המעידה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המעידה
מכר
מאות
עותקים
המעידה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המעידה

3.6 כוכבים (18 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: אירית באומן
    • הוצאה: תכלת
    • תאריך הוצאה: פברואר 2019
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 283 עמ' מודפסים

    הרמן קוך (1953) הוא סופר, שחקן, עיתונאי וכותב מערכונים הולנדי.

    קוך פרסם את ספרו הראשון, אוסף סיפורים קצרים בשם "De voorbijganger" (עובר האורח) כבר בשנת 1985, אבל לתהילה בינלאומית כסופר זכה רק בשנת 2009, עם פרסום הרומן השישי שלו - "ארוחת הערב". קוך קיבל את ההשראה לכתיבת ספר זה ממקרה אמיתי שהתרחש בברצלונה בדצמבר 2005 ובו שלושה נערים בני טובים רצחו אישה חפה מפשע. הספר נמכר במיליוני עותקים ותורגם ל-21 שפות, כולל עברית.

    ספריו הבאים של קוך, "בית קיץ עם בריכה" (2012) ו"אודסה סטאר" (2014) תורגמו אף הם לעברית והיו לרבי מכר.

    תקציר

    מבט מהיר אחד במסיבה רבת משתתפים מוביל את רוברט וולטר, ראש העיר הפופולרי של אמסטרדם, למסקנה נחרצת. אשתו בוגדת בו. ועוד עם מי! מרטן הרי פחות מוצלח ממנו, פחות בכיר, פחות מוכשר. 
     
    רוברט מחליט שלא לומר דבר. את הפרטים הוא יגלה לבד. אבל האם יש מה לגלות? האם רשת הקורים המפותלת שרוברט טווה סביב אשתו תוביל אותו אל האקדח המעשן? ואם אין אקדח כזה בכלל, האם רוברט יוכל לוותר עליו עתה – כאשר לחייו נוסף טעם חדש, קורבני, מריר וממכר?
     
    המעידה הוא דיוקן ערמומי ומלא עוצמה של גבר שעולמו חרב עליו בשל אירועים שאולי כלל לא קרו. בה בעת, זוהי גם סאטירה חברתית נטולת רחמים, שאינה חוששת לבעוט בכל הנקרה בדרכה: רוכבי אופניים, גזענים קטנים, הרגלי שתייה בעייתיים וקריצות העין שמחליפים ביניהם שועי עולם מאחורי גבן של מלצריות צעירות.
     
    הרמן קוך הוא הסופר ההולנדי המצליח בעולם. ספרו עטור השבחים, ארוחת הערב, נמכר עד כה במיליוני עותקים. המעידה היה לרב מכר גדול בהולנד, וזכויות התרגום שלו נמכרו למדינות רבות.

