סוף סוף אני מוכנה. אני לא מפחדת. הידיים שלי יציבות. הנשימה שלי סדורה. השיער שלי נקי לאחר החפיפה בסלון ונודף ממנו ריח של מֶלון בשל מדי. הכול תקין; דבר אינו עומד בדרכי. דבר, מלבד...
הייתי צריכה להתכונן טוב יותר. לדוגמה, אין לי חבל. אני תולה את האשמה במר ג'יאנג. אלמלא נדבק אלי כמו זבוב לגללים הייתי מספיקה לקנות חבל. סליל ארוך וחזק של חבל ניילון או יוטה. לא חשוב, אסתדר איכשהו.
על הרצפה ליד דלת האמבטיה ניצבת המזוודה הפתוחה שלי. כבר כמעט שבוע במקום השכוח־אל הזה ועדיין לא פרקתי אותה. מיד אני מוצאת את הלוֹנְג'י המתאים, זה העשוי כותנה תאילנדית זולה שתיקרע בקלות רבה.
הלונג'י הוא מלבוש נפלא. צינור בד פשוט שנקשר סביב המותניים כחצאית או סביב החזה כמגבת אחרי הרחצה. אפשר לרחוץ בו, לשחות בו, להחליף מתחתיו בגדים בצניעות כשנמצאים במקום ציבורי, לדוגמה מאחורי וילון של תא הלבשה. דבר נוסף שאפשר לעשות בלונג'י: אם מחזיקים בתפר שלו מתחת לסנטר ופורשים את הזרועות לצדדים כדי לקרוע אותו, מקבלים רצועת בד באורך שני מטרים וברוחב מטר. אם ממשיכים לקרוע אותו - הפעם לאורך, מקצה לקצה - מקבלים עד מהרה שש רצועות. קולעים את הרצועות הללו זו בזו, עם קשרים במרווחים קבועים לחיזוק נוסף... ויש בידי חבל ארוך וטוב. ובמקרה גם צבעוני. אני מסוגלת להתמתח פחות או יותר עד הסורג שעל החלון הגבוה להחריד, אבל אני רואה שזה לא יהיה קל. אדן החלון נמצא בגובה שני מטרים בערך מהרצפה, וגובהי מטר שישים ושניים.
מעולם לא נתקלתי בחלון שממוקם בגובה משונה כזה, אבל הרי מעולם לא ביקרתי במלון סיני, ודאי לא במלון סיני בעיירת סְפר. מי יודע, אולי נהוג ביישובי סְפר לעצב את בתי ההארחה כדוגמת בתי כלא: קירות חשופים, תקרות מוכתמות, חלונות גבוהים ומסורגים. בסורגים הללו אני תולה את כל תקוותי.
אני שואבת את ההשראה מהחלון עצמו, מצפייה באור השקיעה מבעד לזגוגית. אם אני בוהה בחלון זמן ממושך מספיק, אני מסוגלת למחות את השמים הצבועים בגוונים אדמדמים־זהובים ולהעלות בדמיוני ים אדמדם־זהוב. עד מהרה מתחילים העננים להתעצב בדמות נוף ימי חדש לחלוטין: איים גדולים וקטנים, שוברי גלים וחופים.
ארכיפלג זהוב נגלה לעיני כעת, צף על גלי אוקיינוס לוהט. מרהיב! עוצר נשימה! לו רק יכולתי לשמר את האשליה! אבל עד מהרה הכול דועך - השמים, הים, מעשה הכשפים שבחלון. ואני חוזרת למקומי האמיתי, מאחורי הסורגים אפשר לומר.
אבל מעצם הבהייה בשקיעה התחלתי לראות את החלון בצורה שונה. עכשיו אני רואה בסורגים הללו אמצעי בריחה. לו רק היו ממוקמים שלושים סנטימטרים נמוך יותר! כשאני מנסה לקשור אליהם את החבל שלי, אני נאלצת לעצור למנוחות תכופות. זרועותי המורמות מתעייפות עד מהרה ואני נתקפת סחרחורת ובחילה. שוב ושוב אני מגששת במעלה הקיר ומשעינה את הראש כנגדו לשם האיזון. מגע הטיח הקריר מרגיע מיָדית.
