ארמונות בחול

פתח דבר 

 

כשאחי התאום ואני היינו ילדים קטנים, נהגנו לשבת על הברכיים של סבנו לפי תור. הוא היה תופס את הגלילים דמויי החבל של שומן תינוקות שהצטברו במותנינו, מקפיץ אותנו על ברכיו ומפזם, "שמנמנים שמנים, שמנמנים שמנים, שמנמנים שמנים."

 

זו היתה אמורה להיות מֶחווה סבָּאית של חיבה ולא רמיזה מצדו שאם לא נרד במשקל, נגמור כמו בוגרי הדיאטה של ג'ני קרֵייג. רק לטובת הפרוטוקול, ייתכן מאוד שכאשר אחי הוקפץ על הברכיים של סבא, הוא לבש חולצה עם צווארון גולף ותחתוני קטיפה אדומים ארוכים.

 

בתלבושת זו נהגה אמי להלביש אותו לעתים תכופות כשביקרנו אצל סבא וסבתא שלנו, כי היא שיוותה לו בעיניה את המראה הכי בריטי - והוא היה חייב להיראות בריטי, כי אחר כך היא הכריחה אותו לשיר את הלהיט שלהקת "מתבודדי הרמן" חידשה בשנת 1965 , "אני הנרי השמיני".

 

השיר היה פופולרי ארבע שנים קודם לכן, כשהיא ילדה אותנו, ובקטע אדיפלי מטריד משהו היא החליטה שזה השיר שלהם. כן, ילד שמן בתחתוני קטיפה אדומים ארוכים שר משהו של "מתבודדי הרמן" במבטא בריטי גרוע. איך זה שאף אחד לא החטיף לו מכות? ממני, לעומת זאת, ציפו שאשיר את "שני הצדדים עכשיו", שיר שהיה טיפה עכשווי יותר - פופולרי רק שנה קודם לכן, ב־ 1968 - אם כי גם הוא היה בעצם כבר נחלת העבר.

 

הייתי בת ארבע ולא היתה לי שום דעה על אשליות של אהבה. לעומת זאת, למרות מנות הדי־אן־איי הארמני הגדושות שבי, היו לי גלים של תלתלים בלונדיניים קטנים שעיטרו את פני, ולכן התקבעה אמי על המילים "קשתות ונחלים של שְער מלאכים".

 

לבשתי חצאית מיני כחולה ונעלתי מגפי גו־גו לבנים מצופים לכה. איש לא התכוון להחטיף לי מכות, אבל מפליא הדבר ששום לשכת רווחה מעולם לא הפנתה את תשומת לבה של אמי לכך שהיא מלבישה את הבת שלה כמו זונה בת ארבע.

 

סבי - שני הסבים שלי, וכל אחד מהם מסיבות שונות - לא היה מודע כלל לדבר הזה שקוראים לו רוק־אנד־רול, ואין לי שמץ של מושג מה עבר לו בראש כשראה הנכדים שלו לבושים כמו בתוכנית הלהיטים American Bandstand . יתרה מזאת, אם למוזיקה של 1969 היה פס־קול, הוא תמיד היה מבוסס על וודסטוק, ולא על "מתבודדי הרמן" או על ג'ודי קולינס. ולמרות כל זאת, המוזיקה היחידה שאני זוכרת ששמעתי בבית של סבי וסבתי באותה שנה - מלבד הפזמון הטראומטי של אחי, "כל אחד היה אֶנרי (אֶנ־רי)" - היתה צלילים של עוּד, כשסבי היה מנגן שירי עם ארמניים או פורט עליו בטירוף, בזמן שדודתי רקדה לנו ריקודי בטן.

 

ולמה היא רקדה ריקודי בטן, עד היום אין לי מושג. הפעם היחידה שבחורות ארמניות רקדו ריקודי בטן היתה כשהן הופקעו לטובת הרמון של שיח', וזאת היתה ברירה בין למות במדבר או להסכים לקעקועים וללמוד לעכס. תאמינו לי, בחיים לא תראו בחורה ארמנית רוקדת ריקוד בטן בתחרות הריקודים So You Think You Can Dance בטלוויזיה.

 

על כל פנים, לפי ריקודי הבטן האלה - וגם על־פי החיבה שסבי רחש לנכדיו השמנמנים - אפשר לחשוב שהבית שלהם התנהל תחת חופה של משובה ועליצות בריאה. לפעמים זה באמת היה כך. אך לעתים קרובות לא פחות שררה שם אווירה של עצבות, של סודות ומלנכוליה. אפילו כילדה הבחנתי, כשביקרתי אצלם, בזרמים תת־ קרקעיים של אובדן.

 

מריקודי הבטן האלה אולי אפשר גם להתרשם שהילדות שלי היתה אקזוטית. היא לא היתה כזאת בכלל. ילדותי היתה ברובה ילדות רגילה של פרוורים, במובלעת אופנתית במרחק של נסיעה יום־יומית מחוץ למנהטן, או במיאמי, פלורידה.

 

אבל הבית של סבי וסבתי היה שונה. דודתי רקדה שם ריקודי בטן עד שמלאו לה ארבעים, והיו שם באמת נרגילות (שלא משתמשים בהן עוד, ככל הידוע לי), שטיחי קטיפה אוריינטליים וספרים עבי כרס בכריכת עור, מלאים באותיות שלא יכולתי אפילו להתחיל לפענח.

 

תמיד היה שם הניחוח העוטף של טלה מטוגן ומנטה, כי סבי התעקש לקבל צלעות טלה לארוחת הבוקר: צלעות טלה וקערה גדולה מלאה בפתיתי דגן מסוכרים ובפצפוצי קקאו, שאותם אכל ביוגורט במקום בחלב. סבי אהב פתיתי דגן אמריקניים, פטנט קולינרי שסבתי אימצה, כי הוא הקל במשהו את חייה. אחרי שטיגנה את צלע הבקר, היא היתה מתארת את ארוחת הבוקר של סבי כ"ארוחת מלכים". ובתקופה המוקדמת ההיא כל דבר עם בשר טלה נחשב אצלי ל"סעודת מלכים".

