הכרעות גבוליות

פרק א

ימי הבראשית - "בית לאומי לעם היהודי"

הגדרת מרחב המחיה של העם היהודי החוזר לציון היתה תוצר געגועים אל עברו ההיסטורי, שאיפה עזה לגאולה ולעצמאות מדינית מודרנית, מאבק מעשי בן עשרות שנים של עלייה ובניין, והתמודדות, לעתים קרובות אלימה ומרה, כנגד הערבים יושבי הארץ.
מלכתחילה היו בין חולמי "שיבת ציון" כאלה ששרטטו את גבולות ארץ ישראל על פי זיהוי השטח שהיה בשליטת עם ישראל בימי התנ"ך. על פי הפרשנות המרחיבה הזו, "הארץ המובטחת" כוללת את הגולן, הבשן והגלעד שב"עבר הירדן המזרחי", וכמובן את השטח שבין "הים הגדול", לבין נהר הירדן, דהיינו את "ארץ ישראל המערבית". בימי "הבית השני", בתקופת הזוהר של בית החשמונאים, הגיעה ממלכתו של אלכסנדר ינאי לשיא הישגיה, וכללה את הגולן ועמק החולה, שטחים נרחבים בעבר הירדן ושטחים נוספים לאורך החוף, לרבות עזה. אולם אפילו אז לא התפשטה הממלכה על כל "הארץ המובטחת".
בתחילת המאה העשרים, 1,800 שנים לאחר חורבן "הבית השני" (70 לספירה) וחורבן היישוב היהודי בארץ ישראל במרד בר־כוכבא (132-136 לספירה), בתקופת הבראשית של התנועה הציונית המודרנית, שלטה באזור האימפריה העות'מאנית. כבר בראשיתה של מלחמת העולם הראשונה נראה היה כי ימיה ספורים, ובעלות הברית, צרפת ובריטניה, נערכו לחלק ביניהן את נחלותיה במזרח התיכון. גבולותיה של ארץ ישראל שורטטו אז על ידיהן, בשרטוט גס למדי, תרתי משמע, בשלוש מסגרות שונות: במכתבי חוסיין-מקמהון, בהסכם סייקס-פיקו ובהצהרת בלפור.
מכתבי חוסיין-מקמהון הם חליפת חמישה־עשר מכתבים בין הנרי מקמהון, מושל מצרים מטעם האימפריה הבריטית, לבין השריף חוסיין בן עלי, בן המשפחה ההאשמית, שהיה שליט מחוז חיג'אז בערב הסעודית ושומר המקומות הקדושים במֶכּה ובאל־מדינה. האיגרות, שהוחלפו במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשנים 1915-1916, היו למעשה משא ומתן רשמי־למחצה על התנאים שבהם יתמוך חוסיין בבריטניה בעת המלחמה. חוסיין התווה במכתבים את גבולותיה של ממלכה ערבית גדולה, תוך שהוא מבקש לעמוד בראשה כתנאי לתמיכתו בבריטניה. זו כללה, למעשה, את כל השטח ממזרח לים התיכון, אשר לא היה בהשפעה בריטית, דהיינו חצי האי ערב, עיראק, סוריה (כולל לבנון) וארץ ישראל. חליפת המכתבים התנהלה לפני הסכם סייקס-פיקו, שנחתם ב־1916, ונראה שממשלת בריטניה היתה מודעת כבר אז לסתירה שעלולה להיווצר בין הבטחותיה לצדדים השונים.
הסכם סייקס-פיקו הוא הסכם מדיני סודי בין צרפת ובין בריטניה. על ההבנות חתומים מארק סייקס - הנציג מטעם משרד החוץ הבריטי, ושארל פרנסואה ז'ורז'־פיקו - נציג משרד החוץ הצרפתי. מטרת ההסכם, שנחתם ב־16 במאי 1916, היתה לקבוע את אזורי השליטה של שתי המעצמות בנחלותיה של האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון. ההסכם הושג בהנחה כי האימפריה העות'מאנית עומדת ליפול, ואכן, כמה חודשים לאחר מכן, החלו כוחות בריטיים להתקדם ממצרים לתוך ארץ ישראל. על פי ההסכם, צרפת היתה אמורה לקבל את לבנון, סוריה וצפון־מזרח טורקיה, בעוד שבריטניה תקבל את ארץ ישראל, את עיראק ואת המפרץ הפרסי. ארץ ישראל נועדה לפי ההסכם להתחלק לשלושה סוגי אזורים: עבר הירדן המזרחי, הנגב ומובלעת באזור חיפה בשליטה בריטית ישירה; הגליל העליון בשליטה צרפתית; ואילו יתר אזורי הארץ אמורים היו להיות תחת שלטון בין־לאומי. בריטניה רצתה לשמור את מפרץ חיפה בידיה, על מנת להבטיח העברה תקינה של נפט ממוסול שבעיראק לחופי הים התיכון. צרפת, לעומתה, ביקשה לקבל לידיה רצועת חוף ארוכה ככל האפשר מדרום לליטני. הקו שסומן איזן בין שני האינטרסים הללו.
