומחשבות, המשתקפים זה בזה לאורכו של הספר חלוק לבן פרום. הספר משתף את הקורא בחוויות העוברות על חובשת הכובע הכפול: כרופאה־חולה, כרופאה המטפלת בהורה הסובל ממחלה מייסרת וסופנית, וכרופאה המלווה בן זוג שמחלתו הקשה מאתגרת את המערכת הרפואית.
דרך תיאור, שחלקו פיוטי וחלקו פרוזאי, עוקב הקורא אחר מהלך המאורעות המלווים התמודדות עם מחלות מורכבות, הפוגעות במשפחתה של הרופאה. הסיפורים מתובלים בהומור ובדמע ומאפשרים לו להיכנס לנבכי הנפש, ההתלבטויות וההתנסויות של החולה והרופאה גם יחד. בחלוף הזמן מזדככות החוויות והתחושות והופכות למִקשה אחת של תובנות, העשויות להוות אבני דרך חשובות לכל אדם המתמודד מול קשיים דומים.
ההסתכלות התלת־ממדית המאפיינת את הספר, לבד מהיותה סיפור עדות אישי מצמרר, מעניקה נקודת מבט ייחודית על המתרחש בבתי החולים בישראל — נקודת מבט של החולה ומשפחתו, ביחד עם זו של רופאה מעורבת, שאין בה חשש מלמתוח ביקורת נוקבת.
יחד עם זאת, הביקורת המופיעה בתוך סיפורי ההתמודדות עם חולי וסבל במשפחה מקבלת מימד של השתקפות ותיקון בחלק האחרון של הספר, המשופע בהצעות בונות ומעשיות הן לרופאים, הן למטופלים והן למערכות הבריאות השונות. הצעות אלו הן פרי ניסיונה הרב של הרופאה — מומחית ותיקה ומנוסה ברפואת המשפחה ומדריכת רופאים זה שנים רבות.
התקווה הגדולה, הגנוזה במעשה הכתיבה הכואב הזה, היא שחוליי המערכת הרפואית יעברו תיקון והבראה, כך שיפחת הסבל של החולים ושל הרופאים שבתוכה.
ד"ר אלון מרגלית
ממפתחי גישת הרפואה השלמה וממחברי הספר האדם שברופא, הרופא שבאדם
הקדמה
כשהייתי ילדה חלמתי להיות רופאה ולהציל אנשים, בראש ובראשונה את הורַי. כמבוגרת, אחרי שלמדתי רפואה והתפכחתי, קיוויתי שאצליח לפחות לצמצם את סבלם. לימים, כשחלו אבי ואישי, התחוור לי שבתנאים השוררים כיום במערכת הבריאות — אפילו את זה אין ביכולתי לעשות. תחושת התסכול והידיעה שאפשר גם אחרת הובילו אותי למסע ארוך ומפותל, שפירותיו מכונסים בספר זה.
כתבתי את הספר בהסתמך על היכרות ממושכת ואינטנסיבית עם מערכת הרפואה בישראל — הן כרופאה בעלת ניסיון קליני של יותר משלושים שנות עבודה, והן כמלווה של בני משפחה חולים לאורך עשרים ושמונה אשפוזים בבתי חולים שונים. מתוך הסיפורים שאני מביאה בו עולה תמונה עגומה של מערכת הנתונה במשבר עמוק, שאסור להתעלם ממנו. חשוב לי להדגיש כי גם אם מעשה הכתיבה נבע ממקום רווי בכאב ואף בכעס, הרי הכוח המניע שהוביל אותו היה אהבתי הגדולה לייעוד שברפואה.
מטרתו העיקרית של הספר הינה להצביע על כשלי המערכת, על־מנת שיוגדרו על ידי מנהלי מערכות הבריאות כליקויים המחייבים תיקון, ולהמליץ על שורה של צעדים בדרך לתיקון שכזה. אני מקווה לעורר באמצעותו הכרה רחבה ככל האפשר בצורך הדחוף ברפורמות מקיפות ולדרבן כמה שיותר גורמים במערכת, מראשיה ועד אנשי צוות רפואי מן השורה, להתגייס להתמודדות עם האתגרים העומדים בפנינו — בתקווה לשיפור בהקדם האפשרי.
כל המקרים המתוארים בספר מבוססים על אירועים אמיתיים. עם זאת, הוא אינו מתיימר להוות תחקיר רפואי על מקרים ספציפיים, וכמובן שלא נועד לצורכי ניגוח או רכילות. במהלך הכתיבה הרשיתי לעצמי מידה של חירות ספרותית, בעיקר לצורך הסוואת זהותה של גליה — הרופאה־החולה שביקשה להיוותר חסויה. מעבר לכך, הִנחה אותי העיקרון הבא: מצד אחד, נקבתי בשמותיהם האמיתיים של בעלי תפקידים ומוסדות רפואיים שפעלו ברוח מעוררת השראה, ומן הצד האחר, כשתיארתי התנהלות של רופאים ומוסדות בנימה ביקורתית, הקפדתי שלא לנקוב בשמותיהם האמיתיים או לחשוף פרטים שיאפשרו את זיהוים. ברוח גישה זו נאלצתי בכמה מקרים שלא לחשוף את זהותם של גורמים שהצטיינו בהתנהלותם, שכן חשיפתם הייתה עלולה לחשוף גם אחרים. אלה יודעים כי הוקרתי נתונה להם מעומק הלב.
