מיל ריבר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מיל ריבר
הוספה למועדפים

מיל ריבר

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דרסי צ'אן נולדה במדינת וויסקונסין וגדלה בעיירות קטנות בוויסקונסין, בקולורדו ובאינדיאנה. בזכות הורים אוהבים ותומכים, שהיו שניהם מורים ומחנכים, היא למדה קרוא וכתוב בגיל צעיר מאוד. יש לה שתי אחיות צעירות ממנה, הקרובות אליה מאוד. היא מתגוררת מצפון לעיר ניו יורק עם בעלה ועם בנה.
 
המתבודדת בראש הגבעה הוא רומן הביכורים של דרסי צ'אן, שההמלצות עליו עברו מפה לאוזן. מהספר הדיגיטלי נמכרו כמעט 700,000 עותקים, והוא כיכב ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס ושל יו.אס.איי טודיי במשך 30 שבועות וחימם את לבם של קוראים ברחבי ארצות הברית. ספרה השני של צ'אן, מיל ריבר: הגאולה, מתרחש גם הוא בעיירה הבדיונית מיל ריבר, ורמונט.

נושאים

תקציר

רב המכר של "הניו-יורק טיימס" מזכיר לנו שחברות, משפחה ואהבה יכולות להגיע מהמקומות הכי בלתי צפויים.
 
כלפי חוץ, מיל ריבר שבמדינת ורמונט נראית כמו כל עיירה מנומנמת, שבה כולם מכירים את כולם ואנשים אף פעם לא נועלים את דלתות בתיהם. יש תושבים חדשים שזה מוצא חן בעיניהם, כמו השוטר קייל הנסן ובתו רואן, שמתחילים מחדש את חייהם אחרי אובדן גדול, או קלודיה סיימון, מורה שנחושה להמציא את עצמה מחדש לאחר שהשילה עשרות קילוגרמים ממשקלה. אך בבדיקה מקרוב, יש במיל ריבר אנשים שיש להם סודות, כמו אחות רחמנייה חמדנית, שוטר מציצן וכומר גנב. ובעיקר, גיבורת הספר, מרי מקאליסטר, שבמשך ששים שנה מתבודדת באחוזת השיש שלה בראש גבעה המשקיפה על העיירה. רוב תושבי העיירה מעולם לא ראו את האישה המוזרה הזאת. רק הכומר, האב או'בראיין, מכיר את הסודות האפלים שבגללם פרשה מרי מחברת אדם. ומרגע שסודות אלה נחשפים, הקהילה הקטנה כבר לא תשוב להיות כפי שהייתה.

פרק ראשון

חלק א

"נוכל לסלוח על נקלה לילד הפוחד מפני החשכה. הטרגדיה האמיתית של החיים מתרחשת כאשר גברים פוחדים מפני האור" (מיוחס לאפלטון)
 

פרק 1

מרי מקאליסטר הביטה מבעד לחלון הפנורמי בחדר השינה שלה וידעה: הלילה יהיה לֵילהּ האחרון.
בחוץ נמהלה חשכת פברואר באורות העיירה מיל ריבר. פתיתי שלג כבדים ניתכו על חלון חדרה. רק נהר מיל עצמו, שעל שמו נקראה העיירה הקטנה הזאת במדינת ורמונט, חמק ממעטה השלג. מרכזו, שלא קפא, זרם, שחור ומתפתל, בפאתי העיירה הנמה את שנתה.
בידה השמאלית ליטפה מרי חתול סיאמי גדול שהתכרבל לצדה על המיטה המתכווננת. בימינה סידרה קווצות שער לבן דקיק מאחורי אוזנה. עיניה של מרי, האחת כחולה וצלולה, האחרת אפורה ועכורה, רותקו אל הסערה שבחוץ.
היא תהתה מה יחשבו עליה כשיגלו מה עשתה.
חדר השינה היה חשוך, אך האורות הבודדים מהעיירה האירו כלפי מעלה, ודי היה בהם כדי לתמוך בהשתקפות הקלושה של פניה הקשישות בשמשת החלון. בעינה הטובה האחת בהתה מרי בבבואתה החיוורת והכחושה. החשכה לבשה את פניו של המוות.
היא היטלטלה בין שינה לבין ערות, מתעוררת מדי כמה דקות בשל כאבי תופת בבטנה. לבסוף, ביד רועדת, שלחה את ידה לעבר בקבוק התרופות וכוס המים שלצד מיטתה. הלילה היה יפהפה, והדממה הרגיעה אותה.
מרי שפכה את הגלולות לכף ידה ובלעה את כולן, חופן אחר חופן, נעזרת במים. היא תעזוב את העולם הזה בתוך מטח פתיתי שלג, בבדידות שלווה. היא תעשה זאת בטרם יתעצם הכאב עוד יותר, בטרם יאזלו כוחות הנפש שלה, עד שלא תוכל לעזוב בתנאים שתבחר.
היא חשבה על מייקל. הכומר כבר הלך משם, כפי שהבטיח, אך היא תהתה אם הוא עדיין ער. הוא ימצא אותה מחר. היא ידעה שיהיה לו קשה, אך הוא היה ערוך לבלתי נמנע. שניהם היו ערוכים לכך.
ועם זאת, היא חששה מפני מה שיביא עמו המוות.
האם תראה שוב את בעלה? בחדרה המואר עמומות, התמקד מבטה של מרי בקווי המתאר של פסלון שניצב על המכתבה שלה: סוסה מגולפת באלגנטיות משיש שחור. היא חשבה על פטריק, על הפעם הראשונה שראתה אותו כשבא לחווה של אביה, על הזוועות שהתרחשו לאחר מכן.
מרי נרעדה ואילצה את עצמה להתמקד תחת זאת בזכרונות מאביה. היא זכרה אותו עומד במכלאה העגולה, כובעו מוזח אחורה, מאלף את הסייחים. צחוקו, הבוקע עמוק מהבטן, עדיין רעם באוזניה.
אפילו עכשיו, אחרי יותר מששים שנות אלמנות, עדיין פחדה מפני פטריק, אך השתוקקה לראות שוב את אביה. אולי עוד מעט זה יקרה.
מרי נגעה בראשו הצמרירי של שאם ששכב לצדה, והחתול יילל ובטש בכפותיו מתוך שינה. מייקל הבטיח למצוא עבורו בית טוב. לא היה לה ספק שיעשה זאת, והמחשבה על כך הסבה לה נחמה. דמעות זלגו על לחייה כשלחשה דברי פרידה אוהבים לבן לווייתה הנאמן, בעל ארבע הרגליים. היא איחלה לו חרישית חיים מאושרים, כמה שנותרו לו, וחיכתה לשינה הסופית, הכבדה, שתאפוף אותה.
 
