מפריח היונים

1

בלילה ההוא נשבה רוח שרבית. כבר היינו צריכים לישון על הגג, כנהוג בבגדאד בקיץ, אבל אמא עדיין לא הוציאה את המיטות מן החדרים, ולא חיתלה אותן בכילות, ולא הציבה את הגַ׳רַה על מעקה הגג לצנן את מי השתייה. אולי מיאנה להכיר בחילוף העונות, ואולי חששה מסופות החול המדבריות המאדימות את שמי העיר בתום האביב. אבא הוטרד מסופה אחרת, זו המשתלחת כחרב מתהפכת מאז נתלה שַפִיק עַדַס, הסוחר היהודי הגדול. הסִי־אִי־דִי, הבולשת העיראקית, חודרת לילה־לילה לכל בית ומחפשת נשק ומכשירי קשר וספרים ללימוד עברית של התַנוּעַה, היא המחתרת הציונית, ומשליכה מאות יהודים למרתפי העינויים, כדי לסחוט מהם הודאות לצורך הרשעתם במשפטי בזק של המשטר הצבאי, כמו משפטו המהיר של שפיק עדס זה, שלא מבטן ומלידה היה יהודי עיראקי. בא לו יהודי סורי ומשתקע בבַּצְרה עיר התמרים ועוסק ביבוא מכוניות דווקא, ומתעשר עד שהונו ורכושו נאמדים במליוני דינרים. בארמונו מתארחים וַזירים, אמירים, שֵיח׳ים, קצינים, העוצר עַבְּד אל־אִילַאהּ בכבודו ובעצמו - עדס היה בבצרה כמו עִמַארִי הגדול, דודנו של אבא, בבגדאד. אסונו של עדס היה בטחונו המופרז בכוחו. במקום לקחת לו מנהל מוסלמי ממשפחה מכובדת שינהל את עסקיו וישא ויתן עם הגויים וישחד אותם, כמו שעמארי הגדול עושה, ניהל עדס הכל בעצמו, ראה את עצמו שווה למוסלמים, וקנה לו שונאים ומקנאים, אף־על־פי שהיה מתבולל רחוק מן היהדות וקשר את גורלו בגורלה של עיראק, והיה מעורב ומעורה בחייה.
בלילה ההוא נשבה רוח שרבית. קשה היה לי להירדם בכַּבִּשְכַּאן, בעליית הגג הקטנה שלי. החום, המחנק, הפחד. ודווקא למחר קבעה מִיס סִילְבִיָה מבחן על נאומו של הַמְלֶט ״להיות או לא להיות״, ואני הייתי להוט לעמוד בו ראשון בכיתה, לפני ג׳ורג׳. להיות או לא להיות. האם הבררה בידנו? נער מתבגר הייתי, צעיר מלהיות עסוק יותר מדי במחשבת המוות, אבל גורלו של שפיק עדס היה מדריך את מנוחתי בלילות, איך נהפך הגלגל פתאום וּמֻחְתַשֶם שכמותו, גביר אדיר במרום כוחו ושררתו, נהיה לגופה תלויה של יהודי חסר אונים וישע. הנה אני רואה את ההמון הצורח בכיכר, אף־על־פי שלא הייתי שם. אבל חִיַאוִי הזקן וחִזְקֵאל דודי היו שם, והם סיפרו הכל. לפני פחות משנה היה הדבר, מיד לאחר הפסח, בעיצומם של מאסרי היהודים שהיו לאחר הקמתה של מדינת ישראל. בעת ההיא התמנה הצורר הזה, צַאדִק אל־בַּסַאם, ״ימח שמו וזכרו״ לשר ההגנה. הוא רצה ללמד את היהודים לקח, ומן השמים זימנו לידו את שפיק עדס. יום אחד נכנס אל עדס עורך העיתון ״אל־נאס״, היוצא לאור בבצרה, ודרש ממנו אלף דינרים. במקום לתת לו ולסתום את פיו, מיאן עדס - וכי מה יעשה לו עתונאי אחד, בזמן שכל ראשי המשטר והמשטרה הם חבריו שלו? על משכבי עכשיו אינני יכול שלא להרהר שאין אדם יודע אימתי הוא חורץ את גורלו - להיות או לא להיות. לאחר יומיים כתב המנוול מאמר שטנה בעיתונו והאשים את עדס במכירת נשק לכנופייה הציונית ובריגול לטובת אל־דַאוּלַה אַל־מַזְעוּמַה, המדינה המדומה, כמו שקראו לישראל, ודרש להעמידו לדין מיד. כשנודעו דברי העלילה הזאת בבגדאד, דרשו שם את ראשו של עדס. הארץ היתה כמרקחה. מלחמת המאמינים בכופרים. היחיד שלא התרגש היה עדס עצמו. בדיעבד נראה כאילו השתבש משהו ביֵצר הקיום שלו, והוא היה בטוח שיהיה בזמן שכבר נחרץ דינו שלא להיות. לילה אחד לפני מאסרו בא אל ביתו בסתר פַחְ׳רִי אל־טַבַּקְצַ׳לִי, מושל המחוז, והפציר בו לברוח אל איראן בסירת מנוע שהכין לו - בתוך מחצית השעה יעבור את שַט אל־עַרַבּ ויהיה בחוף מבטחים. עדס לא אבה לשמוע. ״אני חף מפשע,״ חזר ואמר. לשוא אמר לו מושל המחוז את מאמר הבריות אִל־הַזִימַה רַנִימַה, להשמיעו שהבורח ניתנה לו נפשו לשלל. למחרת