האי הגדול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האי הגדול
הוספה למועדפים

האי הגדול

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: חגית בת־עדה
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 164 עמ' מודפסים
כריסטיאן סיניול נולד בצרפת ב-1947. הוא כתב עד היום כ-25 ספרים שחלקם זכו בפרסים, בשבחים ובהצלחה גדולה בצרפת. הטרילוגיה La Riviere Esperance הפכה לסדרת טלוויזיה פופולרית. כיום הוא נחשב לאחד הסופרים הנקראים ביותר בצרפת.

תקציר

"זה היה בטרם החיים נשאו אותנו, 
בטרם הבנתי באמת מה התרחש שם, 
בסוד העצים, במלמול המים, בבושם העשבים 
ובאותה ילדות זוהרת שכה הפעימה את לבי..."
 
אי קסום לחופי נהר הדורדון. עולם פיוטי ומסתורי של מים, מקום מפלט שנועד לחלומות. שם חיים בבועה של הרמוניה באסטיין ובני משפחתו. הנהר והמים הם היקום שלהם, גן-עדן שמפרנס אותם ושובה אותם בכשפיו יום אחרי יום.
 
עולם שהמלחמה אינה מצליחה להפר את השלווה והנועם שבו, אך למרות הכול הוא מתפרק אט-אט כשהאסונות מכים במשפחה האוהבת בזה אחר זה, וכל שנותר הוא זכרון האושר של ילדות נצחית.
 
זהו סיפור אוניברסלי שנכתב ברגישות, ביופי נדיר ובגעגועים על הזמן הממהר לחלוף, ועל המעבר האכזרי מן הילדות אל הבגרות.

פרק ראשון

 
היינו שלושה ילדים שובבים ומשוחררים, מאושרים בגיל ההוא, בשחר החיים שאין לו קץ. אני, בַּאסְטְיין, הייתי הבכור, אחרי כן באו באטיסט, הצעיר ממני בשנתיים, ופולה, הצעירה ממנו בשנה. אבא היה דייג. היה לו זיכיון לדוג במעלה הנהר, במרחק שני קילומטרים מן האיים, עד הצוקים שזקרו את חומתם האפורה מעל למים הירוקים. קראו לו שארל, היו לו ידיים חזקות, מגוידות, שמעולם לא הרפו ממה שאחזו בו. הוא היה איש רגוע וחסון, שהדיף ריחות של מים, של טחב, של דגים ושל חול. את השלל שלו נהג למכור בכפרים שבמעלה הנהר, בפונדקים, בחוות שדלתותיהן נפתחו לפניו לפחות בעשרה מתוך שנים-עשר החודשים בשנה. הוא היה שב לעת ערב, מוציא מכיסו מטבעות ואי-אלו שטרות, נותן אותם לאמא, ואחר-כך היה קורא לנו אחד אחד ומלטף את שערותינו בלי אומר ודברים. הוא אהב את השקט, ונראה בעינינו מסתורי כמו המים השקטים במעמקי המצולה.
 
מעולם לא שכחתי את הימים שבהם חיינו כולנו יחדיו, מאושרים כל-כך, סמוך לנהר שזרועותיו חבקו אגודות צמחים שברווזי בר ועופות מים למיניהם קיננו בתוכם. במרכז השתרע האי הגדול על פני יותר משמונים מטרים, מכוסה עצי אלמון, מֵילה ורטיט. זרם המים שצף במורד הנהר, נחפז אל הצוקים, והתנפץ אליהם במערבולות של קצף צח.
 
בחורף הפכו כרי הדשא שעל הגדות לאדמות ביצה מאוכלסות תרנגולות מים, ברווזי בר וחרטומיות שפילסו דרך אל מעבה הסבך, תחת ראי הרקיע המסמא. החל באביב, משעה שהציפורים יצאו לדרך אל הצפון הרחוק, דגנו דגים שקשקשיהם התקשחו בכפות ידינו כמו שמשות כסף. ואז בא הקיץ זוהר ונהדר, בלי כל ענן. הוא נמתח לעת ערב במתיקות אין קץ, ואחריו ירד הלילה ברחשי קטיפה. ואילו הימים, אלה היו רק בוהק כביר של אור שלא היה בו מקום לדבר מלבד לאושר.
 
לאמא קראו אלבּין. היא היתה שברירית יותר משארל, פחות חשאית ותמיד עליזה. היא ניהלה את ענייני הבית שניצב על גבעה במרחק חמש-מאות מטרים מן הגדה, בין עצי ערבה בגון האפר וצפצפות דקות. המים גאו פעמים רבות יותר ובעוצמה רבה יותר מכפי שקורה היום, כך לפחות נדמה לי. גשמי האביב והסתיו התפיחו את הנהר בזרמים סוערים שהיה מסוכן להיכנס אליהם. אבא נהג להסתכן כך בלי כל חשש. הוא נכנס לנהר בכל מזג אוויר כדי לא לאבד את סלי הנצרים, את החבלים והרשתות שנפרשו באמות המים בין האיים, וכדי למשות אותם.
 