הצהרת בלפור היא מסמך מודפס, שנחתם בחתימת ידו של ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי, שנמסר ללורד וולטר רוטשילד על מנת שיועבר להסתדרות הציונית. בהצהרה שנשאה את התאריך 2 בנובמבר 1917 נאמר:

לורד רוטשילד היקר,
לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:
"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלסטינה ותעשה את מיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר שעשוי יהיה לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות הקיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד המדיני מהם נהנים היהודים בכל מדינה אחרת."
אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.
בכבוד רב,
ארתור ג'יימס בלפור

להצהרה המוסכמת קדמו שתים־עשרה טיוטות, שראשיתן במסמך שהגישו, ביולי 1917, ד"ר חיים ויצמן ונחום סוקולוב לממשלת בריטניה. שר החוץ הבריטי, שהיה חובב תנ"ך, וראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג' (שהספיק כבר לייצג כעורך דין את ההסתדרות הציונית בשנת 1903) האמינו כי יש למצוא פתרון לבעיית העם היהודי הנרדף וכי "שיבתם של היהודים לציון היא מאורע היסטורי ממדרגה עליונה שנגזר בתוקף צו הבורא". שניהם, ואישים נוספים, תמכו בעיקרי ההצהרה ממניעים דתיים, בצד השיקול שלפיו הצהרה פרו־ציונית תסייע לבריטניה לזכות בשליטה על שטח אסטרטגי סמוך לתעלת סואץ, ותקזז מהתחייבויותיה לצרפת ולשריף חוסיין.
יש סברה כי גם לצרפת היה חלק בהצהרת בלפור. חמישה חודשים לפני ההצהרה שלח ז'יל קאמבו, מנכ"ל משרד החוץ הצרפתי, מכתב על נייר מכתבים רשמי לנחום סוקולוב ובו כתב: "יהיה בכך משום עשיית צדק ותיקון המצב אם בנות הברית יתנו חסות לתחייתה של האומה היהודית על אדמה זו, שממנה גורש עם ישראל לפני שנים רבות." מכתב זה, שהצרפתים לא נתנו לו פומבי, היה הביטוי הראשון במאה העשרים למחויבות בין־לאומית לעם היהודי ולהכרה בקשר ההיסטורי שלו לארץ ישראל, וייתכן כי האיץ את הלחץ על הקבינט הבריטי.
הנקודות העיקריות שדרשו ליבון קודם שהושג הנוסח הסופי היו:
* רצונה של ממשלת בריטניה להימנע מהתחייבות נחרצת. הטיוטה האחרונה ששלח לורד בלפור כללה את הצעת הנוסח הבאה: "ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העיקרון שארץ ישראל צריכה לקום מחדש כביתו הלאומי של העם היהודי." נוסח זה הובא בפני ממשלת בריטניה ולא אושר. ההצהרה הסופית דיברה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (Palestine), ולא על ארץ ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. מכאן נבע גם שההצהרה אינה שוללת הקמת ישויות מדיניות או לאומיות נוספות בארץ ישראל.
* שאלת ההכרה בתנועה הציונית כישות פוליטית. העובדה כי ההצהרה אינה כוללת הכרה בהסתדרות הציונית כישות פוליטית בעלת מעמד סוברני אינה מקרית, ונבעה מרצון מודע של ממשלת בריטניה להימנע מהכרה כזאת. זו גם הסיבה לפרסום ההצהרה באמצעות מכתב ללורד רוטשילד, ולא כמכתב רשמי של ממשלת בריטניה לתנועה הציונית.