 

ועם כל זאת, על אף שהיום שלהם התחיל בקערה גדולה של פצפוצי קקאו, שררה בבית גם רשמיות נוקשה. סבי היה מהגר, שכמו מהגרים רבים מתחילת המאה העשרים, אף פעם לא רכש את אמנות הריחוק הוואספּי הטבעי. הוא היה הקוטב הנגדי של מחותניו הפרסביטריאנים מבוסטון (והמעיין הגנטי של השיער הבלונדיני שלי). עד שהיה זקן גוסס ומרותק למיטה והמלתחה שלו הצטמצמה לפיג'מה וחלוק בית בדוגמת משבצות סקוטית, אף פעם לא ראיתי אותו לבוש במשהו שאינו חולצה, וֶסט ועניבה. הוא היה יכול להסיר את הז'קט כשניגן בעוד האהוב עליו או גזם את הגדרות החיות או ניקה את מבער השמן במרתף, אבל כל הסיכויים שהוא עדיין היה לבוש בחולצה לבנה חגיגית.

 

זה בחור שאף פעם לא היה לו סריג טניס לבן עם צווארון V. כשאני מתבוננת בתמונות שלו באלבומי המשפחה הישנים, הזיכרונות שלי מאומתים. כמעט בכל תצלום הוא לבוש בחליפה. יש אפילו סדרת תמונות שלו מחופשה בבונגלו ליד אגם באָפּסטייט ניו יורק, יושב ברגליים שקועות בעשב הגבוה לפניו ונשען על שולחן פיקניקים, לבוש בחליפת עסקים מפוספסת אפורה.

 

באחת התמונות הוא יושב ליד שולחן הפיקניקים עם גברים ארמנים אחרים בחליפות שחורות, ועל שולחן העץ מונחות כמה אריזות סגורות של כינורות ושל עוּדים.

 

הגברים נראים כמו מאפיונרים בתקופת היובש שבורחים מהמשטרה. ומעניין שאפילו ב־ 1928 , כשהוא בנה את בית הלבֵנים האלגנטי בפרוור בעיר ניו יורק, זה שהיה אולי החביב עלי מכל הבתים שמישהו מהמשפחה המורחבת שלי גר בו אי־פעם כשהייתי ילדה, הוא נראה כמעט קירח, כמו האיש הזקן מאוד שהכרתי בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים. עד שהוא מת ב־ 1976 חשבתי, ואבי תיקן את הרושם הזה בהלוויה של אביו, שהאיש שקראתי לו סבא נולד אזרח ותיק. "לא, לורה," אמר אבי. "הוא לא נולד זקן."

 

באותו ערב, כשחזרנו הביתה לבּרונקסוויל, אחרי הקבורה וקבלת הפנים, סיפר לי אבי בפעם הראשונה פיסות קטנות מסיפור נעוריהם של סבי וסבתי. עד מהרה סיפרה לי סבתי יותר. וכך, גם אם התחלתי את הסיפור הזה ברגע מ־ 1969 , האמת היא שיכולתי להתחיל אותו ב־ 1976 , או, כמו את כל הסיפורים הארמניים, יכולתי להתחיל אותו יותר מחמישים שנה קודם לכן. יכולתי להתחיל אותו ב־ 1915.

 

אלף תשע מאות וחמש־עשרה היא שנת הטבח שלא יודעים עליו כמעט דבר. יום השנה לתחילתו - יובל המאה - הולך וקרב. מי שאינו ארמני, יודע מן הסתם מעט על הגירושים ועל מעשי הטבח: על מותם של מיליון וחצי אזרחים. Meds Yeghern . האסון הגדול. לא מלמדים על זה הרבה בבית הספר, וזה גם לא מסוג הדברים שרובנו קוראים לפני השינה.

 

עם זאת, כדי להבין את סבי וסבתי, כדאי להיעזר בכמה עובדות בסיסיות. (תארו לעצמכם ספר עב כרס בכריכה רכה עם עטיפה שחורה־צהובה, רצח העם הארמני לאובדי עצות. או אולי תוכנית טלוויזיה של אחר הצהריים - "דיון בנושאים שנויים במחלוקת".) לפני שנים ניסיתי לכתוב על זה, בלי להזכיר בכלל את סבי וסבתי, וכתב היד הזה נמצא רק בארכיוני האלמה־מאטר שלי - שם מאוחסנות העבודות שלי.

 

אף פעם לא הייתי שבעת רצון מהספר הזה, ואפילו לא סיפרתי עליו לעורך שלי. רק בעלי קרא אותו, והוא הגיע בדיוק למסקנה שלי: הספר הוא אסון. לא מעביר שום דבר. הוא נראה לו צונן מדי ומרוחק מדי. במקום זאת, אמר, הייתי צריכה להפקיע ללא בושה את תולדות סבי וסבתי. אחרי ככלות הכול, זה מה שקרה להם.

 

הוא לא ידע אז את פרטי הסיפור שלהם, וגם אני לא ידעתי. משנודעה לנו האמת, מקץ שנים, הוא שינה את דעתו בעניין השאלה אם יש לי סמכות מוסרית לעשות שימוש באימה המסוימת שלהם. אבל אז הייתי כבר שבויה בסיפור ודבר לא יכול לעצור אותי.

 

וכך אני אמנם מספרת עכשיו את הסיפורים שלהם, ושוב מתמקדת בפינה בעולם שרובנו לא יודעים למצוא אותה במפה, וברגע בהיסטוריה, שגם אם היה ידוע פעם, נשכח עתה מלב רבים. אני מתחילה בניסיון לדמיין את הרי מזרח טורקיה, וכפר שאינו רחוק מעיר ציורית ונפלאה שנקראת ואן. אני רואה חוף בדרדנלים. בית בבֶּק־בֵּיי בבוסטון. ולעתים הקרובות ביותר אני רואה את חאלבּ ואת המדבר הסורי האכזר מכול שמקיף אותה.

 

מהתיאור שלי אפשר לחשוב שתולדות משפחתי הן אפוס ממש, נכון? וזה מן הסתם לא לעניין. נדמה לי שאם נסתכל על משפחה של מי שלא יהיה ב־ 1915 - תקופה שאנחנו רואים מבעד לערפל של תצלומים בשחור־לבן או סרטים אילמים שרוטים ומגורענים, וכולם נעים בתנועות קופצניות - גם זה ייראה לנו אפי.

