ההר הבלתי נראה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההר הבלתי נראה
הוספה למועדפים

ההר הבלתי נראה

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: דנה אלעזר הלוי
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 448 עמ' מודפסים

קרולינה דה רוברטיס

קרולינה דה רוברטיס, בת להורים מאורוגוואי, גדלה באנגליה, שווייץ וקליפורניה. רומן הביכורים שלה, "ההר הבלתי-נראה" (מטר, 2010), היה רב מכר בינלאומי שתורגם לחמש-עשרה שפות. הוא זכה להמלצת "המגזין של אופרה", קיבל את תואר הספר הטוב של השנה של "סן פרנסיסקו כרוניקל" וזכה בפרס "רגיום ג'ולי" באיטליה. דה רוברטיס זכתה ב-2012 במלגת כתיבה מטעם הקרן הלאומית לאמנויות.

תקציר

מגבעותיה של ריו דה ז'נרו לבואנוס איירס הנוצצת של אוויטה פרון; מאטליז קטן באורוגוואי לשגרירות ארצות הברית - אפוס רחב יריעה על תהפוכות החיים באורוגוואי לאורך המאה העשרים, שהוא בה בעת סיפור חושני ואותנטי על שלושה דורות של נשים במשפחה אחת, השונות כל כך זו מזו, ייחודיות כל אחת בדרכה, חזקות ושורדות.
 
פחריטה נולדת בתחילת המאה בכפר קטן באורוגוואי. היעלמותה המסתורית וגילויה המסתורי לא פחות ילוו אותה כל חייה; כשבונה גונדולות ונציאני צעיר מתאהב בה, הם נוסעים יחד לבירה מונטווידאו; עוצמתה הנשית של פחריטה, לחשיה והצמחים שהיא רוקחת, מצילים אותם מחרפת רעב.
 
אווה, בתם הצעירה, יפהפייה עקשנית חובבת שירה, נשלחת לעבוד אצל חברו הטוב של אביה. כשהיא נאלצת להתמודד עם בגידה איומה היא בוחרת להתרחק ממשפחתה ולברוח לבואנוס איירס, ושם פוגשת רופא מכובד, שחרף הבדלי המעמדות נושא אותה לאישה.
 
סלומה, בתה, אינה יפהפייה כאמה אך בעלת מודעות פוליטית חריפה. בעקבות פעילותה הפוליטית היא נאסרת ויושבת שנים רבות בכלא, חשופה לאלימות קשה, עד לנפילת המשטר הצבאי.
 
ההר הבלתי נראה מספר את סיפורן הנפתל והמרתק של דמויות ייחודיות אלה, שההיסטוריה נשזרת בגורלן. סיפור דרמטי וקורע לב, מלהיב ומצמרר על כוחה של אהבת משפחה, על הצורך לשרוד גם כשאפסה התקווה ומעל לכול - על הקשר האמיץ בין אמהות לבנות.

פרק ראשון

אונו | הילדה שהופיעה על העץ 
 
כשסַלוֹמֶה כתבה סוף סוף לבתה - שכבר היתה אז אישה צעירה, זרה, במרחק אלפי מילין - היא אמרה, כל מה שנעלם נמצא אי־שם, כאילו בכוחה של הפיזיקה להחזירן אחורנית בזמן ולהציל את שתיהן. את החוק הזה היא למדה בבית הספר: אנרגיה אינה הולכת לאיבוד ואינה נבראת. שום דבר אינו נעלם באמת. גם אנשים הם אנרגיה, וכשאי־אפשר לראותם, זה רק מפני שהחליפו מקום או שינו צורה, ולפעמים שני הדברים גם יחד. חורים שחורים אמנם חורגים מכלל זה, הם בולעים דברים ואינם מותירים אחריהם שריד, אבל סלוֹמה הניחה לעטהּ להתקדם כאילו אין ביקום חורים שחורים.
 
חצאיתה היתה רטובה ונצמדה אל רגליה, ועטהּ התקדם והתקדם בלי שאצבעותיה, כך נדמה, דחפו אותו, וצִייר את המגדלים ואת היתדות ואת הלולאות של מילים המתחברות זו לזו, t ו־ j חדות, y ו־ g שבבסיסיהן קשרים, כמו כדי לקשור אותן יחד, לקשור שוב נשים יחד, ובעת שכתבה הלכו הלולאות וגדלו, כאילו נדרש חבל ארוך יותר ויותר כדי לכרוך את מה שהתבקע בתוכה, ולא רק בתוכה אלא אף סביבה, ולפניה, בימים של אמהּ, בימים של סבתה, ערב־ רב של סיפורים שהיא לא התנסתה בהם אך הגיעו עד אליה כדרכם של סיפורים - בשפע, בלא שנקראו לבוא, לעתים בהתרווחות נינוחה, לעתים בעוצמה שיכולה להטביע אדם או לירוק אותו ישר לשמים. סיפורים אחרים לא באו מעולם; לא סופרו מעולם. הם הותירו במקומם שתיקה חלולה. אך אם נכון הוא שכל מה שנעלם נמצא אי־שם, כי אז אפילו הם עדיין חיים ונושמים, אי־שם, בפינות החבויות של העולם.
 
היום הראשון של מאה חדשה לעולם אינו כתמול שלשום, בייחוד בטַקוּאַרֶמבּוֹ, אורוגוואי, עיירונת קטנה, שידועה בכך שמאות חדשות נפתחות אצלה תמיד באיזה נס משונה. כך שאנשי העיירה היו נכונים באותו בוקר, ערוכים, סקרנים, דרוכים, כמה מהם שיכורים, כמה מתפללים, כמה שותים עוד, כמה גונבים התמזמזות אחרונה בין השיחים, כמה רוכנים על אוכפים, כמה ממלאים דלועים במשקה מאטֶה, נמנעים משינה, מציצים אל פתחה של מאה חדשה.
 
מאה שנים לפני כן, ב־ 1800 , כשאורוגוואי עוד לא היתה מדינה אלא רק פיסת אדמה קולוניאלית, הופיעו פתאום ליד מזבח הכנסייה סלי ענק ובהם אוכמניות סגולות. הן הגיעו משום־מקום, עסיסיות ובשלות עד שלמוּת, בכמות שהספיקה להאכיל כפליים מתושבי העיירה. אחד מנערי המזבח, רוֹבּוּסטיאנוֹ, ראה את הכומר פותח את הדלת ומוצא את התשורה, מבהיקה מרוב חום, תחת רגליו של הצלוב. במשך שנים נהג רוֹבּוּסטיאנוֹ לתאר את פניו של הכומר בעת שראה את האוכמניות האלה, מעלות אגלי זיעה באור השמש הבוקע מבעד לחלונות הצבעוניים, שלושה סלים רחבים כחזות של שני גברים, ורֵיחם עולה מעלה ומשכר את אלוהים. רוֹבּוּסטיאנוֹ בילה את שארית היום, ואת שארית חייו, בתיאור האופן שבו קרה הדבר. "הוא פשוט החוויר כולו, נהיה לבן כמו נייר, ואז ורוד, והעיניים שלו התגלגלו בתוך ראשו, ואז - פַּפאטֶה - קרס על הרצפה! רצתי וטלטלתי אותו, וקראתי לו פדַּ רֶה, פדַּ רֶה, אבל הוא היה כמו אבן."
 
שנים אחרי כן הוא הוסיף, "הריח הזה, הוא פשוט לא עמד בזה. אתם יודעים. כמו ריח של אישה שבאה על סיפוקה. אֶל פּוֹברֶה פַּדרֶה. כל הלילות האלה שהיה לבד - הוא לא יכול לסבול את זה, את האוכמניות האלה שהתחממו בשמש, אצלו בכנסייה, זה היה יותר מדי בשביל כומר."
 