    פרק ראשון

    1
     
    נקרא לה סילביה. זה לא השם האמיתי שלה — שמה האמיתי לא יהיה אלא הסחת דעת. אנשים קושרים הרבה דברים לשמות, בפרט כשהשם זר, כשאין להם מושג כיצד יש לבטאו, שלא לדבר על איך לאיית אותו.
    בואו רק נאמר שבכל מקרה השם אינו הולנדי. הולנד אינה מולדתה של אשתי. את מקום הולדתה אני מעדיף שלא לחשוף בינתיים. הקרובים אלינו יודעים כמובן מהו ארץ מוצאה. וגם כל מי שקורא עיתונים או צופה בחדשות בקביעות מסוימת מן הסתם אינו יכול שלא לדעת. אבל לרוב האנשים יש זיכרון קצר. אולי שמעו על זה פעם אבל שכחו מזה.
    רוברט וולטר, אשתו לא מפה, נכון?
    כן, נכון, אתה צודק, היא מ... מ... נו, תזכיר לי...
    אנשים מייחסים כל מיני דברים לארץ מוצאו של אדם. לכל ארץ דעות קדומות משלה. ככל שהארץ דרומית יותר, או רחוקה יותר מזרחה, כך הולכות ומתרבות הדעות הקדומות. זה מתחיל כבר בבלגיה. אני באמת צריך להזכיר פה אילו דעות קדומות יש אצלנו נגד הבלגים? נגד הגרמנים, הצרפתים, האיטלקים? כשממשיכים דרומה או מזרחה משתנה בהדרגה צבע האנשים. בהתחלה רק השיער: הוא מתכהה עד שבסוף הוא משחיר לגמרי. כך גם צבע העור; מזרחה הוא הולך ומצהיב, דרומה רק הופך כהה.
    ונהיה חם יותר. הטמפרטורות מתחילות לעלות מדרום לפריז. עבודה היא מאמץ גדול יותר באקלים חם. מוטב לשבת רגע בצל עץ הדקל. עוד קצת דרומה משם והאנשים כבר לא עובדים בכלל. שם בעיקר נחים.
    "סילביה" היה השם השני מתוך שלושת השמות האפשריים שבחרנו לבתנו, השם שהיינו נותנים לה לולא קראנו לה דיאנה. או במילים אחרות: אם במקום בת אחת היו נולדות לנו שלוש, היינו קוראים להן דיאנה, סילביה ויוליה. היו לנו גם שלושה שמות לשלושה בנים אפשריים, אבל את השמות האלה לא אציין כאן. אין לנו בנים. גם בנות אין לנו. יש לנו רק את דיאנה.
    שיהיה ברור, גם דיאנה הוא לא שמה האמיתי של בתנו. זה נעשה בראש ובראשונה למען הפרטיות שלה — היא צריכה להיות מסוגלת לחיות את חייה, מה שבין כה וכה קשה למדי לבתו של מישהו כמוני. אבל לא במקרה יש בשלושת השמות שלוש הברות ושלושתם מסתיימים ב־A. כשבחרנו את שמה (האמיתי) של בתנו נאלצתי להתפשר. הרגשתי שגם כך קשה למדי לאשתי לגור בארץ זרה. לא רציתי להכביד עליה בבת שנושאת שם הולנדי. לא, זה היה צריך להיות שם ממולדתה שלה. שֵם של ילדה שאותו תוכל להגות מדי יום, שם מוכר, צליל חם בין כל הגרגורים המחוספסים וקרצופי הגרון שאנחנו מכנים השפה ההולנדית.
    נכון הדבר גם לגבי שמה של אשתי. לא רק שהתאהבתי בה, התאהבתי בו במקום גם בשמה. אני הוגה אותו לעיתים קרובות ככל האפשר, ובעבר הרחוק גם באמצע הלילה, בגפי, בפנסיון שבו נאלצתי ללון משום שבבית הוריה לא היה מקום בשבילי. יש משהו בצליל שמה, משהו בין שוקולד נמס לעצי הסקה, בטעם וגם בריח. כשאיני קורא לה בשמה אני קורא לה "מותק" — לא בהולנדית, לא לא, בהולנדית כמעט לא אוכל להוציא את המילה מהפה, אולי רק מתוך אירוניה, למשל: "על זה היית צריכה לחשוב קודם, מותק."
    בשפתה של אשתי המילה "מותק" נשמעת בדיוק כמו שהיא צריכה להישמע. כשמה של מנה מתוקה, או יותר נכון של משקה חם ודביק שמשאיר אחריו שובל של צריבה נעימה בוושט, אבל עם חמימות של שמיכה שכרוכה סביב כתפיה של אהובה: בואי אלי, מותק שלי.
