ניו יורק, 1998
חברי בתיכון החלו לחשוד שלא סיפרתי להם את הסיפור המלא של חיי.
"למה עזבת את סיירה ליאון?"
"כי יש שם מלחמה."
"ראית משהו מהלחימה?"
"כל מי שנמצא שם ראה."
"זאת אומרת שראית אנשים מתרוצצים עם רובים ויורים אחד
בשני?"
"כן, כל הזמן."
"קוּל."
אני מחייך חיוך קטן.
"אתה צריך לספר לנו על זה פעם."
"כן, פעם."
כל מיני סיפורים סופרו על המלחמה, ולפיהם נדמה היה לנו שהיא מתנהלת בארץ אחרת, רחוקה. רק כשהפליטים התחילו לעבור אצלנו בעיירה, ראינו לראשונה שהיא בעצם מתחוללת במדינה שלנו. משפחות שהלכו ברגל מאות קילומטרים סיפרו על קרובים שנהרגו ובתיהם נשרפו. היו אנשים שריחמו עליהם והציעו להם מקומות לינה, אבל רוב הפליטים דחו את ההצעה ואמרו שבסופו של דבר המלחמה תגיע גם לעיירה שלנו. ילדי הפליטים האלה מיאנו להסתכל בנו, והיו קופצים בבהלה לקול חטיבת עצים או פגיעת אבנים בגגות הפח, כשילדים אחרים ירו ברוגטקות על ציפורים. המבוגרים מבין הילדים מאזורי המלחמה היו שוקעים במחשבות בזמן ששוחחו עם זקני העיירה. חוץ מתשישות ומתת־תזונה, ניכר היה שמשהו מעיק עליהם מבפנים, משהו שאילו סיפרו לנו את כולו, היינו מסרבים לקבלו. לפעמים חשבתי שחלק מהסיפורים מוגזמים. המלחמות שידעתי עליהן היו רק אלה שקראתי עליהן בספרים או כאלה שראיתי בסרטים מסוג רמבו: משחק הדמים, או המלחמה בליבריה השכנה, שעליה שמעתי בחדשות הבי־בי־סי. בגיל עשר, דמיוני לא היה מסוגל לקלוט מה גזל מהפליטים האלה את שמחת החיים.
בפעם הראשונה שנגעה בי המלחמה הייתי בן שתים־עשרה. זה היה בינואר 1993 . יצאתי מהבית עם אחי הגדול ג'וניור והחבר שלנו טָלוֹאִי, שניהם מבוגרים ממני בשנה, אל העיר מאטְרוּ ג'וֹנג, להשתתף עם חברים במופע כישרונות. חברי הטוב מוחמד לא בא איתנו, כי באותו יום הוא ואביו שיפצו את המטבח שלהם, המכוסה בסכך. כשהייתי בן שמונה ייסדנו ארבעתנו להקת ראפּ וריקוד. הפעם הראשונה שבה נחשפנו למוזיקת ראפ היתה באחד מביקורינו במוֹבּימבּי, רובע המגורים של הזרים שעבדו באותה חברה אמריקנית שבה עבד אבי. לעתים קרובות הלכנו למובימבי לשחות בברֵכה ולצפות בטלוויזיה הצבעונית הענקית ובאנשים הלבנים שגדשו את אזור הנופש של התיירים. יום אחד שידרו בטלוויזיה קטע מוזיקלי של חבורת צעירים שחורים שדיברו נורא מהר. ארבעתנו ישבנו מרותקים לשיר וניסינו להבין מה הבחורים השחורים אומרים. בסופו של הקליפּ הופיעו כמה אותיות בתחתית המסך. "כנופיית שוּגֶרהיל, ראפֶּרז דילַייט". ג'וניור מיהר לכתוב את זה על נייר. אחר־ כך באנו לרובע בסופי־שבוע, אחת לשבועיים, ללמוד את המוזיקה הזאת מהטלוויזיה. עוד לא ידענו מה שמה, אבל התרשמתי מאוד מהעובדה שהבחורים האלה ידעו לדבר אנגלית מהר כל־כך, ולפי קצב המוזיקה.