נשים, גַאוּצ'וֹס וילדים באו להתענג על האוכמניות. ספסלי הכנסייה לא הורגלו לקהל עצום שכזה. האוכמניות היו קטנות ובולבוסיות, בשלות וחמצמצות, שונות מכל מה שצמח אי־פעם באדמות האלה. כשאנשי העיירה שכבו לנוח, לסיֶיסְטָה לצורך עיכול, עלתה אל המזבח ישישה כבת שמונים וחמש וסיפרה את האגדה ששמעה בילדותה, על הנסים שקורים בטַקוּאַרֶמבּוֹ ביום הראשון של כל מאה חדשה. "אני אומרת לכם," היא אמרה. "זה הנס שלנו." סנטרהּ המזוקן היה מוכתם בעסיס סגול שהוסיף תוקף לדבריה. נסים הם נסים, אמרה; הם באים בהפתעה ובלי הסבר, ולא מבטיחים לתת לנו את מה שאנחנו רוצים, ובכל זאת אנחנו מקבלים אותם; הם העצָמות החבויות של חיי היום יום. היא סיפרה להם את סיפור יום השנה החדשה, מאה שנים לפני כן, ב־ 1700 , בדיוק כפי שסופר לה, ולאיש לא היתה סיבה מוצדקת לפקפק בכך: באותו יום עצמו נמלא האוויר שירי רפאים בשפת הטוּפּי־גוּאַרָני, השפה הילידית העתיקה, מזריחת החמה ועד זריחתה שוב למחרת. אף שבעורקי רוב תושבי טַקוּאַרֶמבּוֹ זרם דם ילידי, אפילו אז כבר שכחו רבים את השפה. ואף על פי כן, לא היה אפשר לטעות בצלילים: ההתפרצויות הגרוניות, המקצב שהוא כזרם מים הנתקל לפתע בסלעים. כולם שמעו אותם, אך איש לא ראה את השׁרים; הצלילים רכבו, חסרי גוף, רבי עוצמה, שבורים, על גלי הרוח.
 
פַּחַריטָה שמעה את כל הסיפורים האלה כשהיתה ילדה - על האוכמניות, על שירי הרפאים, על האישה עם העור הסגול. לא היה לה מושג מה צלילהּ של שפת הגוּארני. בבית היא שמעה רק את הספרדית של טַקוּאַרֶמבּוֹ, את זמזום האש שבאח, את צליל הסטקטו של סכין המבתרת בצל, את הרשרוש החרישי של חצאיתה של דודתה טיטָה, את קול הקינה הצלול של הגיטרה החבוטה של אחיה, את העורבים שבחוץ, את פרסות הסוסים, את התרנגולות המתקוטטות, את אחיה הגוער בתרנגולות, את התנועות הבלתי פוסקות של טִיָה טיטָה המקפלת ומנקה ומערבבת וחותכת ומטאטאת ומוזגת. טִיָה טיטָה כמעט שלא הוציאה מפיה הגה, אלא כשסיפרה סיפורים, ואז היא דיברה בשטף מתיש, בדרישה לתשומת לב בלתי מתפשרת. היא סיפרה להם סיפורים בעת שבישלה. ואלה פכפכו וזרמו וגאו מתוכה, ניגרו לכל עבר, מילאו את בקתת החדר שלהם ברוחות רוטטות של המתים.
 
"את מוכרחה לדעת," היא נהגה לומר, "למה קוראים לאחיך אַרְטיגַס," וזה היה האות לפּחריטה לבוא ולחתוך בשר לנזיד. היא הכירה את קווי המתאר של הסיפור בדיוק כפי שהכירה את צורת הסכין לפני שאחזה בה. היא הנהנה ובאה ופערה את אוזניה לרווחה כאילו היו פתחי בארות.
 
"קוראים לו על שם הסבא־רבא שלך. אני יודעת, יש כאלה שלא מאמינים לזה, אבל חוֹסה חֶרוַוסיוֹ אַרטיגַס, המצביא הגדול ששחרר את אורוגוואי, הוא סבא שלי - זה נכון. כן, הוא הנהיג את המאבק לעצמאות, עם גאוּצ'וֹס ואינדיאנים ועבדים משוחררים. כולם יודעים את זה, ובפעם הבאה אספר לך את הסיפור. אבל הוא גם הטמין את הזרע שלו בבטן של בת של גאוצ'ו שהיה לה שיער עד הברכיים. אַנַלידיָה. היא הכינה את נקניקיות הדם הכי טובות בצד הזה של הרִיוֹ נֶגרוֹ. היא היתה בת ארבע־עשרה. אף אחד לא יאמין לך, אבל אסור לך לשכוח את זה, את מוכרחה להמשיך את ההיסטוריה. מירָה, פּחריטה, תחתכי את הבשר לחתיכות יותר קטנות. הנה, ככה."
 
היא התבוננה בפּחריטה עד שדעתה היתה נוחה מחיתוכיה, ואז רכנה מעל בור הבישול וערבבה את הפחמים. הנערה עם שְׂער העורב המחזיקה נקניקיות דם בידיה ריחפה מאחוריה, שקופה, פעורת עיניים, כפות ידיה נפתחות ונסגרות על הבשר.
 
"פּואּסֶ, חוֹסה חֶרוַוסיוֹ הזה, לילה אחד ב־ 1820 הוא הזיע עם אַנַלידיָה על עורות טריים של בהמות, בדיוק לפני שהובס בידי הברזילאים. הוא ברח ליערות פרגוואי ואף אחד לא ראה אותו מאז. אַנַלידיָה ילדה תינוקת יפהפייה. אֶספֶּרַנסָה. אמא שלי. זוכרת את השם שלה? היא היתה חזקה יותר משור דוהר בבהלה. כשגדלה, היא התאהבה באֶל פאקוֹן, הגאוצ'ו המשוגע ההוא, סבא שלך. הוא נולד בשם ריקרדוֹ טוֹרֶס, אבל לא עבר הרבה זמן עד שהוא הרוויח ביושר את השם האמיתי שלו. אף אחד לא אוחז בסכין הפאקוֹן כמו שהוא אחז. הייתי רוצה לראות איך המלאכים מנסים להחזיק בה ככה."
 
פּחריטה, שחתכה וחתכה בבשר, ראתה בעיני רוחה את סבה, אֶל פאקוֹן, כגאוצ'ו צעיר, מנופף בפאקוֹן שלו לעבר השמים, הלהב נוצץ, וטיפות אדומות של דם שור זולגות אל הקרקע.
 
"בימים הרחוקים ההם, לפני שאביך ואני נולדנו, אֶל פָאקוֹן היה מפורסם בקול המתוק, באופי הרגיש וביכולת הקליעה הקטלנית שלו. הוא שוטט בארץ חופשי, עם הפאקוֹן והבּולֹסַ* והלאסוֹ שלו, ורדף אחרי עדרי בקר וצד אותם, ולקח את הבשר ואת העורות שלהם דרומה לנמֵלים. הוא הביא הביתה מתנות לאֶספֶּרַנסָה, תכשיטים מהודו ומרומא, שהגיעו ממש עכשיו מאוניות אקזוטיות, אבל היא לא התלהבה מהם. הם נערמו בפינת הבקתה. היא רצתה שהוא יהיה לידה, יותר מכל דבר אחר, ולכן סבלה. כשנולדתי, היא היתה לבדה. היא נהייתה חולה מרוב דאגה כשקראה בעלי התֵה שהכינה, עלי פִיטוֹלָקָה ועלי אלמוֹגן, וגילתה בהם בשורות איומות. בשורות צפויות וידועות. המלחמה היתה בכל מקום. כל עונה הגיע רודן חדש ואסף סביבו צבא, וחיסל צבא אחר, צבר כוח, ואיבד אותו. בחורים צעירים שיספו זה את זה והשליכו את השיירים לכלבים. כל כך הרבה דם נשפך, שהאדמה נצבעה ממש באדום. אל תעשי פרצוף, פּחריטה. תראי, המים רותחים."
 
פּחריטה השתופפה לצד בור הבישול האדום והלוהט וערמה את הבשר בתוך הסיר. זה היה בשר פרה, לא בשרו של בחור צעיר.
 