הספר כולל שני חלקים: הראשון — הנרטיבי — מחולק לשלושה שערים, שכל אחד מהם הוא סיפור התמודדות אישי של רופאה עם חולי כרוני ואשפוזים; השני — העיוני — הוא דיון העוסק בלקחים ובמסקנות העולים מן האירועים המתוארים, באמצעות אִפיוּן מכנים משותפים לבעיות והצבעה על משאבי פתרון.
ד"ר אביבה אלעד
זכרון יעקב, תשע"ו-2016
שער I:
גליה
בתקופת ה"דגירה" של הספר, טרם כתיבתו, בחנתי את חוויותַי מול המערכת הרפואית — כרופאה, כמטופלת וכבת משפחה, ששניים מיקיריה חלו ועברו דרך חתחתים על מהמורותיה. עת עסקתי בחשיבה על אופן עריכת הדברים, הפגישו אותי החיים עם גליה.
התבקשתי לקבל להדרכה מתמחה ותיקה, רופאה שהתמחותה נקטעה בעבר להפוגות ממושכות ואשר אותה הכרתי והערכתי ממפגשי המחלקה לרפואת המשפחה. לפני שנים הדרכנו יחד בקורס קצר לסטודנטים. אהבתי את הלהט שבו היא הדביקה אותם במסגרת סדנא בנושא מסירת בשורות קשות, כשהאירה את נושא התקווה באור מיוחד. הבטחנו אז להמשיך ולהיפגש, אך כפי שקורה כמעט תמיד לרופאות עמוסות — המפגש נדחה בשנים.
עוד לפני שהחלה עבודתנו המשותפת, נפגשנו בכנס רפואי. שם, בסדנא קבוצתית שעסקה ברגשות הרופא, שיתפה גליה את הנוכחים באחד מסיפורי החולי שלה, ותובנותיה כרופאה וכחולה הידהדו בי מיד רגשות מוכרים ועזים. עוד בטרם הספקתי לעבד את החוויה באופן מודע, גיליתי כי שובצנו ברגע האחרון כשותפות לחדר.
בשעות הערב המאוחרות, עדיין פיעמו בי התחושות שעוררה גליה בעת שסיפרה על חוויותיה הפרטיות כל כך. החמאתי לה על האומץ שגילתה בהסכמתה להיחשף, הצגנו את עצמנו ביתר פירוט, ומהר מאוד הבנו עד כמה מפתיעים קווי הדמיון בינינו — שתי רופאות משפחה, בנות יחידות, בנות זוג לחולים כרוניים, למודות ניסיון אישי ומשפחתי מול המערכת הרפואית. כעת, שתינו התאווינו לעבור מבעד לצוהר שפתחה לנו בדבריה גלויי הלב ולשתף זו את זו בסיפורינו. יצאנו אפוא אל כר הדשא של המלון, עטופות בשמיכות, ושוחחנו כל הלילה. כך זכיתי להכיר אותה מקרוב.
גליה עמדה בפני שנת חניכה אחרונה, כזו שבה המתמחה כבר בשלה ומתנהלת באופן עצמאי, אבל נפגשת על בסיס קבוע עם מדריכתה. על רקע זה הצעתי הצעה לא שגרתית: ללוותה בתהליך שיעזור לה לעבד את הרגשות הטעונים, לבחון מקומות שבהם יש לחוויותיה השלכות על התנהלותה כרופאה ולהפוך את חוויותיה לאמצעים טיפוליים.
במקביל סיפרתי לה גם על הכתיבה שלי. הצעתי שבתום תקופת העיבוד, נשקול תיעוד של התנסויותינו בספר, כך שנהפוך את מאגר הניסיון המשותף שלנו למסר, שישמש חולים ורופאים כאחד. לשמחתי, הסכימה גליה לנסות כשהיא בוחרת לפרסם את סיפורה בעילום שם ולהשתתף בעיבוד הלקחים. הסיפור המופיע בשער זה הוא שלה, וכל חלקיו מבוססי מציאות. הלקחים והמסרים שעיבדנו במשותף בשיחותינו מופיעים בחלק השני של הספר.