מאוחר יותר, כשג'וניור למד בחטיבת הביניים, הוא התיידד עם כמה נערים ולמד מהם עוד על מוזיקה זרה וריקוד. בחופשות הוא הביא לי קלטות ולימד את חברַי ואותי איך לרקוד את מה שאחר־ כך נודע לנו בשם היפ־הופ. אהבתי את הריקוד ובמיוחד נהניתי ללמוד את המילים, כי הן היו פיוטיות ושיפרו את אוצר המילים שלי. יום אחד, אחר הצהריים, אבא בא הביתה בזמן שג'וניור, מוחמד, טלואי ואני למדנו את המילים של "אני יודע שיש לך נשמה" של אֶריק בּי וראקים. הוא עמד ליד דלת הבית שלנו, שנבנה מלבני חומר וגג פח, וצחק. "אתם מבינים בכלל מה אתם אומרים?" שאל, והלך לפני שג'וניור הספיק לענות. הוא התיישב בערסל בצל עצי המנגו, הגויאבה והתפוזים וכיוון את הרדיו שלו לחדשות הבי־בי־סי.
"הנה, זאת אנגלית טובה. לשפה כזאת אתם צריכים להקשיב," צעק מהחצר.
בזמן שאבא שלנו האזין לחדשות, ג'וניור לימד אותנו איך להניע את הרגליים לפי הקצב. הזזנו את רגל ימין ואת רגל שמאל זו אחר זו לפי הקצב, קדימה ואחורה, ועשינו אותו הדבר עם הזרועות בעת ובעונה אחת, ונענענו את פלג הגוף העליון ואת הראש. "לזה קוראים 'האיש הרץ'," אמר ג'וניור. אחר־כך התאמנו בחיקויי פנטומימה של שירי הראפ שזכרנו. לפני שנפרדנו לבצע את מטלות הערב השונות, כגון הבאת מים וניקוי מנורות הנפט, היינו אומרים מילות פרידה כמו, "שלום אחי", או "הלכתי", ביטויים שלמדנו מהראפ. בחוץ היתה מתחילה נגינת הערב של הציפורים והצרצרים.
בבוקר היציאה למאטרוּ ג'ונג מילאנו את התרמילים שלנו במחברות עם מילות השירים שעליהם עבדנו, וגדשנו את כיסינו בקלטות של ראפּ. באותם ימים לבשנו ג'ינס רחבים ומתחת להם מכנסי התעמלות קצרים ומכנסי טרנינג, בשביל הריקודים. מתחת לחולצות ארוכות השרוולים לבשנו חולצות טריקו וגופיות, וחולצות כדורגל. גרבנו שלושה זוגות גרביים, הפשלנו אותם למטה וקיפלנו, כדי שהקרֵייפּס שלנו ייראו תפוחות. כשמזג האוויר התחמם, פשטנו חלק מהבגדים ונשאנו אותם על כתפינו. הם היו אופנתיים, ולא היה לנו מושג שצורת הלבוש יוצאת הדופן הזאת עוד תועיל לנו בעתיד. מאחר שהתכוונו לחזור למחרת, לא נפרדנו לשלום ולא אמרנו לאיש לאן אנחנו הולכים. לא ידענו שאנחנו עוזבים את הבית לבלי שוב.
כדי לחסוך כסף, החלטנו ללכת ברגל את עשרים ושישה הקילומטרים אל מאטרו ג'ונג. היה יום קיץ יפה, השמש לא היתה חמה מדי וגם לא הרגשנו שהדרך ארוכה מדי. פטפטנו על כל מיני דברים, התגרינו זה בזה ורדפנו זה אחרי זה. נשאנו איתנו רוגטקות, והשתמשנו בהן לירות אבנים בציפורים ולהבריח קופים שניסו לחצות את דרך העפר הראשית. עצרנו לשחות בכמה נהרות. מעל אחד מהם עבר גשר. שמענו כלי רכב נוסע במרחק והחלטנו לצאת מהמים ואולי לתפוס טרמפ. יצאתי לפני ג'וניור וטלואי וחציתי את הגשר בריצה עם הבגדים שלהם. הם חשבו שיוכלו להשיג אותי לפני שהרכב יגיע לגשר, וכשהבינו שזה לא אפשרי התחילו לרוץ חזרה לנהר, אבל ממש כשהיו באמצע הגשר הרכב השיג אותם. הנערות במשאית צחקו והנהג צפר בקצב. זה היה מצחיק, ועד סוף המסע הם ניסו להתנקם בי אבל נכשלו.