 

ואני באמת לא רואה את הסאגה של משפחתי כאפוס. אילו נדרשתי לסווג אותה, הייתי מן הסתם בוחרת בקטגוריה "סיפור אהבה"; או, כשאני מביטה בתמונות שלי בחצאית מיני או באלה של אחי בתחתוני הקטיפה האדומים, בסלון שנראה כמו האגף העותומני במוזיאון "המטרופוליטן" לאמנות, הייתי אולי אפילו מציעה "קומדיה".

 

אבל באשר לסבי וסבתי ב־ 1915 וב־ 1916 ? הסאגות שלהם נראו שונות מאוד. כשהם הכירו, סבתי היתה, פשוטו כמשמעו, בשליחות. היא היתה ביסודו של דבר צעירה חסרת כיוון שבאה ממה שהיה ללא ספק אחת המשפחות הצדקניות ביותר בבוסטון, ולפתע היתה עֵדה לטבח חסר רחמים, לרעב ולמחלות.

 

היתה לה יופי של דיפלומה מ"מאוּנט הוֹליוֹק קולג'" וגם תעודה שהיא סיימה קורס מזורז בסיעוד בסיסי, כשהתלוותה לאביה אל התופת. היא ידעה, הודות לדורשי־טוב ב"אגודת ידידי ארמניה", קצת טורקית וארמנית רצוצה.

 

בינתיים סבי, אחרי שעבר את כל הטבח, הרעב והמחלות האלה - ואיבד את כל בני משפחתו - השיב סוף־סוף מלחמה שערה. הוא התגייס לצבא וחבר אל גברים שידעו מעט ארמנית ושאפו בעיקר להביס את האימפריה הגוועת, מסיבות שלא היה להן שום קשר לנקמת דם.

 

לא סבי ולא סבתי, שניהם לא ראו שום דבר רומנטי או קומי בעולם, באותו קיץ של 1915 . אילו נדרשו הם לסווג את הסיפורים שלהם בשעתם, אני בטוחה לגמרי ששניהם היו בוחרים בקטגוריה "טרגדיה".

 

 

חלק ראשון | פרק ראשון 

 

הצעירה, בת עשרים ואחת, הולכת בזהירות ברחוב בין אביה לבין הקונסול האמריקני כאן בחאלב, בחור נמרץ, קרוב לגילו של אביה, ששמו ריאן דונלד מרטין, ומושכת את המטפחת מעל שערה ולחייה.

 

הגברים עוקפים את הכיכר שליד בסיס המצודה, כי אינם רוצים שתִראה את המגורשים שהגיעו אמש - לכך עוד יגיע הזמן ובקרוב מאוד - אבל היא חוששת שהיא בכל אופן עומדת להקיא.

 

ריח של בשר מרקיב, צואה וחום יולי חוברים להפוך את מעיה הרבה יותר משעשתה זאת חציית האוקיינוס האטלנטי שבועות אחדים קודם לכן. היא מרגישה שהיא דביקה, שרגליה כושלות, והיא מושיטה את ידה אל המרפק של אביה כדי להתייצב. אביה מצדו טופח בעדינות על אצבעותיה, בניסיון מעורפל ופזור דעת למחווה מנחמת.

 

"מיס אֶנדיקוֹט, את צריכה לנוח? את נראית קצת חיוורת," אומר הקונסול, והיא מעיפה בו מבט. עיניו החומות גדולות ומוטרפות משהו, ויובלים זעירים של זיעה כבר זולגים במורד שני צדי פניו.

 

הוא לובש מקטורן פשתן בצבע בז', שנראה לה נוח פי כמה וכמה מחליפת הצמר האפורה של אביה. היא מרימה את ידה הפנויה אל פניה ומרגישה את הלחות. היא מהנהנת בתשובה לשאלתו; היא באמת צריכה לשבת, אף שההודאה בכך מביכה אותה. בכל זאת, זה יכול להסתיים בלא כלום, היא לא רואה היכן תוכל להתיישב ברחוב המטונף הזה. אבל ריאן נחפז לאחוז בזרועה ומוליך אותה מאביה אל גרם מדרגות נמוך שבצד המוצל של הרחוב הצר.

 

הוא מנגב את המדרגה השטוחה בידו החשופה. מאחורי המדרגה יש דלת עץ רעועה וסגורה היטב מפני החום של לפני הצהריים, אבל היא מניחה שמי שגר שם לא יתנגד שהיא תשב. וכך היא נחה ונושמת עמוק ולאט דרך הפה, מתבוננת בנשים במטפחות הראש ובגלימות הרפויות הארוכות - חלקן מסתירות הכול, חוץ מהעיניים, מאחורי הבּוּרקָה - ובגברים במקטורניהם המקושטים, במכנסיהם הרחבים מאוד וחסרי הצורה ובתרבושים דמויי העציצים שלראשיהם. כמה מהגברים מעיפים בה מבט באהדה, כשהם עוברים על פניה, אחרים - בתשוקה חצופה בעיניהם. הזהירו אותה.

 

"יש רוח נעימה היום," אומר ריאן בעליזות, והיא אמנם מעריכה את האוויר הצונן משהו, אך הוא נושא עמו את הצחנה מהכיכר. "לפני שהגעת החום היה פשוט בלתי נסבל."

 

היא אינה יכולה להעלות על דעתה חום כבד יותר. כרגע היא אינה יכולה להעלות על דעתה מקום חם יותר. ובכל זאת, היא נוכחה בהפתעה שדירתם נוחה, אחרי שבועות ללא קץ באונייה ואחר כך במרכבה רתומה לסוסים, ולבסוף בשני קרונות רכבת שיכלו להתהדר רק במושבים מעץ.

 

היה חם, אבל היא עמדה ליד החלון כמעט חצי שעה באמצע הלילה, השקיפה החוצה והביטה בשורת הברושים הזקופים שעל הגבעה מאחורי המתחם האמריקני ובסבך העצים שבתוך החומות. היא ראתה כוכבים רבים מכפי שראתה אי־פעם בבוסטון, וחצי הסהר נראה כאילו הוא תלוי על בלימה וקרוב להפליא לארץ.

