היקום הטרגי שלנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היקום הטרגי שלנו
הוספה למועדפים

היקום הטרגי שלנו

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סקרלט תומס

סקרלט תומאס (Scarlett Thomas; נולדה ב-1972) היא סופרת אנגלייה.

נולדה בלונדון שבממלכה המאוחדת. למדה במגוון בתי ספר. בנעוריה השתתפה בהפגנות שונות. תומאס השלימה תואר ראשון בלימודי תרבות באוניברסיטת מזרח לונדון (UEL). שלושת הרומנים הראשונים שלה עסקו בקורותיה של מרצה לספרות שפותרת תעלומות רצח.
ב-2001 העיתון הבריטי "The Independent" מיקם אותה ברשימת 20 הכותבים הצעירים הטובים ביותר. ב-2002 נבחרה לסופרת השנה של Elle Style (פרס של מגזין Elle). שני הרומנים האחרונים של תומאס, "סופו של מיסטר Y" ו"היקום הטרגי שלנו", ראו אור בעברית בהוצאת ידיעות ספרים.
תומאס משמשת גם כמרצה לספרות.

תקציר

מג קרפנטר היא סופרת צעירה המתפרנסת בקושי מכתיבת ספרי נוער בשם בדוי. היצירה הספרותית הגדולה שלה, שעליה היא עמלה כבר שנים, מתנפחת ומתכווצת וחוזרת שוב ושוב לאותן ארבעים ושלוש מילים. היא חיה בדירה טחובה עם כריסטופר, חברהּ הלא יוצלח זה שבע שנים, מפלרטטת עם רואן, מרצה מבוגר ונשוי, והחיים שלה נראים כמו מבוי סתום. אבל אז היא מתבקשת לכתוב ביקורת על ספר המסביר כיצד לשרוד את קץ היקום, ושרשרת של אירועים מוזרים מפרה את שגרתה.
 

היקום הטרגי שלנו הוא ספר על ספרים, על עלילות ועל סופרים, המתחבט בשאלה אם הספרות צריכה - ויכולה - לחקות את החיים.
 

סקרלט תומס, שפרצה אל תודעת הקוראים עם ספרה סופו של מיסטר Y משלבת בכתיבתה פילוסופיה, מדע והומור, ומשכילה ליצור דמויות מרתקות ואנושיות המנסות למצוא את קולן האמיתי ביקום משתנה.

"תומס מסוגלת לדון ברעיונות פילוסופיים ובפיזיקה קוונטית בעוד שהיא גורמת לקוראים לחוש שהם שקועים בקומדיה רומנטית שנונה."
 Times
"עונג גדול, ולו רק בזכות איכות הכתיבה של תומס...מלא חיים ואנרגיה."
 - פיליפ פולמן

פרק ראשון

קראתי איך לשרוד את קץ היקום כשקיבלתי הודעת טקסט מחברתי ליבי. בהודעה נכתב: "את יכולה להגיע לטיילת בעוד רבע שעה? אסון גדול." היה זה יום ראשון קר בתחילת פברואר, ואני העברתי את רובו מכורבלת במיטה בבית האבן הטחוב והמתפורר שבדארטמות. אוסקר, עורך הספרות של העיתון שכתבתי עבורו, שלח לי לביקורת את "מדע החיים לנצח" מאת קלסי ניומן לצד איגרת ברכה ובה מועד ההגשה. באותם הימים כתבתי ביקורת על כל ספר שהוא כי הייתי צריכה את הכסף. זה לא היה נורא כל כך: קניתי לעצמי מוניטין מסוים בסקירת ספרי מדע, לכן אוסקר נתן לי את הטובים ביותר. בן זוגי כריסטופר עבד בהתנדבות באתרי מורשת, אז עלי הוטל לשלם את שכר הדירה. מעולם לא סירבתי לעבודה, אם כי לא הייתי בטוחה כלל וכלל מה אומַר על ספרו של קלסי ניומן ועל רעיון ההישרדות מעבר לקץ הזמן.
במובנים מסוימים אפשר לומר שכבר שרדתי מעבר לקץ הזמן: מעבר למועדי הגשה, למסגרות אשראי ולאולטימטום ממנהל הבנק שלי. עמדתי במועדי ההגשה כדי לקבל כסף, אבל לא תמיד מסרתי גרסה סופית. בחורף ההוא נאלצתי לפדות את כל ההמחאות שלי במקום כלשהו בפֵּיינטון שדרש עמלה גבוהה ולא שאל שאלות, ולשלם חשבונות במזומן בסניף הדואר. אבל למה ציפיתם? אי־אפשר לומר שהייתי סופרת דגולה, אם כי עדיין תכננתי להיות. בכל פעם שהגיעה מעטפה לבנה מהבנק, הוסיף אותה כריסטופר לערמת הדואר שעל שולחן הכתיבה שלי שבקומה השנייה. מעולם לא פתחתי את המעטפות האלה. כמעט נגמר לי הכסף בטלפון הנייד המשולם מראש, אז לא שלחתי תשובה לליבי. אבל הנחתי את הספר ויצאתי מהמיטה ונעלתי נעלי התעמלות. מסיבות סבוכות נדרתי לעולם לא לצאת ביום ראשון בערב בדארטמות. אבל לא יכולתי לסרב לליבי.
אחר הצהריים האפור הזדחל אל הערב כחיפושית מפוחדת. נותרו לי עוד חמישים עמודים ב"מדע החיים לנצח" ומועד ההגשה של הביקורת היה למחרת. איאלץ לסיים את הספר אחר כך ולהגיש את הביקורת בזמן כדי שיהיה לי סיכוי כלשהו להופיע בגיליון של יום ראשון. אם לא יפרסמו אותי עד השבוע הבא, לא אקבל תשלום החודש. למטה ישב כריסטופר על הספה וניסר חתיכות עץ ממוחזר כדי להכין ארגז כלים. לא היתה לנו גינה לעבוד בה, רק חצר בטון סגורה לחלוטין ומגודרת בחומה גבוהה, שלפעמים צצו בה צפרדעים ושאר חיות קטנות בדרך נס, כאילו צנחו מן השמים. כשנכנסתי לסלון ראיתי נסורת בכל פינה, אך לא ציינתי זאת. הגיטרה שלי עמדה ליד האח. בכל פעם שכריסטופר העביר את המסור אחורה וקדימה, נישא הרעד על פני החדר והרטיט את מיתר המי העבה. הצליל היה נמוך ועצוב ותדיר כל כך שבקושי שמעו אותו. כריסטופר ניסר במרץ: אחיו ג'וש קפץ לארוחת צהריים אתמול והוא טרם התגבר על כך. ג'וש חשב שזה מרפא לדבר על מות אמם; כריסטופר חשב שלא. ג'וש שמח שאביהם יוצא עם מלצרית בת עשרים וחמש; כריסטופר חשב שזה דוחה. קץ השיחה מן הסתם היה תלוי בי, אבל באותו הזמן הייתי טרודה בכך שאפילו לא בדקתי איזה ספר אני אמורה לבקר ושהלחם עומד להיגמר ושאין לנו עוד כיכר. כמו כן לא ממש ידעתי איך לשים קץ לשיחה.
לפעמים כשירדתי למטה שקלתי לומר משהו, ואז דמיינתי את תגובתו האפשרית של כריסטופר ולבסוף לא אמרתי כלום. הפעם אמרתי, "נחש מה?" וכריסטופר, שעדיין ניסר בתזזית כעורף את ראשו של אחיו, או אולי את ראשה של מילי, אמר, "את יודעת שאני שונא שאת פותחת שיחה בצורה כזאת, מותק." התנצלתי, אך כשביקש ממני להחזיק בשבילו חתיכת עץ אמרתי שאני חייבת להוציא את הכלבה.
"היא לא יצאה כבר שעות," אמרתי. "ומחשיך בחוץ."
בֶּס היתה במסדרון, התגלגלה על פיסת עצם מלאכותית.
"חשבתי שיצאת איתה בצהריים," אמר כריסטופר.
לבשתי את המעיל ואת צעיף הצמר האדום שלי ויצאתי בלי להוסיף מילה. אפילו לא הסתובבתי כששמעתי את קופסת המסמרים של כריסטופר נופלת על הרצפה, אם כי ידעתי שהיה עלי להסתובב.

איך שורדים מעבר לקץ הזמן? זה פשוט למדי. עד שהיקום יהיה זקן וחלוש מספיק כדי לקרוס, כבר יוכלו בני האדם לעשות בו ככל העולה על רוחם. יהיו להם מיליארדי שנים ללמוד, ושום מנהיג לא יוכל לעצור בעדם, וגם לא עלונים ליברליים או מזמורים מבשרי רעות. עד אז זה כבר יהיה עניין של להסיע כוכב מסכן לצד אחד של היקום, בעוד כוכב אחר משתין במכנסיים בעצב בגלקסיה אחרת. וכל זה בעודנו ממתינים לריסוק הסופי, כשכל דבר יהפוך לכל דבר אחר והיקום יפצח בקריסה היפהפייה שלו, מתנשף ומזיע עד שכל החיים יאזלו ממנו וכל חומר קיים יימחץ לנקודה בודדת וייעלם. בנשימה האחרונה והבלתי נשמעת כמעט של היקום הקורס, באנחה האורגזמית האחרונה, יהפכו כל הריר והמוגלה והמיצים המעופשים לאנרגיה טהורה המסוגלת לכל דבר שאפשר להעלות על הדעת, ולו לרגע. לא ידעתי מדוע אני מהרהרת בשאלה כיצד להסביר זאת לכריסטופר. פעם הוא גרם לי לבכות כשסירב לקבל את מושג הממדים המרחביים, והיה לנו ריב נוראי כי הוא סירב להביט בשרטוט המוכיח את משפט פיתגורס. לדעתו של כריסטופר, הספרים שביקרתי היו "שכלתניים מדי, מותק". לא היה לי מושג מה הוא יחשוב על הספר הנוכחי, שהיה זיון שכל אחד גדול.
לדברי קלסי ניומן, היקום, שמאז ומתמיד היה מַחְשב, יהיה לרגע אחד - ואפילו פחות מזה - דחוס כל כך ואנרגטי כל כך שהוא יוכל לחשב כל דבר. אז מדוע לא לתכנת אותו כך שידַמה יקום אחר, יקום חדש שלא ייגמר לעולם, ושבו יחיו כולם באושר ובעושר לנצח נצחים? לרגע הזה יקראו "נקודת אומגה", והיות שיהיה לו הכוח להכיל הכול, לא יהיה שום הבדל בינו לבין אלוהים. אבל הוא יהיה שונה מאלוהים כי הוא יפעל על כוח עיבוד המכוּנה אנרג'יה. בזמן שהיקום יתכונן לקריסה, איש לא יכתוב על כך שירה או יעשה אהבה בפעם האחרונה או פשוט ישוטט בחוסר מעש, מסטול ואדיש, ימתין לכיליון וידמיין משהו מהמם ובלתי נתפס מן העבר השני. כולם ישנסו מותניים למען מטרה אחת: הישרדות. תוך שימוש בפיזיקה ובידיהם בלבד ירכיבו בני האדם את נקודת האומגה, שבעזרת כוחה האינסופי תוכל, ומסיבות שונות בבירור תצליח, להחזיר את כולם לחיים - כן, אפילו אתכם - מיליארדי שנים אחרי מותם, והיא תאהב את כולם ותיצור גן עדן מושלם. בסופו של היקום יוכל לקרות הכול מלבד דבר אחד.
לא תוכלו למות שוב לעולם.
זה לא היה מסוג הספרים שאוסקר שלח לי בדרך כלל. סקרנו מדע פופולרי, תימהוני ככל שיהיה, אבל הקו האדום שלנו היה העידן החדש. האם זהו ספר ניו אייג'י? היה קשה לומר. לפי הכתוב על העטיפה, ניומן היה פסיכואנליטיקאי מוערך מניו יורק, שפעם אף יעץ לנשיא, אם כי לא נכתב לאיזה נשיא. הוא קיבל את ההשראה לספרו מקריאת עבודתו של הפיזיקאי המוערך לא פחות פרנק טיפּלֶר, שהגה את רעיון נקודת האומגה ופתר את כל המשוואות הנחוצות כדי להוכיח שאתם ואני - וכל מי שחי אי־פעם, וכל בן אנוש פוטנציאלי שלא חי מעולם - נקום לתחייה בקץ הזמן, ברגע שהכוח יתפנה לעשות זאת. מותכם יהיה אפוא סתם תנומה קצרה, ולא תשימו לב לזמן שחלף בינו לבין ההתעוררות אל הנצח.
אם כך, למה לטרוח? למה לטרוח לנסות להיות סופרת מפורסמת? למה לטרוח לשלם חשבונות, לגלח את הרגליים ולהשתדל לאכול מספיק ירקות? אם התיאוריה הזו נכונה, הדבר ההגיוני לעשות הוא לירות בעצמכם עכשיו. אבל מה יהיה אז? אני אוהבת את היקום, ובייחוד את החלקים העסיסיים כמו תורת היחסות, כוח הכבידה, קווארקים מסוג למטה ולמעלה, האבולוציה ופונקציית הַגל, שאותה כמעט הבנתי. אבל אני לא אוהבת אותם עד כדי כך שאני רוצה לשרוד אחרי קצם הטבעי ולהיתקע עם כולם במעין תרדמת, מחוברת למכונת החייאה קוסמית. פעם אמרו לי - ולאחרונה הזכירו לי שוב - שאני אהפוך לאַין. מה לעזאזל אני אעשה עם כל הגן עדן הזה? לחיות לנצח יהיה כמו להתחתן עם עצמך בלי אפשרות להתגרש.