בערך בשתיים בצהריים הגענו לקָבָּאטי, הכפר של סבתא שלי, שהיתה מוכרת בשם מָאמיֶה קְפָּאנָה. היא היתה גבוהה, ופניה הארוכות המושלמות תאמו את עצמות לחייה היפות ועיניה החומות הגדולות. היא תמיד עמדה כשידיה על מותניה או על ראשה. כשהסתכלתי בה ראיתי מאיפה קיבלה אמי את עורה הכהה היפה, את השיניים הלבנות להפליא ואת הבוהק בקמטי צווארה. סבא שלי, קָאמוֹר )מורה( בפי כולם, נודע בהשכלתו בשפה הערבית ובכישוריו כמרפא בכפר ובסביבתו.
בקבאטי אכלנו, נחנו קצת, ויצאנו לצעוד את עשרת הקילומטרים האחרונים. סבתא רצתה שנישאר ללון, אבל אמרנו לה שנחזור למחרת.
"איך אבא שלכם מתייחס אליכם בזמן האחרון?" שאלה בקול מתוק, רווי דאגה. "למה אתם הולכים למאטרו ג'ונג אם לא כדי ללמוד בבית־ספר? ולמה אתם נראים רזים כל־כך?" המשיכה לשאול, אבל אנחנו התחמקנו מלענות. היא הלכה אחרינו אל פאתי הכפר, צפתה בנו כשירדנו בגבעה, והעבירה את מקל ההליכה שלה לידה השמאלית כדי שתוכל לנופף לנו בימנית, כסימן למזל טוב.
הגענו למאטרו ג'ונג כמה שעות לאחר מכן ונפגשנו עם חברינו הוותיקים, ג'יבּרילה, קאלוֹקוֹ וחאלילוּ. באותו לילה יצאנו לרחוב בּוֹ, שם מכרו הרוכלים מזון עד שעות הלילה המאוחרות. קנינו אגוזי אדמה מבושלים, ובזמן שאכלנו שוחחנו על מה שנעשה למחרת. תכננו לראות את המקום שבו ייערך מופע הכישרונות ולהתאמן. התאכסנו בביתו של חאלילו. החדר הצמוד למרפסת היה קטן והמיטה זעירה, כך שארבעתנו )ג'יברילה וקאלוקו חזרו לבתיהם( ישנו באותה מיטה לרוחב, כשכפות רגלינו תלויות בחוץ. אני הצלחתי לקפל את רגלי קצת יותר כי הייתי הנמוך והקטן מכולם.
למחרת נשארנו, ג'וניור, טלואי ואני, בבית של חאלילו וחיכינו שחברינו יחזרו מבית־הספר, בשתיים בערך. אבל הם הגיעו הביתה מוקדם. אני הייתי עסוק בניקוי הקרייפס שלי וספרתי את שכיבות הסמיכה בתחרות בין ג'וניור וטלואי. ג'יברילה וקאלוקו יצאו למרפסת והצטרפו לתחרות. טלואי התנשם בכבדות ודיבר לאט כששאל למה חזרו מוקדם. ג'יברילה הסביר שהמורים אמרו להם שהמורדים התקיפו את מוֹגבּוּאֶמוֹ, העיירה שלנו. בית־הספר נסגר עד להודעה חדשה. חדלנו ממעשינו.
לדברי המורים, המורדים תקפו את אזור המכרות אחרי הצהריים. פרץ היריות הפתאומי הפיץ לכל עבר אנשים שברחו על חייהם. אבות הגיעו בריצה ממקומות העבודה ומצאו את עצמם עומדים מול בתים ריקים, מבלי לדעת לאן נעלמו משפחותיהם. אמהות רצו בבכי אל בתי־הספר, הנהרות ומשאבות המים לחפש את ילדיהן. ילדים רצו הביתה לחפש את הוריהם שהסתובבו ברחובות וחיפשו אותם. וכשהירי גבר, אנשים ויתרו על החיפוש אחרי יקיריהם וברחו מהעיירה בריצה.