    רעייתי — סילביה! אני מתחיל להתרגל לשמה החדש — מוצאה בארץ שאת שמה אני בינתיים נמנע מלהזכיר. ארץ שגם עליה קיימות הדעות הקדומות המתבקשות, חיוביות ושליליות; מ"מלאי תשוקה" ו"בעלי דם חם" לא רב המרחק ל"חמומי מוח". שכן פשע של תשוקה (עצם המונח אומר הכול) אנו ממקמים בדרום או במזרח לפני שאנחנו מדמיינים אותו במחוזות צפוניים יותר. בארצות מסוימות מאבדים את העשתונות מהר יותר מאצלנו. בהתחלה זה רק צעקות בלילה, אבל אז, בן רגע, מבהיק באור הירח להב סכין. רמת החיים שם נמוכה מכאן, הפער בין עניים לעשירים עצום, גנבה מתקבלת שם במידה רבה יותר של הבנה משהיא מתקבלת אצלנו, אבל לא כך הגנבים — אם הם נופלים לידי המשטרה לפני שקורבנות הגנבה שמים עליהם את ידם, הם יכולים להחשיב עצמם בני מזל.
    אני עצמי איני חף מדעות קדומות, אף על פי שבתוקף תפקידי אני אמור להיות חף מהן — בכל מקרה, אני משחק את המשחק לא רע. כבר שתיתי כוס תה (או בירה או משהו חריף יותר) עם כל קבוצות האוכלוסייה שבעיר, התנועעתי לצלילי מוזיקה שאינה שלי, אכלתי בידיים מנת בשר לא מזוהה — אבל כל זה לא הופך אותי לנטול דעות קדומות. תמיד אימצתי ללבי את הדעות הקדומות שלי כמשהו שהוא בלתי נפרד ממני. או במילים אחרות: לולא אותן דעות קדומות, אני לא הייתי אני. כך, קודם לכול, אני תופס את האחר בחשדנות של איכר שצופה בזר שפולש לשטחו. מה הוא מחפש פה? פניו לשלום או שאשסה בו את הכלבים?
    אבל עכשיו קרה משהו שמערער הכול. משהו שקשור לאשתי. משהו שקשור בארץ מוצאה, בחבל הארץ שממנו באה, ושיותר משהייתי רוצה להודות — משהו שקשור ברקע התרבותי שלה, אומר בזהירות כדי שלא להוציא מהפה את המילים "האופי הלאומי". עדיין לא, על כל פנים.
    אני שואל את עצמי עד כמה היה הדבר תלוי רק בה ובאיזו מידה אני אמור לייחס אותו לאופי מולדתה.
    ספק אם אני עדיין יכול להבחין ביניהם — אם אי פעם אוכל. אם הייתי מגיב אחרת לו היתה סילביה פשוט אישה הולנדית. לפעמים דעה קדומה היא נסיבה מקילה ולפעמים מכבידה. ככה הם, זה בדם שלהם. מהו אותו דבר שנמצא בדם שלהם, את זה יכול כל אחד להשלים על פי הבנתו: גנבה, סכינאות, שקרים, אלימות נגד נשים, בריונות כלפי קבוצות אוכלוסייה שלא שייכות לכפר הנחשל שלהם, התעללות משועשעת בבעלי חיים, מנהגים דתיים שכוללים הקזת דם, הטלת מום בגופם שלהם, עודף שיני זהב, הולדת ילדים מחוץ לנישואים, אבל מצד שני האוכל שם כל כך הרבה יותר טעים, המסיבות שנמשכות אל תוך הלילה, תחושת החיים רק פעם אחת, אכול ושתה כי מחר נמות, המוזיקה שנשמעת שם מרגשת יותר, מלנכולית יותר, נוגעת ללב, הגברים שחושקים באישה אחת ולעולם לא באחרת, הנשים שרוצות רק גבר אחד ולא אחר, רק אותו, אפשר לראות את זה במבטן, בבעירה שבעיניהן — אני רוצה רק אותך, אותך, אותך, בוא אלי הלילה, אשאיר לך את החלון פתוח — אבל כשהן תופסות את בעלן עם אחרת הן תוקעות לו סכין בין הצלעות או תולשות לו את הביצים כשהוא ישן.
    וככה זה בעצם צריך להיות, אני חושב לעצמי, אני, שמנסה להיות חף מדעות קדומות, אבל אני לא, אף פעם לא הייתי. ומה יקרה אם הדעות הקדומות האלה יופנו פתאום נגדך? איך תגיב אז? כהולנדי שדוגל בגילויי הבנה כלפי עמים ותרבויות אחרות, או בתגובה שקרובה יותר לארץ המוצא, ל"אופי הלאומי" של האחר?
    עד היום שכבתי תמיד לצדה. לילה אחרי לילה חלקתי את מיטתי עם הדעות הקדומות שלי. אבל מה קורה אם אתה מתעורר מוקדם בבוקר והמיטה ריקה? עדיין חשוך בחוץ, מבעד לווילונות מבליח אור פנס רחוב שנופל על כיסוי המיטה המקופל. מה השעה, אלוהים אדירים? היא כבר היתה צריכה לחזור מזמן.
    אתה זוקף אוזניים, אתה שומע רגליים יחפות במסדרון, אבל הן של הבת שלך שדופקת עכשיו על דלת חדר השינה.
    "איפה אמא?" היא שואלת.
    "אני לא יודע," אתה עונה בכנות.

