בַּסּוֹף כּוּלָּם נָמוּתוּ
אסדת האשפה 'סינדי' פנתה לאיטה, מנועה מטרטר, מגמגם, מְפַּקפֵּק, לעגון על גדת ההדסון, ליד שארית עקמומית ועגמומית של רציף עץ עזוב, שבור וטחוב, שננטש לפני שנים רבות, בצד של ניו־ג'רזי. תמיד היינו עוגנים שם בלילות בהם היינו מבריחים מעפילים, ככה קראנו לזה, בהומור עצוב ונשכח של יהודים זקנים שתם זמנם, מול מנהטן, שגם הלילה זהרה לנגדנו, מייצרת נשיפה קבועה, עמומה ועצומה, של דרקון נעלם בלב החשיכה, כשאינספור אורותיה המהבהבים יוצרים מעליה את הילת הזהב הבוהקת של קדושת החיים המודרניים, המוכרת והנכספת כל כך על ידי מיליארדי אנשים בעולם.
כשקרבנו ונשקנו בחבטה לרציף שֶׁאִיזְמִירְלִי האיר עם הזרקור הקטן שלנו, קפצתי אליו עם חבל הקשירה הכבד, נזהר שלא לרמוס ולשבור במגפי את ישורת הקרשים הרעועים, המרמים, ולהיתקע בריקבונם עם רגל שבורה, או להחליק חלילה על ירוקת הטחב השחורה שעליהם ולשבור את האגן. הצלחתי. קרטעתי בצעדים קטנים, זהירים, מדודים, בלי למעוד ובלי להחליק ובלי לשבור לא כף ולא רגל. הלבשתי מיד את הלולאה על אחד מעמודי הברזל החלודים ונעצרתי, אוחז ונאחז בחבל נטוע במקומי, מתנודד אך קלות. נשמתי עמוק לרווחה. לשבור רגל בגילי, שלא לדבר על האגן, זה הסוף שלי. לא רק בעבודה. בכלל. "קְשׁוּרָה", צעקתי בקול גדול וקיפצתי חזרה אל האסדה, שהיכתה והתחבטה עוד קצת ברציף המתפורר למגעה, ואז נרגעה והתייצבה. "מוֹשְׁקוֹ", פנה עכשיו בצעקה רמה מַייְק, ההגאי, קפטן הספינה, האחראי על הצוות הקטן שלנו, למוֹשְׁקוֹבִיץ הזקן, המכונאי, "המנוע, אתה יודע''. מושקו ידע. הוא קם וירד לאיטו, אוחז במעקה, במדרגות שבין הגה האסדה הניצב על עמודו אחוז בידי מייק לבין מנוף המטענים המקופל אל עצמו, אל המנוע שמתחת להם, ניתק שם איזה חוט או סובב לו איזה בורג, והמנוע השתתק ודמם באחת וכל האורות כבו. זה היה נוהל רגיל. שאם תגיח פתאום סירת משטרה, מה שבינתיים מעולם לא קרה, שיהיה לנו תירוץ טוב לָמָּה אנחנו עומדים תקועים באמצע הנהר על הגדה עם כמה עשרות טונות אשפה עירונית מסריחה בשקיות פלסטיק עבות שחורות ענקיות, במקום להשיט אותם, כמו שהיינו צריכים, למכון המִחזור בהמשך הנהר, קצת לפני שהוא נשפך לאוקיינוס.
מושקו היה המבוגר, אבל לא הוותיק, בינינו, בן קרוב לשמונים, יורד בכבדות בגרם המדרגות, אוחז במעקה, כפוף קצת, איטי. היינו צוות קבוע בשנתיים וחצי האחרונות, חמישה גברים, כולם ישראלים לשעבר. אבל רק מייק היה חוקי כאן, עם גרין־קארד אמיתי. לי עצמי היו ניירות מזויפים, שמייק, דרך וִינְצֶ'נְזֶה, סידר לי. לאיזמירלי היה דרכון בריטי. למושקו ולשלומי לא היה שום נייר, שום דבר. שב"חים הם היו כאן, שוהים בלתי חוקיים. היינו עובדים ביחד, במשמרות הלילה, על אסדות האשפה של ניו־ג'רזי, שלוש אסדות בסך הכול, עם שמות של נשים נכספות, או אולי של הבנות האהובות של אלו שבנו או קנו אותן, כאילו כל אסדת פינוי־אשפה היא איזו פְרִיגָטָה תלת־תורנית מרהיבה קורעת ימים ולילות של שודדי־ים נועזים מספרי ההרפתקאות של ילדותנו - סינדי הקטנה והמסכנה, סילביה רחבת־הירכתיים וְסוּזָנָה היפה זקורת החרטום. שלוש אסדות ישנות, בנות עשרות רבות בשנים, צבועות כולן במה שהיו פעם צהוב עז וירוק זוהר, צבעי הלוגו של ''החברה למִחזור אשפה עירונית ביו־אקולוגית של ניו־ג'רזי". גם סרבלי הגומי שלנו, העמידים למים, היו באותם צבעים, צהובים, עם פס ירוק רחב על החזה. המגפיים, גם הם מגומי, היו שחורים.