שמש ערביים הבהיקה את רצפת העפר, את השולחן, את העורות הישֵנים; עוד מעט קט תגיע השעה להדליק את המנורה. "וכך הם גרו להם, אֶל פאקוֹן ואספֶּרַנסָה, באזור כפרי שנקרע מרוב לחימות. ואז הגיעו האחים סַרָאוִויָה. אַפַּריסיוֹ וגוּמֶרסינדוֹ - הוא היה אבוד, גוּמֶרסינדוֹ הזה - ואספו את הלוחמים שלהם כאן בטַקוּאַרֶמבּוֹ. הם היו נחושים להשיג עצמאות מהרודן הנוכחי, והיו בטוחים שינצחו. האַבּוּאֶלוֹ שלך, אֶל פאקוֹן, האמין לכל מה שאמרו. הוא יצא איתם אל מחוץ לאורוגוואי, לברזיל, לשדות הקרב. הוא ראה שם דברים שהוא בחיים לא העז לבטא בקול, שנשבע שלא יאמר אותם אפילו לא בגיהינום. השטן לא יוכל לעמוד בזה, אמר. אז אנחנו לא יודעים. אבל אנחנו כן יודעים שהוא קבר את גוּמֶרסינְדוֹ במו ידיו, ואז ראה את חיילי האויב מוציאים אותו מהקבר, כורתים לו את הראש, ומוליכים אותו בראש חוצות. נו, אחרי זה, שלוש שנים אחרי זה, אֶל פאקוֹן חזר אל אֶספּרנסָה ברגליים רועדות. הם בנו את הרַנצ'יטוֹ הזאת, הבקתה הזאת שאנחנו עומדות בה עכשיו, ואבא שלך נולד כאן, וגם אחיך אַרְטיגַס. וככה הוא קיבל את שמו."
 
טִיָה טיטָה ערבבה את הנזיד והשתתקה. לבה של פּחריטה סער בקרבּהּ (עם ראשים כרותים ושיער ארוך־ארוך ואבני חן שמעבר לים), בעת שניקתה את הקערות ואת הסכינים.
 
אחיה של פַּחַריטָה, אַרטיגַס, זכר בדיוק את היום שבו עברה טִיה טיטה לגור איתם: זה היה ב־ 1899 , כשפחריטה נולדה בפעם הראשונה, לפני העץ, לפני הנס.
 
באותה שנה מלאו לו ארבע, ואמו לָה רוֹחָה מתה בלידה. היא לא הותירה אחריה דבר פרט לשלולית של דם ותינוקת עם עיניים גדולות ושחורות. גם הלידה שלפני כן הסתיימה במוות, אך התינוק הוא שמת אז, ומאמא נשארה והמשיכה לבשל ולשיר. הפעם היא הפסיקה לזוז. הדם נספג בערמות העורות שבני המשפחה נהגו לישון עליהם, והם הושחתו ללא כל ספק, כך שארטיגס פחד כשראה את אביו, מיגֶל, משפשף בהם את פניו, מתייפח, מכתים את עור פניו באדום. התינוקת בכתה. מיגל התעלם ממנה. איש לא ישן באותו לילה. בבוקר הגיעה טיה טיטה, והביטה סביב בבקתה. שרפרף גולגולת הפרה של לָה רוֹחה נלקח ממקומו שליד השולחן. מיגֶל החזיק בו בשתי ידיו וישב ללא ניע, פניו אל הקיר. מאחוריו ישב ארטיגס על עורות קרושים והחזיק בידיו תינוקת מתפתלת. בור הבישול היה קר וריק; טיה טיטה מילאה אותו גזירי עץ. היא קרצפה את כתמי הדם מן הקירות, הכינה טוֹרְטַס פְריטַס, גררה החוצה את העורות ההרוסים וניקתה את הבגדים. היא מצאה אֵם צעירה במרחק ארבע גבעות וקראה לה שתבוא להיניק את התינוקת שאין לה שם. אֶסָה בֶּבּיטָה, התינוקת הזאת, כך קראו לה ליד בארות טַקוּאַרֶמבּוֹ.
 
טִיה טיטה נשארה איתם, ואַרטיגַס שמח; דודתו היתה כמו עץ פִיטוֹלָקָה, גזעהּ עבה וכולה שתיקה רוחשת. הוא התכרבל אל תוך צלה. הוא ישן בחיק הקליפה החמימה של גופה. העונות התהפכו מקור לחום ושוב לקור. מיגֶל נעשה נוקשה, כמו בשר שעוּשן. הוא לא נגע בתינוקת. לילה אחד - בעת שרוח החורף נשבה בסדקים שבקירות, ובחוץ התקשתו צמרות העצים והתנודדו על רקע השמים הבהירים, והירח נראה גדול כאילו עוד רגע יבקע עגל מתוך כרסו - בכתה התינוקת בזרועותיה של טיטה.
 
"תשתיקי אותה, טיטה," אמר מיגֶל.
"זה בגלל הרוח. והשיניים שבוקעות לה."
"אז תהרגי את הזונה הקטנה הזאת!"
ארטיגס השתופף בין הצללים. אחותו חסרת השם תקעה באביה את עיניה הגדולות. 
טיטה אמרה, "מיגֶל."
"תסתמי."
"מיגֶל. תירגע."
"אני רגוע. אמרתי לך להרוג אותה."
 
טיה טיטה הידקה את זרועותיה סביב התינוקת ונעצה מבט באחיה, שנעץ מבט בתינוקת, שלא הסירה את מבטה. ארטיגס חש דחף לעשות את צרכיו; הוא לא יכול לשאת את ההבעה שעל פני אביו, מבט שהיה בו כדי לקרוע אדם לגזרים. האש שבאח דעכה והתפצפצה ואביו הסתובב ודחף את וילון העור שעל הדלת. ארטיגס דמיין אותו עומד בחוץ, לבדו, תחת כיפה של כוכבים, ושמע אותו מחליק על גב סוסו ורוכב לדרכו על פני הקרקע השטוחה.
 
למחרת בבוקר נעלמה התינוקת. אף שכולם ישנו יחד על אותם עורות, בני משפחת טוֹרֶס לא הרגישו בהסתלקותה. חיפוש יסודי בשטח שסביבם לא הניב שום תוצאות: שום סימני זחילה, שום רמז, שום גופה זעירה. שבוע לאחר היעלמה הכריזו רכלני טַקוּאַרֶמבּוֹ כי מתה - או, כפי שניסחה זאת דוֹניה רוֹסָה האדוקה, נישאה בידי מלאכים השמימה. היא מתה מרעב. היא מתה מהזנחה. היא מתה תחת טפריו של ינשוף, חסרת שם, לא רצויה. מיגֶל לא אמר על כך דבר, לא אישר ולא הכחיש, לא בכה ולא חייך.
 
רק טִיה טיטה הוסיפה לחפש אחר התינוקת, בקצב בלתי נלאה של סוסה. היא חיפשה בכל מקום: בשדות הירוקים, בגבעות המשתפלות, בין השיחים העבותים, על העצים הגבוהים או הסבוכים או המצלים, במדרון שטוף השמש שהוליך העירה, בכיכר, בכנסייה, בשלוש בארות האבן, ובבתים - רַנצ'יטוֹס שניקדו בדלילות את הנוף, קוביות קטנות עם קרעי חלונות, שהנשים בתוכן היו מוכנות לצקצק בלשונן ולהחוות בראשיהן "לא". בשעות הלילה הכינה טיה טיטה תה מעלי פיטוֹלָקָה ואלמוגן. היא בהתה בצורות לוהטות, רטובות, בחיפוש אחר רמז למקום הימצאה של הילדה, או לפחות אחר רמז למותה. שום רמז לא נמסר. החיפוש נמשך.
 
היא צירפה אליה את ארטיגס לכמה מחיפושיה. אחד מהם שינה אותו לנצח (והוא תהה, שנים לאחר מכן, כאדם זקן הנושא רובים בתוככי הג'ונגל, אם אלמלא היום הזה הוא היה חי חיים חדגוניים ומזדקן בטַקוּאַרֶמבּוֹ). זה קרה ביום ראשון שתחילתו במיסה בכנסיית העיירה, מקום שארטיגס שנא מפני שהזכיר לו את הפעם האחרונה שראה את אמו, עטופה בתכריכי בד שחור ובפרחי בר. הכומר דיבר בלהט שמילא את זוויות פיו רוק, וברכיו של ארטיגס כאבו. בדרך הביתה משכה דודתו ברסן ושינתה את מהלך רכיבתם ללא כל התראה או הסבר. ארטיגס בהה סביבו בעשב, בעצי האקליפטוס הגבוהים, בכבשים הרועים במרחק. שום סימן לאחותו. הם רכבו בשתיקה, עטופים בחוּמה הרוטט של השמש.
 