    הרמן קוך (1953) הוא סופר, שחקן, עיתונאי וכותב מערכונים הולנדי.

    קוך פרסם את ספרו הראשון, אוסף סיפורים קצרים בשם "De voorbijganger" (עובר האורח) כבר בשנת 1985, אבל לתהילה בינלאומית כסופר זכה רק בשנת 2009, עם פרסום הרומן השישי שלו - "ארוחת הערב". קוך קיבל את ההשראה לכתיבת ספר זה ממקרה אמיתי שהתרחש בברצלונה בדצמבר 2005 ובו שלושה נערים בני טובים רצחו אישה חפה מפשע. הספר נמכר במיליוני עותקים ותורגם ל-21 שפות, כולל עברית.

    ספריו הבאים של קוך, "בית קיץ עם בריכה" (2012) ו"אודסה סטאר" (2014) תורגמו אף הם לעברית והיו לרבי מכר.

    סקירות וביקורות

    הרמן קוך הוא מספר מצוין אבל 'המעידה' מבטא עמדה קיומית מרתיעה מאוד אריק גלסנר את ההסתייגויות שיש לי מספרו החדש של הרמן קוך צריך לחלק לשתיים: הסתייגות אתית מרובו של הספר, והסתייגות אסתטית מסופו.

    קוך, סופר הולנדי מוכשר ומצליח שזה ספרו החמישי שמתורגם לעברית ('ארוחת הערב' הוא הבולט בהם), שייך למה שאני מכנה "הניהיליזם האירופי החדש". קבוצת סופרים בעלי ראיית עולם קודרת, דרוויניסטית, חסרת אשליות או אמונות מרוממות רוח באשר לטבע האדם והחיים בכלל. הרקע ההיסטורי לצמיחתם הוא שנות ה-‭,90‬ נפילתה הסופית של האופציה הקומוניסטית והכרה בכך שהליברליזם האינדיבידואליסטי-תחרותי המערבי הוא המשחק היחיד בעיר. מלבד קוך ניתן למנות בהם את בן ארצו ארנון גרונברג, את אמלי נותומב הבלגית ואת מישל וולבק כמובן. גיבור הרומן הזה של קוך, שהתפרסם במקור ב-‭,2016‬ מזכיר לעיתים את גיבור ספרו החדש של וולבק, 'סרוטונין', בעיקר בשנאתם העזה כלפי פעילי איכות הסביבה (הניהיליזם, יש לזכור, הוא תפיסת עולם שהביאה להולדתם של כמה מגדולי הסופרים בעולם, אם כי, כמו במקרים של דוסטויבסקי, ברנר, קאמי וחלק מיצירתו של וולבק - חלק מגדולתם נבע מהניסיון להתמודד עם הניהיליזם הזה).

    עד סופו, הקריאה ברומן הזה מרתקת. קוך מצטיין באספקט המצומצם אך הקריטי של הצמדת הקורא לדף. נכון, הוא נעזר במה שניתן לכנות "אפקט גיא פינס", כלומר התמקדות בגיבורים (בדויים) מפורסמים שעלילותיהם מושכות לקריאה. כאן, ב'המעידה', הגיבור רוברט הוא ראש העיר אמסטרדם. אבל המשיכה נוגעת גם לקצב הסיפור הנכון, ליצירת מתח ולהרפיה במינונים נכונים, וכן בעוז לעסוק באופן ישיר בנושאים מהותיים. מכיוון אחר, יש משהו מושך ומשחרר בראיית העולם הקודרת והדרוויניסטית עצמה (למשל, בהרהורים של רוברט על כך שהוא אינו יפה, או בהרהוריו המטפיזיים על חוסר המשמעות של היקום והקיום).

    רוברט חושד שאשתו מנהלת רומן עם אחד מחברי מועצת העיר. הוא מחליט לא להתעמת איתה - החלטה שקוך משכנע באמינותה: רוברט מפחד לדעת את האמת, הוא מפחד שאשתו תלעג לחששותיו - ומתחיל מעקב זהיר אחר התנהלותה של אשתו. האופי הכמו-בלשי המעט אקסצנטרי של הרומן מותח וחי. עלילת משנה מהותית כאן היא החלטת הוריו של רוברט, בני ה-‭90‬ פלוס, לשים קץ לחייהם בקרוב - החלטה שהם מיידעים אותו בה. רוברט, בתוככי ליבו, מקבל את החלטתם בברכה.

    הבעיה שלי עם הסיפור הזה היא, כאמור, ערכית. אני חושב של'המעידה' - כמו לספריו הקודמים של קוך שקראתי - יש לא-מודע, והלא-מודע הזה מבטא עמדה קיומית מרתיעה. זו עמדה אלימה, צינית, חשדנית ביחס לבני אדם, שונאת זרים (ושונאת גם את התרבות ההולנדית על האיפוק שלה). יש הבדל גדול בין ניהיליזם שעיקרו תוקפנות כלפי העצמי לבין ניהיליזם שמוביל לתוקפנות כלפי האחר (וולבק ציטט פעם את ארטו: סדיזם - זה בנאלי, מזוכיזם - זה כבר עניין אחר).

    קוך, למשל, עושה כאן עניין גדול, אך מתפתל ועמום, מזהותה האתנית של אשתו של רוברט. הוא אינו מוסר מהי, בטענה שכך יקל לזהות אותה (טענה מעט חלשה, לאור הפרטים הרבים שכן נמסרים). אני חושב שבלא-מודע של הטקסט, החשדנות של הבעל כלפי אשתו מבקשת לבטא גם חשדנות כלפי זרים ("עד כמה הן כולן טובות בזה, שם בחבל ארצה, חשבתי בזרם מחשבות שהיה כעת מחוץ לשליטתי. עד כמה השקר בלתי נפרד מהתרבות שלהם?") אבל מכיוון שקוך יודע שיש גבול לסיבולת של קוראיו הליברליים, הוא מבליע את הקסנופוביה. דוגמה אחרת לאלימות של הטקסט היא הבוז וחוסר החמלה שרוחש רוברט למתאבדים: "לעיתים נדירות מצטיינים המתאבדים באופי חזק במיוחד [‭...‬] הם לא מהמבריקים, האנשים ששמים קץ לחייהם". או יחסו הדרוויניסטי של רוברט לבושה: "אין דבר כזה, בושה. חיות לא מרגישות בושה. זאת המצאה אנושית. מי שחי בלי בושה חופשי יותר, קרוב יותר לטבע" (בהקשר זה, רוברט נושא באופן חשוד מונולוג פנימי על כך שהפשיסטים של היום הם דווקא שוחרי איכות הסביבה. חשוד - כי חלק מנטיית הספר עצמו ניתן להגדיר כפשיסטית). ראיית העולם החשדנית נוכחת כאן גם בעלילת המשנה, שבה מתגלעים הבדלים לא צפויים בין אביו ואמו של רוברט באשר להחלטתם לסיים את חייהם.