לבד מן החניכה המקצועית, נפגשנו משך קרוב לשנה, ככל שהתאפשר, כשגליה מביאה עִמה קטעי יומן וכתבים מתקופות שונות. אחרי כל שיתוף כזה ניהלנו שיחה על הסיפור שהביאה, ועל המסקנות המתבקשות ממנו בהקשר של מטרות הספר. במהלך השיחות בינינו הלך ונטווה החוט המקשר, שהקל עליה לפרושׂ את סיפורה ברצף.
הבשורה
הזיכרון האנושי חמקמק ומתעתע. חוקי המחיקה והשימור שלו אינם ברורים לי. אני נעה סביבו בהתמדה של שנים, מתחקה על צפונותיו, מחוללת בזהירות בניסיון לשמר רצף, שואלת ומשיבה, מאשרת ומטמיעה שוב ושוב את התמונות המרכזיות והחוזרות.
פעם חשבתי כי אירועים מכוננים, בעלי עוצמה מטלטלת, יישמרו בבהירות בלתי מחיקה. לפעמים אפילו הצטערתי על העוצמה שבה הייתי שבה ונזכרת בחלקם. היום, משעברו שנים וגלגולים שלמים, חלק מהפינות החדות שויפו על ידי גליו של ים המציאות, ומיטשטשת חדותה של התמונה מאז.
חלקים משמעותיים של הסיפור כבר מתערפלים ונגוזים, אבל האירועים העיקריים תוססים במרתף חשוך כלשהו, בחבית מחושקת, ממתינים להימזג בבוא היום ולנסוך יין משמעות ייחודי. כשאריח ואטעם אותו, כשאכבד בו את חברַי, כשמישהו יפיק ממנו תועלת, אדע שלא לשווא שמרתי על זיכרונותַי...
אני עוברת על השורות ששלחה לי גליה לקראת פגישתנו וממתינה בקוצר רוח להיות הראשונה שתטעם. היום אנו נפגשות לצורך התחלה משותפת.
בחרנו לפתוח בתהליך העיבוד והכתיבה המשותפת בראשית הסתיו, כשמסתיימת חופשת הקיץ והחיים שבים למסלול סדיר, לקראת ימים חופשיים שמזמנים לנו החגים העומדים בפתח.
המחשב ערוך ומוכן, הכיבוד מסודר בקערות לצידו. אני נרגשת, קמה אל החלון להביט בענפי הדקל המתנועעים ברוח, ותוך כדי כך מזהה בעצמי אותות של אי שקט וקוצר רוח.
גליה מגיעה באיחור קל, מתנשפת מהעלייה בגרם המדרגות. פניה בוהקות, מוקפות בשׂיער הג'ינג'י המעטר אותן כהילה, מביעות ציפייה. נראה שגם היא מתרגשת מן המעמד.
בפגישותינו המקדימות החלטנו שתביא לכל מפגש פרק לא מעובד מהיומן שניהלה בעבר, קטעי כתיבה שאספה לאורך השנים או פרק מעובד חדש, שתמצא עצמה כותבת לקראת המפגש אתי. תפקידי לשמש מאזינה מן הצד, להשתדל ככל האפשר להסתפק בשאלות הבהרה זהירות פה ושם. חשוב לשתינו שהסיפור יישמר רציף ונאמן למציאות שחוותה, ללא הפרעות.
בסוף כל מפגש אנו מתכננות לקיים שיחה של הפקת לקחים ומסקנות ראשונית, ואחרי סיום שלב התיעוד בכוונתנו לקיים סדרה של שיחות סיכום.
היא מתיישבת. אני מבחינה בסומק עדין בלחיים ובמתיחות מסוימת בתנוחה. ניסיון להפיג את המתח הקל שנוצר בשיחת חולין אינו עולה יפה. אני מציעה לה לשתות, והיא בוחרת תה צמחים.
שתיקה משתררת. אני מתוחה, אבל מזכירה לעצמי את חשיבותן של השתיקות בתהליכים כאלה. פתאום היא מעירה: "עלה בדעתי שהסתיו הזה דומה במשהו לסתיו ההוא, שעליו אני רוצה לספר לך היום. קצת שקעתי בזיכרונות עליו ברגעים האחרונים... שנתחיל?" היא שואלת, נדמית כמתנערת מהרהור, ובלי להמתין לתשובה שולפת קלסר כתום וממנו קבוצת דפים, שניכר בהם כי ראו ימים טובים יותר, ומתחילה לקרוא:
קיץ עכשיו. הקיץ שייחלתי לו, זה שאחרי תום שלב התורנויות בהתמחות. כמה סִמלי שגם השהות שלנו בקיבוץ עומדת לפני סיום. דני ואני מצאנו בית ביישוב כפרי סמוך. אנחנו עומדים בפני עזיבה של המשק. תשע שנים של קן מרופד עומדות על סף סיום.
על־פי ההמלצות שקיבלנו במהלך ההתמחות, בחרתי לי רופא משפחה ובעידודו החלטתי לבצע בדיקות תקופתיות. כחלק מהן, התכוונתי לבצע משטח צוואר רחם.