שעה חלפה. ארטיגס הלך ואיבד את סבלנותו. "טִיה," הוא שאל, "כמה זמן עוד נמשיך לחפש?"
 
היא לא השיבה לו ואף לא האטה את קצב הרכיבה. שכבות חצאיתה זימרו, וְשְשְ וְשְש, על עורו של הסוס. העיקוף אולי נועד לאתר סוג מיוחד של נבט או עלה מעוקם או שורש מר, שנזקקה להם להכנת תה מרפא או אחת המשׁרות שלה. תמיד היא קטפה וליקטה. תושבי העיירה נהגו להשמיץ אותה שהיא מרימה את חצאיתה עד לירכיה כדי שתוכל לשאת את העשבים שקטפה מאדמות של אנשים אחרים. הבנים של משפחת גַרדֶל הקניטו אותו על כך, ראיתי את הרגליים של הטִיָה שלך מכוסות בוץ, הטִיה שלך המשוגעת רודפת אחרי תינוקות מתות. ארטיגס היה אז שב הביתה שרוט ומדמם וחדור תחושת ניצחון.
 
כשנעצרה לבסוף טִיה טיטה, היא החליקה מהסוס ולא זזה. הוא חמק ונעמד מאחוריה.
 
הם עמדו בשדה לא מוכר. לא היו בו לא פרות, לא כבשים ולא אנשים, לא תינוקות שנפלו מהשמים, לא שום דבר בעצם פרט לעשב וכמה עצי פיטוֹלָקָה. הכול ריק. ריק. אי־אפשר למצוא אחיות בחלל ריק. ילדות קטנות אינן שורדות בטבע. גם אם ימצאו אותה, היא תהיה כולה עיסה, עצמות לבנות ובשר אכול, כמו פגר של כבש שאבד. ארטיגס התיישב ובהה בגבה של טיה טיטה, עם הצמה הארוכה והכהה שגלשה באמצעו כמו תפר. היא עמדה דוממת בלי נוע. הוא חיכה. שום דבר לא קרה. השמש קפחה על ראשיהם. היה לו חם והוא רצה להצליף במשהו. בשדה החשוף, האילם הזה. בשמש היוקדת הזאת. בגב המשונה הזה, שלא נע ולא זע, של טיטה. לפתע הוא זינק. "טיה, מה אנחנו עושים כאן?"
 
"אנחנו מקשיבים. לציפורים."
ארטיגס פער את פיו למחות על הגיחוך שבדבר, אך שום הגה לא בקע ממנו מפני שעד ששאף אל קרבו את הנשימה הבאה זה כבר קרה, כבר היה מאוחר מדי, צלילי השדה הציפו את כל גופו, ציפורים שרו בשמים ובין העלים, עצמותיו התפקעו, ציפורים רפרפו בעצמותיו, שרו, ציפורים קטנות וקולניות ועדינות, חבויות בבשרו, חבויות בעלווה, אומרות את מה שלא ייאמר בקינות וביבבות וביללות, זה היה כמעט בלתי נסבל; השדה, הגרונות הקטנים והפראיים, העולם הפתוח, זה היה מעבר להבנתו, והצלילים הבליחו ונפתחו וגילו מנגינה טמירה שיכלה לשאוב אותו אליה ולעולם לא להחזירו. הוא נמלא אימה ועוד תחושה משונה והיה מוכרח להשתין או לצעוק אך לא הצליח, ועל כן טמן את פניו בעשב המדיף ריח מוּשק והאזין לציפורים.
 
הם לא מצאו שום תינוקת באותו יום. למעשה, ביום השנה החדשה לא טִיה טיטה ולא אַרטיגַס, אלא קַרליטָה רוֹבְּלֶס הצעירה היא שדילגה אל הכיכר ובפיה החדשות. ארטיגס ראה את הצמות בגון האגוז שלה מתנופפות אחורנית בדיוק באותו הגוון ובאותו הבוהַק של סוסהּ, כאילו הושרו השניים באותה תמיסת צבע. העיתוי שלה היה מושלם. המאה היתה בת תשע שעות. אבני הריצוף העגולות שבכיכר רתחו מלהטה של שמש הבוקר. באתר המסיבה עוד השתרכו אחרוני החוגגים: שיכורים נוחרים, זוגות אוהבים, כלבי רחוב, ארטיגס והגיטרה השחוקה שלו (שבעזרתה ניסה, בניגוד לכל היגיון, לחדור אל מכמניו הכמוסים של הצליל). דוֹניה רוֹסָה האדוקה עדיין לא הגיחה מן הכנסייה.
 
היא היתה שם מאז חצות. היא צמה עוד מחג המולד כדי שאלוהים לא יהפוך את הנס שלהם לפורענות, כמו טֶבח או כולרה או שטף של מעשי כפירה (אף שאיש לא התייחס ברצינות רבה מדי להשתדלויותיה, מפני ששלוש שנים קודם לכן, כשבנה נעלם עם הכוחות המורדים של אַפַּריסיוֹ סַרָאוִויָה, היא נתקפה שיגעון של צומות ותפילות, ובכל פעם שבעלה לא מצא אותה הוא פשוט עלה על סוס ורכב לכנסייה, שם כמעט תמיד היה תופס את אשתו כורעת ברך ומחזיר אותה הביתה כדי שתבשל לו את ארוחת הערב. איזה גבר סבלני, אמרו כולם. זה לא פשוט בכלל, כשאשתך בוגדת בך עם אלוהים).
 
"מצאתי אותו - את הנס!" קראה קרליטה. "מצאתי תינוקת על עץ!"
 
ארטיגס חדל לפרוט על המיתרים, הזוגות חדלו להתנשק, ואלפוֹנסוֹ בעל המכולת הרים את ראשו הסחרחר מן הספסל.
 
"את בטוחה?"
"בטח שאני בטוחה."
"בואו נלך לראות."
 
הם הלכו ראשית לכנסייה, לספר לדוֹניה רוֹסָה. אור עמום החליק מעל לראשיהם ונטה אל ספסלי הכנסייה, לאורך המעבר, מעל גבה החסוד של דוֹניה רוֹסָה. קַרליטָה טבלה את קצות אצבעותיה במים קדושים וסימנה בחופזה את סימן הצלב. ארטיגס החרה החזיק אחריה, רק למענה (היא היתה כל כך יפה).
 
"דוניה רוסה," לחשה קרליטה. "הנס. יש תינוקת על עץ אלמוגן!"
 
דוניה רוסה הרימה את עיניה ממחרוזת התפילה שבידה.
 
"תינוקת?"
"אה."
היא קימטה את מצחה. "איזו ברכה."
 
הם רכבו על שביל העפר לעבר הפאה המזרחית של טַקוּאַרֶמבּוֹ. ארטיגס ייצב את עצמו על שריר הסוס החם שפעם מתחת לרגליו. הלילה נטול השינה הותיר אותו במעין תשישות דרוכה, והוא לא רצה לנוח. הוא ירכב על סוסו עד קצה העיר; הוא ירכב על סוסו עד קצה העולם; התחילה מאה חדשה, והוא ירכב וירכב, ואולי תימצא התינוקת, לא, לא ייתכן, זה בלתי אפשרי, אבל מה אם כן. כמה בוהקים היו הצבעים סביבו, הירוק והזהוב של עשב הקיץ, הכחול העז של שמי הבוקר, החוּם העצי הכהה של הרַנצ'יטוֹס שמתוכן באו עוד ועוד אנשים להצטרף לרכיבתם. נשים עטויות מטפחות שרבבו את ראשיהן מבעד לווילונות פתחי הבתים כדי לשמוע את החדשות, ואז הותירו גחלים זוהרות לבדן בסירי בישול. אנשים ששתו מאטֶה בשמש התירו את רצועות סוסיהם והעלו את ילדיהם בתנועות זריזות אל האוכפים.
 