 

אביה סוקר את שורות הבניינים הדו־קומתיים בצבע החול שמתעקלים בכיוון סמטה, ידיו שלובות על חזהו, פניו חמורות סבר. ואחר כך היא רואה אותו מקשת פתאום את גבו ומזדקף. ריאן רואה מה שהוא רואה וממלמל בקול רם דיו להגיע לאוזניה, "הו, אלוהים, לא. לא שוב." ריאן ואביה כאחד מביטים בה, אך נוכחים שאין שום דבר בעולם שיוכלו לעשות. אין דבר בעולם שיוכל לגונן עליה מפני הבאות. ומלבד זאת, הרי זו הסיבה שהיא כאן, לא?

 

האם לא התנדבה להיות חלק ממשלחת הסיוע הזאת? כדי לתעד את מה שהיא רואה לטובת הארגון שלהם, "אגודת ידידי ארמניה", ולהתנדב לעבודה בבית החולים - לעשות, בעצם, כל מה שהיא יכולה כדי לעזור? ולמרות זאת, אי־נוחות מבצבצת ועולה משני הגברים כמו זיעה, והיא מבחינה בעניין שהם נבוכים לא פחות משהם נגעלים. אילו היו כאן לבדם - אילו היא נשארה במתחם האמריקני - היו אביה והקונסול האמריקני נמלאים רק זעם. ולפיכך היא מצמידה את כף ידה אל קיר הבית, אל האבן הצוננת להפתיע, וקמה.

 

מקצה הרחוב מתקרב בצעדים כושלים טור של נשים זקנות, והיא רואה להפתעתה שהן אפריקניות. היא לוטשת עיניים, מאובנת. היא חושבת על שוקי העבדים באמריקה, בדרום, שראתה בציורים וברישומים משנות הארבעים והחמישים של המאה התשע־עשרה; אבל האם הנשים והגברים ההם, שם, בשוקי העבדים, לא היו לבושים תמיד, ולו רק בבלואי סחבות?

 

הנשים האלה שלפניה עירומות לגמרי, מעורטלות מכפות הרגליים ועד לגושים הארוכים של שיער שחור סבוך. והשיער, ארוך וחלק, גם אם מזוהם ועתיר קשרים בלתי אפשריים, שמבהיר לה שהנשים האלה בעצם לבנות - לפחות כאלה היו פעם - ושלאמיתו של דבר אינן זקנות כלל.

 

ייתכן שרבות מהן בגילה או אפילו צעירות יותר. כולן מעבר לתחושה של צניעות, מעבר לאכפתיות. עורן נצרב והשחיר בשמש או הוכתם מהעפר שהיה יצוען, או בכמה מקרים, מגלדי פצעים פעורים ומכיבים מוגלתיים פתוחים, והן גם, אפילו מהמרחק הזה, מסריחות. הנשים נראות כמו חיות בר גוססות, ממשיכות לשרך את דרכן, חלקן נאחזות בקירות של בתי האבן כדי להישאר זקופות.

 

מעולם לא ראתה אנשים רזים כל כך, ועכשיו היא תוהה איך בשם אלוהים יכולות רגליהן הגרמיות לשאת אותן. שדיהן בלועים בצלעות. עצמות האגן שלהן בולטות כמו סלים.

 

"אליזבת, את לא צריכה להסתכל," אומר אביה, אבל היא מסתכלת.

 

היא מסתכלת.

 

כחמישה־שישה גברים צעירים הם שמדרבנים את הנשים להמשיך ללכת ברחובות העיר. שניים מהם רכובים על סוסים, שנראים חלשים כמעט כמו הנשים, וארבעה הולכים לצד הקבוצה. על כתפי כולם תלויים רובים.

 

גם הם לא נראים מבוגרים מאליזבת, ונראה לה שהשניים הקרובים אליה ביותר לא יכולים להיות בני יותר מחמש־עשרה או שש־עשרה. שפמי פלומה על פניהם, ניסיון של נער להיראות כמו גבר.

 

רגע לפני שהקבוצה מגיעה אליהם, מכוונים הז'נדרמים את הנשים אל רחוב צר שיוליך אותן לבסוף אל הכיכר שמתחת למצודה, שם הן יצורפו אל המגורשים שהגיעו לכאן אתמול. הם מרוגזים ועייפים.

 

הם חובטים בנשים המתקדמות לאט מדי ובכבדות, וכשהן מתמוטטות הם מושכים בגסות בשערן ומרימים אותן. אליזבת מנסה למנות אותן בשעה שהן פונות ימינה ונעלמות בסמטה, אבל מתוך רפלקס היא מסיטה את מבטה בכל פעם שהוא פוגש את עיניה של אחת השלדים.

 

למרות זאת היא מניחה שיש שם לפחות מאה עשרים וחמש נשים, ואומרת את המספר בקול, בלי לחשוב.

 

"אני מבטיח לך, מיס אנדיקוט," אומר ריאן, "שכאשר הקבוצה הזאת עזבה את זייתוּן או את אָדָנָה או איזה־מקום־שלא־יהיה, היא מנתה לפחות אלף נפש."

 

"למה הטורקים לקחו להן את הבגדים?" היא שואלת אותו. הוא מנענע את ראשו. "הם לא עושים את זה בדרך כלל - אלא אם כן הם מתכוונים להרוג אותן. לפעמים הם לוקחים מהגברים את הבגדים ממש לפני שהם מוציאים אותם להורג; הם חוששים שהבגדים של המתים טמאים.

 

אבל אין לי מושג למה הם עשו את זה במקרה הזה. אולי כדי להשפיל את הניצולות. אולי כדי להגדיל את הסיכויים שהן ימותו מאליהן בשמש. אבל אל תחפשי היגיון במשהו מכל זה."

 

"ואיפה הגברים?"

 

הוא מספיג את מצחו בממחטה. "סביר להניח שהם מתים. או שהם היו..." הוא אינו משלים את המשפט, כי אביה משתיק אותו במבטים רושפים. שיהיה בשקט. אביה מקווה להציג לה את העולם הזה בהדרגה. כל פעם במנה גדולה יותר. הם דיברו על כך באופן שטחי באונייה או ברכבת. רק במושגים כלליים על ההיסטוריה העותומנית.