היו שלושים ואחת מדרגות אבן לאורך הרחוב. חלפתי עם בס על פני המקום של רֶג שבפינה ועל פני כיכר השוק, שהיתה נטושה לחלוטין מלבד שחף בודד שניקר שקית צ'יפס מתנפנפת והשמיע את הצליל שהם כולם משמיעים: אַק, אק, אק, כמו מכונת ירייה בודדה. בס חיבקה את החומה שמתחת לבניין באטֶרווֹק ליד המעדנייה של מילר ועצרה להשתין ברגע שהגענו לגני רויאל אווניו. הכול נראה סגור, שבור, מת או בשנת חורף. בימת התזמורת היתה ריקה והמזרקה יבשה. עצי הדקל רעדו. ריח מלח נישא ברוח, ובו גם משהו אצתי שהתחזק כשהתקרבנו לנהר. איש לא נראה באופק. היה חשוך והשמים מעל הכפר קינגסוֶור נמלאו חבורות דייסתיות ירוקות, חומות וסגולות כקליפת תפוח. הרוח נשבה מן הים וכל הסירות הקטנות ריקדו במעגניהן כמכושפות והשמיעו קולות רפאים.
חבשתי את ברדס המעיל שלי ובס רחרחה סביבה. היא אהבה לפקוד את כל ספסלי הסוללה הצפונית בזה אחר זה, ואחר להקיף את המעגן הראשי ולחזור הביתה דרך קורוניישן פארק. היא תמיד היתה אטית וישנונית יותר בחורף, ובבית תמיד מצאתי אותה מצונפת בין מצעי המיטה כמנסה לשקוע בשנת חורף. אך היא המשיכה לדבוק בשגרה שלה כשיצאנו החוצה. מדי יום עצרנו להביט באתר הבנייה המסתורי שבקורוניישן פארק. בסתיו שעבר שמעה ליבי ממרי הזקנה שבקבוצת הסריגה שלה שעתיד להיבנות שם מבוך אבן קטן על מדשאה מורמת ומטופחת עם נוף לנהר, אבל בינתיים זה היה סתם בור. המועצה מימנה את הפרויקט כי מחקר טען שזה יעזור להרגיע את כולם. דארטמות היתה נמל רדום שאנשים עברו אליו כדי לפרוש, למות, לכתוב רומנים או לפתוח חנות בשקט. היחידים כאן שנזקקו להרגעה היו הצוערים ממכללת הצי המלכותי, והם לעולם לא יגיעו למבוך. דאגתי העיקרית היתה שהבנאים יכרתו את העץ האהוב עלי, וכמעט מדי יום יצאתי לבדוק שהוא עדיין שם. הרוח פילחה את הפארק ואני זירזתי את בס על פני אתר הבנייה עם יריעות הפלסטיק המתנפנפות והגדר הזמנית, העפתי מבט בעץ שלי וחזרתי לסוללה. פברואר היה קר, אכזרי וזדוני, ורציתי להיות בבית במיטה, אם כי לא היה שם חם בהרבה מאשר בחוץ והטחב בבית גרם לי לחרחר. בס בבירור רצתה גם היא ללכת הביתה, ודמיינתי אותה מכורבלת איתי מתחת לשמיכה, שתינו שקועות בשנת חורף.
איש עדיין לא נראה באופק. אולי דאגתי לשווא לאורך כל החודשים האחרונים. אולי הוא כבר לא מגיע הנה יותר. אולי הוא לעולם לא יחזור.
במעלה הנהר טרטרה המעבורת העילית על פני המים בדרכה מקינגסוֶור לדארטמות. על סיפונה היתה רק מכונית אחת, מן הסתם של ליבי, ואורותיה ריצדו באפלה. דברים על הנהר צלצלו. עמדתי וחיכיתי לליבי, מביטה בכל הסירות, לא מחפשת אותו. האזנתי לקולות הדינג־דינג־דינג ותהיתי מדוע הם נשמעים לי רפאיים כל כך. הכנסתי יד לכיס הפנימי של מעילי. כבר ידעתי מה יש שם: פיסת נייר עם כתובת מייל שידעתי בעל פה ובקבוקון חום עם פיפטה. הבקבוק הכיל את הטיפות האחרונות של תרופה צמחית שחברתי וי הכינה לי כמה שבועות קודם לכן. נסעתי לסקוטלנד בחג המולד כדי לבלות עם וי ועם בן זוגה פרנק בבית הקיט שלהם בזמן שכריסטופר נסע לברייטון, אבל הכול השתבש וכעת וי לא דיברה איתי. מכיוון שכך, אובייקטיבית הייתי בודדה עוד יותר מאי־פעם, אבל זה היה בסדר כי היו לי בית וחבר וכלבה, שזה מעל ומעבר. והיתה לי גם התרופה הזאת, שעזרה. כתב ידה עדיין היה קריא על התווית. ערבז, צינית, אלה לבנה, ערמון מתוק, שיבולת שועל, ורד בר. טפטפתי כמה טיפות מן התערובת על לשוני ולרגע קט חשתי חמימות.
כעבור שתי דקות נוספות הגיעה המעבורת. נשמעה חבטה כשהכבש ירד, ואז נפתח השער והמכונית הבודדת ירדה והתקדמה לעבר הסוללה. זו היתה המכונית של ליבי, אז נופפתי. ליבי ובעלה בוב סגרו את חנות הקומיקס הכושלת שלהם שנתיים קודם לכן וכעת ניהלו את מעדניית "מילר", ששם מכרו כל מיני דברים, כולל גבינות לא מפוסטרות, שומן אווז, טארט לימון, סלטים תוצרת בית, פסלים מעצים סחופים ושָלים סרוגים ושמיכות שתפרו הם או חבריהם. אני הכנתי ריבה ומרמלדה למעדנייה כדי להשלים הכנסה מכתיבה. ארוחת הצהריים האהובה עלי היתה מְכל של שום מוחמץ, פָּטֶה דגים ביתי וחצי בָגט, שלעתים קרובות קניתי במעדנייה בבוקרי החורף. ליבי נהגה לאט, בחלונות פתוחים, ושערה השתולל ברוח. כשראתה אותי עצרה את המכונית. היא לבשה מכנסי ג'ינס וטי־שירט הדוקה עם שָל אדום סרוג ביד קשור מלמעלה, כאילו פברואר מעולם לא התאכזר אליה, וכאילו מעולם לא הרכיבה משקפיים עבים או לבשה חולצות רפויות עם הדפסים של דמויות מסרטי אימה.
"מג, חרא. תודה לאל. כריסטופר לא כאן, נכון?"
"בטח שלא," אמרתי. הבטתי סביבי. "אין כאן אף אחד. למה? את בסדר? לא קר לך?"
"לא. יותר מדי אדרנלין. אני בצרות. אני יכולה להגיד שהייתי אצלך?"
"מתי?"
"היום. כל היום. וגם אתמול בלילה. בוב חזר מוקדם. את מאמינה שהעבירו את הטיסה שלו לאֶקסֶטֶר כי המסלולים בגֶטוויק היו חלקלקים?"
"דיברת איתו?"
"לא, אבל הוא שלח לי הודעות. הוא היה אמור להודיע לי כשהוא נוחת בגטוויק, וחשבתי שזה ישאיר לי המון זמן לחזור הביתה ולהחליף בגדים ולעשות כאילו חיו בבית וכאלה. כששמעתי את ההודעה נכנסת חשבתי שזה בוב מגטוויק - זה היה בשעה המתאימה - והייתי במיטה עם מארק אז לא הסתכלתי מיד. הרי לוקח חצי שעה לרדת מהמטוס ולצאת מהשדה, ואז עוד חצי שעה עד תחנת ויקטוריה, ועוד עשרים דקות עד פדינגטון, ושלוש שעות עד טוֹטנֶס כדי לאסוף את הרכב, ועוד עשרים וחמש דקות עד הנה. אז לא ממש נכנסתי ללחץ. עד שהסתכלתי הוא כבר הספיק לכתוב נתראה בעוד חצי שעה. ואז הגיעה הודעה נוספת והוא שאל איפה אני ואם אני בסדר. כמעט חטפתי התקף לב."
ליבי ניהלה רומן עם מארק, בחור מרושל שנשטף לחוף בצֶ'רסטון, כפר מעבר לנהר בטוֹרבֵּיי, כשירש בקתת חוף מסבו. הוא חי בבקתה הזו, אכל דגים ולקח כל עבודה שהצליח להשיג במספנות ובנמלים. הוא חסך כסף כדי לפתוח חברה לעיצוב סירות, אבל ליבי אמרה שהוא רחוק בערך מיליון קילומטר מהגשמת החלום הזה. ליבי עבדה במעדנייה עם בוב רוב ימי השבוע, והעבירה את שארית זמנה בסריגת דברים מסובכים יותר ויותר ובכתיבת מכתבי אהבה למארק בדיו אדומה כהה, בזמן שבוב ניגן בגיטרה החשמלית שלו וניהל את חשבונות החנות. היא בדתה מועדון קריאה בספריית צ'רסטון ואמרה לבוב שלשם היא נוסעת בימי שישי בערב. היא התראתה עם מארק גם בקבוצת הסריגה בימי רביעי, אבל זה היה בעייתי יותר כי תמיד היה סיכוי שבוב יקפוץ עם שאריות עוגה מהחנות או שאחת הגברות הזקנות תראה את מארק נוגע בברכה של ליבי. אבל סוף השבוע הזה היה שונה, כי בוב נסע לבקר את דוד רבא ודודה רבתא שלו בגרמניה. היא היתה עם מארק מאז יום שישי.
"אז הגעת אלי אתמול בערב, ו...?"
קימטתי את מצחי. שתינו ידענו שאין סיכוי שליבי תעביר לילה שלם בביתי. לפעמים, אבל לאחרונה לא לעתים קרובות, היא קפצה עם בקבוק יין מהחנות. ואז ישבנו ליד שולחן המטבח בזמן שכריסטופר בעבע על הספה מרחק כמה מטרים משם, צפה בחדשות אמריקניות או בסרטים תיעודיים על דיקטטורים בלוויין הפיראטי שלנו ומלמל על השחיתות בעולם ועל העשירים ועל תאוות בצע. הוא עשה את זה בכוונה כי לליבי היה כסף וזה לא מצא חן בעיניו. בדרך כלל נפגשתי עם ליבי בפאב, אם כי כריסטופר התלונן לעתים קרובות על כך שאני יוצאת ומשאירה אותו לבד. בס רחרחה את הקרקע אך כעת הניחה את כפותיה על המכונית של ליבי וייבבה מבעד לחלון. היא רצתה להיכנס. היא אהבה לנסוע. ליבי טפחה על ראשה אך לא הסתכלה עליה.