    כך עד לקראת הסוף: קריאה מרותקת והסתייגות ערכית. אבל בסוף, הרומן פשוט מתפרק. נראה שקוך לא החליט כיצד בדיוק לסיימו. כך שבסיום המואץ מדי נערמות עלילות משנה מופרכות ובלתי נחוצות - איזה קשקוש "מטפיזי", על-טבעי, הנוגע לאמו של רוברט ולחברו הגוסס; הודאה תמוהה של רוברט בדבר השתתפותו בעבר בהפגנה אלימה - וגם נותרת עמימות באשר לשאלה המרכזית, אם אשתו אכן בגדה בו ומה היו תוצאות הבגידה.


    עוד 3 סיפורי בגידה:
    סונטת קרויצר > לב טולסטוי
    סולאר > איאן מקיואן
    מאדאם בובארי > גוסטב פלובר
    אין דבר כזה, בושה 7 לילות 08/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    הרמן קוך, גדול הסופרים ההולנדים כיום, מגלה איך מפרידים בין בורגנות לסיאוב גילי איזקוביץ' הארץ 10/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

    עוד על הספר

    • תרגום: אירית באומן
    • הוצאה: תכלת
    • תאריך הוצאה: פברואר 2019
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 283 עמ' מודפסים

    סקירות וביקורות

    הרמן קוך הוא מספר מצוין אבל 'המעידה' מבטא עמדה קיומית מרתיעה מאוד אריק גלסנר את ההסתייגויות שיש לי מספרו החדש של הרמן קוך צריך לחלק לשתיים: הסתייגות אתית מרובו של הספר, והסתייגות אסתטית מסופו.

    קוך, סופר הולנדי מוכשר ומצליח שזה ספרו החמישי שמתורגם לעברית ('ארוחת הערב' הוא הבולט בהם), שייך למה שאני מכנה "הניהיליזם האירופי החדש". קבוצת סופרים בעלי ראיית עולם קודרת, דרוויניסטית, חסרת אשליות או אמונות מרוממות רוח באשר לטבע האדם והחיים בכלל. הרקע ההיסטורי לצמיחתם הוא שנות ה-‭,90‬ נפילתה הסופית של האופציה הקומוניסטית והכרה בכך שהליברליזם האינדיבידואליסטי-תחרותי המערבי הוא המשחק היחיד בעיר. מלבד קוך ניתן למנות בהם את בן ארצו ארנון גרונברג, את אמלי נותומב הבלגית ואת מישל וולבק כמובן. גיבור הרומן הזה של קוך, שהתפרסם במקור ב-‭,2016‬ מזכיר לעיתים את גיבור ספרו החדש של וולבק, 'סרוטונין', בעיקר בשנאתם העזה כלפי פעילי איכות הסביבה (הניהיליזם, יש לזכור, הוא תפיסת עולם שהביאה להולדתם של כמה מגדולי הסופרים בעולם, אם כי, כמו במקרים של דוסטויבסקי, ברנר, קאמי וחלק מיצירתו של וולבק - חלק מגדולתם נבע מהניסיון להתמודד עם הניהיליזם הזה).

    עד סופו, הקריאה ברומן הזה מרתקת. קוך מצטיין באספקט המצומצם אך הקריטי של הצמדת הקורא לדף. נכון, הוא נעזר במה שניתן לכנות "אפקט גיא פינס", כלומר התמקדות בגיבורים (בדויים) מפורסמים שעלילותיהם מושכות לקריאה. כאן, ב'המעידה', הגיבור רוברט הוא ראש העיר אמסטרדם. אבל המשיכה נוגעת גם לקצב הסיפור הנכון, ליצירת מתח ולהרפיה במינונים נכונים, וכן בעוז לעסוק באופן ישיר בנושאים מהותיים. מכיוון אחר, יש משהו מושך ומשחרר בראיית העולם הקודרת והדרוויניסטית עצמה (למשל, בהרהורים של רוברט על כך שהוא אינו יפה, או בהרהוריו המטפיזיים על חוסר המשמעות של היקום והקיום).

