בעקבותיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בעקבותיה

בעקבותיה

ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: צילה אלעזר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 436 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 16 דק'

תקציר

אחרי ‏מותה המסתורי של אימן,‏ גדלות לינוֹ ואנג'וּ בקֶרָאלָה שבהודו עם אביהן, מֶלווין, נוצרי מאופק ‏עם קשיי עיכול, ועם סבתן, אישה תקיפה ושטופת אמונות תפלות. כשאנג'וּ ‏זוכה במלגת לימודים בבית ספר יוקרתי בארצות הברית היא קופצת על ההזדמנות. גם אם פירוש ‏הדבר בגידה באחותה.
 
בניו יורק צוללת אנג'ו לעולמה של המשפחה ההודית-‏האמריקאית המארחת אותה, הכוללת אישיות טלוויזיונית נודעת ובן שאפתן ‏שרוצה לעשות סרט על חייה של אנג'ו. אבל ‏כשאנג'ו נלכדת ברשת שקריה שלה - היא בורחת ונעלמת.‏ לינו, שנותרה בקראלה, נחלצת לפעולה ורוקמת תוכנית שתאפשר לה למצוא את אחותה.‏
 
החיבור בין מסעות האחיות - זו לקראת זו, לעבר אמריקה ולעבר תעלומה שוברת לב שנקברה בעבר - מעורר דילמות חדשות, על-זמניות במהותן: ההשתוקקות לעצמאות והגעגועים הביתה, הצורך לשמר את העבר ‏והכמיהה להתנתק ממנו. ברומן ביכורים מרשים מגוללת טניה ג'יימס דרמה סוחפת ומפתיעה, מלאה חן, הומור ורגש, ‏העוסקת ביחסים בין אחיות, בחלום המפתה של ‏אמריקה, בסודות מהעבר ובמוזרות המשעשעת של משפחות באשר הן.‏
 
טניה ג'יימס גדלה בלואיוויל, קנטאקי, והיא מוסמכת בכתיבה מטעם אוניברסיטת הארווארד ואוניברסיטת ‏קולומביה. היא פרסמה סיפורים בכתב עת לספרות וב"ניו יורק טיימס". אטלס של נעלמים זכה לשבחי הביקורת והיה מועמד לכמה וכמה פרסים ספרותיים חשובים.
 
"בעקבותיה הוא רומן ביכורים שהוא מלאכת מחשבת ספרותית מובהקת, פרי עטה של סופרת מחוננת. טניה ג'יימס היא מספרת מלידה, ובעקבותיה מוכיח זאת באמצעות סאגה משפחתית שנקרעת בין שתי יבשות."
נתן אנגלנדר, מחבר רב-המכר ‏המשרד למקרים מיוחדים (מטר וכתר)
 
"בעקבותיה הוא סיפורן של שתי אחיות ששתי ארצות מפרידות ביניהן - ארצות־הברית והודו - אבל גם קנאה וסודות. טניה ג'יימס טווה את שני הסיפורים הללו יחד ללא תפרים ושוזרת סיפור מורכב שעומד על טיבה של הגירה וגם בודק את המחיר שמשלמות נשים הנאבקות למצוא את מקומן בעולם."
האנה טינטי, מחברת רב-המכר הגנב הטוב (בעברית בהוצאת מטר) ‏

פרק ראשון

חלק ראשון: מוצא
קוּמָראקוֹם, קֶראלה,
הודו 1995
 
היום מתחיל רע. מֶלווין חש זאת כשהוא מתעורר, כאילו החליק את רגלו השמאלית אל תוך הנעל הימנית ועתה הוא חייב לגרור את עצמו כל היום בתחושה שהכול מתנהל על צד שמאל. ובעובדה שזהו ערב חג המולד אין שום נחמה כל עיקר.
 
אין זה הבוקר הראשון שמתחיל כך. במשך כל ארבעים וחמש שנותיו מתעורר מלווין וָלארָה מדי פעם למטרד בקיבתו, גירוי פנימי של סימן מבשר רעות שיכול לבשר כל דבר, מעקיצת דבורה עד להתנגשות איומה של פר באוטובוס. שני המקרים אירעו ביום הולדתו השביעי, והוא עדיין לא שכח את הפר ההוא, איך התהפך על גבו לפני שנחת על צד גופו.
 
וכך נאמר בכתבי הקודש: אמֵן אומר אני לכם... אין נביא בעירו. וגם, מלווין מוכן להוסיף, לא במשפחתו. אמו סבורה שהגירוי הפנימי קשור לגזים יותר מלראיית הנולד, וכאמהּ לפניה, מגייסת אמאצ'י מלאי גדול של תרופות שאין להן מִרשמים. היא מכינה עיסה לבנה עכורה משורש רפואי שהורתח ונטחן, לעיניה של נכדתה לינוֹ המתבוננת מפתח דלת המטבח.
 
"איזה שורש?" שואלת לינו.
 
"את השם אני לא זוכרת. שורש רב־תכליתי," מחליטה אמאצ'י, שואלת ביטוי אנגלי שהיא שמעה בפרסומת לתכשיר להסרת כתמים בשם סטֵיין־אוף שמככב בה סבון עם עיניים וחיוך.
 