"לא... כנראה איבדתי את המפתחות." היא פצחה בסיעור מוחות. "אנחנו, אה, אני ואת יצאנו אתמול בערב ואיבדתי את המפתחות ונאלצתי לישון אצלך. הייתי שיכורה ולא רציתי להדאיג את בוב כי הוא היה בגרמניה וחשבתי שאני אצא ואחפש את המפתחות היום, ולמעשה זה מה שעשיתי כשהוא שלח לי את ההודעה אבל השארתי את הטלפון אצלך ו..."
"אבל את נוהגת. יש לך צרור נפרד למפתחות של הבית? חשבתי שכולם בצרור אחד."
ליבי השפילה את מבטה. "אולי מצאתי את המפתחות... שאני אמות. אלוהים. אוי, מג, מה אני אעשה? למה שאני אסע אלייך במכונית ממילא? זה רק חמש דקות הליכה. אני לא בטוחה שזה יעבוד." היא הזעיפה פנים. "נו, את הסופרת, את יודעת לבנות עלילה."
צחקקתי קצת. "כן, בטח. את קוראת ספרים. אני בטוחה שגם את יודעת לבנות עלילות."
"כן, אבל את מתפרנסת מזה. ומלמדת את זה."
"כן, אבל..."
"מה הפורמולה כאן?"
פורמולה, כמו אוכל לתינוקות. זאת היתה המומחיות שלי, היא צדקה. אחרי שזכיתי בתחרות סיפורים קצרים ב־1997 הציעו לי חוזה לכתיבת רומן ביכורים ספרותי, רציני ופורץ דרך: מסוג הספרים שזוכים בעוד פרסים ומוצגים בחלונות ראווה. אבל למעשה העברתי את אחת־עשרה השנה האחרונות בכתיבת ספרות פופולרית, כי זה היה כסף קל ותמיד נאלצתי לשלם שכר דירה וחשבונות ולקנות אוכל. קיבלתי מקדמה של אלף פאונד על הרומן הספרותי שלי, ובמקום להשתמש בה כדי לחסל את חובותי קניתי מחשב נייד, עט נחמד וכמה מחברות. בדיוק כשהתחלתי לבנות את השלד, התקשרה קלודיה מהוצאת "אוֹרְבּ בּוּקס" והציעה לי אלפיים פאונד אם אצליח לייצר מותחן לבני הנעורים בתוך שישה שבועות. המחבר הרשמי של הספר, זֶבּ רוֹס, נדרש לפרסם ארבעה ספרים בשנה אך למעשה לא היה קיים, וקלודיה גייסה סופרי צללים חדשים. לא הייתי צריכה לחשוב פעמיים: להכפיל את הכסף ואז לכתוב רומן אמיתי. אבל כבר בפרק השני של הרומן האמיתי הבנתי שאני צריכה לכתוב עוד ספר של זב רוס, ואז עוד אחד. כעבור שנתיים התרחבתי וכתבתי בשמי האמיתי סדרה של ארבעה ספרי מדע בדיוני המתרחשים במקום שנקרא ניוּטוֹפיה. כל הזמן התכוונתי לסיים את הרומן ה"רציני" אבל נראה שזה לא יקרה לעולם, גם אם אשאר בחיים עד קץ הזמן. אם קלסי ניומן צדק וכל בני האדם הפוטנציאליים יקומו לתחייה בזכות נקודת האומגה בסופו של היקום, אז זב רוס יצטרך להיות אחד מהם ואז הוא יוכל לכתוב ספרים משלו. אבל אני בטח עדיין אצטרך לשלם שכר דירה.
נאנחתי. "העניין הוא שכשבונים עלילה לספר אפשר לחזור אחורה ולשנות דברים שלא עובדים עד שהכול מסתדר כמו שצריך. אפשר למחוק פסקאות, דפים, טיוטות שלמות. אני לא יכולה לחזור בזמן ולהעלות אותך על אוטובוס למארק, מה שמן הסתם היה הדבר הנכון לעשות."
"איך זה היה עובד?"
משכתי בכתפי. "לא יודעת. אז היית יכולה ללכת אלי ברגל ולאבד את המפתחות ואת הטלפון כמו שאמרת."
"אבל למה לי לסחוב תיק עם בגדים?"
"כן. לא יודעת."
"חייבת להיות דרך. בואי נחזור לנקודת ההתחלה. איך מספרים סיפור טוב באמת? כלומר, בקיצור."
הצצתי בשעון. כריסטופר יתהה איפה אני.
"בוב לא מחכה לך?" אמרתי.
"אני חייבת לפתור את זה, אחרת לא יהיה יותר בוב."
"בסדר. בואי נשמור על פשטות. נבסס את הסיפור על סיבה ותוצאה. עם שלוש מערכות."
"שלוש מערכות?"
"התחלה, אמצע וסוף. בעיה, שיא ופתרון. תחברי ביניהם. תעלי מישהו על הסירה הלא נכונה. ואז תטביעי אותה. ותצילי אותו. לא מילולית, כמובן. את חייבת למצוא בעיה ולהחריף אותה ואז לפתור אותה. אלא אם כן זאת טרגדיה."
"ואם זאת טרגדיה?"
"ליב..."
"בסדר. אז יצאתי איתך ואיבדתי את המפתחות. זה רע. ובואי נחמיר את זה עם אונס קבוצתי בזמן שחיפשתי אותם, ועכשיו איבדתי את הזיכרון והחוטפים לקחו אותך כי היית עדה, ורק בס יודעת איפה את והיא מנסה להגיד לכריסטופר אבל..."
"מסובך מדי. את צריכה משהו פשוט יותר. את צריכה להסביר רק את עניין המכונית. הסיפור כאן הוא שיצאנו ואת איבדת את המפתחות, שזה מבאס. ואז, היות שאיבדת את המפתחות, אולי איבדת גם את המכונית, שזה כמובן מבאס עוד יותר. אולי מישהו מצא את המפתחות וגנב את המכונית. מי יודע? את יודעת רק שאיבדת את המפתחות. הבעיה היחידה היא שעדיין יש לך מכונית."
בלה, בלה, בלה. כנראה נעשיתי מכונת עלילות אוטומטית המתוכנתת לרקוח דברים מעין אלה. אבל כשנתתי עצות מהסוג הזה לסופרי צללים זוטרים יותר של "אורב בוקס", תמיד אמרתי שהם צריכים להאמין בפרויקט שלהם ולא סתם לעמוד בשורה של כללים. מצד שני, אם הם איבדו את דרכם במרחבי המקוריות, הדרכתי אותם בעדינות חזרה אל דרך הישר של הנוסחה.
"טוב. אז איך אני ובוב נחיה באושר ועושר לנצח נצחים?"
חשבתי על כך לרגע.
"טוב, ברור שתצטרכי לדחוף את המכונית שלך לנהר," אמרתי וצחקתי.
ליבי ישבה שם במשך עשר שניות בערך, ידיה שאחזו בהגה החווירו מרגע לרגע. ואז היא יצאה מהמכונית והביטה סביבה. הסוללה הצפונית עדיין נראתה נטושה. לא היו ילדים שניסו לגנוב סירות, לא תיירים ולא אנשים עם כלבים. אף גבר לא חיפש אותי. ליבי השמיעה קול שדמה קצת לזה שבס השמיעה קודם.
"את צודקת," אמרה. "זה הדבר היחיד שאפשר לעשות."
"ליב," אמרתי. "סתם צחקתי."
היא חזרה למכונית, עשתה פניית פרסה מסוכנת עד שהמכונית עמדה עם הפנים לנהר, ולבסוף הסיעה אותה במעלה הסוללה. לרגע נראה שהיא מתכוונת לנהוג אל תוך הנהר. עמדתי שם, לא יודעת אם היא סתם משתעשעת, לא יודעת אם לצחוק או לנסות לעצור אותה. ואז היא יצאה והקיפה את המכונית. ליבי היתה קטנה, אך כששרירי זרועה התהדקו הבנתי עד כמה היא חזקה. המכונית זזה. היא כנראה לא הרימה את בלם היד. היא דחפה שוב, והגלגל הקדמי עבר את שפת הסוללה.
"ליב," חזרתי ואמרתי.
"אני בטח פסיכית. מה אני עושה?" אמרה.
"כלום," אמרתי. "די, אל תעשי את זה. יהיה קשה מאוד להסביר את זה."
ואז היא דחפה את המכונית לנהר והשליכה את המפתחות בעקבותיה.
"אני אגיד שילדים עשו את זה," אמרה על רקע קולות ההתזה והיניקה. "הם כנראה גנבו לי את המפתחות. גם אם זה נשמע מופרך, אף אחד לא יחשוב שהייתי נואשת עד כדי כך שדחפתי את המכונית שלי לנהר, נכון? שום דבר לא יגרום לי לעשות משהו מטופש כזה. וואו. תודה, מג. זה היה רעיון מבריק. אני אתקשר אלייך מחר, אם עדיין אהיה בחיים."
היא הציצה בשעונה והתרחקה לאורך הסוללה לעבר לֶמוֹן קוטג', והשָל האדום שלה התבדר כדגל ברוח. נזכרתי בסיפור זן על דגל ברוח. האם הרוח זזה או שמא הדגל זז? שני נזירים מתווכחים על השאלה הזאת כשאיש חכם ניגש אליהם ואומר, "הרוח לא זזה, הדגל לא זז. המחשבה זזה." התקדמתי לאט ובס רחרחה ספסלים כאילו לא קרה כלום. ליבי לא הביטה לאחור וראיתי אותה הולכת וקטנה עד שהגיעה לקצה הרחוב ופנתה אל באיארדס קוֹב. כמובן, כמו שיאמר לכם כל מדען, היא לא באמת הלכה וקטנה, היא פשוט התרחקה.