 •
 
 
בפינות שונות של העיירה מיל ריבר, קומץ אנשים אחרים היה ער אף הוא. השוטרים קייל הנסן ולירוי אנדרווד פטרלו כבר יותר משעה. ג'יפ הצ'ירוקי הישן של המשטרה פילס דרך בשלג הבתולי כשעשו דרכם לאורך הדרכים הכפריות המקיפות את העיירה. הם חיפשו נהגים שנתקעו בשלג, אך הדרכים היו נטושות. לרוב האנשים היה מספיק שכל להישאר בבית בזמן הסערה. למרות השלג, הלילה הזה, כמו רוב הלילות במיל ריבר, היה נטול אירועים מיוחדים.
לירוי היה משועמם. הוא התנועע במושב שליד הנהג, מצמצם את עיניו ומביט מבעד לחלון. היה לו שער בהיר וחלק, קצת ארוך מדי בשביל גבר לובש מדים, לדעתו של קייל. ההבעה הקבועה שלו הייתה של בלבול פעור פה, וכתפיו היו מעוגלות קדימה יותר מאצל רוב האנשים. לעזאזל, חשב קייל, אם יתרע מזלו של מישהו לראות את לירוי בוהה מחלון הג'יפ, הוא בקלות יוכל לטעות ולחשוב שמדובר באורנגאוטן.
לירוי פנה מהחלון והרים קופסה כמעט ריקה של דונאטס מצופים שוקולד.
"אכפת לך אם אני אוכל את האחרון?"
"לא," ענה קייל, "אתה יודע שהם כבר ישנים, נכון?"
לירוי התעלם מהעובדה הזאת. "אתה חושב שכדאי לנו לעשות עוד סיבוב בעיירה?" שאל בפה מלא.
קייל לכסן מבט לעבר לירוי ומשך בכתפיו.
לירוי תחב לפיו את שארית הדונאט ונאבק לפתוח את התרמוס. כשהתחילו לחזור העירה במורד הגבעה, לירוי ניסה למזוג את שארית הקפה לכוס התרמוס, אך רוב הקפה שכשך וניתז על ברכיו.
"שיט, תרגיע קצת עם הקפיצות, אוקיי?" התלונן.
קייל גלגל עיניים. לירוי פיצה בתיאבון בריא על מה שחסר לו בשכל ובחמלה.
המסלול שבו נסעו הוביל אותם אל הכניסה לשביל הגישה שהתעקל לעבר בית מקאליסטר. מבעד לשלג הצליח קייל להבחין בקושי בזוהר הקלוש של בית המידות העשוי שיש לבן בראש הגבעה.
"ראית אותה פעם?" שאל לירוי, שעקב אחרי מבטו של קייל.
"את מי?"
"את האלמנה מקאליסטר," ענה לירוי בלחש, כאילו הוא מדבר על מפלצת.
"לא," השיב קייל.
"אני כן," אמר לירוי. "פעם אחת. ליד המאפייה, כשהייתי בתיכון. היא הייתה כולה מקומטת וכפופה, עם רטייה על עין אחת, כמו של שודד ים."
קייל הביט קדימה, מנסה להתמקד בנהיגה בתנאי סערה.
"שמעתי שיש בעיירה אנשים שמשוכנעים שהיא מכשפה או משהו כזה," אמר לירוי. "זה מפחיד, לחשוב עליה שם למעלה, מסתכלת על כולם." הוא הבזיק חיוך מתגרה לעבר קייל. "אולי מישהו צריך להכריח אותה ללכת על הקורה1."
קייל חשק את לסתו והתאפק לא לענות. הוא ידע שלירוי מנסה לעצבן אותו, ולא הייתה לו כוונה לתת לעמיתו את הסיפוק הזה. קל היה לו יותר לסבול את הגסות של לירוי, כשחשב על התלאות שעברו על השוטר הזוטר בילדותו. לדברי מפקח המשטרה, שהכיר כמעט את כל תושבי העיירה, לירוי היה פרי זיווג של אב נעלם ואם אלכוהוליסטית. יש לו אחות בכורה, המתגוררת בראטלנד. האחות הזאת היא כנראה יוצאת דופן במשפחת אנדרווד: היא סיימה את לימודיה במכללה והשיגה עבודה כרואת חשבון בעירייה.
לירוי, לעומת זאת,כמעט נשר מהתיכון, אך בדרך נס הצליח לקבל תעודת גמר ולהיגרר איכשהו עד הסוף באקדמיה לשוטרים. האגו שלו ענקי, בגודל של טקסס, וקייל טרם ראה אותו מגלה נדיבות כלשהי כלפי מאן דהוא. למה קיבלו את לירוי למשטרה, זאת קייל לא הצליח להבין. אולי בעיירה נזקקו נואשות לעוד שוטר, אבל לפי אמות המידה של קייל, לירוי לא קורץ מהחומר ממנו עשויים שוטרים טובים.
הג'יפ הישן חרץ תלמים בשלג כשנהגו חזרה לעבר מיל ריבר. בתים קטנים וישנים יותר ומקבץ של קרוואנים אפיינו את הרחוב בקצה הזה של העיירה. רוב הבתים היו חשוכים, אך קרוואן אחד היה מואר היטב. לעומת רוב הקרוואנים האחרים, הוא היה חדש ונוצץ. חצרו הקדמית הייתה זרועה קישוטי קרמיקה שבצבצו מתוך השלג: צמד צבאים, כמה ארנבים, קומץ גמדי גינה ואמבט ציפורים גדול.
"דייזי המשוגעת כנראה עדיין ערה," אמר לירוי, "אולי היא רוקחת שיקוי חדש."
בדיוק באותו רגע נפתחה דלת הקרוואן, ואישה גוצית קיפצה החוצה לעבר החצר. קייל האט את הג'יפ. דייזי הסתובבה סביב עצמה, פניה לשמיים, חורצת לשון.
לירוי שאג מצחוק. "תראה את הפרה השמנה הזאת!" הוא צעק, מתעלם מהבעת התוכחה של קייל. "אם היא תמשיך ככה, היא תמעד על אחד הארנבים האלה ותנשוך לעצמה את הלשון!"
"סתום את הפה, לירוי," אמר קייל, אם כי המחשבה הזאת עצמה חלפה גם במוחו. הוא פתח את החלון בצד שלו.
"מיס דיליין, את יודעת שכבר מאוחר, כמעט אחת בלילה, ואסור לך להיות בחוץ בסערה כזאת," קרא לעברה.
סמוקה וקצרת נשימה, דייזי הפסיקה להסתחרר ובהתה בהם. כתם לידה ארגמני כהה התפתל מלסתה על לחיה ותלתליה האפורים נשמטו על עיניה. היא התנודדה, מסוחררת, וסילקה את השער מעל פניה. "אתה חייב לנסות את השלג, אדוני השוטר! כל הערב עבדתי על כישוף מיוחד, וזה ממש טעים!" צעקה. "זה יהיה ממש מושלם גם בשיקויים שלי, אבל אני נורא ממהרת. אני רוקחת הלילה אחד חדש!" היא חייכה, אספה חופן שלג, השליכה אותו באוויר, נופפה לעבר השוטרים הנסן ואנדרווד ונכנסה לביתה.
קייל ישב בדממה, מניד בראשו, אבל לירוי שאג בצחוק רם עוד יותר. כשהבחין במבטיו הזועפים של קייל, הוא ניסה, ללא הצלחה, להתעשת.
"נו באמת, קייל, אתה יודע שהיא פסיכית על כל הראש. למה לא ליהנות מההצגה?"
"היא לא יכולה לעשות כלום נגד זה, לירוי, ולך אין מספיק שכל לסתום את הפה כשצריך," נזף בו קייל. הוא צפה בדלת הקרוואן, מוודא שדייזי נשארת בפנים.
"אויש, איזה רגיש אתה," ענה לירוי. "שיט," אמר, מתחיל שוב לצחוק, "רק בשביל ההצגה הזאת היה שווה שהיא תינצל מהשרפה. כששמעתי שהקרוואן שלה עולה באש, חשבתי שסופסוף נפטרנו מהמשוגעת הזקנה."
קייל לא אמר על כך כלום, כי לא היה טעם להגיב. הוא היה מבוגר מלירוי בשמונה שנים, אבל בהתחשב בבגרות הנפשית של לירוי, הוא באותה מידה יכול היה להיות מבוגר ממנו בשמונים שנה. בתקופת שירותו במשטרת בוסטון, נתקל בלא מעט שוטרים צעירים כמו לירוי. כולם היו שחצנים וטיפשים, והם נמשכו לתפקיד כי אהבו את הסמכות שהעניקו להם המדים והאקדח. רוב הבחורים האלה גמרו מתים או מאחורי סורגים, קורבנות לכוונות המרושעות של עצמם.
תחנת המשטרה של מיל ריבר מנתה ארבעה שוטרים: הוא, לירוי, רון וייקובסקי וג'ו פיצג'רלד, המפקד. אך בעיירה שבה לא קורה דבר, שלושה שוטרים הגונים הם די והותר. בהיעדר הזדמנויות לסכן את הקריירה שלו, מקום העבודה של לירוי היה בהחלט מוגן.
הם המשיכו לנסוע ברחוב הראשי דרך אזור העסקים המיושן ואז על פני בניין העירייה הלבן, ומשם, בעיקול הדרך, חלפו על פני כנסיית סנט ג'ון הקתולית. חלון אחד בבית הכומר היה מואר.
"הכומר ער," אמר לירוי. זה בהחלט לא היה יוצא דופן. האור אצל האב או'בראיין דלק לעתים קרובות גם באמצע הלילה.
במרחק שני בתים משם היה עוד חלון מואר.
"גם המורה ערה," אמר לירוי בנימה שונה. "אולי אנחנו צריכים לעצור ולקרוא לה סיפור לפני השינה." הוא הרים גבה ולקלק באטיות את שפתו העליונה.
הוא התייחס בדבריו לקלודיה סיימון, המורה החדשה בכיתה ד' בבית הספר היסודי של מיל ריבר.
"אתה יודע לקרוא? זה חדש לי," אמר קייל.
לירוי הזעיף את פניו אך לא אמר דבר עד שקייל עצר ליד תחנת המשטרה. כשיצאו, הביט לירוי אחורה, לכיוון הרחוב הראשי.
"לעזאזל," אמר, "בשלג הזה, אפילו הקרוואנים המחורבנים האלה נראים טוב."
שוב, קייל לא אמר כלום. הוא רצה רק מקלחת חמה ומיטה חמימה. זה היה לילה ארוך.
 