לינו נושאת את הקערה עם עיסת השורש הרב־תכליתי אל אביה, השרוע על מיטתו, וזרועו מכסה את עיניו. למראה הקערה הוא מתהפך על צדו, עם הפנים אל הקיר. הוא אדם שתקן בדרך כלל, אך ניכר בו שהוא והעיסה כבר נפגשו בעבר.
 
לינו מאמינה. היא בת שלוש־עשרה וצייתנית, משוכנעת שחלק מחובתה הוא להגן על נבואותיו של אביה, אף שהוא חסר את הזקן המקציף והמבע המהורהר של הנביאים התנ"כיים, ושמו קל במשקלו ונופל בכוחו מהשמות אליהו או מוחמד. לאמיתו של דבר, הוא דומה יותר לאיקונין של קדוש נוגה עיניים: צנום, מקריח, מצחו מתארך משנה לשנה. בניסיון לפצות אותו על תשומת הלב החסרה, משפיעה אותה עליו לינו ככל שביכולתה, ולפיכך היא תומכת בהחלטתו להישאר בבית במקום ללכת לתפילת הבוקר. היא גם מקווה שאמאצ'י תרשה לה לתמוך בו מהבית.
 
זה לא יקרה. בסופו של דבר לינו הולכת עם שאר בני המשפחה וחוזרת מהכנסייה ומוצאת את מלווין עדיין ישן, ידיו מאוגרפות ונחות ליד פניו, כמו כדי להדוף מזל רע.
 
ואולם יש להביא בחשבון גם את הבידור.
 
מלווין שכח לקנות את הבידור בחנות הפֶנסי־שוֹפּ, ועכשיו הן מוצאות את עצמן - לינו ואחותה הצעירה אנג'וּ - בבית, אחרי תפילת הבוקר, כשלפניהן פחות משש־עשרה שעות עד תפילת חצות, ובלי הבידור. לא מתקבל על הדעת, לא הוגן. הבידור הוא מסורת, הבטחה שטומנת בחוּבּה היקיצה, תשובה יפה ומרהיבה לעונשים הקדושים של הבוקר. בלי הבידור נשאר רק האיום הקדורני בדמות זמרי זמירות חג המולד הנודדים מבית לבית, עומדים כתרנגולים גאים בצעיפיהם האדומים, שרים מזמורי חג ואוספים תרומות לכנסייה במשך כל הלילה.
 
לפנות ערב מנפחות רוחות קלות את העצים המצופים באור שמש, והם מתרוממים ונאנחים ומסננים את האור שבין הענפים. עדיין יש די אור יום לביקור בחנות, אם יהיה אפשר לשכנע את מלווין. אמאצ'י מסרבת לצאת שוב, לאחר שכבר הסירה את סיכת חג המולד מכתפה, יונת נחושת שהיא משכנת בקופסה מרופדת בקטיפה, שם היא תישאר עד ערב חג המולד הבא. היא מסירה את הצעיף הרקום הנח על כתפה ומסתובבת בבית בצָ'טָה ובמוּנדוּ הלבנים שכל הנשים הנוצריות המקומיות נהגו ללבוש פעם, ומעטות כל כך עדיין מעמלנות את חולצתן ויוצרות את הקפלים המיוחדים במעטפת כדי ללבוש אותה למרות שפע הסארים בשלל דוגמאות שמקיפים אותן.
 
מצחה עדיין מתולם מכובד עבודת האל, והיא יושבת על כיסא מפלסטיק, עיניה עצומות, קרסוליה הנפוחים והמשוחים בקרם נחים על הספה מולה, שעה שלינו קוראת בקול מהעיתון.
 
אמאצ'י נהנית מידיעת המתרחש בפוליטיקה של המחוז, נוזפת בפוליטיקאים מושחתים כאילו הם עומדים לפניה, כשורה של ילדים מחמיצי פנים. אבל באחרונה מושכות את גערותיה התפתחויות בקנה מידה גדול, בייחוד תוכניות חדשות לסלילת כביש מהיר חדש, רשת של כבישים וגשרים, ברוחב של שלושה עד שישה נתיבים, שישַלחו את כלי הרכב לדהירה מהירה מקשמיר לבַּנגַלוֹר, וממערב למזרח, בשליש מפרק הזמן הרגיל. "בהוצאה כפולה מהקיימת," מזהירה אמאצ'י. כשהיא מתבוננת במפה, במעברים הכהים הפרושים על פני הארץ, היא דוחה את השם הבלתי־ניתן־להיגוי שניתן להם - "קְוַודרילַטֶרַל הזהב" - ומעניקה להם במקום זאת את השם "מעי הזהב".
 
שעה שזו עסוקה בהאשמות, רושמת לינו את דיוקן סבתה על שולי העיתון, ומדגישה בתשומת לב מיוחדת את פקעת שערה, ששומרת על שלמותה בלי עזרתה של אף סיכת ראש אחת. הרישומים הללו מעניינים את מלווין יותר מהחדשות עצמן, ועד כדי כך שהוא חותך בזהירות את החביבים עליו ביותר ושומר אותם. גרייסי, אשתו, נהגה לקנטר אותו שהוא יהפוך כל דבר, אפילו פקק של בקבוק, למזכרת.
 