הרוח נשמה בכבדות לאורך הנהר ואני העפתי חצי מבט אל האדוות הקטנות ואל השובלים במים השחורים־ירקרקים בעת שניסיתי לזרז את בס הביתה. לא היה זכר למכונית של ליבי. צפיתי בנהר, לא בספסלים, אז כשמישהו אמר "שלום" קפצתי. זה היה גבר, נסתר למחצה בעלטה. בס כבר רחרחה את מגפי ההליכה העתיקים שלו והוא גירד בין אוזניה. הוא לבש מכנסי ג'ינס ומעיל סטודנטים, ושערו השחור־אפור הפרוע השתפל על פניו. האם ראה מה קרה? ודאי שכן. האם שמע אותי מציעה לה את כל העסק? הוא הרים את עיניו. כבר ידעתי שזה רוֹאֶן. אז הוא הגיע. האם הוא בא מדי יום ראשון במשך כל התקופה הזאת?
"היי," אמרתי. "אתה..."
"שלום," אמר. "קריר, לא?"
"קפוא."
"את בסדר?"
"כן. נדמה לי. מה שלומך?"
"קר לי. אני מדוכא. הייתי צריך אוויר צח. הייתי במוזיאון כל היום ועבדתי על הפרק של הטיטניק. את מאמינה שאני עדיין שם? אני בטח צריך להגיד תודה שאני עדיין חי. כולם אמרו שהפרישה תהרוג אותי."
רואן ובת זוגו ליז עברו לדארטמות לפני יותר משנה כדי לטפל באמה של ליז. הם גרו במחסן סירות ישן, משופץ, ליד הטירה, עם נוף מדהים של הנמל. הכול בתוך הבית היה מינימלי ובטוב טעם: שום דבר לא היה ישן או בלוי, אם כי בטח היה כזה פעם. רואן טרם פרש כשהוזמנתי לשם לארוחת ערב חגיגית. ליז התאפרה יותר מדי ודיברה עם רואן כאילו היה ילד. היא סיפרה סיפורים על כך שהוא הלך לאיבוד למשך שלוש שעות בקניון, לבש ג'ינס למסיבת חג המולד של המשרד שלה שקוד הלבוש בה דרש חליפה ועניבה, וקלקל את מדיח הכלים החדש בנגיעה בלבד. דמיינתי אותו לבדו במשרד מאוורר באוניברסיטת גריניץ', עם חלון פתוח ודשא מכוסח בחוץ, מוקף ספרים ושותה כוסות קפה טוב, מבועת בסתר מפני ארוחות ערב מעין אלה. באותה העת תהיתי למה הוא פורש בכלל.
"רוב האנשים פורשים ואז לומדים גינון או שיפוץ רהיטים, לא?" אמרתי. "הם לא הולכים ומוצאים להם עבודה חדשה כמנהלים של מוזיאון ימי. לפי רוב אמות המידה הנורמליות בעולם, לא נראה לי שפרשת באמת."
הוא נאנח. "אני מסתובב בין מודלים של ספינות כל היום. מכונות רוח. אוסָפים של סלעים ושבלולים. טבלאות אינטראקטיביות של גאות ושפל. זה לא מדע טילים. ובכל זאת, יש לי זמן לתרגל יוגה."
אז לא היתה לו כוונה להזכיר את ליבי ואת מכוניתה. התעתדנו לנהל שיחה "נורמלית", עגמומית משהו, פלרטטנית משהו, מסוג השיחות שניהלנו פעם כשהוא הגיע לספריית טוֹרקֵיי מדי יום לפני פתיחת המוזיאון הימי - לעשות קצת עבודת ניירת - ובסופו של דבר יצאנו לארוחת צהריים ולקפה כל הזמן. האם נתנשק בסוף השיחה הזו כפי שעשינו בפעם האחרונה?
"איך מתקדמת הכתיבה שלך?" הוא שאל אותי.
"בסדר," אמרתי. "טוב, בערך. שוב חזרתי לפרק הראשון של הרומן ה'רציני' שלי, ואני משכתבת אותו. לפני כמה ימים חישבתי ומצאתי שמחקתי משהו כמו מיליון מילים מהרומן בעשר השנים האחרונות. היית מצפה שזה יהפוך אותו למשהו טוב באמת, אבל לא. הוא קצת מבולגן עכשיו, אבל לא חשוב."
"את עדיין משתמשת בספינות הרפאים?"
"לא. טוב, בערך. אולי הן יחזרו."
"ואיך היה ביוון?"
החמצתי פנים. "לא נסעתי בסוף. היתה לי יותר מדי עבודה כאן."
"אה. חבל."
"בכל אופן, מה שלומך? איך הפרק?"
"אה, אני כל הזמן צריך לקרוא דברים חדשים. ממש עכשיו סיימתי לקרוא שיר בן מאה עמודים מאת האנס מגנוּס אַנצֶנסברגר על טביעת הטיטניק."
"משהו טוב?"
"אני אשאיל לך אותו. זה עוסק בעוד כל מיני דברים מלבד טביעת הטיטניק. יש קטע שבו חברי כת דתית מחכים על גבעה לסוף העולם, שאמור להתרחש אחר הצהריים. כשהעולם לא נגמר כולם צריכים ללכת לקנות מברשות שיניים חדשות."
צחקתי, אם כי נזכרתי שרואן כבר השאיל לי ספר שלא קראתי, אף שהתכוונתי לעשות זאת. זה היה רומן של אגתה כריסטי בשם "תעלומת סיטָפורד" ולא היה לי מושג מדוע רואן נתן לי אותו. הוא עבד אז על פרויקט מקומי קצר בבית של אגתה כריסטי על נהר דארְט, וכך נתקל בספרים. אבל לא יכולתי לתאר לעצמי שהוא מצא משהו שיעניין אותי. ממילא בזבזתי יותר מדי זמן על ספרות פופולרית.
"נשמע טוב," אמרתי. "נשמע קצת כמו ספר שאני קוראת עכשיו לביקורת, רק שהספר שאני קוראת לא טוב."
"איזה ספר?"
"זה על איך היקום לעולם לא יסתיים ואיך כולנו נחיה לנצח. אני שונאת אותו ואין לי מושג למה."
"אני לא רוצה לחיות לנצח."
"לא. גם אני לא."
"מה הטעם לחיות לנצח? לחיות עכשיו זה מספיק גרוע."
"בדיוק מה שחשבתי."
"את בסדר?" הוא שאל אותי שוב.
"כן. אמרת שאתה מתרגל יוגה או שדמיינתי את זה?"
"לא, לא דמיינת. אני מתרגל יוגה."
"למה?"
הוא משך בכתפיו. "בעיות ברכיים. אני מזדקן. למעשה, לא מזמן חזרנו מחופשת יוגה בהודו. פספסנו את חג המולד, שזה טוב. וראיתי גם כמה שלדגים." רואן ליטף את ראשה של בס פעם נוספת בזמן שאני הסטתי את מבטי. ידעתי שה"חזרנו" האגבי שלו מתייחס אליו ואל ליז. שמתי לב שזוגות ותיקים עושים זאת לעתים קרובות: מדברים על עצמם בלשון "אנחנו" כל הזמן. בכל פעם שהתקשרתי לאמא שלי ושאלתי, "מה נשמע?" היא ענתה, "אנחנו בסדר." אני אף פעם לא דיברתי עלי ועל כריסטופר בצורה כזאת. אולי זה יגיע עם הזמן. לא שאני אדע איך להשתמש בזה, כי אנחנו כמעט אף פעם לא עושים דברים יחד. ואנחנו אף פעם לא בסדר. אנחנו אפילו עוד פחות בסדר מאז שנישקתי את רואן, כי ידעתי שאם הייתי מסוגלת לנשק מישהו אחר לעולם לא אוכל יותר לנשק את כריסטופר. בחמשת החודשים האחרונים הוא לא ממש שם לב לזה.
"מה שלום ליז?" שאלתי. "עדיין עובדת על הספר שלה?"
ארגנתי סדנאות חצי שנתיות לסופרי הצללים של "אורב בוקס" במלון מרופט בטורקיי. במסגרתן סופרים מוכשרים היו אמורים ללמוד את הדקויות המעודנות של עלילה ומבנה על פי "שיטת אורב". "אורב בוקס" לא התנגדה לכך שאזמין גם כמה מקומיים, אז בכל פעם שקבענו סדנה תליתי כרזות בחנות הספרים "הרבור", ובדרך כלל קיבלתי שלוש או ארבע בקשות. ליז הגיעה לאחת הסדנאות בשנה שעברה. היא תכננה לנצל את פרישתה כדי לכתוב סיפור בדיוני על חוויות הוריה בתקופת המלחמה, אך למיטב ידיעתי היא טרם פרשה. היא עדיין נסעה ברכבת ללונדון פעמיים בשבוע ועבדה בבית בשאר הזמן.
רואן משך בכתפיו. "לא נראה לי."
"אה."
הוא הושיט יד ושיחק באחת מאוזניה של בס, זקר אותה והרפה חליפות.
"הכלבה שלך חמודה למדי," אמר.
"אני יודעת. תודה. היא מתייחסת די בסבלנות להתעללויות שלך."
"נראה לי שהיא נהנית."
"כן, סביר להניח."
"התכוונתי לומר... לאחרונה בחנתי כמה התראות תרבותיות שקשורות בטיטניק וחשבתי עלייך." הוא השפיל מבט אל הארץ, אחר אל אחת מאוזניה של בס ולבסוף הרים אותו אלי. "כלומר, חשבתי שזה יעניין אותך. תהיתי אם ליצור איתך קשר."
"אתה מוזמן ליצור איתי קשר מתי שתרצה." הסמקתי. "פשוט תשלח לי מייל. מה זה התראה תרבותית?"
"כתיבה על אסון לפני שהוא קורה, או ציור תמונה שלו. המון אנשים עשו את זה."
"ברצינות?"
"כן."
"אז זאת מין תופעה על־טבעית?" הרגשתי שאני מקמטת את אפי.
"לא. תרבותית. מדובר בהתראות תרבותיות, לא על־טבעיות."
"איך?"
"זה כמו... שמעת על 'הפיות מקוטינגלי'?"
נענעתי בראשי. "לא."
"תזכירי לי לספר לך עליהן בהזדמנות. זה מקרה מבחן מעניין למדי לגבי האופן שבו אנשים מחליטים להאמין בדברים, והדברים שאנשים רוצים להאמין בהם. אני משער שבדרך כלל יש הסברים תרבותיים לתופעות על־טבעיות אם חוקרים אותן מספיק לעומק."
"גם הן היו על הטיטניק?"
"מה?"
"הפיות האלה."
"לא. הן היו בעיירה שנולדתי בה."
"חשבתי שנולדת באוקיינוס השקט."
"אחרי שעזבתי את סן קריסטוֹבָּל ולפני שעברתי לקיימברידג', הגעתי לקוטינגלי. אמא שלי נולדה שם, אם כי היא כבר מתה כשעזבתי את סן קריסטובל. אבל הפיות היו שם הרבה לפני כן." הוא קימט את מצחו. "אני אספר לך את כל הסיפור מתישהו, אבל כרגע זה מורכב מדי. חשבתי שאולי שמעת עליהן. זה באמת היה טיפשי מצדי להזכיר אותן."
"אה. טוב, אני מכירה בדיחה טובה על כבשים שעוסקת באופן שבו אנשים מחליטים להאמין בדברים, אם זה מעניין אותך."
הוא חייך בעלטה. "איזו בדיחה?"
"טוב. ביולוג, מתמטיקאי, פיזיקאי ופילוסוף נוסעים ברכבת לסקוטלנד. הם רואים כבשה שחורה מחלון הרכבת. הביולוג אומר, 'כל הכבשים בסקוטלנד שחורות!' הפיזיקאי אומר, 'אי־אפשר לעשות הכללות כאלה. אבל אנחנו יודעים שלפחות כבשה אחת בסקוטלנד שחורה.' המתמטיקאי מלטף את זקנו ואומר, 'הדבר היחיד שאנחנו יכולים לומר בוודאות הוא שלכבשה אחת בסקוטלנד יש צד אחד שחור.' הפילוסוף מביט מהחלון, חושב זמן מה ולבסוף אומר, 'אני לא מאמין בכבשים.' אבא שלי סיפר את הבדיחה הזאת כשדיברו על סכנות הפילוסופיה, אבל אני תוהה אם זה לא אומר משהו על סכנות המדע. אבא שלי פיזיקאי."
רואן צחק. "זה מוצא חן בעיני. אני אוהב כבשים. אני מאמין בהן."
"אתה יודע שהן זוכרות פרצופים אנושיים במשך עשר שנים ומזהות תצלומים של אנשים?"
"אז כשהן נועצות בך את המבט המטופש שלהן הן בעצם משננות אותך?"
"נראה לי."
"כמו המכונות האלה בהיתרו. אבל למה?"
"מי יודע? אולי יום אחד הכבשים ישתלטו על העולם. אולי זאת התוכנית שלהן. עוד מזימה בשביל זב רוס, אולי. אני אצטרך לספר ל'אורב בוקס'."
למען האמת לא הייתי אמורה לדבר עם אף אחד על זב רוס, וכל העוסקים בסדרה חתמו על הסכם סודיות. אבל במציאות אי־אפשר להעמיד פנים שלא כותבים רומן כשעושים זאת, ובערך כל מי שהכרתי ידע שספרים כאלה נכתבים בשם בדוי - מלבד, אולי, הקוראים שלהם, ובייחוד אלה ששלחו מכתבי הערצה לזב ושאלו מה צבע העיניים שלו ואם הוא נשוי.
בס ניסתה כעת לטפס אל חיקו של רואן. משכתי אותה ותהיתי איזה ריח יש לי בזמן שרכנתי מעליו. ולא התכוונתי להסתכל לו בעיניים, אבל כשעשיתי זאת ראיתי שהן בורקות מדמעות. "קדחת השחת", זה מה שאנשים אומרים בדרך כלל כשהם בוכים. זה מה שאני אומרת, אבל לא בפברואר. דמיינתי את כריסטופר משוטט לאורך הנהר ומוצא אותי מסתכלת לרואן בעיניים, ואז רואה שהעיניים שלי מתמלאות דמעות לפתע, כי כשמישהו שאכפת לי ממנו בוכה, אני תמיד רוצה לבכות גם כן. הוא לא ידע על ארוחות הצהריים או על הנשיקה. פתאום הבדיחה על הכבשה נראתה לי לא במקום, אם כי רואן המשיך לחייך. לא אמרתי כלום לרגע.
"למה היא עשתה את זה?" הוא שאל.
"מי?"
"ליבי מילר. למה היא דחפה את המכונית שלה לנהר?"
"זאת הבחורה שסיפרתי לך עליה מזמן. היא מנהלת רומן טרגי. לא שמעת על מה דיברנו?"
"לא. הגעתי בדיוק כשהיא דחפה את המכונית למים."
"אה. טוב."
"אני לא אגיד כלום."
"תודה."
"מוזר איך שדברים נעלמים, לא?" הוא אמר.
"סליחה?"
"המכונית בנהר. היא פשוט נעלמה."
"זה לטובה, אני בטוחה," אמרתי.
רואן קם ללכת, ואני הרגשתי כמו קרחון נמס כשנפרדתי ממנו והתרחקתי. לא הבנתי מה לא בסדר איתי. יכולתי לשלוח לו מייל בכל רגע שרציתי. יכולתי להתקשר ולספר לו שקראתי את הספר שהשאיל לי אבל לא עשיתי זאת. יכולתי לשלוח לו מייל ולבטל את הנשיקה כטעות ולהגיד לו כמה אני מתגעגעת לידידות בינינו. כשהתרחקתי דמיינתי את עצמי חוזרת ושואלת אותו אם הוא יצא הלילה בגללי, ואז דמיינתי אותו נראה מבולבל ואומר שזה סתם צירוף מקרים.