"את יודעת איך זה", היא מרימה את הראש מהדפים ופונה אלי, "בין מטלה אחת לשנייה, לפני יום הלימודים במחלקה, כדי לא להפסיד עבודה, 'על הדרך'". אני מהנהנת. מי כמוני מכיר את הלהטוטנות הכרוכה בדחיסת המטלות שבין התורנויות בבית החולים והכוננויות ביישוב...
אני עייפה מאוד, ממכלול התפקידים: השנה העמוסה שחלפה, התוספת שבאיתור ורכישה של בית, הכנות טרום שיפוץ, טיפול בילדות, תמיכה בדני הסובל בגבורה את כאביו המתישים, שאותם אני לא מסוגלת להקל. רופאה למופת הוא מצא! אולי חלם בתת־מודע על מישהי שתיגע בכאב, שתסלק לתמיד את הרודן המציק, הנלחם להשתלט עליו? האם התאכזב?
לא דני הוא הגבר שיודה באכזבה כזאת, הוא יחשוק שפתיים ויתמודד. בניגוד אלי, החולקת כל רגש מעיק ומחשבה חדשה, הוא מעבד באִטיות, בתוכו פנימה, ומסכם בקצרה. זהו האיש שלי. בין סערות וקצב ג'ינג'י ובין כובד ראש שחום והומור עוקצני של קיבוצניק, מתנהלים להם חיינו העמוסים לעייפה. עד כה עמדנו בכבוד במשימות וביעדים שלנו.
דני איש מחשבים מצליח. למרות עבודתו התובענית, הצליח להוות קרקע מייצבת למשפחתנו הצעירה בשנות העומס והתורנויות שלי, כשהוא תומך בהתמודדויות רגשיות מאתגרות מצידי ביציבות ובהתמדה. גם את מבחן שלב א' של ההתמחות, שעבר עלינו בין הנקות להחלפות חיתולים, הוא עבר בשלום. אלא שבשנתיים האחרונות התפרצה אצלו מחלת מעי דלקתית חמורה.
ביני לביני אני תוהה מהו המשקל היחסי של ה"נדוניה" שלי בהתפרצות מחלתו, אבל זו מחשבה שאיני חולקת עם איש. כאשר אני מנסה לברר אתו עד כמה התקשה לשאת את העומס המתלווה לאשה־רופאה בהתמחות, אני מקבלת תשובות נוסח "עִזבי" למיניהן.
אם לשפוט לפי תגובותיו, הוא יכול לכל האתגרים שאני מעמיסה עליו, ביד קשורה מאחורי הגב. חבל רק שגופו אומר אחרת. במחשבה שנייה, חבל עוד יותר שהוא לא קשוב למסר שגופו מנסה להעביר, אבל זו מציאות המזכירה לי את האִמרה "הסנדלר הולך יחף".
למרות השוני בינינו — אני התוססת, הרגשית ומהירת ההחלטה, ואילו הוא המתון, השקול והרציונלי כמעט עד כדי קיצוניות — אנו אוהבים, משלימים ותומכים. צולחים יחדיו את מפלי המשימות באורך רוח והתמדה. לעתים בנשימה קצרה, אך לא מתייאשים. להחלטותינו המשותפות קודמים דיונים לוהטים (מכיווני), מחויכים וממתנים (דני כמובן) ובסופם, צעירים ומאוחדים, אנו ממשיכים לטפל יחדיו בבנותינו המשובבות ונעזרים בהורינו ובשאר סובבינו.
האתגר הגדול והמספק מכולם הוא בהחלט הטיפול בבנות האדמוניות שלנו. תיכננתי את הלידות בקפידה: אדוה נולדה בהפוגה שפיניתי למענה, בשנת חופש שלקחתי לשם כך באמצע הלימודים; עופרי נולדה במרווח מכובד שפיניתי אחרי הסטאז', בתום סבבי השירות בבתי החולים ותורנויות הלילה; ואחרי סיום הסבב בפנימית ילדתי את עדי הקטנה מתוך מחשבה שהנה הגענו אל המנוחה והנחלה, אלא שבמהלך חופשת הלידה שלה החמירה מחלתו של דני, כמתוך לגלוג על תוכניותַי הסדורות. כחלק מהתאמה שלי למצבו פניתי למחקר, שדחה עוד יותר את סיום ההתמחות. ההפרשים בין הלידות איפשרו לכל אחת מהבנות למצב את מקומה במשפחה, אך הצורך להתייחס לצורכיהן ולאופיין — השונים כל כך אלה מאלה — גוזל זמן ואנרגיה לא פחות מאלה המנותבים לעבודה במרפאה.
מרוב משימות וטיפולים נותר אפוא מעט מאוד פנאי, אותו ניצלנו לקדם את החלום הישן שלנו — על בית שנעצב בעצמנו. הנה מתקרב החלום והוא מעבר לדלת, אין זה הזמן לעצור עכשיו...