אני מתמתחת שוב בראש מורכן לעבר סורג החלון הגבוה ומתרכזת בהשחלת החבל וקשירתו באמצעות חוש המישוש. המשימה היתה קלה יותר לו יכולתי לעמוד על משהו - כיסא, ארגז, כל דבר. אבל הרהיט היציב היחיד בחדר, פרט למיטה, הוא הספה שבפינה; והיא כבדה מכדי שאגרור אותה על פני השטיח. גם בארונית הבמבוק שליד המיטה אין תועלת. היא כורעת אפילו תחת משקלה של מנורה חומה ועלובה: כד קרמיקה עם אהיל פלסטיק שהנורה חורכת בו בהדרגה חור.
הצלחה. סוף סוף מיקמתי את הקשר במקום הרצוי. עכשיו עלי לטפל בקצה המשתלשל, וגם החלק הזה מורכב. החבל צריך להיות ארוך דיו כדי להיכרך סביב הצוואר שלי כשאני עומדת - אבל קצר דיו כדי להיתלות ממנו כשאני מרימה ברכיים.
הנה. אני חושבת שהצלחתי. קשרתי את הלולאה בדיוק במיקום המתאים. נותר רק לעמוד על קצות האצבעות, והלולאה תיכרך כמו שצריך. אבל ברגע שהיא צובטת בקנה הנשימה שלי, דבר לא צפוי קורה. יש לי התכווצות שרירים מהסוג שתוקף בדרך כלל את שרירי השוק ומשתק את הרגל. התכווצות השרירים הזאת היא בצווארי. אני לא מסוגלת לזוז. אני לא מסוגלת לראות. ואני עומדת לצנוח לבור העמוק והשחור מכולם.
אז זהו. הרגע הגיע - הקץ המאיים והנחשק. אבל לא בכך חשקתי, זאת לא היתה התוכנית כלל. אני רוצה לעצור. לסגת מהבור. להתרחק משם. אבל כיצד להתרחק כשכל שריר בכל איבר איבד תחושה? ואז משהו זע ונרעד באזורים התחתונים. משהו עמוק למטה מתחיל להתכווץ. תראו מה זה, הכוּס שלי מביע מחאה.
אני לא מסוגלת לחשוב על שום דרך לצאת מקיפאון כזה, מלבד קריאת קרב. קדימה! אני צועקת. קדימה! כדי שכפות הרגליים יינתקו מהרצפה, הברכיים חייבות לשתף פעולה. אבל הברכיים מסרבות בתוקף. קדימה! אני מתעקשת בהתקף זעם. בפרץ של נחישות שמעולם לא ידעתי שיש לי אני גורמת להן להתרומם בצייתנות. ברגע זה של ניצחון נשמעת הלמות דפיקות על הדלת.
הרגליים צונחות לרצפה מכוח רפלקס להוט: שוב אני עומדת על רגלי והחבל כרוך סביב צווארי. מי, בשם שמים, עשוי להזדקק לי בדחיפות כזאת? הדפיקות על הדלת נמשכות, חלושות אך דחופות, כמו ילד המבקש להיכנס. ואז נשמעת צעקה. "מר ג'יאנג... מר ג'יאנג..."
זאת הנערה מדלפק הקבלה. היא נשמעת כמו באמצע התקף אסתמה.
בלב הניסיון הבהול לשחרר את עצמי מלולאת החבל הבלתי נסבלת, אני מצליחה לקרוא: "אין מר ג'יאנג! מר ג'יאנג לא כאן!"
"לפתוח דלת! חייבת להגיד לך! מר ג'יאנג..."
"מה העניין?" אני צועקת.
"מר ג'יאנג... הוא התאבד!"