    רוברט חושד שאשתו מנהלת רומן עם אחד מחברי מועצת העיר. הוא מחליט לא להתעמת איתה - החלטה שקוך משכנע באמינותה: רוברט מפחד לדעת את האמת, הוא מפחד שאשתו תלעג לחששותיו - ומתחיל מעקב זהיר אחר התנהלותה של אשתו. האופי הכמו-בלשי המעט אקסצנטרי של הרומן מותח וחי. עלילת משנה מהותית כאן היא החלטת הוריו של רוברט, בני ה-‭90‬ פלוס, לשים קץ לחייהם בקרוב - החלטה שהם מיידעים אותו בה. רוברט, בתוככי ליבו, מקבל את החלטתם בברכה.

    הבעיה שלי עם הסיפור הזה היא, כאמור, ערכית. אני חושב של'המעידה' - כמו לספריו הקודמים של קוך שקראתי - יש לא-מודע, והלא-מודע הזה מבטא עמדה קיומית מרתיעה. זו עמדה אלימה, צינית, חשדנית ביחס לבני אדם, שונאת זרים (ושונאת גם את התרבות ההולנדית על האיפוק שלה). יש הבדל גדול בין ניהיליזם שעיקרו תוקפנות כלפי העצמי לבין ניהיליזם שמוביל לתוקפנות כלפי האחר (וולבק ציטט פעם את ארטו: סדיזם - זה בנאלי, מזוכיזם - זה כבר עניין אחר).

    קוך, למשל, עושה כאן עניין גדול, אך מתפתל ועמום, מזהותה האתנית של אשתו של רוברט. הוא אינו מוסר מהי, בטענה שכך יקל לזהות אותה (טענה מעט חלשה, לאור הפרטים הרבים שכן נמסרים). אני חושב שבלא-מודע של הטקסט, החשדנות של הבעל כלפי אשתו מבקשת לבטא גם חשדנות כלפי זרים ("עד כמה הן כולן טובות בזה, שם בחבל ארצה, חשבתי בזרם מחשבות שהיה כעת מחוץ לשליטתי. עד כמה השקר בלתי נפרד מהתרבות שלהם?") אבל מכיוון שקוך יודע שיש גבול לסיבולת של קוראיו הליברליים, הוא מבליע את הקסנופוביה. דוגמה אחרת לאלימות של הטקסט היא הבוז וחוסר החמלה שרוחש רוברט למתאבדים: "לעיתים נדירות מצטיינים המתאבדים באופי חזק במיוחד [‭...‬] הם לא מהמבריקים, האנשים ששמים קץ לחייהם". או יחסו הדרוויניסטי של רוברט לבושה: "אין דבר כזה, בושה. חיות לא מרגישות בושה. זאת המצאה אנושית. מי שחי בלי בושה חופשי יותר, קרוב יותר לטבע" (בהקשר זה, רוברט נושא באופן חשוד מונולוג פנימי על כך שהפשיסטים של היום הם דווקא שוחרי איכות הסביבה. חשוד - כי חלק מנטיית הספר עצמו ניתן להגדיר כפשיסטית). ראיית העולם החשדנית נוכחת כאן גם בעלילת המשנה, שבה מתגלעים הבדלים לא צפויים בין אביו ואמו של רוברט באשר להחלטתם לסיים את חייהם.

    כך עד לקראת הסוף: קריאה מרותקת והסתייגות ערכית. אבל בסוף, הרומן פשוט מתפרק. נראה שקוך לא החליט כיצד בדיוק לסיימו. כך שבסיום המואץ מדי נערמות עלילות משנה מופרכות ובלתי נחוצות - איזה קשקוש "מטפיזי", על-טבעי, הנוגע לאמו של רוברט ולחברו הגוסס; הודאה תמוהה של רוברט בדבר השתתפותו בעבר בהפגנה אלימה - וגם נותרת עמימות באשר לשאלה המרכזית, אם אשתו אכן בגדה בו ומה היו תוצאות הבגידה.


    עוד 3 סיפורי בגידה:
    סונטת קרויצר > לב טולסטוי
    סולאר > איאן מקיואן
    מאדאם בובארי > גוסטב פלובר
    אין דבר כזה, בושה 7 לילות 08/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    הרמן קוך, גדול הסופרים ההולנדים כיום, מגלה איך מפרידים בין בורגנות לסיאוב גילי איזקוביץ' הארץ 10/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
    המעידה הרמן קוך
    1
     