"לפי מה שהמורים אומרים, העיירה הזאת היא הבאה בתור." ג'יברילה הרים את עצמו מרצפת הבטון. ג'וניור, טלואי ואני לקחנו את התרמילים שלנו ויצאנו אל רציף הנהר עם חברינו. אנשים הגיעו לשם מכל אזור המכרות. הכרנו אחדים מהם, אבל הם לא ידעו לומר לנו איפה המשפחות שלנו ומה קרה להן. הם אמרו שהמתקפה היתה פתאומית מדי והמהומה גדולה מדי, וכולם ברחו לכל עבר בבלבול מוחלט.
יותר משלוש שעות עמדנו על הרציף, חיכינו בדאגה וציפינו לראות את בני המשפחות שלנו או לדבר עם מישהו שראה אותם. אבל שום דבר לא הגיע לידיעתנו, ולאחר זמן־מה כבר לא הכרנו אף אחד מהאנשים שהגיעו מעבר לנהר. היום נראה רגיל באורח מוזר. השמש שטה בנחת בין העננים הלבנים, ציפורים שרו בצמרות, העצים ריקדו ברוח השקטה. אני התקשיתי להאמין שהמלחמה ממש הגיעה לביתנו. זה לא יכול להיות, חשבתי. יצאנו מהבית רק אתמול, ולא היה שום סימן לכך שהמורדים קרובים.
"מה תעשו?" שאל אותנו ג'יברילה. כולנו שתקנו עד שטלואי הפר את השתיקה. "אנחנו חייבים לחזור ולראות אם נוכל למצוא את המשפחות שלנו לפני שיהיה מאוחר מדי."
ג'וניור ואני הנהנו בהסכמה.
רק שלושה ימים לפני כן ראיתי את אבא שלי חוזר לאטו מהעבודה, עם הקסדה תחת זרועו ופניו הארוכות מזיעות בחום השמש של אחר הצהריים. אני ישבתי על מרפסת הכניסה. עבר זמן־מה מאז שראיתי אותו, כי עוד אמא חורגת קלקלה פעם נוספת את יחסינו. אבל באותו בוקר אבי חייך אלי כשעלה במדרגות. הוא בחן את פני, ושפתיו כבר עמדו לומר משהו, אלא שאז הופיעה אמי החורגת. הוא הפנה את מבטו הצדה ואל אמי החורגת, שהעמידה פנים שלא ראתה אותי. הם נכנסו בשקט לסלון. עצרתי את דמעותי וירדתי ממרפסת הכניסה לפגוש את ג'וניור בצומת שבו נהגנו לחכות למשאית. היינו בדרכנו לפגוש את אמא שלנו בעיירה הסמוכה, מרחק של כחמישה קילומטרים. בזמן שאבינו עוד שילם את דמי הלימוד שלנו, היינו פוגשים אותה כשחזרנו הביתה מהפנימייה בסופי־שבוע ובחגים. עכשיו, לאחר שסירב לשלם, ביקרנו אותה כל יומיים־שלושה. באותו יום אחר הצהריים פגשנו את אמא בשוק והסתובבנו איתה כשקנתה מצרכים כדי לבשל לנו. בהתחלה פניה היו אטומות, אבל עיניה אורו מיד כשחיבקה אותנו. היא אמרה לנו שאחינו הקטן, איברהים, בבית־הספר, ושנלך לקחת אותו בדרך מהשוק. היא נתנה יד לכל אחד מאיתנו, ותוך כדי הליכה הפנתה מדי פעם את ראשה לצדדים כאילו רצתה לראות אם אנחנו עדיין איתה.
בדרך אל בית־הספר של אחינו הקטן אמא פנתה אלינו ואמרה, "אני מצטערת שאין לי כרגע מספיק כסף להחזיק אתכם בבית־ הספר, ילדים. אני עובדת על זה." היא השתתקה לרגע ואז שאלה, "מה שלום אבא שלכם?"