* הצהרת בלפור נכתבה כמסמך שאמור היה לשמש את בריטניה במאמציה להשיג מחבר הלאומים מנדט על שטח ארץ ישראל, וההצהרה אכן שימשה בסופו של דבר בסיס לכתב המנדט שניתן לה. מאחר שחבר הלאומים חתר להקמת מדינות־לאום או קונפדרציות שיממשו את זכות העמים להגדרה עצמית, במקום אימפריות רב־לאומיות, שנחשבו מקור לסכסוכים כגון אלה שהביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, מדגישה ההצהרה את האופי הלאומי של הישות שתוקם בארץ ישראל. מצד שני היא קובעת, כי לא ייעשה דבר שיפגע בזכויותיהם האזרחיות והדתיות של תושביה הלא־יהודים של הארץ.
* מעמדם של יהודים ברחבי העולם. הצהרת בלפור היתה עלולה להתפרש כניסיון של ממשלת בריטניה להתנער מעקרון האמנציפציה (השגת שוויון זכויות ליהודים בארצות שבהן הם חיים). כדי להימנע מפרשנות כזאת, נאמר בהצהרה במפורש שהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל אינה אמורה לפגוע בזכויותיהם ובמעמדם של יהודים בשאר העולם.

שתי דקויות לשוניות מעניינות באו לידי ביטוי בהצהרה:
* המונח "בית לאומי". עד הצהרת בלפור, המונח לא היה מוכר בפוליטיקה או במדעי המדינה. גם לא היה תקדים למקרה של הכנת ארץ מולדת לעם, שרובו הגדול עדיין אינו נמצא בה. השימוש במונח נועד לרמוז לשלטון אוטונומי, או לישות מדינית מסוג כזה או אחר, אך הוא מערפל בכוונה את המהות המדויקת של אותו שלטון או ישות. ההצהרה נמנעת במתכוון ממונחים מחייבים יותר כגון "מדינה" (state), "מולדת" (homeland, מונח המשמש לפעמים באנגלית לתיאור שלטון אוטונומי), קומונוולת' (commonwealth) וכיוצא באלה. השימוש בתואר "לאומי" (national) נועד כנראה להדגיש כי ההצהרה עולה בקנה אחד עם עקרון ההגדרה העצמית, שהפך באותו זמן לעיקרון המנחה במדיניות הבין־לאומית.
* המונח Palestine, אף שהיה מוכר בלשונות אירופה ובערבית כמתייחס לאזור ארץ ישראל, עדיין לא היה מוגדר היטב בעת מתן ההצהרה. האימפריה העות'מאנית לא כללה מחוז או שטח כלשהו שנקרא בשם זה, כך שהמונח Palestine לא יכול היה להתייחס לשטח שגבולותיו היו מוגדרים באותה עת.

כך או כך, הציונים ראו בהצהרה פריצת דרך היסטורית, ובצדק היו מי שהשוו אותה להצהרת כורש. לאחר פרסומה פרצה בעולם היהודי שמחה גדולה, וברחבי העולם אורגנו עצרות הזדהות יהודיות פרו־בריטיות. בעולם הערבי התקבלה ההצהרה ברגשות מעורבים: ערביי ארץ ישראל קיבלו אותה באיבה גלויה, ובתגובה אף יצאו למאורעות דמים ומעשי רצח של יהודים, אך האמיר פייצל, בנו של השריף חוסיין, אחד מהמנהיגים הערבים הבולטים באותם ימים, קיבל אותה באהדה והסכים לה. בחודש יוני 1918 נפגש פייצל עם חיים ויצמן, במטרה לגשר על הפער בין שאיפת התנועה הציונית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, לבין שאיפת השריף חוסיין להקים ממלכה ערבית ברוב שטחי המזרח התיכון. בהסכם, שנחתם ביניהם ב־3 בינואר 1919, הכיר פייצל למעשה במפעל הציוני, והסכים לרוב מטרותיה של התנועה הציונית בארץ ישראל. בהסכם נכללה אמנם הערה, שביצועו מותנה בכך שהערבים יקבלו את כל דרישותיהם לעצמאות, אך ככלל נראה כי המשפחה ההאשמית השלימה עם הוצאת פלסטינה אל מחוץ לתחומי הממלכה שביקשה להקים. חודשים ספורים לאחר מכן הסתייג פייצל, בכמה הזדמנויות, מההשלכות המדיניות של ההסכם ומההכרה כביכול בזכותם של היהודים להגדרה עצמית בגבולות ארץ ישראל.
מכל מקום, את חלוקתן של נחלות האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון קבעו המנצחות במלחמה - בריטניה וצרפת. הסכם סייקס-פיקו אושר בספטמבר 1919 מחדש. לפי הבנות ההסכם, האנגלים פינו את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לאגם החולה. השטח שמצפון לאותו הקו ועד לצור, הפך למעשה לשטח הפקר, ובו שלוש התיישבויות יהודיות מבודדות - תל חי, מטולה וכפר גלעדי.