    נקרא לה סילביה. זה לא השם האמיתי שלה — שמה האמיתי לא יהיה אלא הסחת דעת. אנשים קושרים הרבה דברים לשמות, בפרט כשהשם זר, כשאין להם מושג כיצד יש לבטאו, שלא לדבר על איך לאיית אותו.
    בואו רק נאמר שבכל מקרה השם אינו הולנדי. הולנד אינה מולדתה של אשתי. את מקום הולדתה אני מעדיף שלא לחשוף בינתיים. הקרובים אלינו יודעים כמובן מהו ארץ מוצאה. וגם כל מי שקורא עיתונים או צופה בחדשות בקביעות מסוימת מן הסתם אינו יכול שלא לדעת. אבל לרוב האנשים יש זיכרון קצר. אולי שמעו על זה פעם אבל שכחו מזה.
    רוברט וולטר, אשתו לא מפה, נכון?
    כן, נכון, אתה צודק, היא מ... מ... נו, תזכיר לי...
    אנשים מייחסים כל מיני דברים לארץ מוצאו של אדם. לכל ארץ דעות קדומות משלה. ככל שהארץ דרומית יותר, או רחוקה יותר מזרחה, כך הולכות ומתרבות הדעות הקדומות. זה מתחיל כבר בבלגיה. אני באמת צריך להזכיר פה אילו דעות קדומות יש אצלנו נגד הבלגים? נגד הגרמנים, הצרפתים, האיטלקים? כשממשיכים דרומה או מזרחה משתנה בהדרגה צבע האנשים. בהתחלה רק השיער: הוא מתכהה עד שבסוף הוא משחיר לגמרי. כך גם צבע העור; מזרחה הוא הולך ומצהיב, דרומה רק הופך כהה.
    ונהיה חם יותר. הטמפרטורות מתחילות לעלות מדרום לפריז. עבודה היא מאמץ גדול יותר באקלים חם. מוטב לשבת רגע בצל עץ הדקל. עוד קצת דרומה משם והאנשים כבר לא עובדים בכלל. שם בעיקר נחים.
    "סילביה" היה השם השני מתוך שלושת השמות האפשריים שבחרנו לבתנו, השם שהיינו נותנים לה לולא קראנו לה דיאנה. או במילים אחרות: אם במקום בת אחת היו נולדות לנו שלוש, היינו קוראים להן דיאנה, סילביה ויוליה. היו לנו גם שלושה שמות לשלושה בנים אפשריים, אבל את השמות האלה לא אציין כאן. אין לנו בנים. גם בנות אין לנו. יש לנו רק את דיאנה.
    שיהיה ברור, גם דיאנה הוא לא שמה האמיתי של בתנו. זה נעשה בראש ובראשונה למען הפרטיות שלה — היא צריכה להיות מסוגלת לחיות את חייה, מה שבין כה וכה קשה למדי לבתו של מישהו כמוני. אבל לא במקרה יש בשלושת השמות שלוש הברות ושלושתם מסתיימים ב־A. כשבחרנו את שמה (האמיתי) של בתנו נאלצתי להתפשר. הרגשתי שגם כך קשה למדי לאשתי לגור בארץ זרה. לא רציתי להכביד עליה בבת שנושאת שם הולנדי. לא, זה היה צריך להיות שם ממולדתה שלה. שֵם של ילדה שאותו תוכל להגות מדי יום, שם מוכר, צליל חם בין כל הגרגורים המחוספסים וקרצופי הגרון שאנחנו מכנים השפה ההולנדית.
    נכון הדבר גם לגבי שמה של אשתי. לא רק שהתאהבתי בה, התאהבתי בו במקום גם בשמה. אני הוגה אותו לעיתים קרובות ככל האפשר, ובעבר הרחוק גם באמצע הלילה, בגפי, בפנסיון שבו נאלצתי ללון משום שבבית הוריה לא היה מקום בשבילי. יש משהו בצליל שמה, משהו בין שוקולד נמס לעצי הסקה, בטעם וגם בריח. כשאיני קורא לה בשמה אני קורא לה "מותק" — לא בהולנדית, לא לא, בהולנדית כמעט לא אוכל להוציא את המילה מהפה, אולי רק מתוך אירוניה, למשל: "על זה היית צריכה לחשוב קודם, מותק."
    בשפתה של אשתי המילה "מותק" נשמעת בדיוק כמו שהיא צריכה להישמע. כשמה של מנה מתוקה, או יותר נכון של משקה חם ודביק שמשאיר אחריו שובל של צריבה נעימה בוושט, אבל עם חמימות של שמיכה שכרוכה סביב כתפיה של אהובה: בואי אלי, מותק שלי.