הקבוצה הכפילה את ממדיה, והכפילה אותם שוב, וגדלה כפי שצבאות גדלים כשהם שועטים דרך עיירות. כשהגיעו אל עץ האלמוגן, השמש כבר ליטפה את נקודת הזנית שלה והחלה לנטות. העץ התנשא מעל הבאר המזרחית, ובראש צמרתו, בגובה שלושים מטרים מעל הקרקע המוצקה, על ענף צנום אחד, ישבה לה תינוקת.
 
היא היתה בת פחות משנה. עורה היה בהיר בשתי דרגות מצבע של קקאו חם, והיו לה עצמות לחיים גבוהות ושיער סתור שגלש עד למותניה העירומים. עיניה היו עגולות ולחות כעוגות יום הולדת. היא לא נראתה לא מפוחדת ולא להוטה לרדת למטה.
 
[..]

קרולינה דה רוברטיס, בת להורים מאורוגוואי, גדלה באנגליה, שווייץ וקליפורניה. רומן הביכורים שלה, "ההר הבלתי-נראה" (מטר, 2010), היה רב מכר בינלאומי שתורגם לחמש-עשרה שפות. הוא זכה להמלצת "המגזין של אופרה", קיבל את תואר הספר הטוב של השנה של "סן פרנסיסקו כרוניקל" וזכה בפרס "רגיום ג'ולי" באיטליה. דה רוברטיס זכתה ב-2012 במלגת כתיבה מטעם הקרן הלאומית לאמנויות.

עוד על הספר

  • תרגום: דנה אלעזר הלוי
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 448 עמ' מודפסים
ההר הבלתי נראה קרולינה דה רוברטיס
אונו | הילדה שהופיעה על העץ 
 
כשסַלוֹמֶה כתבה סוף סוף לבתה - שכבר היתה אז אישה צעירה, זרה, במרחק אלפי מילין - היא אמרה, כל מה שנעלם נמצא אי־שם, כאילו בכוחה של הפיזיקה להחזירן אחורנית בזמן ולהציל את שתיהן. את החוק הזה היא למדה בבית הספר: אנרגיה אינה הולכת לאיבוד ואינה נבראת. שום דבר אינו נעלם באמת. גם אנשים הם אנרגיה, וכשאי־אפשר לראותם, זה רק מפני שהחליפו מקום או שינו צורה, ולפעמים שני הדברים גם יחד. חורים שחורים אמנם חורגים מכלל זה, הם בולעים דברים ואינם מותירים אחריהם שריד, אבל סלוֹמה הניחה לעטהּ להתקדם כאילו אין ביקום חורים שחורים.
 
חצאיתה היתה רטובה ונצמדה אל רגליה, ועטהּ התקדם והתקדם בלי שאצבעותיה, כך נדמה, דחפו אותו, וצִייר את המגדלים ואת היתדות ואת הלולאות של מילים המתחברות זו לזו, t ו־ j חדות, y ו־ g שבבסיסיהן קשרים, כמו כדי לקשור אותן יחד, לקשור שוב נשים יחד, ובעת שכתבה הלכו הלולאות וגדלו, כאילו נדרש חבל ארוך יותר ויותר כדי לכרוך את מה שהתבקע בתוכה, ולא רק בתוכה אלא אף סביבה, ולפניה, בימים של אמהּ, בימים של סבתה, ערב־ רב של סיפורים שהיא לא התנסתה בהם אך הגיעו עד אליה כדרכם של סיפורים - בשפע, בלא שנקראו לבוא, לעתים בהתרווחות נינוחה, לעתים בעוצמה שיכולה להטביע אדם או לירוק אותו ישר לשמים. סיפורים אחרים לא באו מעולם; לא סופרו מעולם. הם הותירו במקומם שתיקה חלולה. אך אם נכון הוא שכל מה שנעלם נמצא אי־שם, כי אז אפילו הם עדיין חיים ונושמים, אי־שם, בפינות החבויות של העולם.
 
היום הראשון של מאה חדשה לעולם אינו כתמול שלשום, בייחוד בטַקוּאַרֶמבּוֹ, אורוגוואי, עיירונת קטנה, שידועה בכך שמאות חדשות נפתחות אצלה תמיד באיזה נס משונה. כך שאנשי העיירה היו נכונים באותו בוקר, ערוכים, סקרנים, דרוכים, כמה מהם שיכורים, כמה מתפללים, כמה שותים עוד, כמה גונבים התמזמזות אחרונה בין השיחים, כמה רוכנים על אוכפים, כמה ממלאים דלועים במשקה מאטֶה, נמנעים משינה, מציצים אל פתחה של מאה חדשה.
 
מאה שנים לפני כן, ב־ 1800 , כשאורוגוואי עוד לא היתה מדינה אלא רק פיסת אדמה קולוניאלית, הופיעו פתאום ליד מזבח הכנסייה סלי ענק ובהם אוכמניות סגולות. הן הגיעו משום־מקום, עסיסיות ובשלות עד שלמוּת, בכמות שהספיקה להאכיל כפליים מתושבי העיירה. אחד מנערי המזבח, רוֹבּוּסטיאנוֹ, ראה את הכומר פותח את הדלת ומוצא את התשורה, מבהיקה מרוב חום, תחת רגליו של הצלוב. במשך שנים נהג רוֹבּוּסטיאנוֹ לתאר את פניו של הכומר בעת שראה את האוכמניות האלה, מעלות אגלי זיעה באור השמש הבוקע מבעד לחלונות הצבעוניים, שלושה סלים רחבים כחזות של שני גברים, ורֵיחם עולה מעלה ומשכר את אלוהים. רוֹבּוּסטיאנוֹ בילה את שארית היום, ואת שארית חייו, בתיאור האופן שבו קרה הדבר. "הוא פשוט החוויר כולו, נהיה לבן כמו נייר, ואז ורוד, והעיניים שלו התגלגלו בתוך ראשו, ואז - פַּפאטֶה - קרס על הרצפה! רצתי וטלטלתי אותו, וקראתי לו פדַּ רֶה, פדַּ רֶה, אבל הוא היה כמו אבן."
 
שנים אחרי כן הוא הוסיף, "הריח הזה, הוא פשוט לא עמד בזה. אתם יודעים. כמו ריח של אישה שבאה על סיפוקה. אֶל פּוֹברֶה פַּדרֶה. כל הלילות האלה שהיה לבד - הוא לא יכול לסבול את זה, את האוכמניות האלה שהתחממו בשמש, אצלו בכנסייה, זה היה יותר מדי בשביל כומר."
 
נשים, גַאוּצ'וֹס וילדים באו להתענג על האוכמניות. ספסלי הכנסייה לא הורגלו לקהל עצום שכזה. האוכמניות היו קטנות ובולבוסיות, בשלות וחמצמצות, שונות מכל מה שצמח אי־פעם באדמות האלה. כשאנשי העיירה שכבו לנוח, לסיֶיסְטָה לצורך עיכול, עלתה אל המזבח ישישה כבת שמונים וחמש וסיפרה את האגדה ששמעה בילדותה, על הנסים שקורים בטַקוּאַרֶמבּוֹ ביום הראשון של כל מאה חדשה. "אני אומרת לכם," היא אמרה. "זה הנס שלנו." סנטרהּ המזוקן היה מוכתם בעסיס סגול שהוסיף תוקף לדבריה. נסים הם נסים, אמרה; הם באים בהפתעה ובלי הסבר, ולא מבטיחים לתת לנו את מה שאנחנו רוצים, ובכל זאת אנחנו מקבלים אותם; הם העצָמות החבויות של חיי היום יום. היא סיפרה להם את סיפור יום השנה החדשה, מאה שנים לפני כן, ב־ 1700 , בדיוק כפי שסופר לה, ולאיש לא היתה סיבה מוצדקת לפקפק בכך: באותו יום עצמו נמלא האוויר שירי רפאים בשפת הטוּפּי־גוּאַרָני, השפה הילידית העתיקה, מזריחת החמה ועד זריחתה שוב למחרת. אף שבעורקי רוב תושבי טַקוּאַרֶמבּוֹ זרם דם ילידי, אפילו אז כבר שכחו רבים את השפה. ואף על פי כן, לא היה אפשר לטעות בצלילים: ההתפרצויות הגרוניות, המקצב שהוא כזרם מים הנתקל לפתע בסלעים. כולם שמעו אותם, אך איש לא ראה את השׁרים; הצלילים רכבו, חסרי גוף, רבי עוצמה, שבורים, על גלי הרוח.
 