היא עוצרת ונושמת עמוק. אני מרגישה את הקושי, בוחרת לשתוק ולאפשר את המעבר לתמונה הבאה. כעת היא שולפת צרור דפים שנראים גם הם כאילו נכתבו בתקופה אחרת. "אקרא מן הכתוב כאן", היא מסבירה, "וייתכן שהאסוציאציות תעוררנה את זיכרוני השרירותי לשעת רצון ואשלים פרטים חסרים":
אני, בחורה מלאה וקצת תזזיתית, כפופה מעל לראשה של נירה, מזכירת המחלקה שלנו, המחפשת עבורי מידע כלשהו במחשב. משרדה הומה מומחים ומתמחים, הנכנסים ויוצאים בהפסקות שבין השיעורים. האווירה במחלקה נעימה וביתית. אני מרגישה מחוברת מאוד לאנשים, לתהליך של ללמוד וללמד. טרם סיימתי התמחות ואני נרגשת להשתלב בצוות ההדרכה.
פתאום מכה בי כאב מוזר, משהו בין הגב התחתון לאגן, סחרור וכנראה שגם חיוורון. אני מחפשת להתיישב. מעולם לא התעלפתי וזה לא יקרה לי כעת, אני חושבת, ומוצאת את עצמי יושבת כשנירה מתבוננת בי בדאגה. סתם רגע של קצת חולשה, אני אומרת לה בחיוך רפה; כל כך הרבה עומס — בעבודה, בבית, במחלקה ובהתארגנות לשיפוץ ולמעבר דירה. זה יעבור עוד מעט.
היא מרימה את עיניה כנזכרת, וחוזרת לקרוא:
אבל הכאב לא הופיע באותו הרגע וגם לא עבר אחריו. הוא היה צל נלווה כבר כמה חודשים: עמום, קבוע, מחמיר במעברים מישיבה לעמידה. נדנוד של גב תחתון — כך תירצתי אותו לעצמי. בתוך שלל המסיחים המכובדים של חיי — היותי אמא, אשה, בת, רופאה, מדריכה טרייה, ומה לא? — בחרתי להתעלם ממנו ולא התפניתי לתהות על פשרם של תסמינים טורדניים.
ימים ספורים אחר כך, ברשימת המטלות העמוסה, היבהבה תזכורת לבדיקת השגרה שלי שנדחתה זה מכבר ובבוקר, בעודי בדרך למחלקה, החלטתי לנצל חלון־זמן קצר והסטתי את ההגה ימינה לבית החולים הסמוך.
רופא הנשים שלי, ד"ר אריה, פגש אותי במסדרון והתארגן לבדיקה. בין משימות אחרות הוא מצא פינה במחסן הציוד, בחדרון ללא חלון, בין ארגזי קרטון שחלקם מסודרים לגובה וחלקם פזורים פתוחים למחצה ומהם בולטים קצוות של ציוד מתכלה, מדיף ריח של פלסטיק חדש. בתפאורה המאורתית־משהו הזאת, פילס ד"ר אריה בגבורה דרך אל כיסא בדיקה גינקולוגי הקבור בינות לארגזים, פינה באדישות ארגז מזדמן ואפילו מצא נייר לפרושׂ על הכיסא. כך, באווירה כמעט מחתרתית, בוצע משטח צוואר הרחם הגורלי שלי.
לאחר מכן, התיישב כמורגל בכך על אחד הארגזים היותר גדולים שמצא וציין כבדרך אגב שהתרשם מדלקת, ותוך כדי כך שירבט עבורי מרשם על מצע הקרטון ונפרדנו.
כך, בחדרון אפלולי ומאובק, עמוס בקרטונים, נדונה אבחנה רפואית מעורפלת. רציתי לקצר תורים, פניתי ל"רפואת מסדרון", ואכן קיבלתי אותה במיטבה — במחסן.
ד"ר אריה נענה תמיד, "נמצא שם" בשבילי ובשביל כולן, מגיב לכל הפניות הבו־זמניות בסבלנות ובמסירות. הוא "תמנון רפואי" למופת, תוצא האבולוציה הרפואית, גאוות המערכת, זו המסתמכת על כמה שיותר תמנונים שליבם פועם וחם ונכון לעזור, השולחים עשרות זרועות המגיבות לסביבה אך מאבדים עם השנים כל רגישות לצורכיהם האישיים.
אריה היקר. כל כך הרבה פעמים אז ומאז רציתי לחבק אותו ולומר: קח לך רגע, ברח מכל זה, לך הביתה קצת, תתאפס, שמור על עצמך. כאלה ועוד היו העצות שלא העזתי לתת לו. התביישתי. רק קיבלתי בהוקרה את הדאגה והאכפתיות שהקרין כלפי.