"הוא נראה בסדר. ראיתי אותו היום אחר הצהריים," עניתי. ג'וניור לא אמר כלום.
אמא הביטה ישר לתוך עיניו ואמרה, "אבא שלכם הוא אדם טוב והוא אוהב אתכם מאוד. אלא שכנראה הוא מושך אליו אמהות חורגות שלא טובות בשבילכם."
כשהגענו לבית־הספר אחינו הקטן היה בחצר ושיחק כדורגל עם החברים שלו. הוא היה בן שמונה וידע לשחק טוב מאוד לגילו. ברגע שראה אותנו, הגיע בריצה וזינק עלינו. הוא בדק אם כבר גבה יותר ממני. אמא צחקה. פניו הקטנות והעגולות של אחי הקטן קרנו, וזיעה הצטברה על קמטי צווארו, ממש כמו אצל אמא שלי. ארבעתנו הלכנו לבית של אמא. החזקתי בידו של אחי הקטן, והוא סיפר לי על בית־הספר והזמין אותי לשחק נגדו כדורגל מאוחר יותר. אמי לא חיתה עם גבר והקדישה את עצמה לטיפול באיברהים. היא אמרה שלפעמים הוא שואל על אבא שלנו. מדי פעם, כשג'וניור ואני עוד היינו בבית־הספר, היא לקחה את איברהים לבקר אצלו ובכתה בכל פעם שאבי חיבק אותו, כי הם שמחו כל־כך להיפגש. כשאמי חיה מחדש את הרגעים האלה בזיכרונה, היא חייכה ונראתה שקועה במחשבות.
יומיים לאחר הביקור ההוא עזבנו את הבית. כשעמדנו עכשיו על הרציף במאטרו ג'ונג יכולתי לראות בעיני רוחי את אבי אוחז בקסדה וחוזר הביתה בריצה מהעבודה, ואת אמי בוכה ורצה אל בית־הספר של אחי הקטן. תחושה מבשרת רעות השתלטה עלי.
ג'וניור, טלואי ואני קפצנו לתוך סירת קאנו ונפנפנו בעצב לחברינו כשהתרחקה מחופי מאטרו ג'ונג. כשעגַנו בצד האחר של הנהר הגיעו עוד ועוד אנשים ממהרים. התחלנו ללכת, ואישה שנשאה את כפכפיה על ראשה דיברה בלי להביט בנו. "יותר מדי דם נשפך בכיוון שאליו אתם הולכים. אפילו הרוחות הטובות נמלטו מהמקום ההוא." היא חלפה על פנינו והמשיכה בדרכה. בשיחים לאורך הנהר קראו קולות מאומצים של נשים. "נגוּאוֹר גְבּוֹר מוּ מָא אוּ." אלוהים עזור לנו. והן צרחו את שמותיהם של ילדיהן. "יוּסוּפוּ, ג'אבּוּ, פוֹדֵיי..." ראינו ילדים הולכים לבדם, בלי חולצות, בתחתונים, אחרי ההמון. "ניָה נגֶ'ה אוּ, ניה קֶקֶה אוּ," אמא שלי, אבא שלי, בכו הילדים. גם כלבים רצו והתערבבו בהמון האנשים, שהמשיכו לרוץ אף שכבר התרחקו מהסכנה. הכלבים רחרחו את האוויר לחפש את בעליהם. ורידַי ועורקַי התכווצו בגופי.
הלכנו עשרה קילומטרים לקבאטי, הכפר של סבתא. הוא היה נטוש. נשארו רק עקבות רגליים בחול, שהוליכו אל היער הסבוך מאחורי הכפר.
ככל שקרב הערב החלו אנשים להגיע מאזור המכרות. הלחישות, קריאות הילדים שעייפו מרוב הליכה בחיפוש אחר הוריהם שנעלמו, יללות התינוקות הרעבים, החליפו את שירת הערב של הצרצרים והציפורים. ישבנו על מרפסת הכניסה של סבתא, חיכינו והקשבנו.