צרפת לא שלחה לאזור כוחות צבא גדולים, ולא הצליחה לבסס את שלטונה באזור. ערביי המקום ניצלו את המצב בשטח כדי למרוד בשלטון הצרפתי, ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור, אשר צרפת נתנה להם את חסותה. כנופיות של בדואים אף פעלו באזור בעידוד מסוים של הבריטים. על רקע זה, ועל רקע הרצון ליצור "עובדות בשטח", מצד היהודים והערבים כאחד, פרץ במארס 1920 הקרב על תל חי.
ועידת סן רמו, שנערכה בסן רמו שבאיטליה באפריל 1920, אישרה מחדש ובהרחבה את תנאי הסכם סייקס-פיקו לחלוקת האזור. ב־24 באפריל 1920 החליטה הוועידה למסור את סוריה ולבנון במנדט לצרפת, ואת השלטון על ארץ ישראל, לרבות עבר הירדן המזרחי, במנדט לבריטניה.
רק כמה שבועות קודם לכן, ב־7 במארס 1920 הוכתר האמיר פייצל על ידי הקונגרס הסורי הלאומי למלך סוריה הגדולה. פייצל הנהיג את הכוחות הערביים במרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית, והשתתף עם בנות הברית וכוחותיו של הגנרל אדמונד אלנבי בכיבוש עבר הירדן ודמשק. כדי לאכוף את המנדט שניתן לה, לא נותרה לצרפת ברירה, והיא שיגרה כוח צבאי לדמשק. לאחר קרב מיסלון, ב־23 ביולי 1920, כבש הכוח הצרפתי את העיר והגלה את פייצל. המלך הגולה התגורר זמן מה באירופה אך זכה לאחר זמן לא רב בנחלה חדשה: עיראק. הממשלה הבריטית, שהחזיקה בשלטון מנדטורי בעיראק והיתה מודאגת מחוסר היציבות במדינה החדשה, החליטה לוותר על השלטון הישיר, והציעה לפייצל להיות למלך עיראק בעוד היא ממשיכה לשמור על זכויותיה המנדטוריות. לאחר "משאל עם" שארגן שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל, בתמיכתם של 96% מהציבור במדינה במועמדותו, הומלך פייצל למלך העיראקי הראשון.
באשר למנדט על ארץ ישראל, ועידת סן רמו החליטה לכלול בו את הצהרת בלפור, ולהטיל על בריטניה, כמעצמה המנדטורית, את האחריות למימושה.
בדיונים שהניחו את הבסיס למנדט הבריטי העתידי על הארץ, השתתפה גם משלחת של ההסתדרות הציונית העולמית. המשלחת, בראשות חיים ויצמן, ובהשתתפות נחום סוקולוב ומנחם מנדל אוסישקין, הציגה את דרישת ההסתדרות לשטחי "הבית הלאומי". אלה כללו את ארץ ישראל המערבית מגבול מצרים בדרום ועד אל מעבר לליטני ולמקורות הירדן בצפון. שתי המעצמות התעלמו מהדרישה.
במקביל נמשכו הדיונים בין בריטניה לצרפת על מיקומו של הגבול, וב־23 בדצמבר 1920 נחתם ביניהן הסכם שלפיו ויתרה צרפת על מקצת משטחי הגליל, והותירה בידיה את נהר הליטני, את מקורות הירדן, את מרבית הגולן ואת החרמון. התוצאה היתה יצירתה של אצבע הגליל, וכך נוספו לשטח המנדט הבריטי מטולה, תל חי וכפר גלעדי, שבמשך שש שנים נמצאו מחוץ לתחומיו. את צורתו הסופית קיבל הגבול רק בשנת 1923: צרפת ויתרה על שטח מחצית הכנרת ועל שטח באזור הכפר בירעם, והשיבה לעצמה את השטחים ברמת הגולן שממזרח לנהר הירדן. גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין שתי המעצמות, היה לגבול הבין־לאומי.