פַּחַריטָה שמעה את כל הסיפורים האלה כשהיתה ילדה - על האוכמניות, על שירי הרפאים, על האישה עם העור הסגול. לא היה לה מושג מה צלילהּ של שפת הגוּארני. בבית היא שמעה רק את הספרדית של טַקוּאַרֶמבּוֹ, את זמזום האש שבאח, את צליל הסטקטו של סכין המבתרת בצל, את הרשרוש החרישי של חצאיתה של דודתה טיטָה, את קול הקינה הצלול של הגיטרה החבוטה של אחיה, את העורבים שבחוץ, את פרסות הסוסים, את התרנגולות המתקוטטות, את אחיה הגוער בתרנגולות, את התנועות הבלתי פוסקות של טִיָה טיטָה המקפלת ומנקה ומערבבת וחותכת ומטאטאת ומוזגת. טִיָה טיטָה כמעט שלא הוציאה מפיה הגה, אלא כשסיפרה סיפורים, ואז היא דיברה בשטף מתיש, בדרישה לתשומת לב בלתי מתפשרת. היא סיפרה להם סיפורים בעת שבישלה. ואלה פכפכו וזרמו וגאו מתוכה, ניגרו לכל עבר, מילאו את בקתת החדר שלהם ברוחות רוטטות של המתים.
 
"את מוכרחה לדעת," היא נהגה לומר, "למה קוראים לאחיך אַרְטיגַס," וזה היה האות לפּחריטה לבוא ולחתוך בשר לנזיד. היא הכירה את קווי המתאר של הסיפור בדיוק כפי שהכירה את צורת הסכין לפני שאחזה בה. היא הנהנה ובאה ופערה את אוזניה לרווחה כאילו היו פתחי בארות.
 
"קוראים לו על שם הסבא־רבא שלך. אני יודעת, יש כאלה שלא מאמינים לזה, אבל חוֹסה חֶרוַוסיוֹ אַרטיגַס, המצביא הגדול ששחרר את אורוגוואי, הוא סבא שלי - זה נכון. כן, הוא הנהיג את המאבק לעצמאות, עם גאוּצ'וֹס ואינדיאנים ועבדים משוחררים. כולם יודעים את זה, ובפעם הבאה אספר לך את הסיפור. אבל הוא גם הטמין את הזרע שלו בבטן של בת של גאוצ'ו שהיה לה שיער עד הברכיים. אַנַלידיָה. היא הכינה את נקניקיות הדם הכי טובות בצד הזה של הרִיוֹ נֶגרוֹ. היא היתה בת ארבע־עשרה. אף אחד לא יאמין לך, אבל אסור לך לשכוח את זה, את מוכרחה להמשיך את ההיסטוריה. מירָה, פּחריטה, תחתכי את הבשר לחתיכות יותר קטנות. הנה, ככה."
 
היא התבוננה בפּחריטה עד שדעתה היתה נוחה מחיתוכיה, ואז רכנה מעל בור הבישול וערבבה את הפחמים. הנערה עם שְׂער העורב המחזיקה נקניקיות דם בידיה ריחפה מאחוריה, שקופה, פעורת עיניים, כפות ידיה נפתחות ונסגרות על הבשר.
 
"פּואּסֶ, חוֹסה חֶרוַוסיוֹ הזה, לילה אחד ב־ 1820 הוא הזיע עם אַנַלידיָה על עורות טריים של בהמות, בדיוק לפני שהובס בידי הברזילאים. הוא ברח ליערות פרגוואי ואף אחד לא ראה אותו מאז. אַנַלידיָה ילדה תינוקת יפהפייה. אֶספֶּרַנסָה. אמא שלי. זוכרת את השם שלה? היא היתה חזקה יותר משור דוהר בבהלה. כשגדלה, היא התאהבה באֶל פאקוֹן, הגאוצ'ו המשוגע ההוא, סבא שלך. הוא נולד בשם ריקרדוֹ טוֹרֶס, אבל לא עבר הרבה זמן עד שהוא הרוויח ביושר את השם האמיתי שלו. אף אחד לא אוחז בסכין הפאקוֹן כמו שהוא אחז. הייתי רוצה לראות איך המלאכים מנסים להחזיק בה ככה."
 
פּחריטה, שחתכה וחתכה בבשר, ראתה בעיני רוחה את סבה, אֶל פאקוֹן, כגאוצ'ו צעיר, מנופף בפאקוֹן שלו לעבר השמים, הלהב נוצץ, וטיפות אדומות של דם שור זולגות אל הקרקע.
 
"בימים הרחוקים ההם, לפני שאביך ואני נולדנו, אֶל פָאקוֹן היה מפורסם בקול המתוק, באופי הרגיש וביכולת הקליעה הקטלנית שלו. הוא שוטט בארץ חופשי, עם הפאקוֹן והבּולֹסַ* והלאסוֹ שלו, ורדף אחרי עדרי בקר וצד אותם, ולקח את הבשר ואת העורות שלהם דרומה לנמֵלים. הוא הביא הביתה מתנות לאֶספֶּרַנסָה, תכשיטים מהודו ומרומא, שהגיעו ממש עכשיו מאוניות אקזוטיות, אבל היא לא התלהבה מהם. הם נערמו בפינת הבקתה. היא רצתה שהוא יהיה לידה, יותר מכל דבר אחר, ולכן סבלה. כשנולדתי, היא היתה לבדה. היא נהייתה חולה מרוב דאגה כשקראה בעלי התֵה שהכינה, עלי פִיטוֹלָקָה ועלי אלמוֹגן, וגילתה בהם בשורות איומות. בשורות צפויות וידועות. המלחמה היתה בכל מקום. כל עונה הגיע רודן חדש ואסף סביבו צבא, וחיסל צבא אחר, צבר כוח, ואיבד אותו. בחורים צעירים שיספו זה את זה והשליכו את השיירים לכלבים. כל כך הרבה דם נשפך, שהאדמה נצבעה ממש באדום. אל תעשי פרצוף, פּחריטה. תראי, המים רותחים."
 
פּחריטה השתופפה לצד בור הבישול האדום והלוהט וערמה את הבשר בתוך הסיר. זה היה בשר פרה, לא בשרו של בחור צעיר.
 
שמש ערביים הבהיקה את רצפת העפר, את השולחן, את העורות הישֵנים; עוד מעט קט תגיע השעה להדליק את המנורה. "וכך הם גרו להם, אֶל פאקוֹן ואספֶּרַנסָה, באזור כפרי שנקרע מרוב לחימות. ואז הגיעו האחים סַרָאוִויָה. אַפַּריסיוֹ וגוּמֶרסינדוֹ - הוא היה אבוד, גוּמֶרסינדוֹ הזה - ואספו את הלוחמים שלהם כאן בטַקוּאַרֶמבּוֹ. הם היו נחושים להשיג עצמאות מהרודן הנוכחי, והיו בטוחים שינצחו. האַבּוּאֶלוֹ שלך, אֶל פאקוֹן, האמין לכל מה שאמרו. הוא יצא איתם אל מחוץ לאורוגוואי, לברזיל, לשדות הקרב. הוא ראה שם דברים שהוא בחיים לא העז לבטא בקול, שנשבע שלא יאמר אותם אפילו לא בגיהינום. השטן לא יוכל לעמוד בזה, אמר. אז אנחנו לא יודעים. אבל אנחנו כן יודעים שהוא קבר את גוּמֶרסינְדוֹ במו ידיו, ואז ראה את חיילי האויב מוציאים אותו מהקבר, כורתים לו את הראש, ומוליכים אותו בראש חוצות. נו, אחרי זה, שלוש שנים אחרי זה, אֶל פאקוֹן חזר אל אֶספּרנסָה ברגליים רועדות. הם בנו את הרַנצ'יטוֹ הזאת, הבקתה הזאת שאנחנו עומדות בה עכשיו, ואבא שלך נולד כאן, וגם אחיך אַרְטיגַס. וככה הוא קיבל את שמו."
 