"אתם חושבים שזה רעיון טוב לחזור למוגבואמו?" שאל ג'וניור. אבל לפני שמי מאיתנו הספיק לענות עלתה מרחוק שאגה של מכונית פולקסווגן, וכל האנשים שהלכו על הדרך רצו לתוך השיחים הקרובים. גם אנחנו רצנו, אבל לא הגענו עד שם. לבי הלם והתאמצתי לנשום. המסחרית עצרה לפני הבית של סבתי, ומהמקום שבו שכבנו ראינו שמי שנמצאים בתוכה לא חמושים. כשאנחנו והאחרים הגחנו מהשיחים, ראינו אדם מזנק ממושב הנהג אל המדרכה ומקיא דם. זרועו שתתה דם. כשהפסיק להקיא הוא התחיל לבכות. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אדם מבוגר בוכה כמו ילד וחשתי דקירה בלב. אישה כרכה את זרועותיה סביבו והתחננה בפניו שיקום. הוא קם על רגליו והלך אל המכונית. הוא פתח את דלת הנוסע ואישה שנשענה עליה מבפנים נפלה ארצה. דם נזל מאוזניה. אנשים כיסו את עיני ילדיהם.
בספסל האחורי של המסחרית היו עוד שלוש גופות. שתי ילדות וילד, ודמם נמרח בכל מקום על מושבי המכונית ותקרתה. רציתי להתרחק מהמראה, אבל לא הצלחתי. רגלי שותקו וכל גופי קפא. מאוחר יותר נודע לנו שהאיש ניסה להימלט עם משפחתו, והמורדים ירו על מכוניתו והרגו את כל המשפחה. רק נחמה אחת היתה לו, לפחות לכמה שניות, כשהאישה שחיבקה אותו ועכשיו בכתה איתו, אמרה לו שלפחות תהיה לו הזדמנות לקבור אותם. הוא תמיד יֵדע היכן הונחו על משכבם, אמרה. נראה שידעה על המלחמה קצת יותר משאר הנוכחים.
הרוח חדלה לנשוב ואור היום דעך מהר ופינה את מקומו ללילה. לקראת השקיעה עברו אנשים רבים יותר בכפר. איש אחד נשא את בנו המת. הוא חשב שהילד עדיין חי. האב כוסה בדמו של בנו ולא חדל לומר תוך כדי ריצה, "אני אביא אותך לבית־חולים, ילד שלי, והכול יהיה בסדר." אולי היה נחוץ לו לדבוק בתקוות שווא, מאחר שבזכותה המשיך לרוץ והתרחק מהסכנה. קבוצה של גברים ונשים שגופם נוקב בקליעים תועים הגיעה בריצה אחריו. העור שנתלה מהם עדיין הכיל דם טרי. כמה מהם לא הבחינו בפציעותיהם עד שעצרו ואנשים הצביעו עליהן. כמה התעלפו או הקיאו. חשתי בחילה וראשי הסתחרר. הרגשתי שהאדמה זזה, וקולות האנשים נשמעו לי רחוקים מהמקום שבו עמדתי רועד.
הפצועה האחרונה שראינו באותו ערב היתה אישה שנשאה את תינוקה על גבה. דם ניגר על שמלתה והשאיר אחריה שובל. התינוק נורה למוות כשנמלטה על חייה. למזלה הכדור לא ניקב את גופו עד אליה. כשעצרה לידנו היא התיישבה והורידה את התינוק. זו היתה ילדה, עיניה עוד היו פקוחות, ועל פניה חיוך תמים שהוחרד. הקליעים נראו לעין, בולטים מעט מגופה של הילדה, והיא כבר החלה להתנפח. האם נצמדה לבתה וערסלה אותה, המומה וכואבת מכדי להזיל דמעות.
ג'וניור, טלואי ואני הבטנו זה בזה וידענו שאנחנו חייבים לחזור למאטרו ג'ונג, כי ראינו שמוגבואמו כבר אינה מקום שאפשר לקרוא לו בית, ולא יכול להיות שהורינו עדיין שם. כמה מהפצועים חזרו ואמרו שנראה שקבאטי היא הבאה בתור בדרכם של המורדים. לא רצינו להיות שם כשהמורדים יגיעו. גם אלה שהתקשו מאוד בהליכה עשו כמיטב יכולתם להתרחק מקבאטי. מראה האישה ההיא והתינוקת שלה רדף את מחשבותי כשהלכנו חזרה למאטרו ג'ונג. כמעט לא שמתי לב לדרך, וכששתיתי מים לא הרגשתי שום הקלה, אף שידעתי שאני צמא. לא רציתי לחזור למקום שממנו באה האישה ההיא. מעיניה של התינוקת היה ברור שהכול אבד.