"איך זה באמת", שאל פעם אחד מהחדשים, נזכרתי תוך כדי, אני לא זוכר אם זה היה איזמרילי או שלומי, "איך זה באמת שהישראלים השתלטו על מִחזור האשפה פה בג'רזי?"
"איך השתלטו?! מה השתלטו?", תהה מייק וגיחך בקול גדול.
"למה ככה", אמר ההוא, זה היה שלומי, שתמיד היה מערבב את השפות שלו כך שבקושי היה אפשר היה להבין מה הוא אומר, "לָמָּה שלוש טִימוֹבִי של בְּרוֹדוֹבִי סְבָאקוֹ ישראלים."
הוא היה הצעיר, התינוק, בחבורה המשונה שלנו, בן עשרים בערך. הוא בעצמו לא ידע מתי בדיוק הוא נולד, לא את התאריך ולא את השנה. הוא היה גם החדש, האחרון שהגיע. לראשו חבש כיפה סרוגה, סגולה, מרוטה, אבל לא מאלו שקונים, מאלו שהחברה שלך, מִבְּנֵי או מבנות עקיבא, סורגת לך. זה לא באמת היה השם שלו, שלומי. כי מה שקרה זה כשאיזמירלי ראה אותו פעם ראשונה, זה היה לפני שנתים וחצי, בחורף, היה קר וירד קצת שלג, והוא בדיוק יצא, איזמירלי, מהרציף שלנו בג'רזי, איפה שמעמיסים עלינו את הזבל, יש להם חדר שם מעל מחסן שש־ג'יהייץ', שהם גרים בו, איזמירלי ומושקו, הוא יצא לזרוק את הזבל שלהם. וליד מיכל האשפה הגדול הכחול שם, בכביש, של העיריה, מתחת לפנס הרחוב שמהבהב כבר שנים ולא מתקנים אותו, הוא ראה אותו עומד שם, את שלומי, כפוף ועקום, ומוציא שאריות אוכל מהפח, כמו איזה מסומם, וכאלה לא חסר שם. וכשהוא הגיע לפח, איזמירלי, הוא שם לב שהמסומם הזה, שזה היה שלומי, שהוא מצטלב וממלמל לעצמו כל מיני לחשים. אבל אז הוא שומע שההוא לא סתם ממלמל, הוא ממלמל כל מיני ברכות בעברית. ורק אז הוא ראה את הכיפה. והוא התחיל לדבר איתו, עם המסומם הזה עם הכיפה, בעברית, בחצי עברית, מי הוא ומה הוא ומאיפה הוא בא ומה הוא עושה כאן וכל זה. הרבה הוא לא הבין ממה שהוא אמר, כי הוא לא דיבר הרבה, שלומי, הוא גם עכשיו לא מדבר הרבה, וגם כשהוא מדבר, או שזה לא לעניין או שזה בכלל לא בשום שפה. זה בעברית רצוצה מעורבת בסרבית או בקרואטית. מכל זה איזמרילי הבין ששלומי לא מסומם, אלא מורעב, ושהוא לא מפה, אלא שהוא כמונו, פליט מישראל שהייתה. וכשהוא שאל אותו איך קוראים לו, שלומי אמר לו "סְלוֹבּוֹ, קוראים לי סלובו". אז איזמרילי חשב שהוא רצה להגיד שלמה, אבל בגלל שסתום לו האף, כי הוא מקורר או מסומם, הוא עוד לא היה בטוח שהוא לא מסומם, אז יצא לו סלובו במקום שלמה. והוא קצת התקרב אליו, אבל אז שלומי ברח. ברח כמו קוף, מקפץ על ארבע. "כמו הבבונים האלו שתמיד רואים בגן־חיות", סיפר לי איזמירלי. הוא עד היום ככה, שלומי. כשהוא עומד הוא כפוף ועקום, וכשהוא הולך הוא כזה מקפץ על ארבע, בדיוק כמו שאיזמירלי אמר, לא כמו בן־אדם, כמו בבון. מה שקרה, את זה הֵבַנּוּ הרבה אחר־כך, זה