פרולוג
אזעקה נשמעה ופוֹרֶסט מָאלוֹן נדרך.
"עומק?" הוא קרא בקול.
"שש מאות רגל."
"מה יש למטה?"
"עוד אלפיים רגל של מים קרים."
מבטו סקר את פעולתם של המחוונים, מכשירי המדידה ומדי החום. ההגאי ישב מימינו בתא הפיקוד הזעיר. הגאי הצלילה נדחק משמאל. שניהם אחזו במוטות ההיגוי. נורות הכוח הבהבו. "האט לשני קשר."
הצוללת הזדעזעה במים.
האזעקה נפסקה. התא הוחשך.
"המפקד, דיווּח מחדר הכּוּר. קצר בנתיך של אחד ממוטות הבקרה."
הוא ידע מה קרה. מנגנון האבטחה שמובנה בדבר הגחמני הזה הוריד אוטומטית את שאר מוטות הבקרה והכור נתקע. פעולתו הופסקה. נותרה רק אפשרות פעולה אחת. "תעברו למצברים."
אורות חירום עמומים נדלקו. קצין המכונות שלו, פלאנדֶרס, מקצוען שקול ויעיל שעליו הוא למד לסמוך, נכנס לתא. מאלון אמר, "דבר איתי, טום."
"אני לא יודע עד כמה זה חמור או כמה זמן יידרש כדי לתקן את זה. אבל אנחנו צריכים להפחית את העומס החשמלי."
כבר קרה להם בעבר שהם איבדו כוח. זה קרה כמה פעמים, למעשה. הוא ידע שאם הם יהיו זהירים, המצברים יוכלו לספק כוח חלופי ליומיים. הצוות שלו התאמן בחריצות לקראת מצבים כאלה בדיוק. אבל לפי הספר, כשכור נתקע, יש לחדש את פעולתו בתוך שעה. מעבר לזמן הזה יהיה עליהם לקחת את הצוללת אל הנמל הקרוב.
וזה נמצא במרחק של אלפיים ארבע מאות קילומטר מהם.
"תנתקו כל דבר שאנחנו לא צריכים."
"המפקד, יהיה קשה לייצב אותה," אמר ההגאי.
הוא הכיר את חוק ארכימדס. עצם שמשקלו שווה לזה של מים בנפח זהה אינו שוקע ואינו עולה. הוא נשאר במצב של ציפת־ ביניים. כל הצוללות פועלות על פי העיקרון הזה ומוחזקות מתחת לפני המים בכוחם של המנועים שמניעים אותן קדימה. בלי כוח אין מנועים, אין משטחי איזון, אין תנופה. עלייה אל מעל לפני המים היתה מאפשרת להתמודד בקלות עם כל הבעיות, אבל זה לא היה האוקיינוס הפתוח. הם היו מתחת לתקרה של קרח.
"המפקד, מחדר המכונות מדווחים על דליפה קלה במערכת ההידראולית."
"דליפה קלה?" הוא שאל, "עכשיו?"
"הבחינו בה קודם, אבל עכשיו, כשאיבדנו את הכוח, הם מבקשים רשות לסגור שסתום ולעצור את הדליפה, כדי שאפשר יהיה להחליף צינור."
זה נשמע הגיוני. "תעשו את זה. ואני מקווה שבזה נגמרו החדשות הרעות." הוא פנה אל מפעיל הסונאר. "יש משהו לפנינו?"
צוללנים לומדים את כל סודות הצלילה מאלה שהפליגו לפניהם. ואלה שהתמודדו ראשונים עם ים קפוא העבירו לממשיכיהם שני לקחים. לעולם אל תפגע במשהו קפוא אם אתה לא מוכרח, ואם אפשר, כוון את החרטום אל הקרח, דחף בעדינות והתפלל.
"נקי מלפנים," דווח מהסונאר.
"מתחילים להיסחף," אמר ההגאי.
"תקן, אבל תקמץ בכוח."
חרטום הצוללת הוטה למטה פתאום.
"מה לכל הרוחות..." הוא מלמל.