האירוע היה נשכח מן הסתם, אלא שכשבוע אחר כך, במוצאי שבת, קטע צלצול טלפון צורמני את איסוף הכלים בסוף מסיבת יום ההולדת של עופרי, בתי האמצעית. אמי ענתה והעבירה לי את המכשיר. "הרופא שלך מבקש לדבר אִתך", אמרה בעיניים שואלות. לא הספקתי להתפלא על האירוע יוצא הדופן.
על הקו ד"ר אריה. קצר, ענייני, דיווח שקיבל את תוצאות הבדיקה (מהמחסן) ושיש במשטח תאים לא תקינים. "אין מה לדאוג", הבטיח לי, "אבל צריך לבצע בדיקה יסודית יותר וביופסיה". האם מתאים לי להגיע למחרת? שאל, וקבע לי תור.
מתאים או לא, התייצבתי בדחילו למחרת במסדרון דומה לקודמו, ממתינה לד"ר אריה, שהגיע נחפז ממחלקתו, מסר לי דף מודפס עם ראשי תיבות בלתי מובנים לי, ובלי שהספקתי להבין ולשאול העביר אותי לאחריותו של רופא אחר — נכנה אותו ד"ר קרח. זה החווה בידו קדימה ומיהר בצעדים גדולים לאורך מסדרונות אפורים. רצתי בעקבותיו כדי לא לפגר והגעתי קצרת נשימה לחדר צפוף ומאובק: לא חלון, לא וילון, ללא חפצים מזהים, עם קירות בצבע דהוי ולא מזוהה. אורהּ החלוש של נורת נֵאון שרופה־למחצה השלים את התפאורה בהבהוב טורדני מעל ראשו של הרופא הזר, הלקוני וקצר הרוח.
בלי להרים את עיניו מהתיק הרפואי, הצביע ד"ר קרח בתנועה קצרה על כיסא בדיקה בפינת החדר, ואני הגבתי בצייתנות המתבקשת.
עוד לפני שהספקתי לקלוט שלא שאל לשמי, לפני שתהיתי אם בכלל נאמרה בחדר מילה, בעודי פרושׂה וחשופת איברים, מצבט מתכת חודר לגופי ועוצר את נשימתי באחת. משתדלת שלא לפרוץ בצעקה, בתגובה לכאב הגופני המפתיע ולעלבון הגואה. הדמעה שנקוותה, מעיקה וחמה, התאדתה מאליה תוך כדי התלבשותי בחופזה, כלאחר מעשה משפיל, בלי שנאמר דבר ובלי שעיניו נתקלו בעינַי ולו במקרה.
כשיצאתי מהחדר התחרו שני הכאבים על תשומת ליבי: פציעת המצבט שחתך בבשרי וצריבת העלבון שבאיפוס קיומי. גם בנסותי לפנות אל ההיגיון הרפואי — תזכורות על עומס הרופאים, הצורך להספיק, רפואה ציבורית ועוד — הרגשתי את הזיוף שברמייה העצמית. זה חייב להיות אחרת, הידהדה מחשבה במוחי.
מלאת תסכול, שקלתי לחצות את המסדרון הארוך ולחפש שוב את ד"ר אריה — לספר לו, לחסות לרגע בצל מבטו האוהד. אבל גירשתי את המחשבה בידיעה שהוא עסוק במשימותיו ושאין טעם להתבכיין שוב במסדרון או במחסן. לא הוא יתקן את שנפרם.
בתום ה"פעולה" נשלחתי המומה הביתה על ידי פקידה מנומסת, שעיניה פנו בזריזות לתור שמאחורַי. ממילא לא היה ממי לקבל תשובה משמעותית. פתחתי את הדף שנתחב לידי בחופזה. מצאתי בו אזכור של "תאים לא תקינים במשטח" וראשי תיבות לא מוכרים. ניצנים ראשונים של תהייה וחשש ליוו אותי הביתה.
התקשרתי לרוברט, ידיד טוב ורופא נשים במקצועו. לאחר האיחולים ההדדיים לקראת ראש השנה, הקראתי לו את ראשי התיבות שבגוף התשובה המודפסת ושאלתי למשמעותם. רוברט, איש יקר ואופטימי, הסביר כי מדובר בשינוי בתאים הנצפה לעתים קרובות ואמנם מחייב מעקב, אך לרוב אינו מסוכן לפי הדירוג המספרי שקראתי לו. הסברו הרגיע את הרופאה שבי ואיפשר לי לחזור לעיסוקַי הרגילים, ללא דאגה יתרה או מחשבה נוספת.
שבוע נוסף חלף ביעף עת הזדמן לו ערב נדיר של רגעי שקט. התעכבתי יותר מהרגיל על סיפור השכבה והתענגתי על שיר לילדות, ובחיבוק החם ובנשיקת ה"לילה טוב" הייתה עוד השתהות מפנקת. כעת לערב שכולו שלי, "מרחב נקי", בהעדר פניות של מטופלים ומשימות אחרות. דני נעדר, שלא כהרגלו, על רקע ישיבה דחופה.