הוא בטוח שאילו זכתה לראות את הרישומים הללו בחייה, היתה גם גרייסי שומרת אותם. הם נראים כאילו הם שייכים לידו של אדם מבוגר בהרבה, שמבין לא רק את האנטומיה של הפנים, אלא איך השרירים אוצרים בחובם רגשות, איך העיניים מחזיקות בתוכן חיים. הוא שומר את הציורים בקופסת סיגרים דהויה שנושאת על המכסה את פניו המשופמות של איש לבן.
 
בעת שלינו מציירת את אמאצ'י, הולכת אנג'ו אחרי אביה מחדר השינה לסלון, ואפילו מסתובבת מחוץ לבית השימוש שבחצר, ובתוך כך מדקלמת באנגלית מתוך ספר ישעיה, כשהוא עסוק שם בענייניו. אנג'ו בת התשע היא אלופה נועזת בחידון הבקיאות בכתבי הקודש, מוחה הוא כספת משוריינת של הכתוב בהם, והיא דולה ממנה כדי להעניק לדבריה תוקף, גם כשהיא עומדת מול קהל נאנח. שלא כמו לינו, אנג'ו לא תשלים עם תבוסה: לפחות חמש פעמים ביום היא מושכת בקצה חוטמה, מתוך אמונה שמאמציה יזכו אותה איכשהו באף ישר יותר. בעקשנות דומה היא נכנסת אחרי אביה לסלון, מתרגמת ומפרשת את הטקסט כפסוקים של גבורה וביטחון אלוהי, ומסכמת את טיעוניה בתזכורת שהוא לא קנה לה כלל מתנת יום הולדת.
 
כשההיגיון מאכזב, משתנה גם הטיעון. היא מייבבת, מושכת בשולי חולצת הטריקו שלה ("אֶדי, תפסיקי למתוח אותה!" מזהירה אמאצ'י) ומאיימת לברוח, וזה איום צפוי, כי היא תמיד בורחת ולינו תמיד נשלחת להחזיר אותה. התעלומה היחידה היא בביתו של מי מהשכנים עשויה אנג'ו לבחור לעצמה מקלט. בדרך כלל מוצאת אותה לינו יושבת עגמומית למראה על המדרגה הקדמית של מישהו, ויוצרת דוגמאות בחול באצבעות רגליה עד שהיא מבחינה בלינו בחצר. אנג'ו תמיד הולכת איתה בשקט, מתרככת בהדרגה תחת משקל ידה של אחותה על כתפה. לפעמים, אחרי שתיקה, אנג'ו שואלת, "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?"
 
מלווין נשכב על הספה ומניח את זרועו על עיניו, שעה שאמאצ'י מטיפה, שעה שלינו מציירת, שעה שאנג'ו ממשיכה לעופף סביבו עם איומי הבריחה שלה, עד שהוא אומר לבסוף, "מספיק." מלווין מתיישב ומשפשף את עיניו באגרופיו, ממלמל שמוטב לאכזב את אלוהים מלאכזב בנות. "אלוהים לפחות סולח."
 
לינו מתלווה אל אביה לפנסי־שופ. היא יושבת בתנוחה צדית על אחורי אופניו ומקפידה להרחיק את עקביה מהחישורים. הם מפלחים ריחות מעורבים של גללים, אדמה, מים מתוקים וקוטלי מזיקים. הם מיטלטלים בדרכם לאורך שדות אורז המשקפים ברגעים של דומייה את כחול השמים בבהירות כזאת, שהעשב כאילו צומח משמים נוזליים. בקצה המים שחה שורת דקלים, וכל אחד מהם מתאהב בדיוקנו, שעה שקוּרים של אור מנצנצים מתחת לעלים.
 
כל אימת שאוטובוס מופיע באופק, נעצר מלווין בצד הדרך ומחכה שהוא יגנח לו הלאה על פניו וישאיר בעקבותיו יריקות של אדי דיזל, לפני שהוא שוב מוריד בתנופה את כף רגלו על הדוושה. היא אינה רואה את הדרך בגלל כתפיו, שהן כהות ומתוחות, וכמותן גם זרועותיו, עד לאחיזה המערערת שלווה של אצבעותיו בכידון של האופניים.
 
לינו תוהה איזו מין תחושת בטן התעוררה במלווין ביום שאמה מתה. אולי הוא ראה בחלומותיו את פניה כפי שנראו בלוויה, עם עור מנומר כל כך מצבע, עד שהיא נראתה כהעתק חרסינה של האדם שהיתה. כאן היה מצחה חף מקמטים, כל קמט נמחק כמו עבר שטוהר עד תום. כאן היה חיוכה הזעיר כאילו משועשע מדבר סוד. אחרי הלוויה נארזו כל האלבומים בארגזים, אבל תמונה יחידה של גרייסי נותרה בהישג יד: התצלום של הזוג ביום כלולותיו, דיוקן כפול בשחור־לבן שכל זוג נהג להזמין לעצמו בימים ההם, תחוב בכיס אחורי של ספר כתבי הקודש של אמאצ'י. גרייסי נראית יפה איכשהו, אבל יופיה חד ופשוט. היא נמוכה בהרבה ממלווין, ואין בה שום שמחה. הבעל ואשתו עומדים זה ליד זה, כתפיהם נוגעות והם מביטים חמורי סבר אל המצלמה, כאילו זומנו להתייצב לקרב.
 