"משטחי הירכתיים הוטו לצלילה מלאה," צעק מפעיל הציפה, קם על רגליו ומשך אליו את מוט ההיגוי. "אני לא מצליח לגרום להם להגיב."
"בלאונט," שאג מאלון, "תעזור לו."
האיש נטש את עמדת הסונאר וזינק לעזור. הנטייה מטה גברה.
מאלון לפת את שולחן הפיקוד בזמן שכל מה שלא חובר למקומו נפל קדימה במפולת פראית.
"משטחי חירום!" קרא.
הצלילה נעשתה חדה יותר.
"יותר מארבעים וחמש מעלות," דיווח ההגאי. "עדיין בצלילה מלאה. משטחי חירום לא פועלים."
מאלון אחז חזק יותר בשולחן ונאבק לשמור על שיווי משקלו. "תשע מאות רגל וממשיכים לצלול."
מד העומק החליף ספרות במהירות עד שהן נראו מטושטשות. הצוללת תוכננה להגיע לעומק של שלושת אלפים רגל אבל הקרקעית התקרבה מהר ולחץ המים מבחוץ עלה. אם הוא יעלה יותר מדי ומהר מדי, גוף הספינה יקרוס פנימה. אבל גם התנגשות בקרקעית הים בצלילה מואצת לא נראתה כעתיד ורוד.
נותרה להם רק אפשרות פעולה אחת.
"אחורה בכל כוח החירום. רוקנו את כל מכלי הזְבוֹרית."
הצוללת נרעדה כשמכונותיה צייתו לפקודתו. המדחפים הפכו כיוון, ואוויר דחוס הוזרם בכוח לתוך המכלים ודחק את המים החוצה. ההגאי נאחז בחוזקה. הגאי הצלילה התכונן לְמה שמאלון ידע שעומד לקרות.
האיזון חזר.
הצלילה הואטה.
החרטום נטה למעלה והתייצב.
"תשתלטו על הדליפה," פקד. "תשאירו אותנו מאוזנים. אני לא רוצה לעלות."
מפעיל האיזון עשה כדבריו.
"מה המרחק לקרקעית?"
בלאונט חזר לעמדתו. "מאתיים רגל."
מאלון העיף מבט אל מד העומק. אלפיים ארבע מאות רגל. גוף הצוללת גנח ממאמץ אבל החזיק מעמד. מבטו ננעל על מחווני הפתחים. נורות הבקרה הראו שכל השסתומים והמגופים סגורים. סוף־סוף חדשות טובות.
"תניח אותנו למטה."
יתרונה של הצוללת הזאת על פני כל האחרות היה היכולת לנוח על קרקעית האוקיינוס. זו היתה אחת מהתכונות המיוחדות הרבות שהובנו בתוכה, כמו מערכת הכוח והבקרה המעצבנת, שזה עתה קיבלו המחשה חיה של שיגיונותיה.
הצוללת התיישבה על הקרקעית.
כל הנוכחים בתא הפיקוד הביטו זה בזה. איש לא דיבר. איש לא היה צריך לדבר. מאלון ידע מה כולם חשבו. זה היה קרוב.
"מחדר המכונות מדווחים שכאשר השסתום נסגר לתיקונים, מערכות ההיגוי והצלילה כשלו. דבר כזה עוד לא קרה."
"יש להם משהו לספר לי שאני עוד לא יודע?"
"השסתום נפתח מחדש."
הוא חייך. זו היתה דרכו של קצין המכונות להגיד שאם הוא היה יודע יותר, הוא היה אומר לו. "בסדר. תגיד להם לתקן אותו. מה עם הכור?"
ללא ספק, הם הפיקו המון כוח מהמצברים במאבק נגד הצלילה הלא מתוכננת.
"עדיין מושבת," דיווח הקצין הראשון שלו.
השעה המוקצבת להתנעה הלכה ואזלה במהירות.
"המפקד," אמר בלאונט מעמדת הסונאר. "מגע מבחוץ. מוצק. עצמים רבים. נראה שנחתנו בשטח מסולע."