    רעייתי — סילביה! אני מתחיל להתרגל לשמה החדש — מוצאה בארץ שאת שמה אני בינתיים נמנע מלהזכיר. ארץ שגם עליה קיימות הדעות הקדומות המתבקשות, חיוביות ושליליות; מ"מלאי תשוקה" ו"בעלי דם חם" לא רב המרחק ל"חמומי מוח". שכן פשע של תשוקה (עצם המונח אומר הכול) אנו ממקמים בדרום או במזרח לפני שאנחנו מדמיינים אותו במחוזות צפוניים יותר. בארצות מסוימות מאבדים את העשתונות מהר יותר מאצלנו. בהתחלה זה רק צעקות בלילה, אבל אז, בן רגע, מבהיק באור הירח להב סכין. רמת החיים שם נמוכה מכאן, הפער בין עניים לעשירים עצום, גנבה מתקבלת שם במידה רבה יותר של הבנה משהיא מתקבלת אצלנו, אבל לא כך הגנבים — אם הם נופלים לידי המשטרה לפני שקורבנות הגנבה שמים עליהם את ידם, הם יכולים להחשיב עצמם בני מזל.
    אני עצמי איני חף מדעות קדומות, אף על פי שבתוקף תפקידי אני אמור להיות חף מהן — בכל מקרה, אני משחק את המשחק לא רע. כבר שתיתי כוס תה (או בירה או משהו חריף יותר) עם כל קבוצות האוכלוסייה שבעיר, התנועעתי לצלילי מוזיקה שאינה שלי, אכלתי בידיים מנת בשר לא מזוהה — אבל כל זה לא הופך אותי לנטול דעות קדומות. תמיד אימצתי ללבי את הדעות הקדומות שלי כמשהו שהוא בלתי נפרד ממני. או במילים אחרות: לולא אותן דעות קדומות, אני לא הייתי אני. כך, קודם לכול, אני תופס את האחר בחשדנות של איכר שצופה בזר שפולש לשטחו. מה הוא מחפש פה? פניו לשלום או שאשסה בו את הכלבים?
    אבל עכשיו קרה משהו שמערער הכול. משהו שקשור לאשתי. משהו שקשור בארץ מוצאה, בחבל הארץ שממנו באה, ושיותר משהייתי רוצה להודות — משהו שקשור ברקע התרבותי שלה, אומר בזהירות כדי שלא להוציא מהפה את המילים "האופי הלאומי". עדיין לא, על כל פנים.
    אני שואל את עצמי עד כמה היה הדבר תלוי רק בה ובאיזו מידה אני אמור לייחס אותו לאופי מולדתה.
    ספק אם אני עדיין יכול להבחין ביניהם — אם אי פעם אוכל. אם הייתי מגיב אחרת לו היתה סילביה פשוט אישה הולנדית. לפעמים דעה קדומה היא נסיבה מקילה ולפעמים מכבידה. ככה הם, זה בדם שלהם. מהו אותו דבר שנמצא בדם שלהם, את זה יכול כל אחד להשלים על פי הבנתו: גנבה, סכינאות, שקרים, אלימות נגד נשים, בריונות כלפי קבוצות אוכלוסייה שלא שייכות לכפר הנחשל שלהם, התעללות משועשעת בבעלי חיים, מנהגים דתיים שכוללים הקזת דם, הטלת מום בגופם שלהם, עודף שיני זהב, הולדת ילדים מחוץ לנישואים, אבל מצד שני האוכל שם כל כך הרבה יותר טעים, המסיבות שנמשכות אל תוך הלילה, תחושת החיים רק פעם אחת, אכול ושתה כי מחר נמות, המוזיקה שנשמעת שם מרגשת יותר, מלנכולית יותר, נוגעת ללב, הגברים שחושקים באישה אחת ולעולם לא באחרת, הנשים שרוצות רק גבר אחד ולא אחר, רק אותו, אפשר לראות את זה במבטן, בבעירה שבעיניהן — אני רוצה רק אותך, אותך, אותך, בוא אלי הלילה, אשאיר לך את החלון פתוח — אבל כשהן תופסות את בעלן עם אחרת הן תוקעות לו סכין בין הצלעות או תולשות לו את הביצים כשהוא ישן.
    וככה זה בעצם צריך להיות, אני חושב לעצמי, אני, שמנסה להיות חף מדעות קדומות, אבל אני לא, אף פעם לא הייתי. ומה יקרה אם הדעות הקדומות האלה יופנו פתאום נגדך? איך תגיב אז? כהולנדי שדוגל בגילויי הבנה כלפי עמים ותרבויות אחרות, או בתגובה שקרובה יותר לארץ המוצא, ל"אופי הלאומי" של האחר?
    עד היום שכבתי תמיד לצדה. לילה אחרי לילה חלקתי את מיטתי עם הדעות הקדומות שלי. אבל מה קורה אם אתה מתעורר מוקדם בבוקר והמיטה ריקה? עדיין חשוך בחוץ, מבעד לווילונות מבליח אור פנס רחוב שנופל על כיסוי המיטה המקופל. מה השעה, אלוהים אדירים? היא כבר היתה צריכה לחזור מזמן.
    אתה זוקף אוזניים, אתה שומע רגליים יחפות במסדרון, אבל הן של הבת שלך שדופקת עכשיו על דלת חדר השינה.
    "איפה אמא?" היא שואלת.
    "אני לא יודע," אתה עונה בכנות.