המקום שבו ניצב ביתנו נקרא חורשת הערבות, בקצה שביל עפר שירד מן הרמה במדרון מתון אל הנהר. הוא התפתל לאורך שישה קילומטרים בקירוב בין חורשות עבותות, כרים ושדות שהיו תמיד שוממים מאדם. היינו אפוא לבדנו שם למטה, בקצה העולם, במפרצון הירקרק שתחם את הנהר, וחיינו בבדידות ובפרישות כפי שאיש לא חי מעולם ובשום מקום, בכך אני בטוח. מעלינו, במרומי החוף ההוא שהתקשה לפלס לעצמו דרך בין אלונים מפוארים, שכן הכפר, כשלושים בתים מכוסים גגות רעפים חומים, שם היה בית הספר שבו למדנו, ושם סירבנו לכל דבר שאחרים - מבוגרים או ילדים - ניסו להנחיל לנו.
 
הגדות היו יפות מכול בחודש אוקטובר, הן עטו גוונים שנפרשו מצהוב בהיר ועד זהב עתיק, מן הנחושת החמה ביותר ועד לארגמן העז ביותר, ואי-אלו נוצות של ירק עדיין היו תלויות על הענפים הגבוהים ביותר. עצי המֵילה והאלמון כמו נרכנו כדי להקשיב למים שנחבטו בסלעים, בגזעים, בערוצים הצרים שכלאו אותם פה ושם, והנהר עטה את גון השמן הסמיך שהשתקפויותיו התנוצצו בשמש בשעת התבהרות.
 
אני זוכר תמיד את החזרה לבית הספר בראשית הסתיו כמו בגידה בעצם מהותנו: זוג ושלושה ילדים שיכורים ממים, משמש ומאהבה. יש שהייתי פונה לאחור בחצי הדרך ושב אל המים. ההתנתקות משארל ומאלבין גרמה לי סבל ממש כמו ההתנתקות מן המפלט של נועם הגדות, שם ידעתי שאני מוגן מאיומים שארבו במקומות אחרים. הייתי שב אליהם, עוקף את הבית, מסתתר בסבך השיחים, משתרע כשפני אל השמים, מאזין לעולם החי המסעיר את רוחי.
 
ארבתי גם לסירה של שארל, ידעתי באילו שעות ובאילו מקומות נהג להופיע, כשקומתו זקופה ותנועותיו בוטחות ויציבות. הוא השיט אותה כשהוא יושב בירכתיים, מצד שמאל. משתעשע בזרמי המים השלווים, המנומנמים, ומוצא את הכניסה בין אמות המים בלי קושי. היה לי רושם שבשוכבי שם מכורבל בעשב הגבוה אני מגן עליו.
 
כל זה היה לפני שהחיים נשאו אותנו, לפני שהבנתי אל נכון מה התרחש שם, בסוד העצים, במלמול המים, בניחוח העשבים ובילדות המאירה הזאת שכה הפעימה את לבי.
כריסטיאן סיניול נולד בצרפת ב-1947. הוא כתב עד היום כ-25 ספרים שחלקם זכו בפרסים, בשבחים ובהצלחה גדולה בצרפת. הטרילוגיה La Riviere Esperance הפכה לסדרת טלוויזיה פופולרית. כיום הוא נחשב לאחד הסופרים הנקראים ביותר בצרפת.

עוד על הספר

  • תרגום: חגית בת־עדה
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 164 עמ' מודפסים
האי הגדול כריסטיאן סיניול
 
היינו שלושה ילדים שובבים ומשוחררים, מאושרים בגיל ההוא, בשחר החיים שאין לו קץ. אני, בַּאסְטְיין, הייתי הבכור, אחרי כן באו באטיסט, הצעיר ממני בשנתיים, ופולה, הצעירה ממנו בשנה. אבא היה דייג. היה לו זיכיון לדוג במעלה הנהר, במרחק שני קילומטרים מן האיים, עד הצוקים שזקרו את חומתם האפורה מעל למים הירוקים. קראו לו שארל, היו לו ידיים חזקות, מגוידות, שמעולם לא הרפו ממה שאחזו בו. הוא היה איש רגוע וחסון, שהדיף ריחות של מים, של טחב, של דגים ושל חול. את השלל שלו נהג למכור בכפרים שבמעלה הנהר, בפונדקים, בחוות שדלתותיהן נפתחו לפניו לפחות בעשרה מתוך שנים-עשר החודשים בשנה. הוא היה שב לעת ערב, מוציא מכיסו מטבעות ואי-אלו שטרות, נותן אותם לאמא, ואחר-כך היה קורא לנו אחד אחד ומלטף את שערותינו בלי אומר ודברים. הוא אהב את השקט, ונראה בעינינו מסתורי כמו המים השקטים במעמקי המצולה.
 
