בגלגול הזה

פעם היו הרבה משפחות כמו משפחת זיסקינד, משפחות שבהן כל אחד ידע תמיד שהחיים שלו אינם שלו בלבד. משפחות כאלה עדיין קיימות, אך בהיותן מעטות כל-כך הן נעשו מנותקות, מבודדות, והתחושה שהמשפחה היא מרכז היקום התרחבה אצלן לכלל אמונה שכל מה שמחוץ להן חסר ערך. אם אתה בן למשפחה מעין זו, אתה מאמין בזה ולעולם תמשיך להאמין.

 

לאחרונה התחיל בנג'מין זיסקינד להרגיש שכל העולם סביבו מת והוא תושב בעיר של מתים. כשהוריו עוד היו בחיים, בן חשב עליהם רק כשהיה צורך לחשוב עליהם - בזמן שדיבר איתם, או עליהם, או כשתכנן משהו שכלל אותם. אבל כעת הם היו איתו כל הזמן, מזכירים לו את נוכחותם בכל רגע. הוא היה רואה אותם ברחובות, תמיד מגבם, או פונים לרחוב אחר, אביו יושב במונית צהובה בהירה, סמוכה לזו שבה הוא נוסע, מיטלטל במושבו כשהמונית מאיצה בחריקת גלגלים לכיוון הנגדי. אמו - שזה שישה חודשים אינה בין החיים, אף שהתחושה היא של לילה ארוך אחד - נחפזת בבוקר יום ראשון לאורך המדרכה, נכנסת לחנות בדיוק כשהוא מתקרב מספיק כדי לראות את פניה. בן הרגיש הקלה כשהיה יכול סתם לסגור את דלת משרדו.

 

בן עבד במשרה מלאה ככותב שאלות לשעשועון "גאון אמריקני", מקום שעבד בו זה שבע שנים. פעם, מזמן, הוא אהב את זה. הוא אהב את הריגוש שבעבודה בטלוויזיה, אהב לספר לאנשים שהוא עובד ברשת תקשורת, אהב להמציא שאלות חדשות, אהב לתהות בינו לבינו מי יהיה המתחרה הבא שירמוס. בסתר לבו חלם שיום אחד יהיה למנחה התוכנית. העובדה שקומתו היתה מטר ושבעים, משקלו חמישים ושלושה קילוגרם, דיבורו מונוטוני ורשמית היה עיוור ללא משקפיו, מעולם לא נחשבה בעיניו כמכשול להגשמת שאיפתו, אף שהסיבה היחידה לכך שמרבית האנשים צפו בתוכנית היתה מורגן פינגאן, הטקסָני האדמוני, כבד הגוף, המצחיק והמקסים, שבעצם (ובן שם לב לכך במרוצת השנים) היה נחות מבחינה אינטלקטואלית מכדי לנצח על הטקס. אבל לפני כמה חודשים, עוד בטרם מלאו לו שלושים, התחיל בן להאמין באמונה שלמה בשכל הישר. אם הוא, בנג'מין זיסקינד, באמת האיש החכם ביותר בצוות, הרי בסופו של דבר תזכה תבונתו בגמול הולם. המומחיות שלו היתה בקטגוריה של השאלות מאלף דולר ומעלה, שאלות שעליהן איש מלבד האלופים לא הצליח לענות. בחודשים האחרונים נדחו שאלותיו שוב ושוב וכעת כבר היו שזורות במחשבותיו עם השאלות ששאל את עצמו:

 

מה שמו של הסופר הרוסי הדגול שכתב את סיפורי אודסה ואת חיל הפרשים והוצא להורג ב-1940 בעוון בגידה, אף שהיה חף מפשע?

 

במהלך איזה אירוע מהאירועים שהתרחשו בשנה שעברה שיקרה לי נינה כשאמרה שהיא אוהבת אותי?