 •
 
 
למעשה, קלודיה סיימון אכן קראה סיפורים לפני השינה, או משהו מעין זה. כל אחד מתלמידיה כתב חיבור קצר שכותרתו "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול." מבין עשרים ושלושה תלמידי כיתה ד', אחד עשר רצו להיות נשיא ארצות הברית, והיא ייחסה זאת לעובדה שהכיתה צפתה בטלוויזיה בטקס ההשבעה לנשיאות כמה שבועות קודם לכן. ששה רצו להיות כוכבי קולנוע או זמרים. ארבעה רצו להיות רופאים או אחיות. שוטר אחד. כבאי אחד. יועצת אחת.
רואן הנסן, בתו של השוטר קייל הנסן, היא זו שרצתה להיות יועצת. קלודיה שמעה מפי המנהלת שהוא אלמן. הילדה הקטנה שלו כתבה שהיא רוצה להיות יועצת, כפי שהייתה אמה, כי היא אוהבת "להקשיב לאנשים ולעזור לפתור את הבעיות שלהם." כל־כך פשוט. מפי ילדה בכיתה ד'. אבל, חשבה קלודיה, רואן היא ילדה יוצאת דופן. היא יכולה הייתה להצהיר שהיא רוצה להיות כמעט כל דבר אחר, וזה לא היה מפתיע איש.
קלודיה נעמדה והתמתחה. השעה הייתה אחרי אחת בלילה, אבל זה היה ליל שישי. לא, בעצם כבר שבת בבוקר, וגם אם איבדה את תחושת הזמן כשבדקה את החיבורים, היא יכולה לישון עד מאוחר מחר. לבושה בטרנינג ובגרביים, דשדשה במסדרון אל חדר האמבטיה כדי לצחצח שיניים. היא בחנה את השתקפותה במראה הגדולה שמאחורי דלת חדר האמבטיה. רק לפני כמה חודשים, היא לא הייתה נכנסת למראה הזאת.
לפני שנה וחצי החליטה קלודיה, שהייתה רווקה, שמנה מאוד וקרובה לגיל שלושים, לקחת את עצמה בידיים. היא כבר קיבלה את ההחלטה הזאת פעמים רבות בעבר. היא סבלה ממשקל עודף כל חייה, או לפחות ככל שזכרה את עצמה. מעולם לא היו לה חבר, בן זוג למסיבת הסיום, או אפילו גבר כלשהו שהתעניין בה מבחינה רומנטית.
אחרי כל־כך הרבה זמן, רוב האנשים כבר היו משלימים עם חיים של עוגת גבינה ליחיד.
אבל קלודיה השליכה ממנה את עוגות הגבינה, את הצ'יפס, את הגלידות ואת הפיצות. היא קנתה מכשיר ריצה וזוג נעלי ריבוק. ואז, במשך שנה וחצי לאחר יום הולדתה השלושים, קרעה את התחת בריצה.
כעת, ארבעים ושניים קילו פחות, בחנה קלודיה את השתקפותה, מרוצה ממראה עיניה, ופנתה למיטה. הייתה לה עכשיו מלתחה חדשה, במידה ארבעים. היא קיבלה משרת הוראה בעיירה חדשה, שתושביה לא הכירו אותה כשמנה. היא הרגישה מלאת חיים. רווקה המשתוקקת להיפגש עם אנשים. היא תתגבר על המבוכה שלה במחיצת אנשים. היא לא תסמיק למראה גבר נאה. היא לא תסיט את עיניה. היא כבר אינה מתביישת בעצמה.
באותו לילה, קלודיה נרדמה כשחיוך על שפתיה.
 