מעולם לא שכחתי את הימים שבהם חיינו כולנו יחדיו, מאושרים כל-כך, סמוך לנהר שזרועותיו חבקו אגודות צמחים שברווזי בר ועופות מים למיניהם קיננו בתוכם. במרכז השתרע האי הגדול על פני יותר משמונים מטרים, מכוסה עצי אלמון, מֵילה ורטיט. זרם המים שצף במורד הנהר, נחפז אל הצוקים, והתנפץ אליהם במערבולות של קצף צח.
 
בחורף הפכו כרי הדשא שעל הגדות לאדמות ביצה מאוכלסות תרנגולות מים, ברווזי בר וחרטומיות שפילסו דרך אל מעבה הסבך, תחת ראי הרקיע המסמא. החל באביב, משעה שהציפורים יצאו לדרך אל הצפון הרחוק, דגנו דגים שקשקשיהם התקשחו בכפות ידינו כמו שמשות כסף. ואז בא הקיץ זוהר ונהדר, בלי כל ענן. הוא נמתח לעת ערב במתיקות אין קץ, ואחריו ירד הלילה ברחשי קטיפה. ואילו הימים, אלה היו רק בוהק כביר של אור שלא היה בו מקום לדבר מלבד לאושר.
 
לאמא קראו אלבּין. היא היתה שברירית יותר משארל, פחות חשאית ותמיד עליזה. היא ניהלה את ענייני הבית שניצב על גבעה במרחק חמש-מאות מטרים מן הגדה, בין עצי ערבה בגון האפר וצפצפות דקות. המים גאו פעמים רבות יותר ובעוצמה רבה יותר מכפי שקורה היום, כך לפחות נדמה לי. גשמי האביב והסתיו התפיחו את הנהר בזרמים סוערים שהיה מסוכן להיכנס אליהם. אבא נהג להסתכן כך בלי כל חשש. הוא נכנס לנהר בכל מזג אוויר כדי לא לאבד את סלי הנצרים, את החבלים והרשתות שנפרשו באמות המים בין האיים, וכדי למשות אותם.
 
המקום שבו ניצב ביתנו נקרא חורשת הערבות, בקצה שביל עפר שירד מן הרמה במדרון מתון אל הנהר. הוא התפתל לאורך שישה קילומטרים בקירוב בין חורשות עבותות, כרים ושדות שהיו תמיד שוממים מאדם. היינו אפוא לבדנו שם למטה, בקצה העולם, במפרצון הירקרק שתחם את הנהר, וחיינו בבדידות ובפרישות כפי שאיש לא חי מעולם ובשום מקום, בכך אני בטוח. מעלינו, במרומי החוף ההוא שהתקשה לפלס לעצמו דרך בין אלונים מפוארים, שכן הכפר, כשלושים בתים מכוסים גגות רעפים חומים, שם היה בית הספר שבו למדנו, ושם סירבנו לכל דבר שאחרים - מבוגרים או ילדים - ניסו להנחיל לנו.
 
הגדות היו יפות מכול בחודש אוקטובר, הן עטו גוונים שנפרשו מצהוב בהיר ועד זהב עתיק, מן הנחושת החמה ביותר ועד לארגמן העז ביותר, ואי-אלו נוצות של ירק עדיין היו תלויות על הענפים הגבוהים ביותר. עצי המֵילה והאלמון כמו נרכנו כדי להקשיב למים שנחבטו בסלעים, בגזעים, בערוצים הצרים שכלאו אותם פה ושם, והנהר עטה את גון השמן הסמיך שהשתקפויותיו התנוצצו בשמש בשעת התבהרות.
 
אני זוכר תמיד את החזרה לבית הספר בראשית הסתיו כמו בגידה בעצם מהותנו: זוג ושלושה ילדים שיכורים ממים, משמש ומאהבה. יש שהייתי פונה לאחור בחצי הדרך ושב אל המים. ההתנתקות משארל ומאלבין גרמה לי סבל ממש כמו ההתנתקות מן המפלט של נועם הגדות, שם ידעתי שאני מוגן מאיומים שארבו במקומות אחרים. הייתי שב אליהם, עוקף את הבית, מסתתר בסבך השיחים, משתרע כשפני אל השמים, מאזין לעולם החי המסעיר את רוחי.
 
ארבתי גם לסירה של שארל, ידעתי באילו שעות ובאילו מקומות נהג להופיע, כשקומתו זקופה ותנועותיו בוטחות ויציבות. הוא השיט אותה כשהוא יושב בירכתיים, מצד שמאל. משתעשע בזרמי המים השלווים, המנומנמים, ומוצא את הכניסה בין אמות המים בלי קושי. היה לי רושם שבשוכבי שם מכורבל בעשב הגבוה אני מגן עליו.
 
כל זה היה לפני שהחיים נשאו אותנו, לפני שהבנתי אל נכון מה התרחש שם, בסוד העצים, במלמול המים, בניחוח העשבים ובילדות המאירה הזאת שכה הפעימה את לבי.