סקרלט תומס

סקרלט תומאס (Scarlett Thomas; נולדה ב-1972) היא סופרת אנגלייה.

נולדה בלונדון שבממלכה המאוחדת. למדה במגוון בתי ספר. בנעוריה השתתפה בהפגנות שונות. תומאס השלימה תואר ראשון בלימודי תרבות באוניברסיטת מזרח לונדון (UEL). שלושת הרומנים הראשונים שלה עסקו בקורותיה של מרצה לספרות שפותרת תעלומות רצח.
ב-2001 העיתון הבריטי "The Independent" מיקם אותה ברשימת 20 הכותבים הצעירים הטובים ביותר. ב-2002 נבחרה לסופרת השנה של Elle Style (פרס של מגזין Elle). שני הרומנים האחרונים של תומאס, "סופו של מיסטר Y" ו"היקום הטרגי שלנו", ראו אור בעברית בהוצאת ידיעות ספרים.
תומאס משמשת גם כמרצה לספרות.

עוד על הספר

היקום הטרגי שלנו סקרלט תומס

קראתי איך לשרוד את קץ היקום כשקיבלתי הודעת טקסט מחברתי ליבי. בהודעה נכתב: "את יכולה להגיע לטיילת בעוד רבע שעה? אסון גדול." היה זה יום ראשון קר בתחילת פברואר, ואני העברתי את רובו מכורבלת במיטה בבית האבן הטחוב והמתפורר שבדארטמות. אוסקר, עורך הספרות של העיתון שכתבתי עבורו, שלח לי לביקורת את "מדע החיים לנצח" מאת קלסי ניומן לצד איגרת ברכה ובה מועד ההגשה. באותם הימים כתבתי ביקורת על כל ספר שהוא כי הייתי צריכה את הכסף. זה לא היה נורא כל כך: קניתי לעצמי מוניטין מסוים בסקירת ספרי מדע, לכן אוסקר נתן לי את הטובים ביותר. בן זוגי כריסטופר עבד בהתנדבות באתרי מורשת, אז עלי הוטל לשלם את שכר הדירה. מעולם לא סירבתי לעבודה, אם כי לא הייתי בטוחה כלל וכלל מה אומַר על ספרו של קלסי ניומן ועל רעיון ההישרדות מעבר לקץ הזמן.
במובנים מסוימים אפשר לומר שכבר שרדתי מעבר לקץ הזמן: מעבר למועדי הגשה, למסגרות אשראי ולאולטימטום ממנהל הבנק שלי. עמדתי במועדי ההגשה כדי לקבל כסף, אבל לא תמיד מסרתי גרסה סופית. בחורף ההוא נאלצתי לפדות את כל ההמחאות שלי במקום כלשהו בפֵּיינטון שדרש עמלה גבוהה ולא שאל שאלות, ולשלם חשבונות במזומן בסניף הדואר. אבל למה ציפיתם? אי־אפשר לומר שהייתי סופרת דגולה, אם כי עדיין תכננתי להיות. בכל פעם שהגיעה מעטפה לבנה מהבנק, הוסיף אותה כריסטופר לערמת הדואר שעל שולחן הכתיבה שלי שבקומה השנייה. מעולם לא פתחתי את המעטפות האלה. כמעט נגמר לי הכסף בטלפון הנייד המשולם מראש, אז לא שלחתי תשובה לליבי. אבל הנחתי את הספר ויצאתי מהמיטה ונעלתי נעלי התעמלות. מסיבות סבוכות נדרתי לעולם לא לצאת ביום ראשון בערב בדארטמות. אבל לא יכולתי לסרב לליבי.
אחר הצהריים האפור הזדחל אל הערב כחיפושית מפוחדת. נותרו לי עוד חמישים עמודים ב"מדע החיים לנצח" ומועד ההגשה של הביקורת היה למחרת. איאלץ לסיים את הספר אחר כך ולהגיש את הביקורת בזמן כדי שיהיה לי סיכוי כלשהו להופיע בגיליון של יום ראשון. אם לא יפרסמו אותי עד השבוע הבא, לא אקבל תשלום החודש. למטה ישב כריסטופר על הספה וניסר חתיכות עץ ממוחזר כדי להכין ארגז כלים. לא היתה לנו גינה לעבוד בה, רק חצר בטון סגורה לחלוטין ומגודרת בחומה גבוהה, שלפעמים צצו בה צפרדעים ושאר חיות קטנות בדרך נס, כאילו צנחו מן השמים. כשנכנסתי לסלון ראיתי נסורת בכל פינה, אך לא ציינתי זאת. הגיטרה שלי עמדה ליד האח. בכל פעם שכריסטופר העביר את המסור אחורה וקדימה, נישא הרעד על פני החדר והרטיט את מיתר המי העבה. הצליל היה נמוך ועצוב ותדיר כל כך שבקושי שמעו אותו. כריסטופר ניסר במרץ: אחיו ג'וש קפץ לארוחת צהריים אתמול והוא טרם התגבר על כך. ג'וש חשב שזה מרפא לדבר על מות אמם; כריסטופר חשב שלא. ג'וש שמח שאביהם יוצא עם מלצרית בת עשרים וחמש; כריסטופר חשב שזה דוחה. קץ השיחה מן הסתם היה תלוי בי, אבל באותו הזמן הייתי טרודה בכך שאפילו לא בדקתי איזה ספר אני אמורה לבקר ושהלחם עומד להיגמר ושאין לנו עוד כיכר. כמו כן לא ממש ידעתי איך לשים קץ לשיחה.
לפעמים כשירדתי למטה שקלתי לומר משהו, ואז דמיינתי את תגובתו האפשרית של כריסטופר ולבסוף לא אמרתי כלום. הפעם אמרתי, "נחש מה?" וכריסטופר, שעדיין ניסר בתזזית כעורף את ראשו של אחיו, או אולי את ראשה של מילי, אמר, "את יודעת שאני שונא שאת פותחת שיחה בצורה כזאת, מותק." התנצלתי, אך כשביקש ממני להחזיק בשבילו חתיכת עץ אמרתי שאני חייבת להוציא את הכלבה.
"היא לא יצאה כבר שעות," אמרתי. "ומחשיך בחוץ."
בֶּס היתה במסדרון, התגלגלה על פיסת עצם מלאכותית.
"חשבתי שיצאת איתה בצהריים," אמר כריסטופר.
לבשתי את המעיל ואת צעיף הצמר האדום שלי ויצאתי בלי להוסיף מילה. אפילו לא הסתובבתי כששמעתי את קופסת המסמרים של כריסטופר נופלת על הרצפה, אם כי ידעתי שהיה עלי להסתובב.

איך שורדים מעבר לקץ הזמן? זה פשוט למדי. עד שהיקום יהיה זקן וחלוש מספיק כדי לקרוס, כבר יוכלו בני האדם לעשות בו ככל העולה על רוחם. יהיו להם מיליארדי שנים ללמוד, ושום מנהיג לא יוכל לעצור בעדם, וגם לא עלונים ליברליים או מזמורים מבשרי רעות. עד אז זה כבר יהיה עניין של להסיע כוכב מסכן לצד אחד של היקום, בעוד כוכב אחר משתין במכנסיים בעצב בגלקסיה אחרת. וכל זה בעודנו ממתינים לריסוק הסופי, כשכל דבר יהפוך לכל דבר אחר והיקום יפצח בקריסה היפהפייה שלו, מתנשף ומזיע עד שכל החיים יאזלו ממנו וכל חומר קיים יימחץ לנקודה בודדת וייעלם. בנשימה האחרונה והבלתי נשמעת כמעט של היקום הקורס, באנחה האורגזמית האחרונה, יהפכו כל הריר והמוגלה והמיצים המעופשים לאנרגיה טהורה המסוגלת לכל דבר שאפשר להעלות על הדעת, ולו לרגע. לא ידעתי מדוע אני מהרהרת בשאלה כיצד להסביר זאת לכריסטופר. פעם הוא גרם לי לבכות כשסירב לקבל את מושג הממדים המרחביים, והיה לנו ריב נוראי כי הוא סירב להביט בשרטוט המוכיח את משפט פיתגורס. לדעתו של כריסטופר, הספרים שביקרתי היו "שכלתניים מדי, מותק". לא היה לי מושג מה הוא יחשוב על הספר הנוכחי, שהיה זיון שכל אחד גדול.
לדברי קלסי ניומן, היקום, שמאז ומתמיד היה מַחְשב, יהיה לרגע אחד - ואפילו פחות מזה - דחוס כל כך ואנרגטי כל כך שהוא יוכל לחשב כל דבר. אז מדוע לא לתכנת אותו כך שידַמה יקום אחר, יקום חדש שלא ייגמר לעולם, ושבו יחיו כולם באושר ובעושר לנצח נצחים? לרגע הזה יקראו "נקודת אומגה", והיות שיהיה לו הכוח להכיל הכול, לא יהיה שום הבדל בינו לבין אלוהים. אבל הוא יהיה שונה מאלוהים כי הוא יפעל על כוח עיבוד המכוּנה אנרג'יה. בזמן שהיקום יתכונן לקריסה, איש לא יכתוב על כך שירה או יעשה אהבה בפעם האחרונה או פשוט ישוטט בחוסר מעש, מסטול ואדיש, ימתין לכיליון וידמיין משהו מהמם ובלתי נתפס מן העבר השני. כולם ישנסו מותניים למען מטרה אחת: הישרדות. תוך שימוש בפיזיקה ובידיהם בלבד ירכיבו בני האדם את נקודת האומגה, שבעזרת כוחה האינסופי תוכל, ומסיבות שונות בבירור תצליח, להחזיר את כולם לחיים - כן, אפילו אתכם - מיליארדי שנים אחרי מותם, והיא תאהב את כולם ותיצור גן עדן מושלם. בסופו של היקום יוכל לקרות הכול מלבד דבר אחד.
לא תוכלו למות שוב לעולם.
זה לא היה מסוג הספרים שאוסקר שלח לי בדרך כלל. סקרנו מדע פופולרי, תימהוני ככל שיהיה, אבל הקו האדום שלנו היה העידן החדש. האם זהו ספר ניו אייג'י? היה קשה לומר. לפי הכתוב על העטיפה, ניומן היה פסיכואנליטיקאי מוערך מניו יורק, שפעם אף יעץ לנשיא, אם כי לא נכתב לאיזה נשיא. הוא קיבל את ההשראה לספרו מקריאת עבודתו של הפיזיקאי המוערך לא פחות פרנק טיפּלֶר, שהגה את רעיון נקודת האומגה ופתר את כל המשוואות הנחוצות כדי להוכיח שאתם ואני - וכל מי שחי אי־פעם, וכל בן אנוש פוטנציאלי שלא חי מעולם - נקום לתחייה בקץ הזמן, ברגע שהכוח יתפנה לעשות זאת. מותכם יהיה אפוא סתם תנומה קצרה, ולא תשימו לב לזמן שחלף בינו לבין ההתעוררות אל הנצח.
אם כך, למה לטרוח? למה לטרוח לנסות להיות סופרת מפורסמת? למה לטרוח לשלם חשבונות, לגלח את הרגליים ולהשתדל לאכול מספיק ירקות? אם התיאוריה הזו נכונה, הדבר ההגיוני לעשות הוא לירות בעצמכם עכשיו. אבל מה יהיה אז? אני אוהבת את היקום, ובייחוד את החלקים העסיסיים כמו תורת היחסות, כוח הכבידה, קווארקים מסוג למטה ולמעלה, האבולוציה ופונקציית הַגל, שאותה כמעט הבנתי. אבל אני לא אוהבת אותם עד כדי כך שאני רוצה לשרוד אחרי קצם הטבעי ולהיתקע עם כולם במעין תרדמת, מחוברת למכונת החייאה קוסמית. פעם אמרו לי - ולאחרונה הזכירו לי שוב - שאני אהפוך לאַין. מה לעזאזל אני אעשה עם כל הגן עדן הזה? לחיות לנצח יהיה כמו להתחתן עם עצמך בלי אפשרות להתגרש.

