דקסטר משחק משחקים מסוכנים

1 

 

זה שוב אותו ירח, כל-כך שמן ונמוך, רובץ בשולי הלילה הטרופי, קורא על פני שמים קרושים אל תוך אוזניו הרוטטות של אותו קול צללים ותיק ויקר, הלא הוא הנוסע האפל, המתרפק לו עכשיו בחמימות המושב האחורי של הדודג' דארט של נשמתו ההיפותטית של דקסטר.

 

אותו ירח בן-בליעל, אותו לוציפר רברבן פתיין, קורא על פני שמים ריקים אל הלבבות האפלים של תפלצי הלילה שלמטה, קורא להם לצאת אל מגרשי המשחקים העליזים. קורא, למעשה, למפלצת שאורבת ממש כאן, מאחורי ההרדוף, מפוספסת כטיגריס באור הירח המבקיע מבעד לעלים, כל חושיה מכוילים על רגישות מקסימלית, מחכה לרגע הנכון לעוט מבין הצללים. זהו דקסטר המקשיב בחשיכה להצעות האיומות המומטרות חרש, בנשימה עצורה, אל תוך מקום המחבוא האפלולי שלי.

 

האני האחר האפל שלי מאיץ בי להתנפל - עכשיו - לנעוץ שיניים בוהקות באור ירח בתוך בשרו הפגיע, אוי כמה הוא פגיע, של הקורבן שלי שפוסע שאנן מעבר לגדר החיה. אבל הרגע הנכון עדיין לא הגיע, אז אני מחכה, צופה בו בזהירות: העיניים שלו פעורות, הוא יודע שמשהו צופה בו אבל אינו יודע שאני כאן, בתוך הגדר החיה, קרוב, מטר ממנו. כל-כך בקלות יכולתי לזנק כמו להב סכין ולחולל את קסמי המופלאים - אך אני מחכה, נחשד אבל לא נראה.

 

הרגעים חולפים לאט בהליכה על קצות הבהונות, כל רגע ארוך וחשאי ממשנהו, ועדיין אני מחכה לשעת כושר; הזינוק, היד השלוחה, השמחה הקרה למראה הבעת האימה המתפשטת על פניו של הקורבן - 

אבל לא. משהו השתבש.

 

ועכשיו זהו תורו של דקסטר לחוש את העקצוץ המבחיל של עיניים ננעצות בגב, את פרפור הפחד המתגבר ככל שגוברת בי הוודאות שמשהו צד אותי. אורב אלמוני צופה בי ממקום מסתור קרוב, טועם עכשיו את הריור הפנימי החריף - והמחשבה הזאת עושה לי רע.

 

ואז, משומקום, כמו רעם קטן מגיחה יד צוהלת ונוחתת עלי במהירות הבזק, ואני רואה את שיניו הבוהקות של ילד מילדי השכונה. "תפסתי אותך! 'חת-שתיים-שלוש, דקסטר!" במהירות פראית של הצעירים מאוד נאספים כל השאר, צוהלים, צוחקים עלי, ואני עומד מושפל בין השיחים. זה נגמר. קודי בן השש מסתכל עלי, מאוכזב; דקסטר, אל הלילה, הכזיב את כוהנו הגדול. אסטור, אחותו בת התשע, מצטרפת למקהלת הלעג של הילדים, וכעבור רגע הם נפוצים לכל עבר ונעלמים אל תוך החושך, מחפשים מקומות מחבוא חדשים ומסובכים יותר, מותירים אותי להתפלש בביזיוני.

 

דקסטר נתפס. עכשיו דקסטר הוא העומד. שוב. 

אתם בטח מתפלאים, מה קורה כאן? זה כל הסיפור? בזה מסתכם המצוד הלילי של דקסטר, במשהו עלוב וסתמי כל-כך? הרי בעבר תמיד היה איזה טורף מבעית ומעוּות נפש שחיכה לטיפול המיוחד של דקסטר המבעית ומעוּות הנפש - והנה אני כאן, כובש את פני בגזע עץ, מבזבז זמן יקר בלהפסיד במשחק שאותו לא שיחקתי מגיל עשר. גרוע מזה, אני העומד.

 

"אחת. שתיים. שלוש - " אני סופר, בקול רם, ספורטיבי כתמיד, יודע להפסיד בכבוד.

 

איך זה יכול להיות? איך ייתכן שדקסטר הדֵמון יחוש את כובד משקלו של הירח הזה ולא יעוט על קרביים, יגדע את פתיל חייו של הקליינט המשווע לחוש על בשרו את להב שיפוטו הנוקב של דקסטר? איך ייתכן שבלילה כזה יסרב הנוקם קר המזג להוציא את הנוסע האפל לסיבוב?