נאסר. שלושה ימים בלבד נמשך משפטו. שלושת הפרקליטים שלו התפטרו בזה אחר זה, כי השופט עַבְּדאללה אל־נַעְסַאנִי, קצין צבא שונא ישראל, ״שתישבר מפרקתו״, גזר את דינו לתלייה ולא ראה טעם לשמוע עדי הגנה. גזר־הדין נשלח במטוס אל בגדאד. שר ההגנה, ״יֹאבַד מאור עיניו״, חתם עליו מיד, אבל העוצר היסס שלושה ימים. ידידו של עדס היה, ומי כמוהו ידע כמה נאמן עדס לו ולעיראק. אשתו של עדס באה ונפלה על ברכיה לפניו. הוא השפיל את עיניו ואמר שהדברים יצאו מכלל שליטתו. ״כַּאבִּי בני,״ אמר לי חיאוי הזקן, ״מה אומַר ומה אספר. יום אחד לפני התלייה נסעתי אל בצרה עם דודך חזקאל. צמנו והתפללנו עם כל היהודים כמצוות החכם בַּאשִי. בדרך ביקשתי לחנות באל־גִ׳פִל, כדי להשתטח על קברו של חזקאל אל־נַבִּי. חששתי שחזקאל דודך יסרב, הלוא אתה יודע שהוא מהפכן שכזה, אבל הוא הסכים מיד, ואפילו אמר שהוא עצמו התכוון לעשות זאת ממילא. בבצרה כבר היו הפגנות ברחובות, ילדים נשאו בובות בדמותו של עדס וצעקו ׳רוצים את ראשו!׳ ולמחרת, אוי לעיניים, תלו אותו לפני ביתו. פעמיים תלו אותו, לא שמעתי כדבר הזה בימי חיי, ואני איש זקן. ההמון חגג ועלז, כאילו קם הנביא מֻחַמַד לתחייה. אלפי מוסלמים היו שם, מבצרה וסביבותיה, ואפילו מבגדאד באו. משפחות שלמות. לילה תמים חיכו שם. רקדו וצרחו אללַהֻ אַכְּבַּר, אללה אכבר. פחדנו לצאת, הצצנו מתריסים מוגפים. כַּאבִּי בני, מה אומר ומה אספר, זו מדינה ששופטיה מעַוותים משפט ואין רחמים לפני שליטיה.״ בלילה, במלון, לא עצמו עין. חזקאל דודי, שסיפר לי גם הוא על הימים ההם, אמר שמשפטו של עדס מזכיר לו את משפטי העלילה הגדולים של יהודים, כמו משפט דרייפוס, הקצין היהודי המתבולל בצרפת, זה המשפט שהניע את הרצל לכתוב את ״מדינת היהודים״ ולייסד את התנועה הציונית. ציוני שרוף הוא דודי חזקאל, והוא בקי בתולדות הציונות. בלילה שלאחר מותו של עדס כתב את המאמר ״וידויו של חבל תלייה״, זה שבגללו סגרו את העיתון שלו. ״משפטו של עדס,״ כתב שם, ״הוא משפטם של כל היהודים, ואם תלו את עדס, מה ימנע אותם מלתלות כל יהודי אחר.״
בלילה ההוא נשבה רוח שרבית. התהפכתי על מיטת העץ עד שהנה אני מתנדנד כמו על ערסל ורואה שוב את השדות הסגולים, והנשר הגדול מטיס אותי אל השער שבחומת ירושלים ומקיש עליו במקורו כמו באגדה על הצדיק ההוא, ופתאום אני יודע בוודאות מחרידה שאת הדפיקות על שער ביתנו אני שומע. לשוא כיסיתי את ראשי בשמיכה וניסיתי להתעלם מהן. קפצתי מן המיטה ועמדתי בוהה בחושך. הם באו. יגלו את הנשק. יקחו את אבא. מיד ננערתי וירדתי אל חדרם של הורי. האור כבר דלק ואמא כבר עמדה על־יד המיטה הזוגית והצבע נאסף מפניה. אבא שכב. שלושה ימים קדח מחום. תחת עיניו הדלוקות היו כיסים כהים, ובפניו הלא מגולחות ניטשטש שפמו הדקיק. מכובע הצמר שלראשו ביצבצו דבלולי שער אפור עבות.
״הם באים. מה נעשה אַבּוּ כַּאבִּי?״ לחשה אמא בקול עומד להישבר.
״כאבי, פתח להם את השער,״ אמר אבא.
בנשימות מתקצרות ירדתי אל החצר. בסופו של המבוא הארוך גיששתי למצוא את מתג החשמל, והחבטות בשער מרעידות את כל גופי. ״אני פותח, פותח,״ ניסיתי לענות בערבית מוסלמית ויצאה לי מפי ערבית יהודית. סובבתי את המפתח הגדול והרמתי את קורת העץ שהתקין לנו דודי חזקאל זה לא כבר להבריח בה את השער, ובבת אחת נהדפתי אל הקיר. ארבעה אנשי צבא פרצו אל המבוא וגררו והכניסו את חזקאל דודי, שגר סמוך לביתנו. פניו היו מכוסות דם ונעווֹת כאילו כתשו אותן באגרופים. אחריהם נכנסה בבהלה רָשֶל אשתו.
״תראה מה עשו לו,״ יבבה רשל.
״נתלה אותו,״ אמר אחד החיילים והעביר את אצבעו על גרונו.
״לא!״ התמלטה צעקה מפיה והיא נדחקה אל בעלה ואחזה בכתפו.
״תסתלקי ואל תפריעי!״ צרח החייל.