היו שלושים ואחת מדרגות אבן לאורך הרחוב. חלפתי עם בס על פני המקום של רֶג שבפינה ועל פני כיכר השוק, שהיתה נטושה לחלוטין מלבד שחף בודד שניקר שקית צ'יפס מתנפנפת והשמיע את הצליל שהם כולם משמיעים: אַק, אק, אק, כמו מכונת ירייה בודדה. בס חיבקה את החומה שמתחת לבניין באטֶרווֹק ליד המעדנייה של מילר ועצרה להשתין ברגע שהגענו לגני רויאל אווניו. הכול נראה סגור, שבור, מת או בשנת חורף. בימת התזמורת היתה ריקה והמזרקה יבשה. עצי הדקל רעדו. ריח מלח נישא ברוח, ובו גם משהו אצתי שהתחזק כשהתקרבנו לנהר. איש לא נראה באופק. היה חשוך והשמים מעל הכפר קינגסוֶור נמלאו חבורות דייסתיות ירוקות, חומות וסגולות כקליפת תפוח. הרוח נשבה מן הים וכל הסירות הקטנות ריקדו במעגניהן כמכושפות והשמיעו קולות רפאים.
חבשתי את ברדס המעיל שלי ובס רחרחה סביבה. היא אהבה לפקוד את כל ספסלי הסוללה הצפונית בזה אחר זה, ואחר להקיף את המעגן הראשי ולחזור הביתה דרך קורוניישן פארק. היא תמיד היתה אטית וישנונית יותר בחורף, ובבית תמיד מצאתי אותה מצונפת בין מצעי המיטה כמנסה לשקוע בשנת חורף. אך היא המשיכה לדבוק בשגרה שלה כשיצאנו החוצה. מדי יום עצרנו להביט באתר הבנייה המסתורי שבקורוניישן פארק. בסתיו שעבר שמעה ליבי ממרי הזקנה שבקבוצת הסריגה שלה שעתיד להיבנות שם מבוך אבן קטן על מדשאה מורמת ומטופחת עם נוף לנהר, אבל בינתיים זה היה סתם בור. המועצה מימנה את הפרויקט כי מחקר טען שזה יעזור להרגיע את כולם. דארטמות היתה נמל רדום שאנשים עברו אליו כדי לפרוש, למות, לכתוב רומנים או לפתוח חנות בשקט. היחידים כאן שנזקקו להרגעה היו הצוערים ממכללת הצי המלכותי, והם לעולם לא יגיעו למבוך. דאגתי העיקרית היתה שהבנאים יכרתו את העץ האהוב עלי, וכמעט מדי יום יצאתי לבדוק שהוא עדיין שם. הרוח פילחה את הפארק ואני זירזתי את בס על פני אתר הבנייה עם יריעות הפלסטיק המתנפנפות והגדר הזמנית, העפתי מבט בעץ שלי וחזרתי לסוללה. פברואר היה קר, אכזרי וזדוני, ורציתי להיות בבית במיטה, אם כי לא היה שם חם בהרבה מאשר בחוץ והטחב בבית גרם לי לחרחר. בס בבירור רצתה גם היא ללכת הביתה, ודמיינתי אותה מכורבלת איתי מתחת לשמיכה, שתינו שקועות בשנת חורף.
איש עדיין לא נראה באופק. אולי דאגתי לשווא לאורך כל החודשים האחרונים. אולי הוא כבר לא מגיע הנה יותר. אולי הוא לעולם לא יחזור.
במעלה הנהר טרטרה המעבורת העילית על פני המים בדרכה מקינגסוֶור לדארטמות. על סיפונה היתה רק מכונית אחת, מן הסתם של ליבי, ואורותיה ריצדו באפלה. דברים על הנהר צלצלו. עמדתי וחיכיתי לליבי, מביטה בכל הסירות, לא מחפשת אותו. האזנתי לקולות הדינג־דינג־דינג ותהיתי מדוע הם נשמעים לי רפאיים כל כך. הכנסתי יד לכיס הפנימי של מעילי. כבר ידעתי מה יש שם: פיסת נייר עם כתובת מייל שידעתי בעל פה ובקבוקון חום עם פיפטה. הבקבוק הכיל את הטיפות האחרונות של תרופה צמחית שחברתי וי הכינה לי כמה שבועות קודם לכן. נסעתי לסקוטלנד בחג המולד כדי לבלות עם וי ועם בן זוגה פרנק בבית הקיט שלהם בזמן שכריסטופר נסע לברייטון, אבל הכול השתבש וכעת וי לא דיברה איתי. מכיוון שכך, אובייקטיבית הייתי בודדה עוד יותר מאי־פעם, אבל זה היה בסדר כי היו לי בית וחבר וכלבה, שזה מעל ומעבר. והיתה לי גם התרופה הזאת, שעזרה. כתב ידה עדיין היה קריא על התווית. ערבז, צינית, אלה לבנה, ערמון מתוק, שיבולת שועל, ורד בר. טפטפתי כמה טיפות מן התערובת על לשוני ולרגע קט חשתי חמימות.
כעבור שתי דקות נוספות הגיעה המעבורת. נשמעה חבטה כשהכבש ירד, ואז נפתח השער והמכונית הבודדת ירדה והתקדמה לעבר הסוללה. זו היתה המכונית של ליבי, אז נופפתי. ליבי ובעלה בוב סגרו את חנות הקומיקס הכושלת שלהם שנתיים קודם לכן וכעת ניהלו את מעדניית "מילר", ששם מכרו כל מיני דברים, כולל גבינות לא מפוסטרות, שומן אווז, טארט לימון, סלטים תוצרת בית, פסלים מעצים סחופים ושָלים סרוגים ושמיכות שתפרו הם או חבריהם. אני הכנתי ריבה ומרמלדה למעדנייה כדי להשלים הכנסה מכתיבה. ארוחת הצהריים האהובה עלי היתה מְכל של שום מוחמץ, פָּטֶה דגים ביתי וחצי בָגט, שלעתים קרובות קניתי במעדנייה בבוקרי החורף. ליבי נהגה לאט, בחלונות פתוחים, ושערה השתולל ברוח. כשראתה אותי עצרה את המכונית. היא לבשה מכנסי ג'ינס וטי־שירט הדוקה עם שָל אדום סרוג ביד קשור מלמעלה, כאילו פברואר מעולם לא התאכזר אליה, וכאילו מעולם לא הרכיבה משקפיים עבים או לבשה חולצות רפויות עם הדפסים של דמויות מסרטי אימה.
"מג, חרא. תודה לאל. כריסטופר לא כאן, נכון?"
"בטח שלא," אמרתי. הבטתי סביבי. "אין כאן אף אחד. למה? את בסדר? לא קר לך?"
"לא. יותר מדי אדרנלין. אני בצרות. אני יכולה להגיד שהייתי אצלך?"
"מתי?"
"היום. כל היום. וגם אתמול בלילה. בוב חזר מוקדם. את מאמינה שהעבירו את הטיסה שלו לאֶקסֶטֶר כי המסלולים בגֶטוויק היו חלקלקים?"
"דיברת איתו?"
"לא, אבל הוא שלח לי הודעות. הוא היה אמור להודיע לי כשהוא נוחת בגטוויק, וחשבתי שזה ישאיר לי המון זמן לחזור הביתה ולהחליף בגדים ולעשות כאילו חיו בבית וכאלה. כששמעתי את ההודעה נכנסת חשבתי שזה בוב מגטוויק - זה היה בשעה המתאימה - והייתי במיטה עם מארק אז לא הסתכלתי מיד. הרי לוקח חצי שעה לרדת מהמטוס ולצאת מהשדה, ואז עוד חצי שעה עד תחנת ויקטוריה, ועוד עשרים דקות עד פדינגטון, ושלוש שעות עד טוֹטנֶס כדי לאסוף את הרכב, ועוד עשרים וחמש דקות עד הנה. אז לא ממש נכנסתי ללחץ. עד שהסתכלתי הוא כבר הספיק לכתוב נתראה בעוד חצי שעה. ואז הגיעה הודעה נוספת והוא שאל איפה אני ואם אני בסדר. כמעט חטפתי התקף לב."
ליבי ניהלה רומן עם מארק, בחור מרושל שנשטף לחוף בצֶ'רסטון, כפר מעבר לנהר בטוֹרבֵּיי, כשירש בקתת חוף מסבו. הוא חי בבקתה הזו, אכל דגים ולקח כל עבודה שהצליח להשיג במספנות ובנמלים. הוא חסך כסף כדי לפתוח חברה לעיצוב סירות, אבל ליבי אמרה שהוא רחוק בערך מיליון קילומטר מהגשמת החלום הזה. ליבי עבדה במעדנייה עם בוב רוב ימי השבוע, והעבירה את שארית זמנה בסריגת דברים מסובכים יותר ויותר ובכתיבת מכתבי אהבה למארק בדיו אדומה כהה, בזמן שבוב ניגן בגיטרה החשמלית שלו וניהל את חשבונות החנות. היא בדתה מועדון קריאה בספריית צ'רסטון ואמרה לבוב שלשם היא נוסעת בימי שישי בערב. היא התראתה עם מארק גם בקבוצת הסריגה בימי רביעי, אבל זה היה בעייתי יותר כי תמיד היה סיכוי שבוב יקפוץ עם שאריות עוגה מהחנות או שאחת הגברות הזקנות תראה את מארק נוגע בברכה של ליבי. אבל סוף השבוע הזה היה שונה, כי בוב נסע לבקר את דוד רבא ודודה רבתא שלו בגרמניה. היא היתה עם מארק מאז יום שישי.
"אז הגעת אלי אתמול בערב, ו...?"
קימטתי את מצחי. שתינו ידענו שאין סיכוי שליבי תעביר לילה שלם בביתי. לפעמים, אבל לאחרונה לא לעתים קרובות, היא קפצה עם בקבוק יין מהחנות. ואז ישבנו ליד שולחן המטבח בזמן שכריסטופר בעבע על הספה מרחק כמה מטרים משם, צפה בחדשות אמריקניות או בסרטים תיעודיים על דיקטטורים בלוויין הפיראטי שלנו ומלמל על השחיתות בעולם ועל העשירים ועל תאוות בצע. הוא עשה את זה בכוונה כי לליבי היה כסף וזה לא מצא חן בעיניו. בדרך כלל נפגשתי עם ליבי בפאב, אם כי כריסטופר התלונן לעתים קרובות על כך שאני יוצאת ומשאירה אותו לבד. בס רחרחה את הקרקע אך כעת הניחה את כפותיה על המכונית של ליבי וייבבה מבעד לחלון. היא רצתה להיכנס. היא אהבה לנסוע. ליבי טפחה על ראשה אך לא הסתכלה עליה.