 

במלחמת וייטנאם, איזה קרב שהתחולל ב-1965 בשם הקוד "מבצע סטארלייט" היה מוצלח דיו להניע את הפנטגון לשלוח אלפי חיילי מרינס נוספים למלחמה?

 

בכמה מתוך אחד-עשר חודשי הנישואים הקצרים והפתטיים שלנו שכבה נינה עם מישהו אחר?

 

בחזקת עשר בקירוב, מהו מספר החיילים האמריקנים שאיבדו איברים בקרבות מאז תום מלחמת העולם השנייה?

 

בקרב הגברים האמריקנים שיש להם אחיות תאומות, מהו שיעור הגברים שמקנאים באחותם כמו שאני מקנא בשרה?

 

אחרי ששרה תמכור את הבית של ההורים, מה יישאר מהם?

 

מהי ההסתברות שהורי המתים מאוכזבים ממני?

 

בן לא ניסה לענות על השאלות האלה. בחודשים האחרונים הוא צמצם את חייו לכמה דברים שעדיין היו שייכים לו: לג'וב המגוחך שלו, לאחותו התאומה, לדירה שאשתו-לשעבר רוקנה כמעט לגמרי מרהיטים, ולערֵמה של ספרי ילדים מאוירים שאמו כתבה. ומאז הגנֵבה של אתמול בערב, לציור בשווי מיליון דולר של מארק שאגאל.

 

לאמיתו של דבר זאת היתה אשמתה של שרה. היא זו ששכנעה אותו ללכת למסיבת הקוקטייל של פנויים-פנויות במוזיאון. בשבועות שחלפו מאז גירושיו הפצירה בו שרה שינסה להכיר מישהי חדשה, שיעשה מאמץ כלשהו להיות שוב מאושר - שרה המושלמת והיצירתית, שהיתה אופטימית דיה להינשא בחדר בית החולים שאמא שלהם שכבה בו שבועיים לפני פטירתה, וחזקה דיה להתחיל לאסוף את השברים. היה קל יותר להיענות לשרה מאשר להסביר לה מדוע אין לו איזו ציפייה או עניין ללכת.

 

אבל כשעבר דרך גלאי המתכות של המוזיאון ונכנס לגלריה ההומה אדם, ראה שהאורחים האחרים שבאו לתערוכת "השנים הרוסיות של מארק שאגאל" הם לא יותר מאשר רוחות רפאים מהלכות: אמו, אביו, משוּמָרים בעורם של זרים. הוא העיף מבט בצדודית של אישה - אישה צעירה יותר, כמובן, אבל עוד משהו מוזר בקשר למתים הוא שהם באים בכל הגילים, משומרים בכל גיל שבו הכרת אותם, ויש בהם גם חסרי גיל בכלל - והיה עליו להילחם בדחף להביט שוב בצדודית הזאת, משום שלא רצה לחוש בהקלה המבחילה שמתלווה לידיעה שאלה הן פנים לא מוכרות. היה קל יותר להתבונן בציורים.

 

בן התרחק מהקהל שבמרכז הגלריה ופנה לעבר הציורים שעל הקירות. הוא נעצר ליד ציור ענקי והתבונן בכיתוב: "הטיילת". איש אחד עמד במרכז התמונה, רגליו מפושקות כצועד בבטחה, בידו האחת ציפור קטנה וידו האחרת מונפת באוויר, אוחזת בידה של אישה - אישה שמעופפת מעליו כמו דגל מחובר למוט שהוא הזרוע שלו, שמלתה הארגמנית מתבדרת ברוח. בציור בד גדול אחר ששמו "מעל לעיר", שניהם, הגבר והאישה, מונפים באוויר, לבושים הפעם בבגדים שונים, הגבר בחולצה ירוקה, האישה בשמלה כחולה עם תחתונית מתנפנפת על קרסוליה. השניים האלה ממריאים מעל לעיר שלמטה, בשמים בלבן טהור, וזה נראה כאילו האנשים העפים, השולטים באוויר, עדיין לא החליטו במה למלא אותו. לרגע רצה גם בן להיות מסוגל לעוף. ואז, כשהסתובב לחצות את האולם, קראה מישהי בשמו.