 
 
 
השעה הייתה הרבה אחרי חצות הלילה, אך ג'ין וייקובסקי לא הצליחה להירדם. בעלה, רון, שכב ונחר לצדה. המשמרת שלו בתחנת המשטרה אמורה להתחיל בשבע, והוא לא היה מודע כלל לנדודי השינה שלה. אך הנחירות של רון הטרידו אותה לעתים נדירות בלבד, ולא הן שהדירו שינה מעיניה. לבסוף חמקה מתחת לשמיכה שלה ויצאה על קצות אצבעותיה מחדר השינה.
בדרכה למטבח עצרה ליד חדרם של הבנים. ג'ימי וג'וני, בני תשע ואחת עשרה, היו כמו אבא שלהם בכל הנוגע לשינה: שניהם היו שקועים בשינה עמוקה, נשימותיהם אטיות וקצובות. ג'ימי נראה בדיוק כפי שהשאירה אותו כשהלך לישון. הוא שכב על גבו, השמיכה משוכה עד סנטרו. ג'וני, לעומת זאת, התהפך, כך שכפות רגליו היו מונחות על הכרית וראשו כמעט נשמט הצדה. איך הוא הצליח לעשות זאת נשגב מבינתה של ג'ין, אך היא הצליחה להחזיר אותו אל מתחת לשמיכה בכיוון הנכון בלי שיתעורר לגמרי.
ג'ין המשיכה לעבר המטבח החשוך, מעווה את פניה עם כל חריקה של הפרקט. היא מזגה לעצמה כוס חלב וחיממה אותה במיקרוגל. בעוד המיקרוגל מזמזם, חייכה לעצמה כשנזכרה שהילדים רחצו כלים באותו לילה, ג'וני סיבן וג'ימי שטף, משתמש בזרבובית הנשלפת של הברז כמיקרופון ומחקה את הזמר האהוב עליו.
גם המיקרוגל היה מיוחד, מתנה מרון לחג המולד האחרון. לא המתנה הכי רומנטית, כמובן, אבל שימושית, משהו שהמשפחה כולה יכולה ליהנות ממנו. היא עצרה את פעולת המיקרוגל לפני הצפצוף הקולני של סיום הפעולה ולקחה את כוס החלב.
יש לה מזל שהילדים שלה נהדרים כל־כך. הם זאטוטים חסונים ומלאי חיים, לא כמו רוב האנשים החולים והאומללים שהיא רואה מדי יום ביומו. בעלה זה שלוש עשרה שנה הוא בעל אוהב ונאמן. הוא והילדים היו הסיבה לכך שהמשיכה בעבודתה כאחות סיעוד ביתי תומך מטעם מחוז ראטלנד, על אף היותה כה קשה מבחינה רגשית.
המטופלים שלה משותקים בארבע גפיים, אנשים המחלימים מניתוח או מפציעה קשה, וגם חולים חשוכי מרפא. היא ראתה אותם נאבקים וסובלים, יום אחר יום. בעזרתה, ובעזרת הרופאים והמטפלים, חלקם החלימו, או לפחות למדו שוב לחיות. אבל רבים מהם לא. ופניה של מרי מקאליסטר, המטופלת הנוכחית שלה, הדירו שינה מעיניה הלילה.
היא העבירה כמעט כל משמרת שלה עם האישה הקשישה. לגברת מקאליסטר נותרו רק ימים ספורים, אולי שבוע. היום, ג'ין כמעט לא הייתה מסוגלת להביט בה. הסרטן גרם לגברת מקאליסטר להיות נבולה וצהובה, ומשככי הכאבים וידאו שתישן רוב הזמן. ג'ין רחצה אותה עם ספוג, החליפה לה בגדים וניסתה כמיטב יכולתה להקל עליה. זה לא היה הרבה, אבל זה כל מה שהיה לאל ידה לעשות. ומחר, ביום ראשון, היא לא תבקר אצלה, כי זה יומה החופשי. ג'ין ניסתה להתנחם במחשבות האלה, הניחה את הכוס הריקה בכיור וחזרה במסדרון החשוך לחדר השינה.
 
 
 
 
האב מייקל או'בראיין היה עסוק באריזה במשרדו, שבבית הכומר הסמוך לכנסייה שלו; לא ספרים או קלסרים, רק כפות וכפיות. האב או'בראיין היה אובססיבי לכפות. הוא כבר הספיק לצבור כמעט שבע מאות כפות במהלך שמונים ושש שנותיו. אף אחת מהן לא הייתה זהה לרעותה. הוא הרים כל אחת ואחת בעדינות מקופסת הקרטון המרופטת שלה, בוחן אותה ומניחה בקופסת משלוחים אימתנית שהייתה מונחת על שולחנו.
הוא אסף את הכפות בניגוד לנדר הדלות שכפה על עצמו, וחש נקיפות מצפון בשל כך. כשחשב על האופן שבו השיג את הכפות, הוא הרגיש עוד יותר גרוע. ובכל זאת, משהו בכף — כף כסף או פלדת אלחלד, כף אלגנטית, מצועצעת או פשוטה — השרה עליו נחמה. הוא היה זקוק להן. מעולם לא היה מסוגל להיפרד מהן.
עד כה.
ממגירת השולחן העליונה שלף עוד אחת, אחרונה. הוא הניח אותה — כפית כסף נוצצת — בקופסת המשלוח. לרגע הביט בה, נחה מעל חברותיה לקופסה, ואז לקח אותה בחזרה. הוא לא היה מסוגל להיפרד ממנה. בצדה האחורי של הכפית הייתה חקוקה כתובת: "לחברי היקר באהבה, מ.ה.מ."
היחידה שידעה על קיום האוסף שלו, חברתו הקרובה ביותר במשך ששים שנה, נתנה לו את הכפית הזאת. לא יהיה זה חטא להמשיך להחזיק בה.
הוא התיישב לאטו בכסא ליד שולחן הכתיבה. השעה הייתה מאוחרת, השיגרון הציק לו. הוא הניח את הכף על השולחן והרכיב את משקפי הקריאה. על שולחנו הייתה מונחת חבילונת עטופה בנייר חום, מלווה במעטפה חתומה. הוא לא ידע מה יש בחבילה הקטנה. באשר למעטפה, הוא ידע שיש בתוכה מכתב, שנכתב על גבי נייר מכתבים משובח עשוי פשתן. הוא השתוקק לקרוא את המכתב, אך הוא אינו אמור לקרוא אותו... עדיין. הוא נאנח, לקח את המעטפה והצמידה אל חזהו.
הוא הביט מהחלון לעבר ביתה של מרי על הגבעה. החשכה והשלג המסתחרר מנעו ממנו לראות את בית המידות העשוי שיש, אך הוא ידע שהבית נמצא שם, משקיף על נהר מיל, כפי שעשה במשך עשרות שנים. הוא עצם את עיניו. הוא הכיר את ההיסטוריה של הבית הזה, את השמחות ואת הסבל, במיוחד את הסבל שהתרחש ועדיין מתרחש בתוכו. הוא ידע שמרי נמצאת שם ותהה אם היא ישנה, כפי שהשאיר אותה, או ערה, מביטה לעברו מלמעלה. אולי נשמתה כבר פרחה.
"ילדתי היקרה, מי ייתן ותמצאי סוף כל סוף מנוח," לחש והביט פעם נוספת אל תוך הסערה, לעבר בית המידות שעל הגבעה.
דרסי צ'אן נולדה במדינת וויסקונסין וגדלה בעיירות קטנות בוויסקונסין, בקולורדו ובאינדיאנה. בזכות הורים אוהבים ותומכים, שהיו שניהם מורים ומחנכים, היא למדה קרוא וכתוב בגיל צעיר מאוד. יש לה שתי אחיות צעירות ממנה, הקרובות אליה מאוד. היא מתגוררת מצפון לעיר ניו יורק עם בעלה ועם בנה.
 
