מנותקת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מנותקת
הוספה למועדפים

מנותקת

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

בין העולמות #1
 
"אינארה הצטרפה אליי ליד החלון והניחה את ידה בסמוך לידי. אצבעותינו בדיוק באותו אורך, צבע עורנו זהה, אותו גוון לבן 4.0 כמו של כל אזרח ואזרחית בעיר. עיניה ירוקות בעוד שלי כחולות. שערה בלונדיני זוהר בעוד שלי שחור כעורב, אבל שתינו קיבלנו אותן הגדרות סטנדרטיות של גובה, משקל ויופי כללי באמצעות אפליקציות מיוחדות. האפליקציות סיפקו את כל הגיוון שאדם עשוי לרצות".
 
עולם האפליקציות הוא עולם וירטואלי נוצץ המיועד לעשירים בלבד, שבו הקיום הוא אפליקציה, האוכל הוא אפליקציה, הבגדים, הבתים... סקאילר קרוז, אזרחית וירטואלית בעולם האפליקציות, מוקפת לכאורה בכל מה שחלמה עליו אי פעם, אבל חשה לא שייכת. הגוף הפיזי שלה ושל שאר אזרחי עולמה נמצא בעולם האמיתי, הגווע, בו חיים העניים.
 
כשהגבול בין שני העולמות נסגר והמעבר ביניהם נאסר, מחליטה סקאילר להתנתק מעולם האפליקציות. היא חוזרת לעולם האמיתי כדי לגלות שם מציאות אפלה ומסוכנת וניצבת בפני כוחות המאיימים על חייה – הוירטואליים והפיזיים, כשהאדם היחיד שעליו היא יכולה לסמוך הוא על עצמה.
 
מנותקת הוא רומן נועז וחדשני, בעל קצב מסחרר, המקשר בין המציאות הטכנולוגית והווירטואלית לבין התלות הגוברת והולכת של האנושות בה.
 
ספר ראשון בטרילוגיית המדע הבדיוני "בין העולמות".
 
ד"ר דונה פרטיאס היא עיתונאית, סופרת ומרצה מבוקשת, החוקרת את הרשת החברתית ואת השפעותיה.