הוא החליט להסתכן בבזבוז כוח נוסף. "תדליקו אורות ומצלמות חיצוניות. אבל רק להצצה חטופה."
צגי הווידאו התעוררו לחיים והראו מים צלולים שבהם ריחפו בתפזורת יצורים ימיים נוצצים. סלעים שנחו בזוויות שונות על הקרקעית הקיפו את הצוללת.
"זה מוזר," אמר אחד האנשים.
גם הוא הבחין בכך. "אלה אינם סלעים. אלה אבני בנייה. אבני בנייה גדולות. תתמקד באחת."
בלאונט הפעיל את בקרת התמונה, והמצלמה התמקדה באחת האבנים.
"אוי, אלוהים," אמר הקצין הראשון.
על האבנים נראו סימנים. לא כתב, לפחות לא משהו שהוא זיהה.
הם היו מחוברים בסגנון מעוגל וזורם. נראה שהיו שם קבוצות של סימנים, כמו מילים, אבל לא כאלה שהוא ידע לקרוא.
"זה מופיע גם על האבנים האחרות," אמר בלאונט. מאלון בחן את הצגים האחרים.
הם היו מוקפים בחורבות שנראו כמו רוחות רפאים.
"תכבה את המצלמות," אמר. דאגתו העיקרית עכשיו היתה המצברים ולא תגליות מוזרות. "אנחנו בסדר כאן אם לא נזוז?" "אנחנו בשטח נקי," אמר בלאונט. "אנחנו בסדר."
אזעקה נשמעה. הוא איתר את המקור. לוחות החשמל.
"המפקד, צריכים אותך מקדימה," צעק הקצין הראשון.
הוא יצא מתא הפיקוד ומיהר אל הסולם שעלה אל הצריח. קצין המכונות כבר עמד מתחתיו.
האזעקה השתתקה.
הוא הרגיש חום ומבטו נצמד לרצפה. הוא התכופף ונגע קלות במתכת. חמה להחריד. לא טוב. מאה וחמישים מצברי כסף־אבץ נחו בפיר אלומיניום מתחת לרצפה. מניסיונו המר הוא כבר למד שעיצובם האמנותי הנאה לא העיד על איכות משובחת. הם התקלקלו כל הזמן.
עוזרו של קצין המכונות החל לפתוח בזה אחר זה את ארבעת הברגים שהצמידו את לוח הרצפה למקומו. כשהוא הוסר, נחשפה סערה רוחשת של עשן מבעבע. מאלון ידע מיד מה הבעיה. הצפה של נוזל האשלגן הידרוקסיד שבמצברים.
שוב.
לוח הרצפה הוחזר בחבטה למקומו. אבל זה ייתן להם רק דקות ספורות. בתוך זמן קצר תפיץ מערכת האוורור את האדים הרעילים ברחבי הצוללת, ומאחר שאין שום דרך לשאוב אותם החוצה, כולם ימותו.
הוא רץ בחזרה אל חדר הבקרה.
הוא לא רצה למות, אבל האפשרויות שלהם הלכו והתמעטו במהירות. עשרים ושש שנה הוא שירת בצוללות, דיזל וגרעיניות. רק אחד מכל חמישה מגויסים הצליח להתקבל לבית הספר לצוללות של חיל הים, שבו בדיקות גופניות, ראיונות פסיכולוגיים ובדיקות זמני תגובה בחנו את מיטב יכולותיהם. רב החובל הראשון שלו הצמיד לחזהו את אות דולפין הכסף, ומאז הוענקו לו עוד כמה וכמה מאלה.
כך שהוא ידע מה כתוב על לוח התוצאות.
זה סוף המשחק.
באורח מוזר, רק מחשבה אחת מילאה את מוחו כשהוא נכנס לתא הפיקוד והתכונן להתנהג כאילו יש להם סיכוי כלשהו. הבן שלו. ילד בן עשר שמעתה יהיה עליו לגדול בלי אבא.
אני אוהב אותך, קוֹטוֹן.