טִיָה טיטָה ערבבה את הנזיד והשתתקה. לבה של פּחריטה סער בקרבּהּ (עם ראשים כרותים ושיער ארוך־ארוך ואבני חן שמעבר לים), בעת שניקתה את הקערות ואת הסכינים.
 
אחיה של פַּחַריטָה, אַרטיגַס, זכר בדיוק את היום שבו עברה טִיה טיטה לגור איתם: זה היה ב־ 1899 , כשפחריטה נולדה בפעם הראשונה, לפני העץ, לפני הנס.
 
באותה שנה מלאו לו ארבע, ואמו לָה רוֹחָה מתה בלידה. היא לא הותירה אחריה דבר פרט לשלולית של דם ותינוקת עם עיניים גדולות ושחורות. גם הלידה שלפני כן הסתיימה במוות, אך התינוק הוא שמת אז, ומאמא נשארה והמשיכה לבשל ולשיר. הפעם היא הפסיקה לזוז. הדם נספג בערמות העורות שבני המשפחה נהגו לישון עליהם, והם הושחתו ללא כל ספק, כך שארטיגס פחד כשראה את אביו, מיגֶל, משפשף בהם את פניו, מתייפח, מכתים את עור פניו באדום. התינוקת בכתה. מיגל התעלם ממנה. איש לא ישן באותו לילה. בבוקר הגיעה טיה טיטה, והביטה סביב בבקתה. שרפרף גולגולת הפרה של לָה רוֹחה נלקח ממקומו שליד השולחן. מיגֶל החזיק בו בשתי ידיו וישב ללא ניע, פניו אל הקיר. מאחוריו ישב ארטיגס על עורות קרושים והחזיק בידיו תינוקת מתפתלת. בור הבישול היה קר וריק; טיה טיטה מילאה אותו גזירי עץ. היא קרצפה את כתמי הדם מן הקירות, הכינה טוֹרְטַס פְריטַס, גררה החוצה את העורות ההרוסים וניקתה את הבגדים. היא מצאה אֵם צעירה במרחק ארבע גבעות וקראה לה שתבוא להיניק את התינוקת שאין לה שם. אֶסָה בֶּבּיטָה, התינוקת הזאת, כך קראו לה ליד בארות טַקוּאַרֶמבּוֹ.
 
טִיה טיטה נשארה איתם, ואַרטיגַס שמח; דודתו היתה כמו עץ פִיטוֹלָקָה, גזעהּ עבה וכולה שתיקה רוחשת. הוא התכרבל אל תוך צלה. הוא ישן בחיק הקליפה החמימה של גופה. העונות התהפכו מקור לחום ושוב לקור. מיגֶל נעשה נוקשה, כמו בשר שעוּשן. הוא לא נגע בתינוקת. לילה אחד - בעת שרוח החורף נשבה בסדקים שבקירות, ובחוץ התקשתו צמרות העצים והתנודדו על רקע השמים הבהירים, והירח נראה גדול כאילו עוד רגע יבקע עגל מתוך כרסו - בכתה התינוקת בזרועותיה של טיטה.
 
"תשתיקי אותה, טיטה," אמר מיגֶל.
"זה בגלל הרוח. והשיניים שבוקעות לה."
"אז תהרגי את הזונה הקטנה הזאת!"
ארטיגס השתופף בין הצללים. אחותו חסרת השם תקעה באביה את עיניה הגדולות. 
טיטה אמרה, "מיגֶל."
"תסתמי."
"מיגֶל. תירגע."
"אני רגוע. אמרתי לך להרוג אותה."
 
טיה טיטה הידקה את זרועותיה סביב התינוקת ונעצה מבט באחיה, שנעץ מבט בתינוקת, שלא הסירה את מבטה. ארטיגס חש דחף לעשות את צרכיו; הוא לא יכול לשאת את ההבעה שעל פני אביו, מבט שהיה בו כדי לקרוע אדם לגזרים. האש שבאח דעכה והתפצפצה ואביו הסתובב ודחף את וילון העור שעל הדלת. ארטיגס דמיין אותו עומד בחוץ, לבדו, תחת כיפה של כוכבים, ושמע אותו מחליק על גב סוסו ורוכב לדרכו על פני הקרקע השטוחה.
 
למחרת בבוקר נעלמה התינוקת. אף שכולם ישנו יחד על אותם עורות, בני משפחת טוֹרֶס לא הרגישו בהסתלקותה. חיפוש יסודי בשטח שסביבם לא הניב שום תוצאות: שום סימני זחילה, שום רמז, שום גופה זעירה. שבוע לאחר היעלמה הכריזו רכלני טַקוּאַרֶמבּוֹ כי מתה - או, כפי שניסחה זאת דוֹניה רוֹסָה האדוקה, נישאה בידי מלאכים השמימה. היא מתה מרעב. היא מתה מהזנחה. היא מתה תחת טפריו של ינשוף, חסרת שם, לא רצויה. מיגֶל לא אמר על כך דבר, לא אישר ולא הכחיש, לא בכה ולא חייך.
 
רק טִיה טיטה הוסיפה לחפש אחר התינוקת, בקצב בלתי נלאה של סוסה. היא חיפשה בכל מקום: בשדות הירוקים, בגבעות המשתפלות, בין השיחים העבותים, על העצים הגבוהים או הסבוכים או המצלים, במדרון שטוף השמש שהוליך העירה, בכיכר, בכנסייה, בשלוש בארות האבן, ובבתים - רַנצ'יטוֹס שניקדו בדלילות את הנוף, קוביות קטנות עם קרעי חלונות, שהנשים בתוכן היו מוכנות לצקצק בלשונן ולהחוות בראשיהן "לא". בשעות הלילה הכינה טיה טיטה תה מעלי פיטוֹלָקָה ואלמוגן. היא בהתה בצורות לוהטות, רטובות, בחיפוש אחר רמז למקום הימצאה של הילדה, או לפחות אחר רמז למותה. שום רמז לא נמסר. החיפוש נמשך.
 
היא צירפה אליה את ארטיגס לכמה מחיפושיה. אחד מהם שינה אותו לנצח (והוא תהה, שנים לאחר מכן, כאדם זקן הנושא רובים בתוככי הג'ונגל, אם אלמלא היום הזה הוא היה חי חיים חדגוניים ומזדקן בטַקוּאַרֶמבּוֹ). זה קרה ביום ראשון שתחילתו במיסה בכנסיית העיירה, מקום שארטיגס שנא מפני שהזכיר לו את הפעם האחרונה שראה את אמו, עטופה בתכריכי בד שחור ובפרחי בר. הכומר דיבר בלהט שמילא את זוויות פיו רוק, וברכיו של ארטיגס כאבו. בדרך הביתה משכה דודתו ברסן ושינתה את מהלך רכיבתם ללא כל התראה או הסבר. ארטיגס בהה סביבו בעשב, בעצי האקליפטוס הגבוהים, בכבשים הרועים במרחק. שום סימן לאחותו. הם רכבו בשתיקה, עטופים בחוּמה הרוטט של השמש.
 
שעה חלפה. ארטיגס הלך ואיבד את סבלנותו. "טִיה," הוא שאל, "כמה זמן עוד נמשיך לחפש?"
 