 

"ומה איתך, בנג'מין זיסקינד?"

 

בן המופתע הרים את מבטו. יכול להיות שמישהו מהתוכנית שלו עלה על עקבותיו? אבל כשסקר את הפרצופים הלא-מוכרים של שלוש נשים שהתקרבו למקום שבו עמד מתחת לאישה המעופפת, קלט שכל אחד מהנאספים עונד תג שם ומישהי פשוט קראה בקול את שמו מהתג. הוא נלכד.

 

שלוש הנשים צחקו, ובן חייך חיוך מאולץ, ונזכר ברתיעה לשם מה הוא נמצא שם כביכול. הוא העיף מבט בתג של האישה שדיברה: "אריקה פרנק, סגל המוזיאון". מלכודת, חשב לעצמו. חבל; היא היתה היפה מכולן. מעט נמוכה ממנו, ירכיים מעוגלות, שיער ארוך בצבע חבל רטוב, וגם (בן היה מוקסם ואז בוש שהבחין) חלקת עור מוצלת שבהקה בין כפתורי חולצתה התכולה. עיניה הירוקות בחנו אותו. בזכוכית שכיסתה את הציור שמאחורי ראשה השתקפה דמותו והרתיעה אותו: נמוך, כהה, לא שווה. הוא נזכר בפגישתו הראשונה עם נינה, לפני שנתיים - במסיבה כמו זאת, שהתקיימה בדירה של שרה. הוא היה אז עליז יותר, פחות מפוחד. סיפר בדיחה, בדיחה גרועה, משחק מילים חבוט, והיא צחקה. בן לא היה רגיל שאנשים צוחקים איתו ולא עליו, והיה מוכן להתחתן איתה בו-במקום. שבועיים לאחר מות אמו, כשנינה לא חזרה הביתה מהעבודה, הוא חשב שנחטפה.

 

"בדיוק דיברנו על שפות בעבודה מוזיאונית, תרגומים, דברים כאלה," אמרה אריקה פרנק. "אתה מדבר שפה זרה כלשהי?"

 

בן התרעם על שעירבו אותו בשיחה טיפשית כל-כך, אבל נזכר בתחנוניה של שרה וידע שלמענה הוא חייב לנסות. בעצם הוא ידע לדבר כמה שפות, אבל ביקש לבחור את האחת שתקטע את השיחה הכי מהר. "יידיש," אמר, ומיד התחרט על שאמר זאת.

 

הוא הצטער על כך עוד יותר משום ש"אריקה פרנק, סגל המוזיאון" נראתה מעוניינת פתאום. "וואו, לא ידעתי שמישהו עוד יודע יידיש," אמרה כשהיא תוקעת בו את מבטה. כן. בן רצה מאוד להצהיר, אני יוצא דופן, שריד נדיר, טעות דורית, פליט ששרד מעולם שנחרב. עכשיו אולי תיתנו לי ללכת הביתה, אבל הוא היה לכוד. "איך זה שאתה - כלומר, איפה למדת את זה? מהסבים שלך?" שאלה.

 

בן הביט בשלוש הנשים והרגיש כאילו הוא עומד בפני צוות שופטים. "מאבא שלי," אמר. אריקה הוסיפה להביט בו, וסילקה קווצת שיער מוזהבת מלחיה. לרגע הוא נמלא תקווה, אבל אז נזכר לאיזה כיוון סטתה השיחה. התעורר בו רצון לקפוץ מעל לראשיהן ולהיעלם בשמים.

 

"אתה עדיין מדבר איתו יידיש?" שאלה אריקה בחיוך רחב.

 

"הוא כבר לא בחיים כמעט עשרים שנה, אז לא."

 

בן לא התכוון להיות מרושע, אבל באופן מוזר שמח שעשה זאת. הפרצופים המחייכים מולו נשמטו מטה כמסכות שהוסרו. האוויר פיהק בינו ובין שלוש האחרות, מתמתח כמו בד ציור ריק.