 

בעוד זמן מה, עוד באותו חודש, יגיעו שני הרופאים שבקבוצה, ואז הם יתחילו לעבוד. הם - והמיסיונרית אֶלישיה וֶלס, שחוזרת למקום - הודיעו במברק שהפלגת האונייה שלהם מבוסטון תתעכב, ואולי יהיה צורך להרחיב את העיקוף במסלול, כדי להתחמק מצוללות־ U הגרמניות.

 

אבל עיכוב של שבועיים או שלושה בהגעת הרופאים יכול להיות גורלי בשביל כמה מהניצולים שהובאו לכאן. היא מתארת לעצמה שאז הנשים לא יהיו עוד במקום, כי הרבה לפני כן הן יוצעדו בחזרה אל המדבר, לאחד ממחנות היישוב מחדש, בכיוון דרום־מזרח. וכזאת ייעשה גם לקבוצה שכבר נמצאת בכיכר, הנשים והילדים שהגיעו אתמול, עייפים וכושלים מהמדבר.

 

בינתיים אליזבת אינה יכולה להעלות על דעתה מה בשם אלוהים היא, או מי שלא יהיה, יכולים לעשות למענם. בכל זאת, לאחר שנשימתה חוזרת אליה, היא ואביה והקונסול האמריקני מחליטים שבמקום לבלות את ארוחת הצהריים בשיחה על התנאים בחאלב ובתכנון הגעתם של שאר חברי הקבוצה, הם ילכו אחרי המגורשים האומללים האלה, בסמטה ואל הכיכר ושם יראו איך יוכלו לעזור.

 

ריאן מרטין הלך למצוא בגדים משומשים שהנשים יוכלו ללבוש, אבל עד שחזר עם עגלה עמוסה בשמלות ובחולצות - מה שנשאר מהמתים שעברו בחאלב באותו קיץ - הפליטים האחרים כבר הלבישו את המגורשים שהגיעו עכשיו.

 

בינתיים, אליזבת ואחות מבית החולים פולות כינים וטפילים אחרים מהנשים ומנקות את הפצעים הפתוחים על רגליהן, על קרסוליהן ועל כפות רגליהן. הן מחלקות את מעט תרחיץ הקָלַמין ושמן הזית שיש להן לטיפול בנשים שכוויות השמש שלהן לא חדרו עמוק לבשר, ורוחצות בעדינות את הפצעים של אלה שעורן - בייחוד בכתפיים ובגב - התקלף כמו עור של נחש. בתוך דקות הן מכלות את בקבוק היוד הגדול היחיד שהאחות הביאה איתה.

 

אליזבת מגישה למגורשים מים וקערות של מרק בורגול דליל, כי זה כל מה שהן מצליחות לארגן באותו רגע. מחר אולי יהיה גם לחם. היא מרגישה חסרת אונים. בקורס הסיעוד בבוסטון, איש לא הכין אותה לדיזנטריה. לנמק. לטיפול בכפות רגליים עם עצמות סדוקות של נשים שהלכו שבועות ארוכים יחפות, והגיעו עם בהונות ועקבים נפוחים, מרוסקים ומעוותים.

 

רוב הנשים מקובצות בתוך אוהלים מאולתרים - יריעות אברזין שנמתחו בין מוטות עץ מתנדנדים - אבל הנשים רבות ואין מקום לכולן, ולפיכך הן משתרעות מחוץ לאוהל, במקום שבו השמש אינה ממוקמת עוד מעל הראש ויש בו רצועות ארוכות של צל שחור נעים. הילדים - שביניהם אפשר למצוא את הבנים היחידים בקבוצה החדשה הזאת - מזכירים לה סוסוני ים מתים שראתה פעם בחוף בקייפ קוד.

 

כמו סוסוני הים, הילדים מקופלים על צדם, ועצמותיהם נראות שבריריות כמו קונכיות של דגי צינור מיובשים. במרחק של כחצי קילומטר נמצא בית חולים, פרימיטיבי במושגים של בוסטון, אבל בכל זאת בית חולים.

 

אליזבת רותחת כשמתברר לה שאין שם מקום לנשים האלה, ועד כה אף רופא לא טרח לצאת מהבניין ולהציע עזרה. בניסיון להרגיע אותה אומר לה ריאן שאת רובן המכריע של המיטות שם תופסים נשים וילדים ארמנים, אבל גם המציאות הזאת אינה מצננת את הרִתחה שבתוכה.

 

מספר המגורשים שמדברים אנגלית או צרפתית מפתיע את אליזבת, אם כי רובם עייפים כרגע מכדי לדבר. אף־על־פי־כן, יש שם אישה שנראית בשנות החמישים לחייה, אבל גילה, כך נדמה לאליזבת, הוא למעשה מחצית מזה, והיא ממלמלת "תודה" באנגלית כשהיא מקבלת את קערת המרק ומקרבת אותה אל שפתיה.

 

"על לא דבר," אומרת אליזבת. "הלוואי שהיתה לנו ארוחה מזינה קצת יותר."

 

האישה מושכת בכתפיה. "את אמריקנית," היא מציינת, קובעת. היא לבושה בחולצה של גבר ובחצאית שמתנפחת סביבה כמו שק.

 

"כן. שמי אליזבת."

 

"אני נֶווארט," משיבה הארמנית, ואליזבת מגלגלת בזהירות את השם בלבה. ליד האישה ישנה ילדה. עצם הבריח שלה עולה ויורדת קלות עם כל נשימה. היא נראית לאליזבת כבת שבע או שמונה. "מאיפה באמריקה?" שואלת נווארט.

 

"מבוסטון," משיבה אליזבת. "זה במדינת מסצ'וסטס." ציפורניה של האישה חומות כמו עורה. "תלגמי את המרק הזה לאט לאט," היא מוסיפה ואומרת.

 

נווארט מהנהנת ומניחה את הקערה על ברכיה. "אני יודעת איפה בוסטון," היא אומרת. "שמעתי אותך מדברת ארמנית לפני כמה דקות. כמה את יודעת?"

 

"מעט. מעט מאוד בעצם. אני יודעת בעיקר מילים. מילים, לא דקדוק." ואז היא שואלת את האישה, "איך למדת אנגלית?"