פרק ראשון

פרק 1
 
הכול נעצר פתאום
 
לעולם לא אשכח את היום שבו עברה הבשורה המרעישה בעולם האפליקציות.
זה היה בתחילת חודש יוני, ואני הייתי סתם עוד נערה וירטואלית, משתוקקת להתנתק ביום הולדתה ה-17. לא יכולתי כבר להתאפק עד שאראה שוב את משפחתי האמיתית ואחליט אם אולי, רק אולי, כדאי לי לדבוק באני האמיתי שלי. חופשת הקיץ טרם התחילה, והאַטְמוֹסְפֶרָה קובעה על טמפרטורה נוחה של 21 מעלות צלזיוס. הייתי באותו זמן אצל חברתי הטובה ביותר, אִינָארָה. הוריה, משפחתי החלופית, היו שם גם הם. אהבתי את הדירה של משפחת סַאקְס עם הנוף של קו הרקיע העירוני, עם הנברשות ועם רהיטי הקטיפה הלבנים, שעליהם היינו אינארה ואני משתרעות בזמן הטענת שיעורי הבית שלנו.
ענני נוצה צפו בסמוך, ואורות הבניינים שמסביב החלו להידלק. הצמדתי את כף ידי לזגוגית החלונות הענקיים, מתבייתת על בניין אֶמְפַּיֶיר סְטֵייט ומשם מעבירה את מבטי הצידה, לעבר מגדל המים. הוא התנשא גבוה לתוך האטמוספרה, ופני התכלת שלו נצצו וריצדו כגלי האוקיינוס. בני משפחת סאקס התגוררו בסביבה שבה האדריכלות תוכנתה על בסיס כמה מהבניינים המפורסמים ביותר בעולם האמיתי.
אינארה הצטרפה אליי ליד החלון והניחה את ידה בסמוך לידי. מוזר לראות שאצבעותינו בדיוק באותו אורך, צבע עורנו זהה, אותו גוון לבן 4.0 כמו של כל אזרח ואזרחית בעיר. עיניה ירוקות בעוד שלי כחולות, שערה בלונדיני זוהר בעוד שלי שחור כעורב, אבל שתינו קיבלנו אותן הגדרות סטנדרטיות של גובה, משקל ויופי כללי המשותפות לכל בנות ה-16 — הגדרות שנועדו להדגיש שינויים בהופעה החיצונית המושגים באמצעות אפליקציות מיוחדות. היה לנו אפילו אותו יום הולדת, אם כי זה היה נכון לגבי כל בני השנתון שלנו. היו הבדלי גיל מזעריים בקרב בני ה-16, וכן בקרב בני ה-15 ובקרב בני ה-14, וכן הלאה, אבל התאמת הגיל להגדרה התקנית הייתה חלק נורמלי בחיים הווירטואליים.
ההגדרות התקניות עזרו להפוך את עולם האפליקציה למקום הַרְמוֹנִי.
דמיון בסיסי נחשב זכות יסוד של כל האזרחים כאן. הדמיון הזה הציל אנשים מליפול קורבן להבדלים האקראיים — ובמקרים רבים גם בלתי הוגנים — המהווים חלק בלתי נפרד מהגוף האמיתי.
האפליקציות סיפקו את כל הגיוון הזמני שאדם עשוי לרצות.
״אני חושבת שכדאי לנו לנסות את אפליקציית הנצנצים למסיבה של סיימון בסופשבוע הבא,״ אמרה אינארה. ״אני מתה על הרעיון לנצנץ מכף רגל ועד ראש. אני בטוחה שכך אצליח למשוך את תשומת ליבו של סיימון.״
״את לא צריכה להוריד אפליקציה כדי למשוך תשומת לב,״ אמרתי לה. ״את יפה גם ככה.״
״כן, בטח.״ אינארה צחקה. ״שכחתי לרגע שאת גברת הכול־טבעי.״
״אני לא,״ מחיתי. אבל אינארה לא הייתה רחוקה מהאמת. תמיד שאלתי את עצמי איך נראיתי, איך נראתה אינארה — איך נראינו באמת. איזה גוף היה לי, והאם הפנים האמיתיות שלי היו דומות בכלל לפנים הווירטואליות שניבטו אליי מהמראה. האדם הווירטואלי ניתן לשינויים אינסופיים, אבל כשלא מערבבים אפליקציות עם התוכנה הבסיסית שלנו, האני הווירטואלי אמור להיות דומה לאמיתי, בעיקר מבנה הפנים. אף אחד לא ידע בוודאות אם זה נכון, עד לרגע הניתוק. רבים מאלה שהתקרבו לגיל 17 חששו להתעורר בתוך הגוף שלהם ולגלות שהם מכוערים.
״אולי במקום זה אני אוריד את אפליקציית להיט המצעדים,״ אמרה אינארה. אינארה תמיד חשבה איך להרשים את סיימון, אהוב ליבה. ״נכון זה מגניב שהשירים המקוריים פשוט בוקעים מהפה שלך בלי שתתאמצי אפילו?״
״זה יכול להיות נחמד,״ אמרתי, מנסה להישמע יותר תומכת הפעם.
״בואו, בנות! ארוחת הערב מוכנה,״ קראה גברת סאקס מהחדר הסמוך. היא תמיד הורידה ארוחות גורמה מאפליקציות של שֶפים לשעבר מהעולם האמיתי.
אינארה פנתה אליי וגלגלה עיניים. ״אימא, את לא צריכה לצרוח לתוך האטמוספרה, אנחנו שומעות אותך!״ ואז היא עברה לצ'אט פרטי. אני מקווה שהאוכל הערב יהיה טעים יותר מזה שאכלנו אתמול.