"היית בן מינוס תשע־עשרה," נהג אבי לומר כששאלתי אותו איך היו החיים בסיירה ליאון לאחר הכרזת העצמאות ב־ 1961 . מ־ 1808 היא היתה מושבה בריטית. סר מילטון מָרגַאי היה לראש הממשלה הראשון ושלט במדינה תחת דגלה של "מפלגת העם של סיירה ליאון" ) SLPP ( עד מותו ב־ 1964 . אחיו החורג, סר אלברט מרגאי, שלט בעקבותיו עד 1967 , אז ניצח בבחירות סיאָקָה סטיבנס, מנהיג מפלגת "קונגרס כל העם" ) APC (. מיד לאחר הבחירות התחוללה הפיכה צבאית. סיאקה סטיבנס חזר לשלטון ב־ 1968 , וכמה שנים לאחר מכן הכריז על סיירה ליאון כמדינה של מפלגה אחת. "קונגרס כל העם" היתה למפלגה החוקית היחידה. זו היתה ההתחלה של מה שאבי כינה "פוליטיקה רקובה". ניסיתי לחשוב מה הוא היה אומר על המלחמה שממנה נמלטתי עכשיו. שמעתי מהמבוגרים שזוהי מלחמה מהפכנית, שחרור העם מהממשל המושחת. אבל איזו תנועת שחרור יורה באזרחים חפים מפשע? בילדים? בתינוקת ההיא? על השאלות האלה לא היה מי שיענה, והמראות בתוך ראשי הכבידו עליו. תוך כדי הליכה התחלתי לפחד מהדרך, מההרים במרחק ומהשיחים מכל צד.
הגענו למאטרו ג'ונג בשעת לילה מאוחרת. ג'וניור וטלואי תיארו לחברינו מה ראינו, ואני שתקתי. עדיין ניסיתי להבין אם מה שראיתי היה אמיתי. באותו לילה, כשהצלחתי סוף־סוף להירדם, חלמתי שירו בי בצד גופי ואנשים עקפו אותי בריצה בלי לעזור, כי כולם נמלטו על חייהם. ניסיתי לזחול אל מסתור השיחים אבל פתאום צץ מישהו שעמד מעלי עם רובה. לא הצלחתי להבחין בפניו כי השמש היתה מול עיני. האיש כיוון את הרובה אל המקום שבו נפגעתי ולחץ על ההדק. התעוררתי ונגעתי בצד גופי בהיסוס. התחלתי לפחד כי כבר לא ידעתי להבדיל בין חלום למציאות.
בכל בוקר במאטרו ג'ונג ירדנו לרציף הנהר לנסות לדלות ידיעות מהבית. אבל אחרי שבוע נפסק זרם הפליטים מהכיוון ההוא, והחדשות חדלו להגיע. יחידות של צבא הממשלה הוצבו במאטרו ג'ונג והקימו מחסומי בדיקה על גדת הנהר ובמקומות אסטרטגיים אחרים בכל רחבי העיר. החיילים היו משוכנעים שאם המורדים יתקפו הם יבואו מעבר לנהר, ולכן הציבו שם תותחים כבדים והכריזו על עוצר משבע בערב, מה שעשה את הלילות מתוחים, כי לא הצלחנו להירדם ונאלצנו להיכנס לבתים מוקדם מדי. בשעות היום ג'יברילה וקאלוקו באו לבקר. ישבנו, כל השישה, על מרפסת הכניסה ודנו באירועים. "אני לא חושב שהטירוף הזה יימשך," אמר ג'וניור בשקט. הוא הביט בי כאילו כדי להבטיח שבקרוב נלך הביתה.
"זה בטח יימשך עוד חודש־חודשיים." טלואי בהה ברצפה.