הבידור מגיע בשקית נייר, ארוז ומהודק בסיכות מַכלב. לינו ואנג'ו מעבירות את הערב בשמירה צייתנית על השקית מפני נגיעות לא רצויות, אם כי איש אינו רוצה לגעת בה יותר מהן. בתוך שהן מרוכזות בשקית, הן תוחבות לפיותיהן קרעי צַ'פּאטי. הן מתווכחות מי תחזיק את השקית ואיך. אנג'ו מנסה ללמד את לינו על פסוק בכתבי הקודש שקוראים אותו רק לעתים נדירות, ושנאמר בו כי לעולם יש לוותר לאחיות צעירות. אנג'ו היא מסננת קטנה ומוזרה של ידע כללי, לעולם מטפטפת תשובות לשאלות שאיש לא שאל. לדבר הזה לינו יודעת לא להאמין, כשם שהיא לא האמינה בפעם שעברה, עם חטיף השוקולד שלה.
 
אחרי האוכל לא נותר לבנות אלא להמתין על המדרגה הקדמית ולהצליף ביתושים, כשהבידור מונח במרחק שווה ביניהן. ביתן הוא בית קטן עשוי לבנים וטיח, עם גג סכך וטיט, דחוק בצניעות בין עצי הקוקוס הנטויים, המקסימים ביום ועם זאת דקים וארוכי זרוע ומאיימים למראה בלילה. שני גזעי עצים צנומים וגבוהים נטויים לרוחב הנחל שלפני הבית, ויוצרים שביל הליכה רעוע שהבנות רצות עליו, בוחנות את שיווי משקלן ואומץ לבן, והן קלות כציפורים על ענף.
 
בעת שהלילה מתרכך בערפל, מתכנסת המשפחה על המדרגות הקדמיות. אמאצ'י גוררת אחריה כיסא פלסטיק ובתוך כך מפטירה שבהצגה הזאת היא כבר היתה, אך מה לזה וללידתו של ישו אין לה מושג. בפעם הראשונה בהיסטוריה מרשה מלווין ללינו לעזור לו, ואילו לאנג'ו הוא אומר לשבת על המדרגות. במחאה אילמת מתיישבת אנג'ו בתנוחה שהולמת גיל גבוה מתשע שנותיה: רגליה משוכלות, ראשה נטוי ואצבעותיה משולבות על ברכיה, כמו אישה בשבועון.
 
מתוך שקית הנייר מוציא מלווין חבילה, ועל המדבקה שעליה כתובות שתי מילים באותיות דפוס אדומות: קשת רעם. ומהחבילה, המשמיעה רשרושי פלסטיק, הוא מוציא צרור של זיקוקי דינור. לינו מבעירה אותם ביראת כבוד, כאילו הדליקה נרות בכנסייה. כל השאר סביבה מתמוסס לצל, ונשאר רק כוכב אחד שנפל בידיה, וחומו הלוהט, קצר ימים ככל שיהיה, שייך לה בלבד. אפילו אמאצ'י מקבלת זיקוק ומיד נשבית בקסמו. היא מתחילה לסובב אותו לצורות של הסִפרה שמונה, מתבוננת במתז הפראי של אור כתום, ומזעיפה מעט את פניה כשהוא גווע לגחלת זוהרת.
 
ואז, איזו אש! נס אווירי אחד בא בעקבות קודמו. ישנו גם הוולקנו - חרוט קטן שמתיז ניצוצות קודם שהוא מתבקע לגייזר גדול של להבה נוזלית, עולה ועולה, ונישא על רעש גועש נהדר. וישנו ה"עכבר", שמלווין מבעיר אותו מצווארו של בקבוק משקה חריף, והוא משמיע רחש קל לפני שהכדור הלבן־ורוד נורה אל תוך העצים ומסתחרר מעל הענפים. ולבסוף המחרוזת, שרשרת של גושי חומר נפץ זעירים, שמלווין קושר לענף נמוך של עץ הלחם. כשהוא מצית את הפתיל, כולם אוטמים את אוזניהם מפני הקול, פיצוץ עז של יריית רובה מחרידה המתפצפצת עד לענף שמעליה.
 
עשן משיי מתגלגל על הקרקע, ואמאצ'י ממלמלת בחמיצות שזיקוקי דינור אינם דבר גרוע כל כך. "אבל אם זה היה תלוי בי, תמיד הייתי מעדיפה לקנות מערכת של ספלים במקום הפעלולים הקלילים האלה." בגילוי נדיר של חיבה לתרבות המערב היא מציינת דוגמאות מארצות אחרות, שם האב נותן מתנות לכל בני המשפחה לכבוד חג המולד. אפילו לאמו.
 
מלווין מציין שאחותו, ג'ילוּ, היא אמריקאית. "מתי בפעם האחרונה היא נתנה לנו משהו?"
 
"אה, ג'ילו היתה אמריקאית! עכשיו היא בקנדה. ולמה אתה מתכוון ב'משהו'?" אמאצ'י פוצחת ברשימת פריטים: "סבון, גרביים, סדין נמתח, תרכיז מיץ 'טאנג'..."
 
"הגרביים ההם היו משומשים. והסדין נמתח רק עד חצי המיטה."
 
בעת שאמאצ'י ומלווין מתווכחים על נדיבותה של ג'ילו, מתחילה לינו להתיר מהענף את מה שנותר מהמחרוזת. חוליות אחדות נשארות על הפתיל השרוף.
 