"לא... כנראה איבדתי את המפתחות." היא פצחה בסיעור מוחות. "אנחנו, אה, אני ואת יצאנו אתמול בערב ואיבדתי את המפתחות ונאלצתי לישון אצלך. הייתי שיכורה ולא רציתי להדאיג את בוב כי הוא היה בגרמניה וחשבתי שאני אצא ואחפש את המפתחות היום, ולמעשה זה מה שעשיתי כשהוא שלח לי את ההודעה אבל השארתי את הטלפון אצלך ו..."
"אבל את נוהגת. יש לך צרור נפרד למפתחות של הבית? חשבתי שכולם בצרור אחד."
ליבי השפילה את מבטה. "אולי מצאתי את המפתחות... שאני אמות. אלוהים. אוי, מג, מה אני אעשה? למה שאני אסע אלייך במכונית ממילא? זה רק חמש דקות הליכה. אני לא בטוחה שזה יעבוד." היא הזעיפה פנים. "נו, את הסופרת, את יודעת לבנות עלילה."
צחקקתי קצת. "כן, בטח. את קוראת ספרים. אני בטוחה שגם את יודעת לבנות עלילות."
"כן, אבל את מתפרנסת מזה. ומלמדת את זה."
"כן, אבל..."
"מה הפורמולה כאן?"
פורמולה, כמו אוכל לתינוקות. זאת היתה המומחיות שלי, היא צדקה. אחרי שזכיתי בתחרות סיפורים קצרים ב־1997 הציעו לי חוזה לכתיבת רומן ביכורים ספרותי, רציני ופורץ דרך: מסוג הספרים שזוכים בעוד פרסים ומוצגים בחלונות ראווה. אבל למעשה העברתי את אחת־עשרה השנה האחרונות בכתיבת ספרות פופולרית, כי זה היה כסף קל ותמיד נאלצתי לשלם שכר דירה וחשבונות ולקנות אוכל. קיבלתי מקדמה של אלף פאונד על הרומן הספרותי שלי, ובמקום להשתמש בה כדי לחסל את חובותי קניתי מחשב נייד, עט נחמד וכמה מחברות. בדיוק כשהתחלתי לבנות את השלד, התקשרה קלודיה מהוצאת "אוֹרְבּ בּוּקס" והציעה לי אלפיים פאונד אם אצליח לייצר מותחן לבני הנעורים בתוך שישה שבועות. המחבר הרשמי של הספר, זֶבּ רוֹס, נדרש לפרסם ארבעה ספרים בשנה אך למעשה לא היה קיים, וקלודיה גייסה סופרי צללים חדשים. לא הייתי צריכה לחשוב פעמיים: להכפיל את הכסף ואז לכתוב רומן אמיתי. אבל כבר בפרק השני של הרומן האמיתי הבנתי שאני צריכה לכתוב עוד ספר של זב רוס, ואז עוד אחד. כעבור שנתיים התרחבתי וכתבתי בשמי האמיתי סדרה של ארבעה ספרי מדע בדיוני המתרחשים במקום שנקרא ניוּטוֹפיה. כל הזמן התכוונתי לסיים את הרומן ה"רציני" אבל נראה שזה לא יקרה לעולם, גם אם אשאר בחיים עד קץ הזמן. אם קלסי ניומן צדק וכל בני האדם הפוטנציאליים יקומו לתחייה בזכות נקודת האומגה בסופו של היקום, אז זב רוס יצטרך להיות אחד מהם ואז הוא יוכל לכתוב ספרים משלו. אבל אני בטח עדיין אצטרך לשלם שכר דירה.
נאנחתי. "העניין הוא שכשבונים עלילה לספר אפשר לחזור אחורה ולשנות דברים שלא עובדים עד שהכול מסתדר כמו שצריך. אפשר למחוק פסקאות, דפים, טיוטות שלמות. אני לא יכולה לחזור בזמן ולהעלות אותך על אוטובוס למארק, מה שמן הסתם היה הדבר הנכון לעשות."
"איך זה היה עובד?"
משכתי בכתפי. "לא יודעת. אז היית יכולה ללכת אלי ברגל ולאבד את המפתחות ואת הטלפון כמו שאמרת."
"אבל למה לי לסחוב תיק עם בגדים?"
"כן. לא יודעת."
"חייבת להיות דרך. בואי נחזור לנקודת ההתחלה. איך מספרים סיפור טוב באמת? כלומר, בקיצור."
הצצתי בשעון. כריסטופר יתהה איפה אני.
"בוב לא מחכה לך?" אמרתי.
"אני חייבת לפתור את זה, אחרת לא יהיה יותר בוב."
"בסדר. בואי נשמור על פשטות. נבסס את הסיפור על סיבה ותוצאה. עם שלוש מערכות."
"שלוש מערכות?"
"התחלה, אמצע וסוף. בעיה, שיא ופתרון. תחברי ביניהם. תעלי מישהו על הסירה הלא נכונה. ואז תטביעי אותה. ותצילי אותו. לא מילולית, כמובן. את חייבת למצוא בעיה ולהחריף אותה ואז לפתור אותה. אלא אם כן זאת טרגדיה."
"ואם זאת טרגדיה?"
"ליב..."
"בסדר. אז יצאתי איתך ואיבדתי את המפתחות. זה רע. ובואי נחמיר את זה עם אונס קבוצתי בזמן שחיפשתי אותם, ועכשיו איבדתי את הזיכרון והחוטפים לקחו אותך כי היית עדה, ורק בס יודעת איפה את והיא מנסה להגיד לכריסטופר אבל..."
"מסובך מדי. את צריכה משהו פשוט יותר. את צריכה להסביר רק את עניין המכונית. הסיפור כאן הוא שיצאנו ואת איבדת את המפתחות, שזה מבאס. ואז, היות שאיבדת את המפתחות, אולי איבדת גם את המכונית, שזה כמובן מבאס עוד יותר. אולי מישהו מצא את המפתחות וגנב את המכונית. מי יודע? את יודעת רק שאיבדת את המפתחות. הבעיה היחידה היא שעדיין יש לך מכונית."
בלה, בלה, בלה. כנראה נעשיתי מכונת עלילות אוטומטית המתוכנתת לרקוח דברים מעין אלה. אבל כשנתתי עצות מהסוג הזה לסופרי צללים זוטרים יותר של "אורב בוקס", תמיד אמרתי שהם צריכים להאמין בפרויקט שלהם ולא סתם לעמוד בשורה של כללים. מצד שני, אם הם איבדו את דרכם במרחבי המקוריות, הדרכתי אותם בעדינות חזרה אל דרך הישר של הנוסחה.
"טוב. אז איך אני ובוב נחיה באושר ועושר לנצח נצחים?"
חשבתי על כך לרגע.
"טוב, ברור שתצטרכי לדחוף את המכונית שלך לנהר," אמרתי וצחקתי.
ליבי ישבה שם במשך עשר שניות בערך, ידיה שאחזו בהגה החווירו מרגע לרגע. ואז היא יצאה מהמכונית והביטה סביבה. הסוללה הצפונית עדיין נראתה נטושה. לא היו ילדים שניסו לגנוב סירות, לא תיירים ולא אנשים עם כלבים. אף גבר לא חיפש אותי. ליבי השמיעה קול שדמה קצת לזה שבס השמיעה קודם.
"את צודקת," אמרה. "זה הדבר היחיד שאפשר לעשות."
"ליב," אמרתי. "סתם צחקתי."
היא חזרה למכונית, עשתה פניית פרסה מסוכנת עד שהמכונית עמדה עם הפנים לנהר, ולבסוף הסיעה אותה במעלה הסוללה. לרגע נראה שהיא מתכוונת לנהוג אל תוך הנהר. עמדתי שם, לא יודעת אם היא סתם משתעשעת, לא יודעת אם לצחוק או לנסות לעצור אותה. ואז היא יצאה והקיפה את המכונית. ליבי היתה קטנה, אך כששרירי זרועה התהדקו הבנתי עד כמה היא חזקה. המכונית זזה. היא כנראה לא הרימה את בלם היד. היא דחפה שוב, והגלגל הקדמי עבר את שפת הסוללה.
"ליב," חזרתי ואמרתי.
"אני בטח פסיכית. מה אני עושה?" אמרה.
"כלום," אמרתי. "די, אל תעשי את זה. יהיה קשה מאוד להסביר את זה."
ואז היא דחפה את המכונית לנהר והשליכה את המפתחות בעקבותיה.
"אני אגיד שילדים עשו את זה," אמרה על רקע קולות ההתזה והיניקה. "הם כנראה גנבו לי את המפתחות. גם אם זה נשמע מופרך, אף אחד לא יחשוב שהייתי נואשת עד כדי כך שדחפתי את המכונית שלי לנהר, נכון? שום דבר לא יגרום לי לעשות משהו מטופש כזה. וואו. תודה, מג. זה היה רעיון מבריק. אני אתקשר אלייך מחר, אם עדיין אהיה בחיים."
היא הציצה בשעונה והתרחקה לאורך הסוללה לעבר לֶמוֹן קוטג', והשָל האדום שלה התבדר כדגל ברוח. נזכרתי בסיפור זן על דגל ברוח. האם הרוח זזה או שמא הדגל זז? שני נזירים מתווכחים על השאלה הזאת כשאיש חכם ניגש אליהם ואומר, "הרוח לא זזה, הדגל לא זז. המחשבה זזה." התקדמתי לאט ובס רחרחה ספסלים כאילו לא קרה כלום. ליבי לא הביטה לאחור וראיתי אותה הולכת וקטנה עד שהגיעה לקצה הרחוב ופנתה אל באיארדס קוֹב. כמובן, כמו שיאמר לכם כל מדען, היא לא באמת הלכה וקטנה, היא פשוט התרחקה.