 

"אני כל-כך מצטערת," אמרה אריקה במבוכה.

 

כולם הביטו ברצפה למשך שבע השניות הנחוצות לפני שמישהי שינתה את הנושא, טקס שמוכר היטב לאנשים שהוריהם מתו בצעירותם. בן המתין עד שיחלפו שבע השניות ההכרחיות. עברו שנים מאז הרגיש נבוך בשניות אלה. כעת הן נדמו לו כזמן המתנה למעלית: משעמם, מבוזבז, הזדמנות למחשבות על סידורים. הוא נזכר ששרה אמרה שתקפוץ אליו אחרי שיחזור. היא טענה שיש לה חדשות והבטיחה לו שזה לא בקשר למכירת הבית. על מה עוד הם יכולים לדבר? חשב לעצמו.

 

"מה שבאמת מעניין ביידיש," אמרה אריקה, שהיתה הנפש האמיצה הראשונה ששברה את השתיקה, "זה כמה הומור יש בה."

 

החיוך שלה, שאך לפני דקות אחדות נראה מבטיח כל-כך, התחיל להגעיל אותו. "לא יותר מאשר בכל שפה אחרת," רטן. אבל מה שבאמת יש בה, חשב - מה שאת לא יודעת שיש בה, משום שזה לא מופיע באף סרט של וודי אלן - זה שעולם המתים יצוק בתוכה, פחד אמיתי מהשמים, צורך אוטומטי להעלות את נוכחות אלוהים בכל פעם שאומרים משהו טוב או רע על מישהו או על משהו, ביטחון מלא שהעולם הבא, אם אפשר לקרוא לו כך, אינו נפרד מהעולם הזה, שהנצח לעולם נמצא מעבר לכתפך, ממתין לראות אם תשגיח בכך. אבל בן לא הוסיף דבר אלא הציץ באריקה ואחר-כך ברגליו, ולראשונה הבחין שמרוב שמיהר להחליף בגדים אחרי העבודה וללכת לתערוכה של שאגאל, נעל איכשהו שתי נעליים שונות במקצת.

 

"תסלחו לי," אמר, ואגב כך ניתק מן המעגל שלהן ופנה אל החדר הצפוף.

 

הוא התקדם לאורך קיר הגלריה והתבונן בתמונות שחילקו את הקיר כחלונות זכוכית ענקיים שדרכם אפשר להציץ במה שנמצא מחוץ לחדר. הוא ראה שכמה מהציורים תלויים על בלימה, תלושים וחסרי חשיבות, תצוגה של גברים מגודלים, בדומה לעבודות קוביסטיות מוקדמות. אחרים היו ציורי פְּנים של חדרים מצופים בטַפֶּט מצועצע שהושאל ממאטיס. ההתעניינות שלו התעוררה כשדברים התחילו לעוף: תחילה עננים, אחר-כך מילים, מלאכים, עִזים ולבסוף גברים ונשים שריחפו באוויר. ככל שהתעופפו יותר דברים כן השתבחו הציורים. מדי פעם, בעודו מתקדם לאורך קירות הגלריה, חשב על אריקה פרנק. הוא הסתכל בעזים המעופפות ונאבק בדחף שעלה בו להפנות את ראשו ולמצוא אותה מאחוריו. מדי פעם הוא בכל זאת הסתובב לאחור ותר אחרי פניה בקהל, והופתע לגלות עד כמה התאכזב משלא מצא אותה שם. הוא נעץ את עיניו בתמונות עד שנדמה היה לו כי הן מתמזגות לגוש אחיד, לבן ואטום.

 

ליד הדלת המרוחקת ניסה מישהו להתגבר על המולת הקהל וקרא בקול, "הלהקה תתחיל לנגן בעוד חמש דקות בקומה התחתונה."