המתבודדת בראש הגבעה הוא רומן הביכורים של דרסי צ'אן, שההמלצות עליו עברו מפה לאוזן. מהספר הדיגיטלי נמכרו כמעט 700,000 עותקים, והוא כיכב ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס ושל יו.אס.איי טודיי במשך 30 שבועות וחימם את לבם של קוראים ברחבי ארצות הברית. ספרה השני של צ'אן, מיל ריבר: הגאולה, מתרחש גם הוא בעיירה הבדיונית מיל ריבר, ורמונט.

עוד על הספר

נושאים

מיל ריבר דרסי צ'אן

חלק א

"נוכל לסלוח על נקלה לילד הפוחד מפני החשכה. הטרגדיה האמיתית של החיים מתרחשת כאשר גברים פוחדים מפני האור" (מיוחס לאפלטון)
 

פרק 1

מרי מקאליסטר הביטה מבעד לחלון הפנורמי בחדר השינה שלה וידעה: הלילה יהיה לֵילהּ האחרון.
בחוץ נמהלה חשכת פברואר באורות העיירה מיל ריבר. פתיתי שלג כבדים ניתכו על חלון חדרה. רק נהר מיל עצמו, שעל שמו נקראה העיירה הקטנה הזאת במדינת ורמונט, חמק ממעטה השלג. מרכזו, שלא קפא, זרם, שחור ומתפתל, בפאתי העיירה הנמה את שנתה.
בידה השמאלית ליטפה מרי חתול סיאמי גדול שהתכרבל לצדה על המיטה המתכווננת. בימינה סידרה קווצות שער לבן דקיק מאחורי אוזנה. עיניה של מרי, האחת כחולה וצלולה, האחרת אפורה ועכורה, רותקו אל הסערה שבחוץ.
היא תהתה מה יחשבו עליה כשיגלו מה עשתה.
חדר השינה היה חשוך, אך האורות הבודדים מהעיירה האירו כלפי מעלה, ודי היה בהם כדי לתמוך בהשתקפות הקלושה של פניה הקשישות בשמשת החלון. בעינה הטובה האחת בהתה מרי בבבואתה החיוורת והכחושה. החשכה לבשה את פניו של המוות.
היא היטלטלה בין שינה לבין ערות, מתעוררת מדי כמה דקות בשל כאבי תופת בבטנה. לבסוף, ביד רועדת, שלחה את ידה לעבר בקבוק התרופות וכוס המים שלצד מיטתה. הלילה היה יפהפה, והדממה הרגיעה אותה.
מרי שפכה את הגלולות לכף ידה ובלעה את כולן, חופן אחר חופן, נעזרת במים. היא תעזוב את העולם הזה בתוך מטח פתיתי שלג, בבדידות שלווה. היא תעשה זאת בטרם יתעצם הכאב עוד יותר, בטרם יאזלו כוחות הנפש שלה, עד שלא תוכל לעזוב בתנאים שתבחר.
היא חשבה על מייקל. הכומר כבר הלך משם, כפי שהבטיח, אך היא תהתה אם הוא עדיין ער. הוא ימצא אותה מחר. היא ידעה שיהיה לו קשה, אך הוא היה ערוך לבלתי נמנע. שניהם היו ערוכים לכך.
ועם זאת, היא חששה מפני מה שיביא עמו המוות.
האם תראה שוב את בעלה? בחדרה המואר עמומות, התמקד מבטה של מרי בקווי המתאר של פסלון שניצב על המכתבה שלה: סוסה מגולפת באלגנטיות משיש שחור. היא חשבה על פטריק, על הפעם הראשונה שראתה אותו כשבא לחווה של אביה, על הזוועות שהתרחשו לאחר מכן.
מרי נרעדה ואילצה את עצמה להתמקד תחת זאת בזכרונות מאביה. היא זכרה אותו עומד במכלאה העגולה, כובעו מוזח אחורה, מאלף את הסייחים. צחוקו, הבוקע עמוק מהבטן, עדיין רעם באוזניה.
אפילו עכשיו, אחרי יותר מששים שנות אלמנות, עדיין פחדה מפני פטריק, אך השתוקקה לראות שוב את אביה. אולי עוד מעט זה יקרה.
מרי נגעה בראשו הצמרירי של שאם ששכב לצדה, והחתול יילל ובטש בכפותיו מתוך שינה. מייקל הבטיח למצוא עבורו בית טוב. לא היה לה ספק שיעשה זאת, והמחשבה על כך הסבה לה נחמה. דמעות זלגו על לחייה כשלחשה דברי פרידה אוהבים לבן לווייתה הנאמן, בעל ארבע הרגליים. היא איחלה לו חרישית חיים מאושרים, כמה שנותרו לו, וחיכתה לשינה הסופית, הכבדה, שתאפוף אותה.
 