שהמלחים שהחזיקו בו, כשהם היו יוצאים מהתא שלהם לעבודה, הם היו טבחים שם, אני חושב, הם היו קושרים את שלומי ברגל בשרשרת לטבעת ברזל בקיר. אבל שלומי הוא הצליח פעם, לא יודע איך, לעקור את השרשרת מהקיר, עם הטבעת, וברח. הוא רצה לקפוץ למים ולשחות לחופש. אבל כשהוא הגיע לסיפון, הוא פתאום ראה שהם באמצע אוקיינוס, שזה הכול רק ים, וסוער, מכל כיוון. ועד שהוא החליט מה לעשות, הם כבר באו, שני הטבחים, לוּקָה וְבּוֹבָּאן קראו להם, ותפסו אותו. ובשביל שלא יברח עוד פעם, וגם שלא יוכל לשחות, הם שברו לו את הרגל, רגל ימין, את העצם שמתחת לברך, עם פטיש גדול. "פּוּנוֹ מכות נתנו לי", הוא סיפר פעם לאיזמירלי ומושקו, הרבה מכות, עד שהעצם נשברה. ואז הם גם בכוונה לא שמו לו גבס, גם בשביל שיכאב לו, שילמד לקח, וגם בשביל שכשזה יתאחה, שהרגל תישאר שבורה, שלא יוכל ללכת, שלא יוכל לשחות, שלא יוכל לברוח. ובאמת רגל ימין שלו ככה היא נשארה, שבורה קבוע, ובגלל זה הוא ככה עמד כפוף ועקום וככה הלך וככה ברח, מקפץ על ארבע כמו קוף, כשאיזמירלי נתקל בו שם ליד המיכל אשפה. ואז איזמירלי צעק לו "אַל תברח, ילד, אל תִּפְחַד, גם אנחנו ישראלים, אנחנו נעזור לך", אז הוא, שלומי, הוא עצר, ובכל זאת חזר וקצת התקרב לאיזמירלי, מקפץ על ארבע, לאט, עם עצירות. ככה הוא הולך גם היום. ואז הוא עצר ונעמד שני מטר מאיזמירלי, עקום וכפוף ורועד. "מוזר כזה, כאילו מנסה להכניס את הראש שלו פנימה, להחביא אותו בתוך השיריון שאין לו", סיפר לי איזמירלי אחר־כך, "וגם הֵרִים את הידיים, מכופפות פנימה, מכסות על הפנים, להגן על הראש, וגם אומר לי כל מיני מילים, וחוזר עליהם, שאני לא מבין, בשפה שלהם הזאת, נֶיֶה יָאקָה, מוֹלִים טֶה, אתה יודע מה זה?", "כן", אמרתי, "בטח, הוא אומר את זה הרבה, זה לא חזק, בבקשה, לא חזק, בבקשה", "בדיוק", המשיך איזמירלי, "לא חזק, בבקשה, היה לנו בכיתה ילד כזה, באשקלון, הגיע באמצע החטיבה, שאבא שלו היה הורג אותו במכות, וככה הוא גם היה, כל פעם שמישהו היה מתקרב אליו או מזיז את היד, סתם, לקחת משהו, לתת משהו, גם הוא תכף היה מרים את הידיים שלו להגן על הראש, ולא היה בורח, וגם לא היה אומר כלום, רק עוצם עיניים ומחכה כאילו למכות, והילדים הבני־זונות, בבית־ספר, הם היו בכוונה עוברים על ידו ומרימים כאילו סתם ידיים, וההוא היה קופץ בבהלה, עופר קראו לו, ושם את הידיים שלו להגן על הראש, והילדים, כולם, גם אני, גם אני הייתי בן־זונה כשהייתי ילד, היינו מה זה צוחקים, מתגלגלים מצחוק, בא לי לבכות עכשיו שאני נזכר בזה, ובסוף השנה, בקיץ, אבא שלו רצה לעשות לו בר־מצווה, הוא היה מהילדים האלו, הדפוקים, שהיום־הולדת שלהם נופל על החופש