 

"ארבע. חמש. שש."

 

הארי, אבי המאמץ החכם באדם, לימד אותי את האיזון העדין המתקיים בין צורך לסכין. הוא לקח ילד שבו זיהה דחף שאינו בר-כיבוש להרוג (את זה אי-אפשר לשנות) וצר ממנו מבוגר שהורג רוצחים בלבד. יצר את דקסטר המסתתר מאחורי פנים אנושיות ומאתר את הרוצחים הסדרתיים הזדוניים באמת, אלה ההורגים בלי חשבון. והאמת היא שאלמלא "תוכנית הארי", בקלות יכולתי להיות אחד מהם. יש המון אנשים שזה מגיע להם, דקסטר, אמר לי אבי המאמץ הנפלא. השוטר.

 

"שבע. שמונה. תשע."

 

הוא לימד אותי איך לאתר את המועמדים המיוחדים שלי, את החברים המיוחדים למשחק, איך לוודא שהם ראויים לביקור ידידותי של הנוסע האפל. וחשוב יותר, הוא לימד אותי איך לצאת מזה חלק, כמו שרק שוטר יכול ללמד. הוא עזר לי לבנות חיי צנעה אפרוריים ואמינים, וצרב בתודעה שלי את ההבנה שאני חייב להיטמע, תמיד, להיות נורמלי ללא רחם מכל בחינה.

 

אז למדתי להתלבש יפה ולחייך ולצחצח שיניים. נעשיתי זיוף דמוי-אדם מושלם, שאומר את הדברים האוויליים וסרי הטעם שבני-אדם אומרים זה לזה מבוקר עד ערב. איש לא חשד שמשהו מסתתר מאחורי חיקוי החיוך המושלם שלי. זאת אומרת, איש מלבד אחותי, דֶבּרה, כמובן, אבל היא למדה לקבל אותי כמו שאני. אחרי הכל, אפשר לומר שהיא יצאה בזול; יכולתי להיות מפלצת צמאת דם, פסיכופת משתולל שהורג על ימין ועל שמאל ומשאיר אחריו שובל של גושי בשר מרקיב. במקום זה התייצבתי כאן, בצד האמת, הצדק והדרך האמריקנית. עדיין מפלצת, כמובן, אבל תמיד-תמיד מנקה יפה אחר-כך. מה גם שאני המפלצת שלנו, עוטה גלימת טוהר מידות אדומה-כחולה-לבנה 100 אחוז סינתטית. ובלילות ירח קולני אני מאתר את האחרים, אלה המשחרים לטרף של חפים מפשע ולא משחקים לפי הכללים, ודואג להעלים אותם בחתיכות קטנות, ארוזות בקפידה.

 

הנוסחה האלגנטית הזאת עבדה בלי תקלות לאורך שנים מאושרות של איבוד צלם אנוש. בין משחק למשחק שמרתי על אורח חיים סולידי להפליא בדירתי הרגילה לחלוטין. אף פעם לא איחרתי לעבודה, סיפרתי את הבדיחות הנכונות באוזני קולגות, והקפדתי להביא תועלת ולא להתבלט, תמיד ובכל מצב, בדיוק כמו שהארי לימד אותי. חיי כאנדרואיד היו מסודרים, מאוזנים, עם איזה ערך מוסף חברתי שהעניק לי פיצוי אמיתי.

 

עד עכשיו. כי בלילה ממש מושלם איכשהו מצאתי את עצמי משחק במחבואים עם חבורת ילדים, במקום לשחק שק-קמח עם גווייה. ועוד מעט, כשהמשחק ייגמר, אלווה את קודי ואסטור חזרה לביתם, ואמא שלהם, ריטה, תכבד אותי בפחית בירה, תשכיב את הילדים לישון ותבוא לשבת לצדי על הספה.

 

איך קרה כדבר הזה? הנוסע האפל יצא לפנסיה מוקדמת? האם דקסטר התרכך? יכול להיות שלקחתי פנייה פזיזה בקצה הפרוזדור האפל הארוך ויצאתי בצד הלא נכון כדקסטר מבוית? האם אזכה שוב להניח את טיפת הדם ההיא על גבי לוחית הזכוכית, כמנהגי מימים ימימה - מזכרת ניצחון מציד מוצלח?

 

"עשר! מי שעומד מאחורי, ומלפני ומצדדי הוא העומד!"

כן, בטח. יצאתי לחפש את מי שמתחבא. 

אבל מה?