בשקט הלא צפוי צצה לה מאי שם גחמת הפיתוי להתחיל לקרוא ספר, אבל בעודי מנסה לאתר ספר מתאים, קטע צלצול רם את השקט הנינוח. מכשיר הטלפון מונח על מדף בספריית האורן הגדולה, במבואה האפלה למחצה. אני זוכרת את עצמי עונה בעמידה, עינַי מרפרפות על מדפי הספרים.
על הקו ד"ר אריה. הוא נשמע כנתון בלחץ, פורק במהירות את המתח, מגלגל אותו אלי במוסרו בקצרה: "תוצאות הביופסיה מעידות על סרטן; לא סתם סרטן, אלא תאים אלימים במיוחד ומשני סוגים!" הוא לוקח נשימה קצרה ושורקת, המאפשרת לי "להשחיל משפט". "אם כבר אז כבר", אני שומעת את עצמי עונה לו בציניות, מנותקת מן הבהלה המצמיתה המתחילה להמס את רגלי, מנסה להצטחק ולשדר "הכול בסדר". "שנינו יודעים שאני עושה כל דבר ביסודיות", אני מוסיפה, וקולטת פתאום שאני מנסה להרגיע אותו!
הלם מכה בי, ואני משתתקת. לא נותר הרבה לומר בטלפון. הוא מזמין אותי לפגישה דחופה שקבע למחרת בבוקר עם גינקו־אונקולוג, שאותו נכנה בשם ד"ר דין. "הוא המומחה לנושא בחטיבה. תשע בבוקר, חדר מספר אחת, קומה שלישית. ייתכן שתצטרכי להמתין, את יודעת איך זה כשמכניסים מטופלים לרשימה מעבר לתוכנית השגרתית", פונה ד"ר אריה בהתנצלות קולגיאלית אל הרופאה שבי. זהו, הכול נאמר בנשימה אחת.
השיחה מסתיימת בחטף, כפי שהחלה. חלפו שלוש דקות וחיי שלפניהן אינם החיים שאחיה מעכשיו. קו חד חותך עבר מוכר מהווה מפחיד ועתיד לא ברור. אני עטופה בערפל שקוף, חווה סחרור קל ובהלה.
ספרו של קארל סַימונטון, לשוב להיות בריא, הממתין לי על המדף זה שנים, קורץ לי ממקומו. ידי נשלחת כמו מאליה, מורידה אותו, ומנקה אותו ביסודיות אִטית מאבק. כך קופאת לה לרגע תמונה, שאינה נמחקת למרות תעתועי הזיכרון. שניות ודקות משמעותיות מתקבעות לכלל תמונות, החיות ומקבלות מימד משל עצמן: התנועה האלכסונית אל המדף, הורדת הספר ממנו באור צהבהב ועמום — רגע מאולחש ועם זאת צלול ומשמעותי, שבו כל מה שהיה ברור וידוע נעצר ומשנה כיוון. העולם דומם לרגע: נשימה עמוקה ויקיצה לתוך המשמעות המאיימת והקשה, שבלתי נסבל כמעט לשאת אותה לבד.
גליה מצטרדת קצת ולוגמת מהתה. היא עוצרת ובוחנת את המשך הכתוב. אני מודעת למעבר הבלתי מורגש כמעט בין הזמנים בסיפורה, לרגע שבו השתנה גון הקול שלה והתיאור הפך אמיתי בהווה. פגשתי אותו לא פעם אצל אנשים שחוו טראומה משמעותית, בזמן השחזור.
"אני מרגישה שעד עכשיו עוד חי בך הרגע הנורא הזה".
היא מלעלעת שטופת דמע. ידי על כתפה, עד שגופה פוסק מלהרעיד את הדפים. היא מרימה אלי עיניים ואומרת: "שנים לקח לי לשחרר את חוויית הרגעים הללו. הרגשתי כאילו שאני צופה במטאור המתקרב לכדור הארץ ומביא עמו קץ לכל המוכר לי; מתבוננת משותקת בלי יכולת לשנות; מודעת כל כולי לסופיות בעודי מתמגנטת למראה היחיד התופס את כל שדה הראייה שלי". שתיקה... נשימה עמוקה והיא ממשיכה:
התוכניות הגדושות למחרת מתהפכות. לפתע מתעגל סביבי בלון הריוני וגמיש של פנאי "יש מאין". מערב שלא יישכח לבוקר של חיים ששינו כיוון. לרגע קט אני תוהה: מאיפה יש לי פתאום זמן להגיע ולקבל בשורות קשות? איזה "מזל" שמדובר בערב חג, ושבזכותו נפער פנאי ופינה מקום לתוכנית חלופית.