 

"בעלי למד בקולג' בלונדון. הוא היה רופא."

 

אליזבת חושבת על כך, מדמיינת את הצל הזה של אישה, חי בלונדון. כאילו היא יכולה לקרוא את מחשבותיה, ממשיכה נווארט, המגורשת, ואומרת, "רוב הזמן לא הייתי איתו. הייתי בלונדון, אבל רק לביקור." היא נאנחת ומישירה את מבטה בעיניה של אליזבת. "אני לא הולכת למות," היא ממלמלת, וכמעט נשמעת מאוכזבת.

 

"לא, ודאי שלא. זה דבר שאני יודעת." אליזבת מקווה שהיא נשמעת מעודדת. היא באמת אינה יודעת בוודאות אם האישה הזאת תחיה. "את רק אומרת את זה. אבל אני יודעת את זה, כי הייתי אשתו של רופא. שרדתי אחרי דיזנטריה. אחרי רעב, התייבשות. הם... לא משנה מה הם עשו לי. אני עדיין חיה."

 

"זאת הילדה שלך?" שואלת אליזבת.

 

האישה נדה בראשה לשלילה. "לא," היא משיבה ומעסה בעדינות את צווארה של הילדה. "זאת חאטוּן. כמוני, היא חסינת־הרג."

 

אליזבת רוצה לשאול על בעלה של האישה, אך אינה מעזה. האיש קרוב לוודאי מת. כמו כן היא תוהה אם נווארט איבדה גם את ילדיה, אבל שוב, היא יודעת ששום דבר טוב לא יכול לצאת מהשאלות האלה. האם הארמנית לא היתה אומרת משהו על ילדיה שלה, אילו היו איתה עכשיו - אילו היו בחיים?

 

מעבר לכתפה של האישה מבחינה אליזבת מרחוק באביה. הוא יוצק את המרק מקלחת שחורה ומגיש אותו לאישה שנראית חזקה דייה לעמוד ולשאת אותו לאלה שהתמוטטו מתחת לאוהל. פאות לחייו וזקנו, עבותים ואפורים הרבה יותר ממקלוני הקינמון הדקים שעל קרקפתו, נראים כמעט לבנים באור הזה.

 

הם מצפים לקבל קמח וסוכר ותה ביום־יומיים הקרובים - הראשון משני משלוחים שהם ארגנו החודש - אם כי ריאן הזהיר את אביה ואותה כי ייתכן מאוד שרק חלק קטן ממה שרכשו אמנם יגיע לחאלב.

 

"לאן אנחנו הולכים עכשיו?" שואלת אותה נווארט. "הביאו אותנו לכאן, אבל לא מרשים לנו להישאר."

 

"אני עצמי נמצאת פה רק יום אחד, ולכן אינני יודעת הרבה. צר לי."

 

"תושבי חאלב, הם לא רוצים אותנו בכיכר שלהם. אתם היית רוצים אותנו בכיכר שלכם?"

 

"אני יודעת שיש בעיר בית יתומים לילדים," משיבה אליזבת בניסיון לעודד. "עדיין לא ראיתי אותו."

 

נווארט מנדבת רמז של חיוך אפל. "אני בטוחה שיש," היא אומרת. היא מאזנת את הקערה על ברכיה ביד אחת, ובאחרת מלטפת את שערה של חאטון. "עוד מעט יהיו רק יתומים, ולא יהיה שום דבר אחר." היא מביטה מטה בילדה ואחר כך, בזהירות, לוגמת שוב מהמרק.

 

ריאן מרטין הזהיר את אליזבת ואמר לה שבמדבר יש עוד אלפי אלפים. לפעמים הז'נדרמים מביאים את המגורשים לחאלב, אבל לפעמים הם מצעידים אותם במשך שבוע נוסף מזרחה, לאורך נהר הפרת עד שהם מגיעים למחנות - אם כי המילה מחנות, הוא מדגיש, אינה המילה המתאימה. "אומרים שבית מטבחיים הוא תיאור הולם יותר," הוא אומר.

 

עכשיו הוא יושב על כרית על רצפת מסעדה, מול אביה ומולה, שעה שנער שמנמן עם עין שמאל עצלה מגיש להם כוסות גבוהות של יוגורט מימי במנטה. הרחק מהנשים ומהילדים מוכי הרזון בכיכר, אליזבת מרגישה הקלה ואשמה כאחד.

 

היא התלוותה אל אביה אל הפינה הזאת באימפריה העותומנית, כי חשה שהדבר הזה יהיה שיא רב־משמעות של לימודיה ב"מאונט הוליוק", בייחוד לנוכח השלוחה שיש לבית הספר במזרח טורקיה.

 

לפני המלחמה היו ל"מאונט הוליוק" גם בית ספר וגם סמינר ברובע הארמני בבּיטליס. אילולא הפכה אירופה לזירת קרב, היא היתה פשוט הולכת בעקבות דודניה המבוגרים ממנה ויוצאת לטיול הגדול - לונדון, פריז, רומא וברלין. זה היה אפשרי עד לפני שנים מעטות. לא עוד.

 

"גם אנחנו ניסע לשם?" היא שואלת, בתקווה שהרעד שהיא חשה בתוכה לא חלחל אל קולה.

 

"למחנות במדבר? כן, אם ירשו לנו," אומר ריאן. "אבל זה לא בטוח. אני מקיים עכשיו שיחות עם המושל הכללי כאן - ה'וואלי' - וגם עם כמה מפקידיו. אם באמת אקבל את האישורים הדרושים, זה לא יהיה הישג פשוט, האמיני לי. הטורקים אינם מעוניינים בשום סיוע זר שיוגש לארמנים - והם גם לא רוצים שנראה מה הם עושים. הם לא הרשו לצלב האדום לבקר במקום."

 

מהומה מתחוללת ליד הדלת, והיא מסתובבת ורואה שני חיילים גרמנים צעירים, במדים ללא רבב למרות החום המטמטם שבחוץ, ואיש שלישי, טורקי, במכנסי צמר ובחולצת פשתן לבנה. החיילים מסירים את הכובעים ומחזיקים אותם בטקסיות צמודים לחזה, בצד הלב, והאישה כבדת הגוף, בעלת המסעדה, מגיחה מהמטבח מאחורי הווילונות ומושיבה אותם ליד שולחן נמוך, סמוך לדיפלומט האמריקני ולמשפחת אנדיקוט.