הרוח נשמה בכבדות לאורך הנהר ואני העפתי חצי מבט אל האדוות הקטנות ואל השובלים במים השחורים־ירקרקים בעת שניסיתי לזרז את בס הביתה. לא היה זכר למכונית של ליבי. צפיתי בנהר, לא בספסלים, אז כשמישהו אמר "שלום" קפצתי. זה היה גבר, נסתר למחצה בעלטה. בס כבר רחרחה את מגפי ההליכה העתיקים שלו והוא גירד בין אוזניה. הוא לבש מכנסי ג'ינס ומעיל סטודנטים, ושערו השחור־אפור הפרוע השתפל על פניו. האם ראה מה קרה? ודאי שכן. האם שמע אותי מציעה לה את כל העסק? הוא הרים את עיניו. כבר ידעתי שזה רוֹאֶן. אז הוא הגיע. האם הוא בא מדי יום ראשון במשך כל התקופה הזאת?
"היי," אמרתי. "אתה..."
"שלום," אמר. "קריר, לא?"
"קפוא."
"את בסדר?"
"כן. נדמה לי. מה שלומך?"
"קר לי. אני מדוכא. הייתי צריך אוויר צח. הייתי במוזיאון כל היום ועבדתי על הפרק של הטיטניק. את מאמינה שאני עדיין שם? אני בטח צריך להגיד תודה שאני עדיין חי. כולם אמרו שהפרישה תהרוג אותי."
רואן ובת זוגו ליז עברו לדארטמות לפני יותר משנה כדי לטפל באמה של ליז. הם גרו במחסן סירות ישן, משופץ, ליד הטירה, עם נוף מדהים של הנמל. הכול בתוך הבית היה מינימלי ובטוב טעם: שום דבר לא היה ישן או בלוי, אם כי בטח היה כזה פעם. רואן טרם פרש כשהוזמנתי לשם לארוחת ערב חגיגית. ליז התאפרה יותר מדי ודיברה עם רואן כאילו היה ילד. היא סיפרה סיפורים על כך שהוא הלך לאיבוד למשך שלוש שעות בקניון, לבש ג'ינס למסיבת חג המולד של המשרד שלה שקוד הלבוש בה דרש חליפה ועניבה, וקלקל את מדיח הכלים החדש בנגיעה בלבד. דמיינתי אותו לבדו במשרד מאוורר באוניברסיטת גריניץ', עם חלון פתוח ודשא מכוסח בחוץ, מוקף ספרים ושותה כוסות קפה טוב, מבועת בסתר מפני ארוחות ערב מעין אלה. באותה העת תהיתי למה הוא פורש בכלל.
"רוב האנשים פורשים ואז לומדים גינון או שיפוץ רהיטים, לא?" אמרתי. "הם לא הולכים ומוצאים להם עבודה חדשה כמנהלים של מוזיאון ימי. לפי רוב אמות המידה הנורמליות בעולם, לא נראה לי שפרשת באמת."
הוא נאנח. "אני מסתובב בין מודלים של ספינות כל היום. מכונות רוח. אוסָפים של סלעים ושבלולים. טבלאות אינטראקטיביות של גאות ושפל. זה לא מדע טילים. ובכל זאת, יש לי זמן לתרגל יוגה."
אז לא היתה לו כוונה להזכיר את ליבי ואת מכוניתה. התעתדנו לנהל שיחה "נורמלית", עגמומית משהו, פלרטטנית משהו, מסוג השיחות שניהלנו פעם כשהוא הגיע לספריית טוֹרקֵיי מדי יום לפני פתיחת המוזיאון הימי - לעשות קצת עבודת ניירת - ובסופו של דבר יצאנו לארוחת צהריים ולקפה כל הזמן. האם נתנשק בסוף השיחה הזו כפי שעשינו בפעם האחרונה?
"איך מתקדמת הכתיבה שלך?" הוא שאל אותי.
"בסדר," אמרתי. "טוב, בערך. שוב חזרתי לפרק הראשון של הרומן ה'רציני' שלי, ואני משכתבת אותו. לפני כמה ימים חישבתי ומצאתי שמחקתי משהו כמו מיליון מילים מהרומן בעשר השנים האחרונות. היית מצפה שזה יהפוך אותו למשהו טוב באמת, אבל לא. הוא קצת מבולגן עכשיו, אבל לא חשוב."
"את עדיין משתמשת בספינות הרפאים?"
"לא. טוב, בערך. אולי הן יחזרו."
"ואיך היה ביוון?"
החמצתי פנים. "לא נסעתי בסוף. היתה לי יותר מדי עבודה כאן."
"אה. חבל."
"בכל אופן, מה שלומך? איך הפרק?"
"אה, אני כל הזמן צריך לקרוא דברים חדשים. ממש עכשיו סיימתי לקרוא שיר בן מאה עמודים מאת האנס מגנוּס אַנצֶנסברגר על טביעת הטיטניק."
"משהו טוב?"
"אני אשאיל לך אותו. זה עוסק בעוד כל מיני דברים מלבד טביעת הטיטניק. יש קטע שבו חברי כת דתית מחכים על גבעה לסוף העולם, שאמור להתרחש אחר הצהריים. כשהעולם לא נגמר כולם צריכים ללכת לקנות מברשות שיניים חדשות."
צחקתי, אם כי נזכרתי שרואן כבר השאיל לי ספר שלא קראתי, אף שהתכוונתי לעשות זאת. זה היה רומן של אגתה כריסטי בשם "תעלומת סיטָפורד" ולא היה לי מושג מדוע רואן נתן לי אותו. הוא עבד אז על פרויקט מקומי קצר בבית של אגתה כריסטי על נהר דארְט, וכך נתקל בספרים. אבל לא יכולתי לתאר לעצמי שהוא מצא משהו שיעניין אותי. ממילא בזבזתי יותר מדי זמן על ספרות פופולרית.
"נשמע טוב," אמרתי. "נשמע קצת כמו ספר שאני קוראת עכשיו לביקורת, רק שהספר שאני קוראת לא טוב."
"איזה ספר?"
"זה על איך היקום לעולם לא יסתיים ואיך כולנו נחיה לנצח. אני שונאת אותו ואין לי מושג למה."
"אני לא רוצה לחיות לנצח."
"לא. גם אני לא."
"מה הטעם לחיות לנצח? לחיות עכשיו זה מספיק גרוע."
"בדיוק מה שחשבתי."
"את בסדר?" הוא שאל אותי שוב.
"כן. אמרת שאתה מתרגל יוגה או שדמיינתי את זה?"
"לא, לא דמיינת. אני מתרגל יוגה."
"למה?"
הוא משך בכתפיו. "בעיות ברכיים. אני מזדקן. למעשה, לא מזמן חזרנו מחופשת יוגה בהודו. פספסנו את חג המולד, שזה טוב. וראיתי גם כמה שלדגים." רואן ליטף את ראשה של בס פעם נוספת בזמן שאני הסטתי את מבטי. ידעתי שה"חזרנו" האגבי שלו מתייחס אליו ואל ליז. שמתי לב שזוגות ותיקים עושים זאת לעתים קרובות: מדברים על עצמם בלשון "אנחנו" כל הזמן. בכל פעם שהתקשרתי לאמא שלי ושאלתי, "מה נשמע?" היא ענתה, "אנחנו בסדר." אני אף פעם לא דיברתי עלי ועל כריסטופר בצורה כזאת. אולי זה יגיע עם הזמן. לא שאני אדע איך להשתמש בזה, כי אנחנו כמעט אף פעם לא עושים דברים יחד. ואנחנו אף פעם לא בסדר. אנחנו אפילו עוד פחות בסדר מאז שנישקתי את רואן, כי ידעתי שאם הייתי מסוגלת לנשק מישהו אחר לעולם לא אוכל יותר לנשק את כריסטופר. בחמשת החודשים האחרונים הוא לא ממש שם לב לזה.
"מה שלום ליז?" שאלתי. "עדיין עובדת על הספר שלה?"
ארגנתי סדנאות חצי שנתיות לסופרי הצללים של "אורב בוקס" במלון מרופט בטורקיי. במסגרתן סופרים מוכשרים היו אמורים ללמוד את הדקויות המעודנות של עלילה ומבנה על פי "שיטת אורב". "אורב בוקס" לא התנגדה לכך שאזמין גם כמה מקומיים, אז בכל פעם שקבענו סדנה תליתי כרזות בחנות הספרים "הרבור", ובדרך כלל קיבלתי שלוש או ארבע בקשות. ליז הגיעה לאחת הסדנאות בשנה שעברה. היא תכננה לנצל את פרישתה כדי לכתוב סיפור בדיוני על חוויות הוריה בתקופת המלחמה, אך למיטב ידיעתי היא טרם פרשה. היא עדיין נסעה ברכבת ללונדון פעמיים בשבוע ועבדה בבית בשאר הזמן.
רואן משך בכתפיו. "לא נראה לי."
"אה."
הוא הושיט יד ושיחק באחת מאוזניה של בס, זקר אותה והרפה חליפות.
"הכלבה שלך חמודה למדי," אמר.
"אני יודעת. תודה. היא מתייחסת די בסבלנות להתעללויות שלך."
"נראה לי שהיא נהנית."
"כן, סביר להניח."
"התכוונתי לומר... לאחרונה בחנתי כמה התראות תרבותיות שקשורות בטיטניק וחשבתי עלייך." הוא השפיל מבט אל הארץ, אחר אל אחת מאוזניה של בס ולבסוף הרים אותו אלי. "כלומר, חשבתי שזה יעניין אותך. תהיתי אם ליצור איתך קשר."
"אתה מוזמן ליצור איתי קשר מתי שתרצה." הסמקתי. "פשוט תשלח לי מייל. מה זה התראה תרבותית?"
"כתיבה על אסון לפני שהוא קורה, או ציור תמונה שלו. המון אנשים עשו את זה."
"ברצינות?"
"כן."
"אז זאת מין תופעה על־טבעית?" הרגשתי שאני מקמטת את אפי.
"לא. תרבותית. מדובר בהתראות תרבותיות, לא על־טבעיות."
"איך?"
"זה כמו... שמעת על 'הפיות מקוטינגלי'?"
נענעתי בראשי. "לא."
"תזכירי לי לספר לך עליהן בהזדמנות. זה מקרה מבחן מעניין למדי לגבי האופן שבו אנשים מחליטים להאמין בדברים, והדברים שאנשים רוצים להאמין בהם. אני משער שבדרך כלל יש הסברים תרבותיים לתופעות על־טבעיות אם חוקרים אותן מספיק לעומק."
"גם הן היו על הטיטניק?"
"מה?"
"הפיות האלה."
"לא. הן היו בעיירה שנולדתי בה."
"חשבתי שנולדת באוקיינוס השקט."
"אחרי שעזבתי את סן קריסטוֹבָּל ולפני שעברתי לקיימברידג', הגעתי לקוטינגלי. אמא שלי נולדה שם, אם כי היא כבר מתה כשעזבתי את סן קריסטובל. אבל הפיות היו שם הרבה לפני כן." הוא קימט את מצחו. "אני אספר לך את כל הסיפור מתישהו, אבל כרגע זה מורכב מדי. חשבתי שאולי שמעת עליהן. זה באמת היה טיפשי מצדי להזכיר אותן."
"אה. טוב, אני מכירה בדיחה טובה על כבשים שעוסקת באופן שבו אנשים מחליטים להאמין בדברים, אם זה מעניין אותך."
הוא חייך בעלטה. "איזו בדיחה?"
"טוב. ביולוג, מתמטיקאי, פיזיקאי ופילוסוף נוסעים ברכבת לסקוטלנד. הם רואים כבשה שחורה מחלון הרכבת. הביולוג אומר, 'כל הכבשים בסקוטלנד שחורות!' הפיזיקאי אומר, 'אי־אפשר לעשות הכללות כאלה. אבל אנחנו יודעים שלפחות כבשה אחת בסקוטלנד שחורה.' המתמטיקאי מלטף את זקנו ואומר, 'הדבר היחיד שאנחנו יכולים לומר בוודאות הוא שלכבשה אחת בסקוטלנד יש צד אחד שחור.' הפילוסוף מביט מהחלון, חושב זמן מה ולבסוף אומר, 'אני לא מאמין בכבשים.' אבא שלי סיפר את הבדיחה הזאת כשדיברו על סכנות הפילוסופיה, אבל אני תוהה אם זה לא אומר משהו על סכנות המדע. אבא שלי פיזיקאי."
רואן צחק. "זה מוצא חן בעיני. אני אוהב כבשים. אני מאמין בהן."
"אתה יודע שהן זוכרות פרצופים אנושיים במשך עשר שנים ומזהות תצלומים של אנשים?"
"אז כשהן נועצות בך את המבט המטופש שלהן הן בעצם משננות אותך?"
"נראה לי."
"כמו המכונות האלה בהיתרו. אבל למה?"
"מי יודע? אולי יום אחד הכבשים ישתלטו על העולם. אולי זאת התוכנית שלהן. עוד מזימה בשביל זב רוס, אולי. אני אצטרך לספר ל'אורב בוקס'."
למען האמת לא הייתי אמורה לדבר עם אף אחד על זב רוס, וכל העוסקים בסדרה חתמו על הסכם סודיות. אבל במציאות אי־אפשר להעמיד פנים שלא כותבים רומן כשעושים זאת, ובערך כל מי שהכרתי ידע שספרים כאלה נכתבים בשם בדוי - מלבד, אולי, הקוראים שלהם, ובייחוד אלה ששלחו מכתבי הערצה לזב ושאלו מה צבע העיניים שלו ואם הוא נשוי.
בס ניסתה כעת לטפס אל חיקו של רואן. משכתי אותה ותהיתי איזה ריח יש לי בזמן שרכנתי מעליו. ולא התכוונתי להסתכל לו בעיניים, אבל כשעשיתי זאת ראיתי שהן בורקות מדמעות. "קדחת השחת", זה מה שאנשים אומרים בדרך כלל כשהם בוכים. זה מה שאני אומרת, אבל לא בפברואר. דמיינתי את כריסטופר משוטט לאורך הנהר ומוצא אותי מסתכלת לרואן בעיניים, ואז רואה שהעיניים שלי מתמלאות דמעות לפתע, כי כשמישהו שאכפת לי ממנו בוכה, אני תמיד רוצה לבכות גם כן. הוא לא ידע על ארוחות הצהריים או על הנשיקה. פתאום הבדיחה על הכבשה נראתה לי לא במקום, אם כי רואן המשיך לחייך. לא אמרתי כלום לרגע.
"למה היא עשתה את זה?" הוא שאל.
"מי?"
"ליבי מילר. למה היא דחפה את המכונית שלה לנהר?"
"זאת הבחורה שסיפרתי לך עליה מזמן. היא מנהלת רומן טרגי. לא שמעת על מה דיברנו?"
"לא. הגעתי בדיוק כשהיא דחפה את המכונית למים."
"אה. טוב."
"אני לא אגיד כלום."
"תודה."
"מוזר איך שדברים נעלמים, לא?" הוא אמר.
"סליחה?"
"המכונית בנהר. היא פשוט נעלמה."
"זה לטובה, אני בטוחה," אמרתי.
רואן קם ללכת, ואני הרגשתי כמו קרחון נמס כשנפרדתי ממנו והתרחקתי. לא הבנתי מה לא בסדר איתי. יכולתי לשלוח לו מייל בכל רגע שרציתי. יכולתי להתקשר ולספר לו שקראתי את הספר שהשאיל לי אבל לא עשיתי זאת. יכולתי לשלוח לו מייל ולבטל את הנשיקה כטעות ולהגיד לו כמה אני מתגעגעת לידידות בינינו. כשהתרחקתי דמיינתי את עצמי חוזרת ושואלת אותו אם הוא יצא הלילה בגללי, ואז דמיינתי אותו נראה מבולבל ואומר שזה סתם צירוף מקרים.