 

להקה? שרה בטח לא ידעה על שום להקה, חשב. לא התחשק לו להקשיב למוזיקה; שנת האבל עוד לא תמה, ולרגע הוא נתקף חרדה. ואז, כשהתחילו חבורות הפנויים-פנויות המלהגים לנוע לעבר הדלת, קלט בן בהקלה שכעת יש לו תירוץ ללכת הביתה. החדר התרוקן במהירות והוא נשאר שם לבדו, עומד בקצה הגלריה ליד סדרת ציורים קטנים. ברגע שהתכוון להסתובב, הציץ ראש של אישה מאחורי דלת סמוכה, כתם מטושטש של שיער חום בהיר. אריקה פרנק.

 

"יורד למטה?" שאלה.

 

החיוך שלה הפתיע אותו. היא כבר שכחה את השיחה שלהם? לא, נראה שלא. החיוך היה שונה מחיוכה הקודם: אפל, זהיר, השפה העליונה מתפתלת במקצת, כאילו חלקו סוד פרטי. פתאום הרגיש כאילו הוא נמצא מאחורי הקלעים ומסתכל על שחקנית שסיימה לשחק תפקיד וכעת מגלמת את עצמה. מן הסתם היא סלחה לו, או אולי היא צוחקת עליו? הוא ניסה למצוא משהו לומר כדי שהיא תישאר עוד רגע, כדי לבחון אותה, לברר. "אני יורד עוד דקה," ענה לה, ולמשך שנייה קיווה שזאת האמת.

 

אבל זה לא היה משנה שום דבר. "אני לא יכולה להישאר למוזיקה," אמרה, ובן תהה לרגע מדוע. אבל רק להרף עין, משום שהיא כבר התחילה ללכת. "תיהנה," אמרה בנפנוף יד.

 

בן הביט בה כשהיא חזרה לחדרה דרך דלת לבנה שכתוב עליה "לעובדים בלבד". הדלת, שלא נסגרה מיד, מִסגרה לרגע את שערה שבהק בנצנוצים של זהב על הרקע הכהה של הפתח שמאחוריה. ואז נסגרה הדלת והפכה לקיר לבן אטום. בן הרגיש את הריקנות של הערב המבוזבז מחלחלת בבטנו. בסדר, שרה, חשב והעביר את מבטו על פני הגלריה הריקה, ניסיתי. הוא פנה ללכת ואז נעצר.

 

זה היה ציור של רחוב. הרחוב היה מכוסה שלג ולאורכו גדר ברזל ובתים קטנים ועקומים עם גגות נוטים לכל הכיוונים. מעל לרחוב נראה איש עם זקן, צרור, כובע ומקל, מרחף בשמים מעל לבתים כאילו הוא הולך מעליהם - כלל לא ער, לפי הצדודית האופקית המעורפלת שלו, לכך שהוא אכן שרוי בריחוף. הציור היה זעיר, קטן יותר מדף של מחברת. על התווית שבצד התמונה צוינו התאריך שלה, 1914, בעליה, מוזיאון ברוסיה, וכותרתה: "סקיצה של 'מעל ויטֶבְּסְק'". בן הסתקרן, משום שעל אף שליטתו בפרטי הפרטים של כל הנושאים, כולל אמנות מודרנית, לא הכיר את שמו של הציור המסוים הזה. כל מה שידע הוא שזאת התמונה שהיתה תלויה מעל לפסנתר בסלון שבבית הוריו.