 

זה התחיל, כמובן, עם סמל דוֹקס. כל גיבור-על מוכרח שיהיה לו אויב מושבע והוא היה האויב המושבע שלי. לא עשיתי לו שום דבר, ואף על פי כן הוא בחר לרדוף אותי, להטריד אותי, להפריע לי לבצע את מעשי הטובים. לי ולצל שלי. וצחוק הגורל: דווקא לי, שעובד כבודק תפזורת דם בזירות פשע, בשירות אותה משטרה שהעסיקה אותו - הרי היינו באותה קבוצה! אז אני שואל אתכם, זה הוגן מצדו לרדוף אותי בקנאות כזו רק בגלל שמעת לעת עשיתי איזו חלטורה מהצד?

 

הכרתי את סמל דוקס הרבה יותר טוב מכפי שהתחייב מהקשר המקצועי שלנו, הרבה יותר מכפי שרציתי. שמתי לי למטרה לגלות כל מה שניתן עליו מסיבה אחת פשוטה: הוא תיעב אותי, מאז ומתמיד, חרף העובדה שאני מקסים וטוב מזג ברמה עולמית ועל כך גאוותי. משום-מה, דומה היה שדוקס מצליח לקלוט את הזיוף; כל הנחמדות עבודת-יד שלי נהדפה ממנו והלאה כמו ברחשים משִמשת מכונית בחודש יוני.

 

מטבע הדברים, זה עורר את סקרנותי. זאת אומרת, באמת; איזה מין אדם מסוגל לא לחבב אותי? אז עשיתי עליו תחקיר - שטחי בלבד - וגיליתי. האדם שהיה מסוגל לא לחבב את דקסטר האדיב ונעים ההליכות היה אפרו-אמריקני בן ארבעים ושמונה, שהחזיק בשיא משטרת מיאמי בהרמת משקולות בשכיבה על ספסל. לפי הרכילות שהגיעה לאוזני באקראי, הוא התגייס למשטרה לאחר ששירת בצבא ומאז היה מעורב במספר תקריות ירי שהסתיימו במוות, כולן נחקרו במחלקה לחקירות שוטרים, ובכולן נמצא הירי מוצדק.

 

אבל מה שיותר חשוב, במבט מקרוב גיליתי שאי-שם מאחורי הכעס שתמיד בער בעיניו מסתתר הד של המהום מבית היוצר של הנוסע האפל שלי. זה היה רק דנדון קליל של פעמון קטנטן, אבל לי לא היה ספק. בדיוק כמוני, דוקס חולק את מרחב המחיה שלו עם משהו. לא עם אותו דבר, אבל עם משהו דומה מאוד, פנתר חבר לטיגריס שלי. דוקס היה שוטר, אבל הוא היה גם רוצח קר-דם. לא היתה לי שום הוכחה מוצקה לכך, אבל הייתי בטוח בזה, עד כמה שאפשר להיות בטוח בלי לראות אותו שובר מפרקת של הולך רגל שחצה כביש באור אדום.

 

כל בר-דעת היה מניח שהוא ואני נמצא מכנה משותף כלשהו; נשב על כוס קפה ונשווה בין הנוסעים שלנו, נחליף סודות מקצועיים ונדסקס טכניקות ביתור. אבל לא. דוקס רצה במותי, ואני התקשיתי להיות שותף לשאיפתו זו.

 

דוקס עבד עם הבלשית לָגֶרטה כשהיא מצאה את מותה בנסיבות חשודות משהו, ומאז נעשו רגשותיו כלפי עזים יותר מסתם תיעוב. הוא היה משוכנע שהיו לי יד ורגל במותה של לגרטה. זה היה לחלוטין לא נכון ולגמרי לא הוגן. כל מה שעשיתי היה לצפות מהצד - מה רע בזה? נכון שעזרתי לרוצח האמיתי להימלט, אבל למה אפשר לצפות? איזה מין אדם יסגיר את אחיו? בייחוד אחרי שעשה עבודה כל-כך נקייה.

 

חיה ותן לחיות, זה מה שאני תמיד אומר. או כמעט תמיד, בכל אופן. סמל דוקס יכול לחשוב מה שהוא רוצה, אמרתי לעצמי, אין לי שום בעיה עם זה. עדיין ישנם מעט מאוד חוקים נגד חשיבה, אם כי אני בטוח שבוושינגטון עובדים על זה חזק. ממש לא משנה אילו חשדות יש לסמל הטוב נגדי, זכותו להחזיק בהם. אבל מרגע שהוא החליט להוציא את מחשבות האוון שלו מן הכוח אל הפועל, החיים שלי הפכו לעיי-חורבות. דקסטר שירד מהפסים הפך במהירות לדקסטר אחוז דיבוק.

 

ומדוע? איך התחילה כל התסבוכת המכוערת הזאת? בסך הכל ניסיתי להיות אני עצמי.