אנג'ו קוראת לעברה, "היי, לינו, כבר הבערנו את זה." לינו בוחנת את שיירי המחרוזת ואחר כך נושאת את מבטה אל אנג'ו, וממנה אל אביה. היא מרותקת לפתע למבע הפחד שהיא רואה בפניו של האיש המבוגר.
 
"תזרקי את זה..." אומר מלווין או מתחיל לומר, היא אינה יודעת.
 
מפני שמנקודה זו הכול מתרחש בחינניות אטית ובטווח זמן של שניות. לינו אינה מרגישה דבר ורואה הכול, בבהירות מוזרה. הגושים מתפוצצים בכפות ידיה, אש פורחת ומשתלהבת מעל שעון היד שהיא עונדת כשהוא מופנה כלפי פנים המִפרק, כדי שתוכל לברר את השעה בהיחבא כשהיא בבית הספר.
 
פני השעון השטופות באור הן עכשיו מטבע זהב מהבהב, ומעליהן מוחזקת ידה בשביו של כוכב, קפליהם המתנועעים של להבה וחום מתחלפים בפעם ההיא שאמהּ נחתכה באצבע כשניקתה דג מקשקשיו, וכמה מדהים זה היה, הפשטות הארגמנית של מה שניגר ממנה, עלי כותרת רטובים על קצה הכיור.
 
ואחר כך נוכחת לינו שמה שהיא חשבה לצעקת הרוח הוא קול שרק נערה יכולה להשמיע, נערה נשרפת.

עוד על הספר

  • תרגום: צילה אלעזר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 436 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 16 דק'
בעקבותיה טניה ג'יימס
חלק ראשון: מוצא
קוּמָראקוֹם, קֶראלה,
הודו 1995
 
היום מתחיל רע. מֶלווין חש זאת כשהוא מתעורר, כאילו החליק את רגלו השמאלית אל תוך הנעל הימנית ועתה הוא חייב לגרור את עצמו כל היום בתחושה שהכול מתנהל על צד שמאל. ובעובדה שזהו ערב חג המולד אין שום נחמה כל עיקר.
 
אין זה הבוקר הראשון שמתחיל כך. במשך כל ארבעים וחמש שנותיו מתעורר מלווין וָלארָה מדי פעם למטרד בקיבתו, גירוי פנימי של סימן מבשר רעות שיכול לבשר כל דבר, מעקיצת דבורה עד להתנגשות איומה של פר באוטובוס. שני המקרים אירעו ביום הולדתו השביעי, והוא עדיין לא שכח את הפר ההוא, איך התהפך על גבו לפני שנחת על צד גופו.
 
וכך נאמר בכתבי הקודש: אמֵן אומר אני לכם... אין נביא בעירו. וגם, מלווין מוכן להוסיף, לא במשפחתו. אמו סבורה שהגירוי הפנימי קשור לגזים יותר מלראיית הנולד, וכאמהּ לפניה, מגייסת אמאצ'י מלאי גדול של תרופות שאין להן מִרשמים. היא מכינה עיסה לבנה עכורה משורש רפואי שהורתח ונטחן, לעיניה של נכדתה לינוֹ המתבוננת מפתח דלת המטבח.
 
"איזה שורש?" שואלת לינו.
 
"את השם אני לא זוכרת. שורש רב־תכליתי," מחליטה אמאצ'י, שואלת ביטוי אנגלי שהיא שמעה בפרסומת לתכשיר להסרת כתמים בשם סטֵיין־אוף שמככב בה סבון עם עיניים וחיוך.
 
לינו נושאת את הקערה עם עיסת השורש הרב־תכליתי אל אביה, השרוע על מיטתו, וזרועו מכסה את עיניו. למראה הקערה הוא מתהפך על צדו, עם הפנים אל הקיר. הוא אדם שתקן בדרך כלל, אך ניכר בו שהוא והעיסה כבר נפגשו בעבר.
 
לינו מאמינה. היא בת שלוש־עשרה וצייתנית, משוכנעת שחלק מחובתה הוא להגן על נבואותיו של אביה, אף שהוא חסר את הזקן המקציף והמבע המהורהר של הנביאים התנ"כיים, ושמו קל במשקלו ונופל בכוחו מהשמות אליהו או מוחמד. לאמיתו של דבר, הוא דומה יותר לאיקונין של קדוש נוגה עיניים: צנום, מקריח, מצחו מתארך משנה לשנה. בניסיון לפצות אותו על תשומת הלב החסרה, משפיעה אותה עליו לינו ככל שביכולתה, ולפיכך היא תומכת בהחלטתו להישאר בבית במקום ללכת לתפילת הבוקר. היא גם מקווה שאמאצ'י תרשה לה לתמוך בו מהבית.
 
זה לא יקרה. בסופו של דבר לינו הולכת עם שאר בני המשפחה וחוזרת מהכנסייה ומוצאת את מלווין עדיין ישן, ידיו מאוגרפות ונחות ליד פניו, כמו כדי להדוף מזל רע.
 
ואולם יש להביא בחשבון גם את הבידור.
 