 •
 
 
בפינות שונות של העיירה מיל ריבר, קומץ אנשים אחרים היה ער אף הוא. השוטרים קייל הנסן ולירוי אנדרווד פטרלו כבר יותר משעה. ג'יפ הצ'ירוקי הישן של המשטרה פילס דרך בשלג הבתולי כשעשו דרכם לאורך הדרכים הכפריות המקיפות את העיירה. הם חיפשו נהגים שנתקעו בשלג, אך הדרכים היו נטושות. לרוב האנשים היה מספיק שכל להישאר בבית בזמן הסערה. למרות השלג, הלילה הזה, כמו רוב הלילות במיל ריבר, היה נטול אירועים מיוחדים.
לירוי היה משועמם. הוא התנועע במושב שליד הנהג, מצמצם את עיניו ומביט מבעד לחלון. היה לו שער בהיר וחלק, קצת ארוך מדי בשביל גבר לובש מדים, לדעתו של קייל. ההבעה הקבועה שלו הייתה של בלבול פעור פה, וכתפיו היו מעוגלות קדימה יותר מאצל רוב האנשים. לעזאזל, חשב קייל, אם יתרע מזלו של מישהו לראות את לירוי בוהה מחלון הג'יפ, הוא בקלות יוכל לטעות ולחשוב שמדובר באורנגאוטן.
לירוי פנה מהחלון והרים קופסה כמעט ריקה של דונאטס מצופים שוקולד.
"אכפת לך אם אני אוכל את האחרון?"
"לא," ענה קייל, "אתה יודע שהם כבר ישנים, נכון?"
לירוי התעלם מהעובדה הזאת. "אתה חושב שכדאי לנו לעשות עוד סיבוב בעיירה?" שאל בפה מלא.
קייל לכסן מבט לעבר לירוי ומשך בכתפיו.
לירוי תחב לפיו את שארית הדונאט ונאבק לפתוח את התרמוס. כשהתחילו לחזור העירה במורד הגבעה, לירוי ניסה למזוג את שארית הקפה לכוס התרמוס, אך רוב הקפה שכשך וניתז על ברכיו.
"שיט, תרגיע קצת עם הקפיצות, אוקיי?" התלונן.
קייל גלגל עיניים. לירוי פיצה בתיאבון בריא על מה שחסר לו בשכל ובחמלה.
המסלול שבו נסעו הוביל אותם אל הכניסה לשביל הגישה שהתעקל לעבר בית מקאליסטר. מבעד לשלג הצליח קייל להבחין בקושי בזוהר הקלוש של בית המידות העשוי שיש לבן בראש הגבעה.
"ראית אותה פעם?" שאל לירוי, שעקב אחרי מבטו של קייל.
"את מי?"
"את האלמנה מקאליסטר," ענה לירוי בלחש, כאילו הוא מדבר על מפלצת.
"לא," השיב קייל.
"אני כן," אמר לירוי. "פעם אחת. ליד המאפייה, כשהייתי בתיכון. היא הייתה כולה מקומטת וכפופה, עם רטייה על עין אחת, כמו של שודד ים."
קייל הביט קדימה, מנסה להתמקד בנהיגה בתנאי סערה.
"שמעתי שיש בעיירה אנשים שמשוכנעים שהיא מכשפה או משהו כזה," אמר לירוי. "זה מפחיד, לחשוב עליה שם למעלה, מסתכלת על כולם." הוא הבזיק חיוך מתגרה לעבר קייל. "אולי מישהו צריך להכריח אותה ללכת על הקורה1."
קייל חשק את לסתו והתאפק לא לענות. הוא ידע שלירוי מנסה לעצבן אותו, ולא הייתה לו כוונה לתת לעמיתו את הסיפוק הזה. קל היה לו יותר לסבול את הגסות של לירוי, כשחשב על התלאות שעברו על השוטר הזוטר בילדותו. לדברי מפקח המשטרה, שהכיר כמעט את כל תושבי העיירה, לירוי היה פרי זיווג של אב נעלם ואם אלכוהוליסטית. יש לו אחות בכורה, המתגוררת בראטלנד. האחות הזאת היא כנראה יוצאת דופן במשפחת אנדרווד: היא סיימה את לימודיה במכללה והשיגה עבודה כרואת חשבון בעירייה.
לירוי, לעומת זאת,כמעט נשר מהתיכון, אך בדרך נס הצליח לקבל תעודת גמר ולהיגרר איכשהו עד הסוף באקדמיה לשוטרים. האגו שלו ענקי, בגודל של טקסס, וקייל טרם ראה אותו מגלה נדיבות כלשהי כלפי מאן דהוא. למה קיבלו את לירוי למשטרה, זאת קייל לא הצליח להבין. אולי בעיירה נזקקו נואשות לעוד שוטר, אבל לפי אמות המידה של קייל, לירוי לא קורץ מהחומר ממנו עשויים שוטרים טובים.
הג'יפ הישן חרץ תלמים בשלג כשנהגו חזרה לעבר מיל ריבר. בתים קטנים וישנים יותר ומקבץ של קרוואנים אפיינו את הרחוב בקצה הזה של העיירה. רוב הבתים היו חשוכים, אך קרוואן אחד היה מואר היטב. לעומת רוב הקרוואנים האחרים, הוא היה חדש ונוצץ. חצרו הקדמית הייתה זרועה קישוטי קרמיקה שבצבצו מתוך השלג: צמד צבאים, כמה ארנבים, קומץ גמדי גינה ואמבט ציפורים גדול.
"דייזי המשוגעת כנראה עדיין ערה," אמר לירוי, "אולי היא רוקחת שיקוי חדש."
בדיוק באותו רגע נפתחה דלת הקרוואן, ואישה גוצית קיפצה החוצה לעבר החצר. קייל האט את הג'יפ. דייזי הסתובבה סביב עצמה, פניה לשמיים, חורצת לשון.
לירוי שאג מצחוק. "תראה את הפרה השמנה הזאת!" הוא צעק, מתעלם מהבעת התוכחה של קייל. "אם היא תמשיך ככה, היא תמעד על אחד הארנבים האלה ותנשוך לעצמה את הלשון!"
"סתום את הפה, לירוי," אמר קייל, אם כי המחשבה הזאת עצמה חלפה גם במוחו. הוא פתח את החלון בצד שלו.
"מיס דיליין, את יודעת שכבר מאוחר, כמעט אחת בלילה, ואסור לך להיות בחוץ בסערה כזאת," קרא לעברה.
סמוקה וקצרת נשימה, דייזי הפסיקה להסתחרר ובהתה בהם. כתם לידה ארגמני כהה התפתל מלסתה על לחיה ותלתליה האפורים נשמטו על עיניה. היא התנודדה, מסוחררת, וסילקה את השער מעל פניה. "אתה חייב לנסות את השלג, אדוני השוטר! כל הערב עבדתי על כישוף מיוחד, וזה ממש טעים!" צעקה. "זה יהיה ממש מושלם גם בשיקויים שלי, אבל אני נורא ממהרת. אני רוקחת הלילה אחד חדש!" היא חייכה, אספה חופן שלג, השליכה אותו באוויר, נופפה לעבר השוטרים הנסן ואנדרווד ונכנסה לביתה.
קייל ישב בדממה, מניד בראשו, אבל לירוי שאג בצחוק רם עוד יותר. כשהבחין במבטיו הזועפים של קייל, הוא ניסה, ללא הצלחה, להתעשת.
"נו באמת, קייל, אתה יודע שהיא פסיכית על כל הראש. למה לא ליהנות מההצגה?"
"היא לא יכולה לעשות כלום נגד זה, לירוי, ולך אין מספיק שכל לסתום את הפה כשצריך," נזף בו קייל. הוא צפה בדלת הקרוואן, מוודא שדייזי נשארת בפנים.
"אויש, איזה רגיש אתה," ענה לירוי. "שיט," אמר, מתחיל שוב לצחוק, "רק בשביל ההצגה הזאת היה שווה שהיא תינצל מהשרפה. כששמעתי שהקרוואן שלה עולה באש, חשבתי שסופסוף נפטרנו מהמשוגעת הזקנה."
קייל לא אמר על כך כלום, כי לא היה טעם להגיב. הוא היה מבוגר מלירוי בשמונה שנים, אבל בהתחשב בבגרות הנפשית של לירוי, הוא באותה מידה יכול היה להיות מבוגר ממנו בשמונים שנה. בתקופת שירותו במשטרת בוסטון, נתקל בלא מעט שוטרים צעירים כמו לירוי. כולם היו שחצנים וטיפשים, והם נמשכו לתפקיד כי אהבו את הסמכות שהעניקו להם המדים והאקדח. רוב הבחורים האלה גמרו מתים או מאחורי סורגים, קורבנות לכוונות המרושעות של עצמם.
תחנת המשטרה של מיל ריבר מנתה ארבעה שוטרים: הוא, לירוי, רון וייקובסקי וג'ו פיצג'רלד, המפקד. אך בעיירה שבה לא קורה דבר, שלושה שוטרים הגונים הם די והותר. בהיעדר הזדמנויות לסכן את הקריירה שלו, מקום העבודה של לירוי היה בהחלט מוגן.
הם המשיכו לנסוע ברחוב הראשי דרך אזור העסקים המיושן ואז על פני בניין העירייה הלבן, ומשם, בעיקול הדרך, חלפו על פני כנסיית סנט ג'ון הקתולית. חלון אחד בבית הכומר היה מואר.
"הכומר ער," אמר לירוי. זה בהחלט לא היה יוצא דופן. האור אצל האב או'בראיין דלק לעתים קרובות גם באמצע הלילה.
במרחק שני בתים משם היה עוד חלון מואר.
"גם המורה ערה," אמר לירוי בנימה שונה. "אולי אנחנו צריכים לעצור ולקרוא לה סיפור לפני השינה." הוא הרים גבה ולקלק באטיות את שפתו העליונה.
הוא התייחס בדבריו לקלודיה סיימון, המורה החדשה בכיתה ד' בבית הספר היסודי של מיל ריבר.
"אתה יודע לקרוא? זה חדש לי," אמר קייל.
לירוי הזעיף את פניו אך לא אמר דבר עד שקייל עצר ליד תחנת המשטרה. כשיצאו, הביט לירוי אחורה, לכיוון הרחוב הראשי.
"לעזאזל," אמר, "בשלג הזה, אפילו הקרוואנים המחורבנים האלה נראים טוב."
שוב, קייל לא אמר כלום. הוא רצה רק מקלחת חמה ומיטה חמימה. זה היה לילה ארוך.
 