הגדול, ואבא שלו היה קבלן גדול, לא רק באשקלון, בכל הדרום, בנייני בן־מיימון קראו להם, וגם חבר של חצי שרים בממשלה, והוא רצה לעשות לו, לעופר, הבן שלו, שהוא היה מרביץ לו, בר־מצווה מפוארת באיזה אולם ענקי בקיבוץ על ידינו, ואז כמה ימים לפני הבר־מצווה העופר הזה הלך לים וטבע, ובמקום בר־מצווה מפוארת הייתה הלוויה מפוארת, כי כל אלו שהוזמנו לבר־מצווה באו להלוויה". אז איזמירלי דיבר איתו שם, עם שלומי, ובסוף הצליח לשכנע אותו שיבוא איתו, והוא לקח אותו אליהם, לחדר שלהם במחסן, והם האכילו אותו, איזמירלי ומושקו, ונתנו לו בגדים והכול. "והוא כל הזמן רעד ובכה", סיפר לי אחר־כך איזמירלי. עד עכשיו הוא ככה. יכול פתאום, משום מקום, שלומי, להתחיל לרעוד ולבכות. ולפעמים גם, כשהוא ישן והוא חולם, הוא צורח בשפות שלהם וכאילו מחזיר מכות בידיים למישהו, כמו הילד הזה, שאיזמירלי סיפר, מהכיתה שלו, שהלך לים וטבע. "רק אז בכלל שמנו לב, זה בעצם מושקו ששם לב", סיפר איזמירלי, "שהוא כולו חתוך בפנים, ובידיים, וגם הבגדים, הכול היה ספוג בדם קרוש, מיובש, קשה כמו קרש, אז הפשטנו אותו, רחצנו אותו, ניקינו אותו, וְשַׂמְנוּ לו תחבושות ופלסטרים, מה שהיה לנו, והלבשנו אותו בבגדים שלנו, והכול היה גדול עליו, אתה בטח זוכר איך הוא נראה כשהבאנו אותו אליכם". בטח שאני זוכר. בלילה ההוא, כשהם הביאו אותו לאסדה, עם הבגדים האלו הגדולים עליו וכל הפלסטרים והתחבושות, הוא ממש התחבא וייבב, מכופף כזה, על ארבע, כמו כלב, עוד לא ידענו שזה יותר קוף מכלב, מאחורי מושקו. ואיזמרילי, שהחזיק אותו חזק ביד, אמר לנו שהוא גם כן ישראלי שברח, ושהם מצאו אותו ברחוב, ושבבקשה נהיה עדינים איתו, כי הוא מפחד מאנשים. הוא לא אמר למה הוא מפחד מאנשים, וגם לא שאלנו, ושקוראים לו שלמה. אבל בגלל ששלמה זה שם של זקנים כזה, והוא היה ממש ילד, החלטנו לקרוא לו שלומי, וזהו, מאז זה השם שלו פה. אבל שלמה זה בכלל לא באמת השם שלו. כי אחרי כל זה, כשהוא סיפר להם קצת, לאיזמירלי ומושקו, איך הוא הגיע לכאן, אז התברר שהשם שלו מהבית הוא בכלל דן. אבל המלחים הסרבים והקרואטים, היו שם גם אלבנים וטורקים ומלטזים, אבל הם היו שם הרוב, שלקחו אותו באונייה שלהם, 'מָלָה פְּרִינְצֶזָה' קראו לה, הנסיכה הקטנה, כשהוא אמר להם שקוראים לו דן, ואין אצלם שם כזה, דן, אז הם קראו לו סְלוֹבּוֹדָן, שזה השם שיש אצלם, ובקיצור מסלובודן הם קראו לו סְלוֹבּוֹ. וזה היה השם שלו כל השלוש ומשהו שנים באוניה, סלובו. וזה מה שהוא אמר לאיזמירלי, כשהוא פגש אותו ליד הפח־זבל, אבל איזמירלי חשב שהוא אמר ככה כי האף שלו סתום, מזה שהוא מצונן או מסומם, ושקוראים לו שלמה, וככה הוא נהיה שלומי.
