כיום, תקשורת בין-אישית הפכה לאתגר ממשי. הדור הטכנולוגי שיודע לדבר עם מחשבים, סמארטפונים וטבלטים לא תורגל בתקשורת הבין-אישית. אפשר לפגוש את זה בכל מקום – החל מילדים שמסרבים ללכת לבית-הספר כי הם לא מצליחים להתחבר לאיש, דרך צעירים שלא מוצאים זוגיות, ועד להורים שלא יודעים לתקשר עם הילדים שלהם ולגעת בהם. ויכוחים וריבים לא חייבים להיות חוויה מאיימת, הם יכולים להיות גורם מקרב. בעיות רבות יכולות להיפתר כשנחזק את התקשורת הבין-אישית שלנו. בכל זאת, זה לא לב העניין. הספר לא נכתב רק כדי לחסל לתמיד את בעיות התקשורת, הוא נועד כדי לשפר ולטייב את כישורי התקשורת שלנו – שנבין ונתבטא טוב יותר וכדי שנדע להתקרב ולהתחבר זה לזה. עצוב שהמשפטים האלה הפכו להיות קלישאתיים עד שאנשים איבדו בהם אמון. אומנם בני האדם הם יסוד מורכב, אבל אפשר להבין את עולם התקשורת הבין-אישית ולשפר את מערכות היחסים שלנו – להפוך אותן לחזקות, עוצמתיות ואיכותיות.

כשאני הייתי ילד בבית הספר, הייתי סגור וביישן. אולי יכולתי לצחוק עם חברים ולשיר איתם שירים בהנאה אבל אם מישהו היה מדבר אליי בגסות, לא יכולתי להגן על עצמי. גם לא ידעתי איך. כשמישהו היה מבקש ממני טובה נעניתי בחיוב, לא תמיד מפני שרציתי לעזור, לעיתים כי לא היה לי נעים לסרב. חשבתי שכך יאהבו אותי כי אני לא פוגע באיש. עד הרגע שבו שאלתי את עצמי שאלה אחת ששינתה את התפיסה שלי. פגשתי שני אנשים שהיו מבוגרים ממני בעשר שנים. אני הייתי בן 12 והם אחרי שירות צבאי. הם היו חברים טובים מגיל צעיר. יכולתי לראות את החיבור החזק, את חברות האמת העמוקה ביניהם. אחד מהם זרק לחלל האוויר משפט פשוט: "אנחנו חברים כל כך טובים, שאם הוא ייתקע במקום מבודד בשלוש בלילה, אני אגיע לעזור לו, לא מתוך אי-נעימות, כי הוא באמת חשוב לי." המשפט הזה גרם לי לחשוב, עצרתי ושאלתי את עצמי: "כמה מהחברים שיש לי היום יעשו עבורי אותו דבר?" לא בהכרח לנסוע למקום מבודד, כי הייתי בן 12 ולחברים שלי לא היה רישיון נהיגה, אבל להעניק ולסייע ממקום אמיתי של הערכה. ואם אין לי חברים כאלה, האם אני הייתי עושה משהו כזה עבורם? כשעניתי לעצמי בכנות, הבנתי שהייתי עוזר להם מתוך חוסר נעימות לסרב ולא כי באמת הרגשתי חיבור מיוחד או הערכה הדדית כלפיהם. אומנם הייתי בן 12, אבל התחייבתי בפני עצמי שאגיע לחברויות אמת כאלה מתישהו בעתיד. לא באמת ידעתי מתי – תוך שנה, חמש שנים או עשר שנים "כשאהיה בגילם," אבל ידעתי שחשוב לי לחיות כך. לא היה לי כיוון ולא ידעתי מה לעשות, ידעתי רק דבר אחד – שמה שעשיתי עד כה לא עבד. הנתינה המאולצת לא גורמת לאנשים להעריך אותי. השתיקה כשאנשים צועקים עליי, לא הגדילה את ההערכה שלהם והפחד שלי מעימותים לא באמת גישר על הפערים. אפשר להעמיד פנים שהכול בסדר, אבל מה שקובע זה מה שבלב. התחלתי לחפש סביבי אחר אנשים שפועלים אחרת ומשיגים תוצאות שונות. אם קיימים כאלה, זה אומר שזה אפשרי – רק צריך למצוא את הדרך. למדתי מהם אסטרטגיות חשיבה והתנהגות כמו שתינוק לומד לדבר. השינוי שעברתי הגביר את המוטיבציה וההבנה שלי שהשינוי הזה חשוב מאין כמותו. החלטתי שאני ממנף את המיומנות הזאת לגבהים חדשים. ואחרי שהצלחתי, חשבתי לעצמי שאני לא היחיד. יש הרבה אנשים שמרגישים את החסך בחברות אמת. גם הם צריכים הכוונה, דרך ושיטה להגיע לשם. הם לא צריכים לחפש ולטעות בעצמם כי כבר עשיתי את זה בעצמי. אומנם עברו הרבה שנים מאז שאותו ילד בן 12 החליט שהוא רוצה למצוא את הדרך, אבל הדרך והזמן הרב היו שווים את המאמץ, כי היום אני יודע שהגעתי לשיטה שלמה ומקיפה. היא הוכיחה את עצמה בחיי ובחיי תלמידיי, ולכן היא יכולה להניב תוצאות גם בחייהם של קוראיי. יש כאלה שמבינים את ערכו של השינוי הזה, ויש שיבינו אותו אחרי שיעברו את השינוי. לי אישית יש הערכה כבירה לשינוי מסוג זה, ולכן מטרת הספר הזה היא להעניק לכם את מה שלי לא היה – שיטה ברורה ופשוטה ליישום, כדי להתמודד עם מצבים רגישים ומורכבים כך שהנתינה, העזרה והחיבור יהיו הדדיים ואמיתיים.