 

החיילים בלונדינים, אבל לטורקי יש רעמת שיער עבותה בצבע זפת ועיניים כהות לא פחות. כמו כל החיילים, לדעתה של אליזבת, הם קלי דעת ושמחים וטובי לב, קצת כמו כלבים גדולים עם כוונות טובות, שמניחים את טלפיהם המרוחים בבוץ על הספה.

 

היא יודעת שחיילים הורגים אנשים. זה מה שהם הוכשרו לעשות. לאחד מהם יש אפילו צלקת ארוכה דקה לרוחב הלחי, מהאוזן ועד האף, קו רוחב על כדור הארץ. אבל היא לעולם לא תהיה עדה לסוג כזה של אלימות, שמשאירה אדם מוטל ללא רוח חיים בחפירה או את פניו מושחתות ללא תקנה. תחת זאת היא רואה חיילים רק ברגעים שכאלה, כאשר הם מופיעים כמו תיירים לבביים טובי מזג ומזמינים קפה או בירה או - כאן - את העַרַק בטעם אניס.

 

"אני רואה שאתם אמריקנים," אומר החייל הבלונדיני שפניו עדיין אינן נושאות חותם של קרב. הוא מדבר במבטא כבד, אך מבטא כל מילה בקפידה. היא פגשה גרמנים אחרים מאז שחצתה את הגבול אל האימפריה העותומנית בתחילת השבוע. הוא סגֶן. אחר כך הוא מושיט את ידו אל אביה, וזה לוקח אותה באי־נוחות. "שמי אֶריק," הוא אומר. "זה הֶלמוּט וזה אַרמֶן."

 

הם מהנהנים בעת שאביה וריאן מציגים את עצמם. הדיפלומט מגלה קצת יותר התלהבות מאביה, אך שניהם לא יותר מאדיבים. "זאת בתי, אליזבת," מוסיף אביה בפשטות.

 

"יש לי אחות שקוראים לה אֶלי," אומר הסגן, שהצינה בקולו של אביה כנראה נעלמת ממנו. "זה כמו אליזבת, נכון? קורה פעם שאת אֶלי?" הוא שואל ובתוך כך זוקף גבה בשובבות. "כמוך, היא יפה מאוד."

 

"יכולתי להיות אלי," היא משיבה בידיעה שאביה עלול לנסות לגדוע את הפלרטוט, אך היא עדיין נכונה להסתכן. "אבל עד עכשיו הייתי תמיד אליזבת."

 

"או מיס אנדיקוט," אומר אביה ללא גינוני נימוס, ונראה כעומד לומר לחיילים משהו שירמוז להם שהשיחה הקצרה תמה - ואולי יפנה אחר כך את גבו אליהם, גם אם פירוש הדבר ישיבה לא נוחה על הכר העבה שעל הרצפה - אבל אז מתערב הטורקי עם העיניים השחורות יותר מהלילה ואומר את דברו.

 

"אתם פה בשביל הארמנים, נכון?" הוא אומר במבטא שונה מזה של האחרים.

 

"כן, זה נכון," משיב אביה. "אנחנו חלק ממשלחת פילנתרופית קטנה." "תודה," הוא אומר, וזוויות פיו מתעקלות קמעה מעלה. "אנחנו בהחלט יכולים להיעזר ב... פילנתרופיה." ואז מתחוור לה הדבר. הוא אינו טורקי. הוא ארמני. גם ריאן מבין זאת, ומסתובב במהירות כזאת שהוא כמעט הופך את כוס היוגורט על ברכו. ולפני שהיא מספיקה להשיב להערתו של הבחור, מתפרץ הקונסול האמריקני לשיחה.

 

"אתה ארמני! זה מה שתיארתי לעצמי, אבל לא רציתי לקפוץ בראש. חשבתי שאולי לא שמעתי טוב את שמך כשהצגת את עצמך. אבל אמרת ארמן, נכון?" הוא אומר בקדחתנות שלוחת רסן ששומעים אצלו בכל פעם שהוא מתלהב ממשהו.

 

היא תוהה אם אביה, עם המחוות המאופקות והקפדניות שלו, ילמד פעם לחבב את ריאן מרטין. היא מפקפקת בכך. "מאיפה אתה?" שואל הקונסול את ארמן.

 

"מוָואן."

 

"מוואן, באמת? איך בשם אלוהים הצלחת לצאת משם?"

 

ארמן נראה כאילו הוא חושב על כך - חוכך בדעתו כמה מידע הוא מוכן למסור. לבסוף הוא מושך בכתפיו, מתח קל נראה על פניו. "האחים שלי ואני נלחמנו," הוא אומר בשלווה. "ואחר כך, כשהגיע הזמן, עזבנו. היינו שלושה."

 

"ואחיך.

 

"אחד נלחם אי־שם עם הרוסים - זאת לפחות היתה התוכנית - ואחד מת."

 

"אני מצטער," אומר ריאן.

 

"גם אני," הוא מסכים. ואחר כך מוסיף, "תודה." "ואתה בכל זאת חבר שלהם..." הדיפלומט משתתק באמצע המשפט, בידיעה שהוא על סף אמירת משהו בלתי מנומס בעליל. אבל הגרמני עם הצלקת על הלחי - הלמוט - מציל את ריאן מהמבוכה.

 

"גרמניה וטורקיה הן בעלות ברית. ארמן הוא אזרח טורקי," הוא אומר.

 

"אבל אני כופר. לפחות טכנית," מוסיף ארמן. "וזה אומר מעמד מדרגה ב' בטורקיה, בחיים האלה וגם - כך אומרים לי - חוויה לגמרי לא נעימה בעולם הבא."

 

"הוא על כל פנים אף פעם לא נלחם נגד הצבא הגרמני," ממשיך הלמוט ואומר. "וחוץ מזה, גם אנחנו כופרים."

 

"איך הכרתם, אתם שלושתכם?" שואל ריאן.