מלווין שכח לקנות את הבידור בחנות הפֶנסי־שוֹפּ, ועכשיו הן מוצאות את עצמן - לינו ואחותה הצעירה אנג'וּ - בבית, אחרי תפילת הבוקר, כשלפניהן פחות משש־עשרה שעות עד תפילת חצות, ובלי הבידור. לא מתקבל על הדעת, לא הוגן. הבידור הוא מסורת, הבטחה שטומנת בחוּבּה היקיצה, תשובה יפה ומרהיבה לעונשים הקדושים של הבוקר. בלי הבידור נשאר רק האיום הקדורני בדמות זמרי זמירות חג המולד הנודדים מבית לבית, עומדים כתרנגולים גאים בצעיפיהם האדומים, שרים מזמורי חג ואוספים תרומות לכנסייה במשך כל הלילה.
 
לפנות ערב מנפחות רוחות קלות את העצים המצופים באור שמש, והם מתרוממים ונאנחים ומסננים את האור שבין הענפים. עדיין יש די אור יום לביקור בחנות, אם יהיה אפשר לשכנע את מלווין. אמאצ'י מסרבת לצאת שוב, לאחר שכבר הסירה את סיכת חג המולד מכתפה, יונת נחושת שהיא משכנת בקופסה מרופדת בקטיפה, שם היא תישאר עד ערב חג המולד הבא. היא מסירה את הצעיף הרקום הנח על כתפה ומסתובבת בבית בצָ'טָה ובמוּנדוּ הלבנים שכל הנשים הנוצריות המקומיות נהגו ללבוש פעם, ומעטות כל כך עדיין מעמלנות את חולצתן ויוצרות את הקפלים המיוחדים במעטפת כדי ללבוש אותה למרות שפע הסארים בשלל דוגמאות שמקיפים אותן.
 
מצחה עדיין מתולם מכובד עבודת האל, והיא יושבת על כיסא מפלסטיק, עיניה עצומות, קרסוליה הנפוחים והמשוחים בקרם נחים על הספה מולה, שעה שלינו קוראת בקול מהעיתון.
 
אמאצ'י נהנית מידיעת המתרחש בפוליטיקה של המחוז, נוזפת בפוליטיקאים מושחתים כאילו הם עומדים לפניה, כשורה של ילדים מחמיצי פנים. אבל באחרונה מושכות את גערותיה התפתחויות בקנה מידה גדול, בייחוד תוכניות חדשות לסלילת כביש מהיר חדש, רשת של כבישים וגשרים, ברוחב של שלושה עד שישה נתיבים, שישַלחו את כלי הרכב לדהירה מהירה מקשמיר לבַּנגַלוֹר, וממערב למזרח, בשליש מפרק הזמן הרגיל. "בהוצאה כפולה מהקיימת," מזהירה אמאצ'י. כשהיא מתבוננת במפה, במעברים הכהים הפרושים על פני הארץ, היא דוחה את השם הבלתי־ניתן־להיגוי שניתן להם - "קְוַודרילַטֶרַל הזהב" - ומעניקה להם במקום זאת את השם "מעי הזהב".
 
שעה שזו עסוקה בהאשמות, רושמת לינו את דיוקן סבתה על שולי העיתון, ומדגישה בתשומת לב מיוחדת את פקעת שערה, ששומרת על שלמותה בלי עזרתה של אף סיכת ראש אחת. הרישומים הללו מעניינים את מלווין יותר מהחדשות עצמן, ועד כדי כך שהוא חותך בזהירות את החביבים עליו ביותר ושומר אותם. גרייסי, אשתו, נהגה לקנטר אותו שהוא יהפוך כל דבר, אפילו פקק של בקבוק, למזכרת.
 
הוא בטוח שאילו זכתה לראות את הרישומים הללו בחייה, היתה גם גרייסי שומרת אותם. הם נראים כאילו הם שייכים לידו של אדם מבוגר בהרבה, שמבין לא רק את האנטומיה של הפנים, אלא איך השרירים אוצרים בחובם רגשות, איך העיניים מחזיקות בתוכן חיים. הוא שומר את הציורים בקופסת סיגרים דהויה שנושאת על המכסה את פניו המשופמות של איש לבן.
 
בעת שלינו מציירת את אמאצ'י, הולכת אנג'ו אחרי אביה מחדר השינה לסלון, ואפילו מסתובבת מחוץ לבית השימוש שבחצר, ובתוך כך מדקלמת באנגלית מתוך ספר ישעיה, כשהוא עסוק שם בענייניו. אנג'ו בת התשע היא אלופה נועזת בחידון הבקיאות בכתבי הקודש, מוחה הוא כספת משוריינת של הכתוב בהם, והיא דולה ממנה כדי להעניק לדבריה תוקף, גם כשהיא עומדת מול קהל נאנח. שלא כמו לינו, אנג'ו לא תשלים עם תבוסה: לפחות חמש פעמים ביום היא מושכת בקצה חוטמה, מתוך אמונה שמאמציה יזכו אותה איכשהו באף ישר יותר. בעקשנות דומה היא נכנסת אחרי אביה לסלון, מתרגמת ומפרשת את הטקסט כפסוקים של גבורה וביטחון אלוהי, ומסכמת את טיעוניה בתזכורת שהוא לא קנה לה כלל מתנת יום הולדת.
 