"שמעתי שהחיילים כבר בדרך להוציא את המורדים מאזור המכרות," גמגם ג'יברילה. הסכמנו שהמלחמה היא רק שלב חולף שלא יימשך יותר משלושה חודשים.
ג'וניור, טלואי ואני שמענו מוזיקת ראפ וניסינו לשנן את המילים כדי להימנע מלחשוב על המצב הנוכחי. "נוֹטי בַּיי נֵייצ'ר"; "אֶל־אֶל קוּל ג'יי"; "ראן די־אם־סי"; "הֶבי דִי אֶנד דֶה בּוֹיז"; יצאנו מהבית רק עם הקלטות האלה והבגדים שלגופינו. אני זוכר שישבתי על מרפסת הכניסה והקשבתי ל"עכשיו, כשמצאנו אהבה" של "הבי די אנד דה בויז". צפיתי בעצים בקצה העיירה, שנעו בחוסר חשק ברוח האטית. הדקלים מאחוריהם היו דוממים, כאילו חיכו למשהו. עצמתי את עיני, והמראות מקבאטי הבזיקו במוחי. כדי לגרש אותם ניסיתי להעלות זיכרונות ישנים יותר מקבאטי שלפני המלחמה.
בצדו האחד של הכפר שבו גרה סבתא שלי היה יער עבות ובצדו האחר מטעים של קפה. נהר זרם מהיער אל שולי הכפר, עבר דרך מטעי דקלים ונשפך לביצה. מעבר לביצה נפרשו מטעי בננות עד האופק. דרך העפר הראשית שעברה בקבאטי היתה רצופה מהמורות ושלוליות, שבהן נהנו ברווזים לרחוץ בשעות היום, ובחצרות האחוריות של הבתים קיננו ציפורים בעצי המנגו.
בבוקר היתה השמש עולה מאחורי היער. קרניה חדרו תחילה בין העלים, ועם קריאות התרנגולים וציוץ הדרורים שבישרו במרץ את עלות השחר, התמקמה השמש הזהובה מעל היער. בערבים נראו ביער קופים חוזרים למקומות הלינה שלהם בקפיצות מעץ לעץ. במטעי הקפה התעסקו התרנגולות כל העת בהסתרת אפרוחיהן מעיני הנצים. מאחורי המטעים נפנפו הדקלים את כפותיהם ברוח הנושבת. מדי פעם, לעת ערביים, נראה מישהו מטפס עליהם לאסוף מוהַל להכנת יין דקלים.
הערב היה מסתיים לקול חריקת ענפים ביער ומהלומות של כתישת אורז במכתשים. ההדים הדהדו בכפר והבריחו את הציפורים, אך הן חזרו בפטפוטים סקרניים. צרצרים, צפרדעים, קרפדות וינשופים ענו להן בקריאותיהם כשיצאו ממחבואיהם לקראת הלילה. עשן היתמר מהמטבחים המקוּרים בסכך, ואנשים החלו להגיע מהמטעים, אוחזים מנורות נפט, ולפעמים הדליקו מדורות. "עלינו לשאוף להיות כמו הירח." על המשפט הזה היה זקן מקבאטי חוזר לעתים קרובות באוזני מי שעברו על פני ביתו בדרכם לנהר להביא מים, לצוד, לאסוף מוהל דקלים, או להגיע לגידוליהם. אני זוכר ששאלתי את סבתא שלי למה הזקן התכוון. היא הסבירה שהפתגם נועד להזכיר לאנשים להתנהג תמיד בצורה הטובה ביותר ולהתייחס יפה לאחרים. היא אמרה שאנשים מתלוננים כאשר השמש חזקה מדי והחום נעשה בלתי נסבל, אבל, אמרה, אף אחד לא רוטן כשהירח זורח. כולם שמחים ומעריכים את הירח, כל אחד בדרכו. ילדים צופים בצללים שמטיל גופם ומשחקים לאורו. אנשים נאספים בכיכר לספר סיפורים ולרקוד כל הלילה. המון דברים שמחים קורים כשהירח זורח. אלה כמה מהסיבות לכך שעלינו לרצות להיות כמו הירח.