היא לא השיבה לו ואף לא האטה את קצב הרכיבה. שכבות חצאיתה זימרו, וְשְשְ וְשְש, על עורו של הסוס. העיקוף אולי נועד לאתר סוג מיוחד של נבט או עלה מעוקם או שורש מר, שנזקקה להם להכנת תה מרפא או אחת המשׁרות שלה. תמיד היא קטפה וליקטה. תושבי העיירה נהגו להשמיץ אותה שהיא מרימה את חצאיתה עד לירכיה כדי שתוכל לשאת את העשבים שקטפה מאדמות של אנשים אחרים. הבנים של משפחת גַרדֶל הקניטו אותו על כך, ראיתי את הרגליים של הטִיָה שלך מכוסות בוץ, הטִיה שלך המשוגעת רודפת אחרי תינוקות מתות. ארטיגס היה אז שב הביתה שרוט ומדמם וחדור תחושת ניצחון.
 
כשנעצרה לבסוף טִיה טיטה, היא החליקה מהסוס ולא זזה. הוא חמק ונעמד מאחוריה.
 
הם עמדו בשדה לא מוכר. לא היו בו לא פרות, לא כבשים ולא אנשים, לא תינוקות שנפלו מהשמים, לא שום דבר בעצם פרט לעשב וכמה עצי פיטוֹלָקָה. הכול ריק. ריק. אי־אפשר למצוא אחיות בחלל ריק. ילדות קטנות אינן שורדות בטבע. גם אם ימצאו אותה, היא תהיה כולה עיסה, עצמות לבנות ובשר אכול, כמו פגר של כבש שאבד. ארטיגס התיישב ובהה בגבה של טיה טיטה, עם הצמה הארוכה והכהה שגלשה באמצעו כמו תפר. היא עמדה דוממת בלי נוע. הוא חיכה. שום דבר לא קרה. השמש קפחה על ראשיהם. היה לו חם והוא רצה להצליף במשהו. בשדה החשוף, האילם הזה. בשמש היוקדת הזאת. בגב המשונה הזה, שלא נע ולא זע, של טיטה. לפתע הוא זינק. "טיה, מה אנחנו עושים כאן?"
 
"אנחנו מקשיבים. לציפורים."
ארטיגס פער את פיו למחות על הגיחוך שבדבר, אך שום הגה לא בקע ממנו מפני שעד ששאף אל קרבו את הנשימה הבאה זה כבר קרה, כבר היה מאוחר מדי, צלילי השדה הציפו את כל גופו, ציפורים שרו בשמים ובין העלים, עצמותיו התפקעו, ציפורים רפרפו בעצמותיו, שרו, ציפורים קטנות וקולניות ועדינות, חבויות בבשרו, חבויות בעלווה, אומרות את מה שלא ייאמר בקינות וביבבות וביללות, זה היה כמעט בלתי נסבל; השדה, הגרונות הקטנים והפראיים, העולם הפתוח, זה היה מעבר להבנתו, והצלילים הבליחו ונפתחו וגילו מנגינה טמירה שיכלה לשאוב אותו אליה ולעולם לא להחזירו. הוא נמלא אימה ועוד תחושה משונה והיה מוכרח להשתין או לצעוק אך לא הצליח, ועל כן טמן את פניו בעשב המדיף ריח מוּשק והאזין לציפורים.
 
הם לא מצאו שום תינוקת באותו יום. למעשה, ביום השנה החדשה לא טִיה טיטה ולא אַרטיגַס, אלא קַרליטָה רוֹבְּלֶס הצעירה היא שדילגה אל הכיכר ובפיה החדשות. ארטיגס ראה את הצמות בגון האגוז שלה מתנופפות אחורנית בדיוק באותו הגוון ובאותו הבוהַק של סוסהּ, כאילו הושרו השניים באותה תמיסת צבע. העיתוי שלה היה מושלם. המאה היתה בת תשע שעות. אבני הריצוף העגולות שבכיכר רתחו מלהטה של שמש הבוקר. באתר המסיבה עוד השתרכו אחרוני החוגגים: שיכורים נוחרים, זוגות אוהבים, כלבי רחוב, ארטיגס והגיטרה השחוקה שלו (שבעזרתה ניסה, בניגוד לכל היגיון, לחדור אל מכמניו הכמוסים של הצליל). דוֹניה רוֹסָה האדוקה עדיין לא הגיחה מן הכנסייה.
 
היא היתה שם מאז חצות. היא צמה עוד מחג המולד כדי שאלוהים לא יהפוך את הנס שלהם לפורענות, כמו טֶבח או כולרה או שטף של מעשי כפירה (אף שאיש לא התייחס ברצינות רבה מדי להשתדלויותיה, מפני ששלוש שנים קודם לכן, כשבנה נעלם עם הכוחות המורדים של אַפַּריסיוֹ סַרָאוִויָה, היא נתקפה שיגעון של צומות ותפילות, ובכל פעם שבעלה לא מצא אותה הוא פשוט עלה על סוס ורכב לכנסייה, שם כמעט תמיד היה תופס את אשתו כורעת ברך ומחזיר אותה הביתה כדי שתבשל לו את ארוחת הערב. איזה גבר סבלני, אמרו כולם. זה לא פשוט בכלל, כשאשתך בוגדת בך עם אלוהים).
 
"מצאתי אותו - את הנס!" קראה קרליטה. "מצאתי תינוקת על עץ!"
 
ארטיגס חדל לפרוט על המיתרים, הזוגות חדלו להתנשק, ואלפוֹנסוֹ בעל המכולת הרים את ראשו הסחרחר מן הספסל.
 
"את בטוחה?"
"בטח שאני בטוחה."
"בואו נלך לראות."
 
הם הלכו ראשית לכנסייה, לספר לדוֹניה רוֹסָה. אור עמום החליק מעל לראשיהם ונטה אל ספסלי הכנסייה, לאורך המעבר, מעל גבה החסוד של דוֹניה רוֹסָה. קַרליטָה טבלה את קצות אצבעותיה במים קדושים וסימנה בחופזה את סימן הצלב. ארטיגס החרה החזיק אחריה, רק למענה (היא היתה כל כך יפה).
 
"דוניה רוסה," לחשה קרליטה. "הנס. יש תינוקת על עץ אלמוגן!"
 
דוניה רוסה הרימה את עיניה ממחרוזת התפילה שבידה.
 
"תינוקת?"
"אה."
היא קימטה את מצחה. "איזו ברכה."
 
הם רכבו על שביל העפר לעבר הפאה המזרחית של טַקוּאַרֶמבּוֹ. ארטיגס ייצב את עצמו על שריר הסוס החם שפעם מתחת לרגליו. הלילה נטול השינה הותיר אותו במעין תשישות דרוכה, והוא לא רצה לנוח. הוא ירכב על סוסו עד קצה העיר; הוא ירכב על סוסו עד קצה העולם; התחילה מאה חדשה, והוא ירכב וירכב, ואולי תימצא התינוקת, לא, לא ייתכן, זה בלתי אפשרי, אבל מה אם כן. כמה בוהקים היו הצבעים סביבו, הירוק והזהוב של עשב הקיץ, הכחול העז של שמי הבוקר, החוּם העצי הכהה של הרַנצ'יטוֹס שמתוכן באו עוד ועוד אנשים להצטרף לרכיבתם. נשים עטויות מטפחות שרבבו את ראשיהן מבעד לווילונות פתחי הבתים כדי לשמוע את החדשות, ואז הותירו גחלים זוהרות לבדן בסירי בישול. אנשים ששתו מאטֶה בשמש התירו את רצועות סוסיהם והעלו את ילדיהם בתנועות זריזות אל האוכפים.
 
הקבוצה הכפילה את ממדיה, והכפילה אותם שוב, וגדלה כפי שצבאות גדלים כשהם שועטים דרך עיירות. כשהגיעו אל עץ האלמוגן, השמש כבר ליטפה את נקודת הזנית שלה והחלה לנטות. העץ התנשא מעל הבאר המזרחית, ובראש צמרתו, בגובה שלושים מטרים מעל הקרקע המוצקה, על ענף צנום אחד, ישבה לה תינוקת.
 
היא היתה בת פחות משנה. עורה היה בהיר בשתי דרגות מצבע של קקאו חם, והיו לה עצמות לחיים גבוהות ושיער סתור שגלש עד למותניה העירומים. עיניה היו עגולות ולחות כעוגות יום הולדת. היא לא נראתה לא מפוחדת ולא להוטה לרדת למטה.
 
[..]