כשההיגיון מאכזב, משתנה גם הטיעון. היא מייבבת, מושכת בשולי חולצת הטריקו שלה ("אֶדי, תפסיקי למתוח אותה!" מזהירה אמאצ'י) ומאיימת לברוח, וזה איום צפוי, כי היא תמיד בורחת ולינו תמיד נשלחת להחזיר אותה. התעלומה היחידה היא בביתו של מי מהשכנים עשויה אנג'ו לבחור לעצמה מקלט. בדרך כלל מוצאת אותה לינו יושבת עגמומית למראה על המדרגה הקדמית של מישהו, ויוצרת דוגמאות בחול באצבעות רגליה עד שהיא מבחינה בלינו בחצר. אנג'ו תמיד הולכת איתה בשקט, מתרככת בהדרגה תחת משקל ידה של אחותה על כתפה. לפעמים, אחרי שתיקה, אנג'ו שואלת, "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?"
 
מלווין נשכב על הספה ומניח את זרועו על עיניו, שעה שאמאצ'י מטיפה, שעה שלינו מציירת, שעה שאנג'ו ממשיכה לעופף סביבו עם איומי הבריחה שלה, עד שהוא אומר לבסוף, "מספיק." מלווין מתיישב ומשפשף את עיניו באגרופיו, ממלמל שמוטב לאכזב את אלוהים מלאכזב בנות. "אלוהים לפחות סולח."
 
לינו מתלווה אל אביה לפנסי־שופ. היא יושבת בתנוחה צדית על אחורי אופניו ומקפידה להרחיק את עקביה מהחישורים. הם מפלחים ריחות מעורבים של גללים, אדמה, מים מתוקים וקוטלי מזיקים. הם מיטלטלים בדרכם לאורך שדות אורז המשקפים ברגעים של דומייה את כחול השמים בבהירות כזאת, שהעשב כאילו צומח משמים נוזליים. בקצה המים שחה שורת דקלים, וכל אחד מהם מתאהב בדיוקנו, שעה שקוּרים של אור מנצנצים מתחת לעלים.
 
כל אימת שאוטובוס מופיע באופק, נעצר מלווין בצד הדרך ומחכה שהוא יגנח לו הלאה על פניו וישאיר בעקבותיו יריקות של אדי דיזל, לפני שהוא שוב מוריד בתנופה את כף רגלו על הדוושה. היא אינה רואה את הדרך בגלל כתפיו, שהן כהות ומתוחות, וכמותן גם זרועותיו, עד לאחיזה המערערת שלווה של אצבעותיו בכידון של האופניים.
 
לינו תוהה איזו מין תחושת בטן התעוררה במלווין ביום שאמה מתה. אולי הוא ראה בחלומותיו את פניה כפי שנראו בלוויה, עם עור מנומר כל כך מצבע, עד שהיא נראתה כהעתק חרסינה של האדם שהיתה. כאן היה מצחה חף מקמטים, כל קמט נמחק כמו עבר שטוהר עד תום. כאן היה חיוכה הזעיר כאילו משועשע מדבר סוד. אחרי הלוויה נארזו כל האלבומים בארגזים, אבל תמונה יחידה של גרייסי נותרה בהישג יד: התצלום של הזוג ביום כלולותיו, דיוקן כפול בשחור־לבן שכל זוג נהג להזמין לעצמו בימים ההם, תחוב בכיס אחורי של ספר כתבי הקודש של אמאצ'י. גרייסי נראית יפה איכשהו, אבל יופיה חד ופשוט. היא נמוכה בהרבה ממלווין, ואין בה שום שמחה. הבעל ואשתו עומדים זה ליד זה, כתפיהם נוגעות והם מביטים חמורי סבר אל המצלמה, כאילו זומנו להתייצב לקרב.
 
הבידור מגיע בשקית נייר, ארוז ומהודק בסיכות מַכלב. לינו ואנג'ו מעבירות את הערב בשמירה צייתנית על השקית מפני נגיעות לא רצויות, אם כי איש אינו רוצה לגעת בה יותר מהן. בתוך שהן מרוכזות בשקית, הן תוחבות לפיותיהן קרעי צַ'פּאטי. הן מתווכחות מי תחזיק את השקית ואיך. אנג'ו מנסה ללמד את לינו על פסוק בכתבי הקודש שקוראים אותו רק לעתים נדירות, ושנאמר בו כי לעולם יש לוותר לאחיות צעירות. אנג'ו היא מסננת קטנה ומוזרה של ידע כללי, לעולם מטפטפת תשובות לשאלות שאיש לא שאל. לדבר הזה לינו יודעת לא להאמין, כשם שהיא לא האמינה בפעם שעברה, עם חטיף השוקולד שלה.
 
אחרי האוכל לא נותר לבנות אלא להמתין על המדרגה הקדמית ולהצליף ביתושים, כשהבידור מונח במרחק שווה ביניהן. ביתן הוא בית קטן עשוי לבנים וטיח, עם גג סכך וטיט, דחוק בצניעות בין עצי הקוקוס הנטויים, המקסימים ביום ועם זאת דקים וארוכי זרוע ומאיימים למראה בלילה. שני גזעי עצים צנומים וגבוהים נטויים לרוחב הנחל שלפני הבית, ויוצרים שביל הליכה רעוע שהבנות רצות עליו, בוחנות את שיווי משקלן ואומץ לבן, והן קלות כציפורים על ענף.
 