 

הסגן טופח בחוזקה על שכמו של ארמן. "הוא מהנדס, כמונו. הוא עוסק במיפוי מסילות ברזל לחברת הרכבות ומתכנן פסים - זה, לפחות, מה שהוא עשה פעם. הלמוט ואני עובדים על מסילת הרכבת מכאן לנוסאבּין. הכרנו בתחנת הטלגרף שמעבר לפינה, בשבוע שעבר." אליזבת סוקרת בשימת לב את הגרמנים. "אז אתם לא תומכים במה שבעלת הברית שלכם עושה לארמנים?"

 

"אלוהים אדירים, לא!" אומר הסגן.

 

הלמוט משלב את ידיו על החזה, ואליזבת נוכחת בפעם הראשונה כמה רחבות כתפיו. "זה ברברי," הוא מוסיף ואומר. כשהוא מדבר, הצלקת שלו נמתחת קלות. "תשאלי את ארמן מה הוא ראה."

 

"כן, ספר לנו!" אומר ריאן, וקולו דוחק כל כך, שמי שאינו מבין את מניעיו עלול לחשוב שהאיש אינו אלא מציצן בזוי.

 

ארמן מעיף מבט באליזבת ועיניהם נפגשות לרגע קצר, קודם שהוא משפיל אותן אל השולחן הנמוך. עורו בצבע של קפה בחלב, אקזוטי ומזמין כאחד בעיניה. שפתיו דקות מתחת לשפם העורב שלו, ובסנטרו, מזכיר לה את המצח של אביה - קצת גבוה - אבל עיניו הלחות, הטעונות דאגה הן שמושכות אותה.

 

הריסים ארוכים ונשיים להפתיע. "יש יותר מדי מה לספר. אני לא יודע איפה להתחיל," הוא אומר לבסוף ומדבר אל הקבוצה ככלל. אחר כך הוא מפנה את תשומת לבו אליה. "אני מעדיף לשמוע יותר על הסיבות שהביאו אותך לחאלב, או על העולם שלך, אֶלי."

 

"אליזבת," היא אומרת לעיניו הבוחנות של אביה.

 

"אליזבת," אומר ארמן בהתנצלות.

 

"אנא, אני מבין שעברת לא מעט," מתעקש הקונסול האמריקני בקול נמרץ ומשולהב, ואצבעות שתי ידיו פשוקות כאילו הן לופתות אבן גדולה. "אבל אנשים חייבים לדעת מה הטורקים עושים! הטורקים..." הוא עוצר את השטף באחת, נזכר איפה הוא נמצא ומתעטף בשתיקה. לפיכך מתפרץ אחד הגרמנים לשיחה.

 

"לחיי בעלת הברית האמיצה שלנו! לחיי טַלעט פּאשָה ו'מועצת האיחוד והקִדמה'!"* אומר אריק בקול שכמו קולו של ריאן, אף הוא רם מדי לחדר הקטן, ומרים את כוסו כאילו בברכה. "לחייה, לחייה!" ושוב מוצאת אליזבת את עצמה מדמה את החיילים האלה לכלבים גדולים, חסרי דעת ומשולהבים יתר על המידה, או גרוע מזה, לבחורים כאלה. אבל עם זאת, אולי אלה ואלה חד הם.

 

"אילו אמך היתה איתנו," אומר סיילאס אנדיקוט לבתו, בלי לדעת בדיוק איך לבטא את מה שהוא רוצה לומר, כי זה קשור לבתו ולגברים ואין בעולם נושא שמביך אותו יותר. "אני בטוח שהיא היתה משיאה עצה טובה."

 

תמיד הניח שהוא מבין את אליזבת, אבל אחר כך, בשנה שעברה, היא הפתיעה את כולם כשדחתה את ידו של ג'ונתן פֶּקהאם, מחזר ראוי בהחלט וממשפחה טובה מאוד. סיילאס היה מקבל בנפש חפצה את הבחור לעבודה בבנק.

 

ואחרי כן הוא שמע משהו לא נעים על התרועעות בלתי הולמת של אליזבת עם אחד המרצים שלה בקולג' בסאוּת הֶדלי. אלמן, שמתברר שיש לו עבר של מי שכל שנה שם עין על אחת הסטודנטיות שלו.

 

עכשיו היא יושבת לפניו בסלון שבמתחם האמריקני, בכורסה גבוהת־גב, מפוארת ומקושטת מדי לטעמה. הכריות בצבע סגול ויש להן ציציות זהב. פנים של חיה, כנראה אריה, מגולפים בכל קצה של מסעדי הידיים.

 

וזה לא יפה בעיניה. משהו שמתאים לארמון. הוא עומד עם ידיים תחובות בכיסי מקטורנו, בתקווה שהוא מקרין שלווה והיגיון. "היא היתה מזכירה לך שלמרות שאנחנו בעולם שונה, כללי ההתנהגות אינם משתנים," הוא אומר. "זה נכון במיוחד בחברת חיילים. חיילים בחופשה..."

 

"הם לא היו בחופשה, אבא," היא מתקנת את דבריו. "חיילים, נקודה, נוטים להניח שמותר להם לחרוג מכללי ההתנהגות המקובלים. אני רוצה שלא תשכחי מי את ושתעמדי על המשמר." הוא שמח שהיא איתו. היא יכולה להועיל כאן ולראות עד כמה שפר מזלה. ואז תוכל לחזור לבוסטון, להתחתן ולהשתקע. חייה יחזרו למסלולם הנאות.

 

היא קמה ומנשקת אותו בקצה פאת הלחיים. מצחו כבר התחיל לבעור. "לא אשכח מי אני," היא אומרת לו בחיוך. "תודה. עכשיו אני הולכת להתיישב לכתוב מה ראינו היום וכל מה שעשינו. לילה טוב."

 

כשהיא עולה בגרם המדרגות החשוך לחדרה, נראה לה מעניין שאביה הניח שהיא הגיבה למשיכה שהחיילים הגרמנים כנראה חשו כלפיה. אבל שוב, אולי אינה צריכה להיות מופתעת.

 

הם היו גבוהים ובלונדינים. ובכל זאת, האמת היא שהיא לא חשבה הרבה על הצמד הזה. היא חשבה כמעט אך ורק על הארמני.