 •
 
 
למעשה, קלודיה סיימון אכן קראה סיפורים לפני השינה, או משהו מעין זה. כל אחד מתלמידיה כתב חיבור קצר שכותרתו "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול." מבין עשרים ושלושה תלמידי כיתה ד', אחד עשר רצו להיות נשיא ארצות הברית, והיא ייחסה זאת לעובדה שהכיתה צפתה בטלוויזיה בטקס ההשבעה לנשיאות כמה שבועות קודם לכן. ששה רצו להיות כוכבי קולנוע או זמרים. ארבעה רצו להיות רופאים או אחיות. שוטר אחד. כבאי אחד. יועצת אחת.
רואן הנסן, בתו של השוטר קייל הנסן, היא זו שרצתה להיות יועצת. קלודיה שמעה מפי המנהלת שהוא אלמן. הילדה הקטנה שלו כתבה שהיא רוצה להיות יועצת, כפי שהייתה אמה, כי היא אוהבת "להקשיב לאנשים ולעזור לפתור את הבעיות שלהם." כל־כך פשוט. מפי ילדה בכיתה ד'. אבל, חשבה קלודיה, רואן היא ילדה יוצאת דופן. היא יכולה הייתה להצהיר שהיא רוצה להיות כמעט כל דבר אחר, וזה לא היה מפתיע איש.
קלודיה נעמדה והתמתחה. השעה הייתה אחרי אחת בלילה, אבל זה היה ליל שישי. לא, בעצם כבר שבת בבוקר, וגם אם איבדה את תחושת הזמן כשבדקה את החיבורים, היא יכולה לישון עד מאוחר מחר. לבושה בטרנינג ובגרביים, דשדשה במסדרון אל חדר האמבטיה כדי לצחצח שיניים. היא בחנה את השתקפותה במראה הגדולה שמאחורי דלת חדר האמבטיה. רק לפני כמה חודשים, היא לא הייתה נכנסת למראה הזאת.
לפני שנה וחצי החליטה קלודיה, שהייתה רווקה, שמנה מאוד וקרובה לגיל שלושים, לקחת את עצמה בידיים. היא כבר קיבלה את ההחלטה הזאת פעמים רבות בעבר. היא סבלה ממשקל עודף כל חייה, או לפחות ככל שזכרה את עצמה. מעולם לא היו לה חבר, בן זוג למסיבת הסיום, או אפילו גבר כלשהו שהתעניין בה מבחינה רומנטית.
אחרי כל־כך הרבה זמן, רוב האנשים כבר היו משלימים עם חיים של עוגת גבינה ליחיד.
אבל קלודיה השליכה ממנה את עוגות הגבינה, את הצ'יפס, את הגלידות ואת הפיצות. היא קנתה מכשיר ריצה וזוג נעלי ריבוק. ואז, במשך שנה וחצי לאחר יום הולדתה השלושים, קרעה את התחת בריצה.
כעת, ארבעים ושניים קילו פחות, בחנה קלודיה את השתקפותה, מרוצה ממראה עיניה, ופנתה למיטה. הייתה לה עכשיו מלתחה חדשה, במידה ארבעים. היא קיבלה משרת הוראה בעיירה חדשה, שתושביה לא הכירו אותה כשמנה. היא הרגישה מלאת חיים. רווקה המשתוקקת להיפגש עם אנשים. היא תתגבר על המבוכה שלה במחיצת אנשים. היא לא תסמיק למראה גבר נאה. היא לא תסיט את עיניה. היא כבר אינה מתביישת בעצמה.
באותו לילה, קלודיה נרדמה כשחיוך על שפתיה.
 