גליה עוצרת, כמתנערת מהרהור: "את יודעת? חלק מהפרטים חיים וצורבים בדיוק כמו אז, לעומת אחרים שהתעמעמו. האור במסדרון שבו עמדתי, או הרגע ההוא — כשקיבלתי את שיחת הטלפון שחצתה את חיי בגבול חד בין 'עד' ל'אחרי' — חיים בי גם כעת, לאחר שנים, ואילו פרטים חשובים רבים היטשטשו. אני עדיין זוכרת אפילו את המספר שחייגתי בעודי מחזיקה בספר של סימונטון". היא מחזירה את עיניה הירוקות שהתלחלחו אל הדף וממשיכה:
התקשרתי ליעל, האחות שלצידי וחברתי המבוגרת והוותיקה. בשנים ההן הייתי רגילה לחלוק אִתה כל מועקה. עברנו יחדיו סדרה שלמה של אבחנות קשות וטיפולים מורכבים בחולים אונקולוגיים, אבל הפעם היה מדובר בי.
סיפרתי לה בקיצור על השיחה הקודמת. שתיקה ואחריה התנשפות של בכי. יעל אינה בוכה בקלות.
ואז, באו המילים: "אוי גליה, למה זו לא אני במקומך!"
אמירה הזויה לחלוטין לו נאמרה על ידי אדם אחר, אבל מהיכרות קרובה אִתה ידעתי שהיא מתכוונת לכל מילה. קפאתי, נרגשת מכדי להגיב. מעולם לא נאמר לי משהו כל כך נדיב. זו הייתה המתנה הראשונה בסדרת חיבוקים ותשורות בלתי נשכחים של חברים קרובים.
לפני שהספקתי להפנים את תגובתה, כבר הגיעה לביתי. הערב שהחל כערב שקט של "סוף סוף לבד" הפך פתאום לערב של שתי חברות קרובות, המנסות להפנים בשורה קשה ולהבין איך ייראו החיים מכאן והלאה. איני זוכרת כמה זמן ישבנו כך, מנסות להתארגן באמצעות בנייה של רשימת משימות, עד שדני חזר הביתה. יעל פינתה את המרחב ברגישות האופיינית לה ונותרנו לבדנו, עם הבשורה.
בלי להשתהות רגע אחז בי פרץ של דמעות, שדרכן ניגרו אליו החדשות המטרידות. מודאג האיש שלי, מחבק אותי בחום, מבטיח לבוא למחרת ולהיות אתי, כתמיד. כרגיל, קשה לראות עליו עד כמה הוא הלום. נכנס לאמבטיה כשהוא עוצם עיניים בלֵאות ומתכסה בקצף. בורח אל המגע הרך ומנסה להשתהות שם ככל האפשר, כאילו שזה יעזור לבועת האבחנה המאיימת — להתפוצץ ולהיעלם. אני יושבת על דופן האמבטיה כמבקשת להסתופף בצידו, בוהה בקצף הלבן.
הדקות חולפות באלם, שאחריו אני מוצאת את עצמי מתקשרת אל ד"ר יוני — רופא המשפחה שלנו, שמטבע הדברים הוא גם מכר ותיק. "אתה יודע איך זה אצלנו במשפחה, כולנו אנשים תחרותיים ומשימתיים — דני שלי שלף אס וחשב שזה קלף מנצח, אבל אני שולפת ג'וקר", אני פותחת בהדרגה מכוונת. יוני לא מבין את ההתבדחות. אני מסבירה ומרחיבה: "יש לו מחלת קרוהן? הוא תלוי בסטרואידים? ובכן, מהיום הוא לא היחיד שחולה ברצינות; אני ניצחתי — לי יש סרטן! מה זה קרוהן לעומת סרטן?"
אני מצטחקת צחוק צרוד ומאולץ. מהצד השני של הקו שתיקה. "מה יש? לא נכון?" אני שואלת, מעט מרוגזת על שחוש ההומור שלי לא זוכה להכרה, עדיין מנסה להקל ראש. "אני מאוד מודאג", עונה ד"ר יוני ופתאום מכניס את המציאות מבעד לסדק שנפער בהגנות שלי. "זה לא פשוט. אני מחכה לשמוע מה יגידו מחר. תתקשרי אלי בבקשה כשתדעי". מחר אכן נדע יותר, אנחנו מסכמים והולכים לישון.
באותו לילה עדיין הצלחתי לישון בלי להתחבט יותר מדי. כאילו היה המרחב הלילי עולם אחר, עולם שאליו עוד לא הבליחה הכרת האיום הקיומי המרחף מעלי.
היא מניחה את הדפים ונאנחת אנחה עמוקה. עיניה נודדות לזמנים אחרים, בעוד אני רק התפאורה.
לאחר שהיא מתנערת מן החלום בהקיץ, ולאחר הפסקה קצרה, אנחנו עוברות לדיון על הפרק כפי שסיכמנו מלכתחילה. אני מרגישה משקולת המתחילה להכביד על החזה.
.jpg)