בעת שהלילה מתרכך בערפל, מתכנסת המשפחה על המדרגות הקדמיות. אמאצ'י גוררת אחריה כיסא פלסטיק ובתוך כך מפטירה שבהצגה הזאת היא כבר היתה, אך מה לזה וללידתו של ישו אין לה מושג. בפעם הראשונה בהיסטוריה מרשה מלווין ללינו לעזור לו, ואילו לאנג'ו הוא אומר לשבת על המדרגות. במחאה אילמת מתיישבת אנג'ו בתנוחה שהולמת גיל גבוה מתשע שנותיה: רגליה משוכלות, ראשה נטוי ואצבעותיה משולבות על ברכיה, כמו אישה בשבועון.
 
מתוך שקית הנייר מוציא מלווין חבילה, ועל המדבקה שעליה כתובות שתי מילים באותיות דפוס אדומות: קשת רעם. ומהחבילה, המשמיעה רשרושי פלסטיק, הוא מוציא צרור של זיקוקי דינור. לינו מבעירה אותם ביראת כבוד, כאילו הדליקה נרות בכנסייה. כל השאר סביבה מתמוסס לצל, ונשאר רק כוכב אחד שנפל בידיה, וחומו הלוהט, קצר ימים ככל שיהיה, שייך לה בלבד. אפילו אמאצ'י מקבלת זיקוק ומיד נשבית בקסמו. היא מתחילה לסובב אותו לצורות של הסִפרה שמונה, מתבוננת במתז הפראי של אור כתום, ומזעיפה מעט את פניה כשהוא גווע לגחלת זוהרת.
 
ואז, איזו אש! נס אווירי אחד בא בעקבות קודמו. ישנו גם הוולקנו - חרוט קטן שמתיז ניצוצות קודם שהוא מתבקע לגייזר גדול של להבה נוזלית, עולה ועולה, ונישא על רעש גועש נהדר. וישנו ה"עכבר", שמלווין מבעיר אותו מצווארו של בקבוק משקה חריף, והוא משמיע רחש קל לפני שהכדור הלבן־ורוד נורה אל תוך העצים ומסתחרר מעל הענפים. ולבסוף המחרוזת, שרשרת של גושי חומר נפץ זעירים, שמלווין קושר לענף נמוך של עץ הלחם. כשהוא מצית את הפתיל, כולם אוטמים את אוזניהם מפני הקול, פיצוץ עז של יריית רובה מחרידה המתפצפצת עד לענף שמעליה.
 
עשן משיי מתגלגל על הקרקע, ואמאצ'י ממלמלת בחמיצות שזיקוקי דינור אינם דבר גרוע כל כך. "אבל אם זה היה תלוי בי, תמיד הייתי מעדיפה לקנות מערכת של ספלים במקום הפעלולים הקלילים האלה." בגילוי נדיר של חיבה לתרבות המערב היא מציינת דוגמאות מארצות אחרות, שם האב נותן מתנות לכל בני המשפחה לכבוד חג המולד. אפילו לאמו.
 
מלווין מציין שאחותו, ג'ילוּ, היא אמריקאית. "מתי בפעם האחרונה היא נתנה לנו משהו?"
 
"אה, ג'ילו היתה אמריקאית! עכשיו היא בקנדה. ולמה אתה מתכוון ב'משהו'?" אמאצ'י פוצחת ברשימת פריטים: "סבון, גרביים, סדין נמתח, תרכיז מיץ 'טאנג'..."
 
"הגרביים ההם היו משומשים. והסדין נמתח רק עד חצי המיטה."
 
בעת שאמאצ'י ומלווין מתווכחים על נדיבותה של ג'ילו, מתחילה לינו להתיר מהענף את מה שנותר מהמחרוזת. חוליות אחדות נשארות על הפתיל השרוף.
 
אנג'ו קוראת לעברה, "היי, לינו, כבר הבערנו את זה." לינו בוחנת את שיירי המחרוזת ואחר כך נושאת את מבטה אל אנג'ו, וממנה אל אביה. היא מרותקת לפתע למבע הפחד שהיא רואה בפניו של האיש המבוגר.
 
"תזרקי את זה..." אומר מלווין או מתחיל לומר, היא אינה יודעת.
 
מפני שמנקודה זו הכול מתרחש בחינניות אטית ובטווח זמן של שניות. לינו אינה מרגישה דבר ורואה הכול, בבהירות מוזרה. הגושים מתפוצצים בכפות ידיה, אש פורחת ומשתלהבת מעל שעון היד שהיא עונדת כשהוא מופנה כלפי פנים המִפרק, כדי שתוכל לברר את השעה בהיחבא כשהיא בבית הספר.
 
פני השעון השטופות באור הן עכשיו מטבע זהב מהבהב, ומעליהן מוחזקת ידה בשביו של כוכב, קפליהם המתנועעים של להבה וחום מתחלפים בפעם ההיא שאמהּ נחתכה באצבע כשניקתה דג מקשקשיו, וכמה מדהים זה היה, הפשטות הארגמנית של מה שניגר ממנה, עלי כותרת רטובים על קצה הכיור.
 
ואחר כך נוכחת לינו שמה שהיא חשבה לצעקת הרוח הוא קול שרק נערה יכולה להשמיע, נערה נשרפת.