 

עתה, בגלריה הלבנה השקטה, מול ה"סקיצה של 'מעל ויטבסק'", הוא עמד ללא ניע. הוא הביט באיש המרחף עם המקל באור הדמדומים של ערב קודר של סתיו מאוחר או של תחילת חורף שבציור, וחשב על ערבי סתיו לפני זמן רב, בשנים שאביו היה לוקח אותו ואת אחותו לאסוף ממתקים בליל כל הקדושים. הוא ושרה היו מתחלפים בסחיבת הכיסא המתקפל ושקיות הממתקים, מוכנים למצב שבו אביהם יתעייף וירצה לנוח, מה שבדרך כלל היה קורה ליד כל בית. ובעוד הערב הארוך של הליכה מבית לבית הולך וקרב אל סיומו, היה בן מנסה ללכת לאט יותר, מחקה במודע את צליעתו של אביו, גורר במכוון את רגלו הימנית בערֵמות העלים שבצדי הרחוב, כאילו כדי ליהנות מפצפוץ העלים תחת רגליו; אבל לאמיתו של דבר, ככל שהערב הלך והחשיך ומעגל העצים שצייר את האופק הלך וסגר עליהם כמו שרוך בשולי שקית, מצמק את שמי הערב בקמטים של ענפי העצים העירומים, הוא היה צועד בקצב-ארבע-הרגליים הנצחי של אביו: רגל שמאל, שני קביים, רגל לא טובה, רגל שמאל, שני קביים, רגל לא טובה, רגל שמאל, שני קביים, רגל לא טובה. אבא שלו, חשב בעודו מסתכל בציור, מן הסתם היה מעדיף לעוף.

 

בן התקרב לתמונה ונעץ בה את מבטו. חמש-עשרה שנה עברו מאז ראה אותה בפעם האחרונה. לא ייתכן שזה אותו ציור. אמנים בדרך כלל מציירים אותו ציור שוב ושוב, אמר לעצמו ונזכר בשרה ובדירתה המרובבת בצבעים. אפילו הרעיון שאולי זו התמונה שלהם הוא הטעיה רגעית, כמו האנשים ברחוב או במסיבת הקוקטייל, צללים מתים של הוריו רק משום שרצה שיהיו כאלה.

 

בן נשם עמוק ונתן עוד מבט אחרון בתמונה לפני שהסתובב ופנה ללכת, והפעם סופית. אבל אז הוא שם לב שבפינה הימנית התחתונה שלה יש אזור קטן ומבריק שזוהר בלבן תחת אורות הגלריה - אותו מקום שבו שרה, כשהיתה בת שבע, התחילה למרוח על הציור לק ציפורניים שקוף עד שההורים תפסו אותה. באותו רגע התחיל כל גופו של בן לרעוד מזעם.

 

הוא קרא שוב את הכיתוב, עדיין המום. "בהשאלה", היה כתוב, ממוזיאון רוסי. הוא הושיט את ידיו כלפי התמונה בלי להרגיש שהוא עושה זאת, מוכן לאחוז בתחתית המסגרת כבשלב תחתון של סולם. בעיני רוחו ראה את רגליו מטפסות לאורך הקיר עד שהיה מסוגל להכניס רגל לתמונה, להחליק דרך המסגרת החוצה ולמעלה והצדה. אבל בזווית עינו קלט את ידיו ועצר בעצמו, הוריד את זרועותיו וסובב את ראשו לראות אם עוד מישהו נמצא שם.

 

לא היה שם איש, גם לא השומר שקודם התעכב.

 

דברים מוזרים קורים לציורים כשאף אחד לא מסתכל עליהם. הם מתחילים לזמר. בהיעדר אנשים הדהד החדר הריק בצבעים שהמהמו על הקירות. בן עמד שם לבד והקשיב איך כל פרץ של צבע רוטט בגובה צליל שונה: הנשים המרחפות רועדות בעגמומיות לקול צלילים גבוהים, וה"נאהבים בכחול" רועדים לקול הדהודם של צלילים נמוכים. הציור הקטן הקודר רטט באוויר לקול הלמות קלידי פסנתר כמו אלה שנוגנו בסלון של הוריו, אקורד זעיר תועה באמצע שיר.

 

בן התקרב עוד יותר אל התמונה.

 

הוא אחז בכל כוחו במסגרת הדקה ותלש את כל התמונה מהקיר. היא היתה קלה כל-כך עד שהוא כמעט עף אחורה. ואז הוא הסתלק.