 
 
 
השעה הייתה הרבה אחרי חצות הלילה, אך ג'ין וייקובסקי לא הצליחה להירדם. בעלה, רון, שכב ונחר לצדה. המשמרת שלו בתחנת המשטרה אמורה להתחיל בשבע, והוא לא היה מודע כלל לנדודי השינה שלה. אך הנחירות של רון הטרידו אותה לעתים נדירות בלבד, ולא הן שהדירו שינה מעיניה. לבסוף חמקה מתחת לשמיכה שלה ויצאה על קצות אצבעותיה מחדר השינה.
בדרכה למטבח עצרה ליד חדרם של הבנים. ג'ימי וג'וני, בני תשע ואחת עשרה, היו כמו אבא שלהם בכל הנוגע לשינה: שניהם היו שקועים בשינה עמוקה, נשימותיהם אטיות וקצובות. ג'ימי נראה בדיוק כפי שהשאירה אותו כשהלך לישון. הוא שכב על גבו, השמיכה משוכה עד סנטרו. ג'וני, לעומת זאת, התהפך, כך שכפות רגליו היו מונחות על הכרית וראשו כמעט נשמט הצדה. איך הוא הצליח לעשות זאת נשגב מבינתה של ג'ין, אך היא הצליחה להחזיר אותו אל מתחת לשמיכה בכיוון הנכון בלי שיתעורר לגמרי.
ג'ין המשיכה לעבר המטבח החשוך, מעווה את פניה עם כל חריקה של הפרקט. היא מזגה לעצמה כוס חלב וחיממה אותה במיקרוגל. בעוד המיקרוגל מזמזם, חייכה לעצמה כשנזכרה שהילדים רחצו כלים באותו לילה, ג'וני סיבן וג'ימי שטף, משתמש בזרבובית הנשלפת של הברז כמיקרופון ומחקה את הזמר האהוב עליו.
גם המיקרוגל היה מיוחד, מתנה מרון לחג המולד האחרון. לא המתנה הכי רומנטית, כמובן, אבל שימושית, משהו שהמשפחה כולה יכולה ליהנות ממנו. היא עצרה את פעולת המיקרוגל לפני הצפצוף הקולני של סיום הפעולה ולקחה את כוס החלב.
יש לה מזל שהילדים שלה נהדרים כל־כך. הם זאטוטים חסונים ומלאי חיים, לא כמו רוב האנשים החולים והאומללים שהיא רואה מדי יום ביומו. בעלה זה שלוש עשרה שנה הוא בעל אוהב ונאמן. הוא והילדים היו הסיבה לכך שהמשיכה בעבודתה כאחות סיעוד ביתי תומך מטעם מחוז ראטלנד, על אף היותה כה קשה מבחינה רגשית.
המטופלים שלה משותקים בארבע גפיים, אנשים המחלימים מניתוח או מפציעה קשה, וגם חולים חשוכי מרפא. היא ראתה אותם נאבקים וסובלים, יום אחר יום. בעזרתה, ובעזרת הרופאים והמטפלים, חלקם החלימו, או לפחות למדו שוב לחיות. אבל רבים מהם לא. ופניה של מרי מקאליסטר, המטופלת הנוכחית שלה, הדירו שינה מעיניה הלילה.
היא העבירה כמעט כל משמרת שלה עם האישה הקשישה. לגברת מקאליסטר נותרו רק ימים ספורים, אולי שבוע. היום, ג'ין כמעט לא הייתה מסוגלת להביט בה. הסרטן גרם לגברת מקאליסטר להיות נבולה וצהובה, ומשככי הכאבים וידאו שתישן רוב הזמן. ג'ין רחצה אותה עם ספוג, החליפה לה בגדים וניסתה כמיטב יכולתה להקל עליה. זה לא היה הרבה, אבל זה כל מה שהיה לאל ידה לעשות. ומחר, ביום ראשון, היא לא תבקר אצלה, כי זה יומה החופשי. ג'ין ניסתה להתנחם במחשבות האלה, הניחה את הכוס הריקה בכיור וחזרה במסדרון החשוך לחדר השינה.
 
 
 
 
האב מייקל או'בראיין היה עסוק באריזה במשרדו, שבבית הכומר הסמוך לכנסייה שלו; לא ספרים או קלסרים, רק כפות וכפיות. האב או'בראיין היה אובססיבי לכפות. הוא כבר הספיק לצבור כמעט שבע מאות כפות במהלך שמונים ושש שנותיו. אף אחת מהן לא הייתה זהה לרעותה. הוא הרים כל אחת ואחת בעדינות מקופסת הקרטון המרופטת שלה, בוחן אותה ומניחה בקופסת משלוחים אימתנית שהייתה מונחת על שולחנו.
הוא אסף את הכפות בניגוד לנדר הדלות שכפה על עצמו, וחש נקיפות מצפון בשל כך. כשחשב על האופן שבו השיג את הכפות, הוא הרגיש עוד יותר גרוע. ובכל זאת, משהו בכף — כף כסף או פלדת אלחלד, כף אלגנטית, מצועצעת או פשוטה — השרה עליו נחמה. הוא היה זקוק להן. מעולם לא היה מסוגל להיפרד מהן.
עד כה.
ממגירת השולחן העליונה שלף עוד אחת, אחרונה. הוא הניח אותה — כפית כסף נוצצת — בקופסת המשלוח. לרגע הביט בה, נחה מעל חברותיה לקופסה, ואז לקח אותה בחזרה. הוא לא היה מסוגל להיפרד ממנה. בצדה האחורי של הכפית הייתה חקוקה כתובת: "לחברי היקר באהבה, מ.ה.מ."
היחידה שידעה על קיום האוסף שלו, חברתו הקרובה ביותר במשך ששים שנה, נתנה לו את הכפית הזאת. לא יהיה זה חטא להמשיך להחזיק בה.
הוא התיישב לאטו בכסא ליד שולחן הכתיבה. השעה הייתה מאוחרת, השיגרון הציק לו. הוא הניח את הכף על השולחן והרכיב את משקפי הקריאה. על שולחנו הייתה מונחת חבילונת עטופה בנייר חום, מלווה במעטפה חתומה. הוא לא ידע מה יש בחבילה הקטנה. באשר למעטפה, הוא ידע שיש בתוכה מכתב, שנכתב על גבי נייר מכתבים משובח עשוי פשתן. הוא השתוקק לקרוא את המכתב, אך הוא אינו אמור לקרוא אותו... עדיין. הוא נאנח, לקח את המעטפה והצמידה אל חזהו.
הוא הביט מהחלון לעבר ביתה של מרי על הגבעה. החשכה והשלג המסתחרר מנעו ממנו לראות את בית המידות העשוי שיש, אך הוא ידע שהבית נמצא שם, משקיף על נהר מיל, כפי שעשה במשך עשרות שנים. הוא עצם את עיניו. הוא הכיר את ההיסטוריה של הבית הזה, את השמחות ואת הסבל, במיוחד את הסבל שהתרחש ועדיין מתרחש בתוכו. הוא ידע שמרי נמצאת שם ותהה אם היא ישנה, כפי שהשאיר אותה, או ערה, מביטה לעברו מלמעלה. אולי נשמתה כבר פרחה.
"ילדתי היקרה, מי ייתן ותמצאי סוף כל סוף מנוח," לחש והביט פעם נוספת אל תוך הסערה, לעבר בית המידות שעל הגבעה.