המנדט על ארץ ישראל, שניתן לבריטניה בסן רמו ב־1920, ואושר ביולי 1922 על ידי חבר הלאומים, הקיף לכאורה את ארץ ישראל שממערב לירדן וחלק נכבד מהשטח שממזרח לירדן. אולם בספטמבר 1922 נעתר חבר הלאומים לבקשתה של בריטניה בעקבות ממצאי "הספר הלבן" הראשון, והוציא את השטח שממזרח לירדן מכלל ההתחייבות שניתנה ליהודים במסגרת "הבית הלאומי". למעשה, השטח שממזרח לירדן כלל לא היה אמור להיות חלק מ"הבית הלאומי", שהרי לפי הסכם סייקס-פיקו עתיד היה השטח הזה להיות חלק ממדינה ערבית, וכבר לאחר כיבושו הנהיגו בו הבריטים ממשל צבאי נפרד מארץ ישראל. בהקשר זה חשוב לציין כי התנועה הציונית כלל לא תבעה את השטח, וכאשר התוותה את מפת הארץ לפי תפיסתה, ביקשה לכלול ממזרח לירדן רק רצועת שטח צרה במקביל וממערב למסילת הברזל החיג'אזית. בוועידת השלום הוכר למעשה עבר הירדן כישות נפרדת, וכשסר הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון בארץ, ביקש לכלול את השטח שממזרח לירדן בתחום ארץ ישראל, אושר לו רק להקים יחידה עבר־ירדנית נפרדת ולנהל אותה מירושלים.
ההסתדרות הציונית קיבלה את הגבולות שהתוו הבריטים לארץ ישראל, ואת הוצאת עבר הירדן מתחום המנדט הבריטי, והעדיפה להתמקד בפיתוח ארץ ישראל שממערב לירדן. גם זאב ז'בוטינסקי, ממנהיגי התנועה הציונית, שבדרך כלל הסתייג מפשרות טריטוריאליות, כתב באותם ימים: "הריני שותף מלא... להסכמתנו לספר הלבן," והסביר כי עשה זאת מתוך חשש לביטול גורף של המנדט, ומתוך אמונה שמבחינה משפטית־דמוגרפית, יוכל להיווצר רוב יהודי בארץ ישראל גם במגבלות החדשות.
כאמור, ביולי 1922, אישר חבר הלאומים את המנדט הבריטי על ארץ ישראל, תוך שהוא מאזכר את הצהרת בלפור ומכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל ובזכותו לכונן בה מחדש את ביתו הלאומי. כְּתב המנדט העניק את הזכות לכלל העם היהודי, ולא הזכיר כלל את זכות ההגדרה העצמית, משום שהקמת "הבית הלאומי" היהודי נתפסה, מלכתחילה, כתהליך נמשך של הגירה ובניין, שעל המעצמה המנדטורית לסייע לו. ברור היה שיש לתת לסוכנות היהודית סמכות לניהול שירותים ועבודות ציבוריות, לשם בניין הארץ, וכן סמכות לפתח את אוצרות הטבע בארץ ישראל ולנהלם. כמה חודשים לאחר מכן, בשנת 1923, הסתיים גם עיצוב גבולותיו של "הבית הלאומי", והתנועה הציונית, שבירכה על המוגמר, נרתמה לבניית המדינה שבדרך.
בשטח המנדט חיו אז כ־84 אלף יהודים וכ־590 אלף ערבים. אולם תושביה הערבים של הארץ לא נתפסו כמסגרת לאומית־אתנית הראויה להגדרה עצמית. תושבי הארץ נראו בעצם כקובץ, ערב־רב של עדות לא־יהודיות, שחלילה לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות, אך לא כישות בעלת מכנה משותף ושאיפות פוליטיות מוגדרות. לציבור השיורי, ה"לא־יהודי", לא היתה הנהגה אחודה ונציגים מוסמכים, ומשום כך, את התביעות של הערבים אל מול המערכת הבין־לאומית שעיצבה את הסדר החדש, הציגו ההאשמים. הפלסטינים היו בטלים בשישים.
הצהרת בלפור וההתפתחויות המיידיות שלאחריה העלו את מורל היהודים ברחבי הגולה, הפיחו בהם תקווה להתחדשות עם ישראל בארצו, ועזרו להגביר את העלייה ארצה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק אף כתב על ההצהרה: "אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו... כל בעל נפש, שיש בו יכולת לחדור ולהתבונן במה שמצוי מעבר לתופעה החיצונית הנראית לעין יודע, שיד ד' נראית כמנהיגה את ההיסטוריה ועתידה להוביל את התהליך הזה אל השלמתו."
תושביה הערבים של הארץ, שהתנגדו מלכתחילה ל"שיבת ציון", סירבו לקבל את הדין. לא רחק היום, ורעיון חלוקת הארץ בין יהודים לערבים עלה על הפרק.