צחקתי כשהמילים הופיעו במוח שלי. הרבה אנשים משאירים את המוח שלהם פתוח לכולם, אבל אני התרתי גישה רק לאינארה. הסרתי את ידי מהחלון והרמתי גבה. מה, צ'וטטתי איתה בחזרה, את לא אוהבת שכל מה שמונח על הצלחת הופך לנוזל בטעם ירקות ברגע שהוא נוגע בלשון שלך?
-יש לי בחילה רק מלחשוב על זה, צ'וטטה אינארה ונגעה באצבעותיה בראשה. כשחיים באופן וירטואלי, מרגישים את הבחילה בראש.
משכתי בכתפיי. זה לא היה עד כדי כך גרוע.
-תפסיקי כבר להיות כזאת מנומסת. אימא שלי צריכה ברצינות ביקורת בונה.
כן, צ'וטטתי בחזרה. אבל אַת הבת שלה, לא אני. זה התפקיד שלך להגיד לה.
הוריה של אינארה תמיד היו מאוד טובים ונדיבים כלפיי, אבל לא הייתי בת משפחה אמיתית, ולעולם לא אהיה.
״סקאי? אינארה?״ גברת סאקס הופיעה בפתח הדלת. ״כמה פעמים אני צריכה להגיד לכן לא לנהל צ'אטים פרטיים בבית הזה! זה לא מנומס.״ היא צמצמה את עיניה בנזיפה. ״עכשיו תזדרזו, האוכל מתקרר,״ אמרה והסתובבה על נעלי העקב שלה.
אינארה התחילה להתקדם לעבר חדר האוכל. ״לפחות זה אומר שהאוכל חם,״ קראה מעבר לכתפה, הפעם לתוך האטמוספרה. תלתליה הארוכים קיפצו על גבה.
הלכתי בעקבותיה והתיישבנו.
״איך היה היום בבית הספר?״ שאל אדון סאקס. הוא ישב בראש השולחן, עניבתו משוחררת והז'קט שלו תלוי על המעקה שמאחוריו. אדון סאקס היה ראש בנק קפיטל, המוסד הפיננסי הגדול ביותר בעולם האפליקציות.
אינארה בחנה את הריבוע החום הרוטט שהיה מונח לפניה בצלחת, מעווה את פניה. ״אל תהיה כל כך משעמם, אבא,״ אמרה.
״היה בסדר גמור,״ עניתי. ״היה לנו מבחן במיון אפליקציות. נראה לי שהצלחתי לא רע.״
אדון סאקס חייך והנהן. ״יופי, יופי. מיון אפליקציות הוא מיומנות חשובה. השוק רווי, והמצב רק יחמיר. כולם מנסים את מזלם עם האפליקציה הגדולה הבאה.״
אינארה דקרה במזלג את הריבוע החום שעל צלחתה. ״שוב, אבא — משעמם.״
״תפסיקי לשחק עם האוכל,״ אמרה גברת סאקס.
״אני לא בטוחה שזה באמת אוכל, אימא.״
גברת סאקס נעצה מבט בבתה. עגילי יהלום עשרה קראט נצצו משני צידי ראשה. ״אסור לך להתלונן. יש בעיר הזאת אנשים שאין להם מספיק הון כדי להוריד את אפליקציות האוכל החדישות ביותר,״ אמרה והפנתה את תשומת ליבה אל הריבוע החום הרוטט שלה. היא נראתה מהוססת בדיוק כמו אינארה.
״הנה לכן הזדמנות פז שרק מחכה שיקטפו אותה,״ אמר אדון סאקס. ״אם מישהו, נגיד, ימצא דרך לפתח פיצה וירטואלית עם טעם ועם מרקם של פיצה אמיתית, אוכל לחיות כאן לנצח באושר.״
״אני מתגעגעת לארטישוק,״ אמרה גברת סאקס. ״ולצליל המתפצח של תפוח אמיתי כשנוגסים בו. ולעסיס של אפרסק בשל, שהופך את האצבעות לדביקות ומתוקות.״
ידיה של אינארה צנחו בחבטה על השולחן. ״אממ, אולי אפשר בבקשה להפסיק להיות כל כך מגעילים ליד שולחן האוכל?״
אדון וגברת סאקס הביטו זה בזה במבט נוּגֶה, חיוכים אוויליים מרוחים על פניהם.
״אני דווקא אוהבת לשמוע על העולם האמיתי,״ אמרתי וחשתי דקירה קלה של קנאה. לאינארה היה מזל, היו לה שני הורים. אימי ואחותי מעולם לא התחברו, ואבא שלי — אף פעם לא ידעתי מיהו. אבל לפעמים היו זיכרונות מהחיים האמיתיים שלי מבזיקים בראשי. דברים כמו חיוכה של אימי וצליל קולה של אחותי הגדולה. מגעו של החול בין אצבעות רגליי על החוף והמילים שהייתה לוחשת לי אימא לפני השינה. תכלת כמו האוקיינוס ותכלת כמו השמים, תכלת כמו צבע הספיר של עינייך. היה לי גם זיכרון עמום של גופי האמיתי: רגליים וזרועות דקיקות ושיער שחור ארוך.
״אני שמחה שהייתי רק תינוקת כששני המוזרים האלה חיברו אותי,״ אמרה אינארה. ״חסכו ממני את כל תסביך שני העולמות הזה.״
״אנחנו לא מוזרים,״ אמר אדון סאקס. ״אנחנו ההורים שלך.״
אינארה גלגלה עיניים. ״בדיוק.״
היא הרימה את המזלג, אבל לא הצליחה להביא את עצמה לאכול. ״ברצינות, אימא, מה בדיוק אנחנו עומדים להכניס לתוכנה שלנו?״
הבלעתי חיוך — לא רציתי להתנהג בגסות רוח כלפי גברת סאקס.
בדיוק ברגע זה פרץ לחדר האוכל האות של שידור החירום. הוֹלוֹגְרָמָה של ג'ונתן הוֹלט, ראש ממשלת עולם האפליקציות, הופיעה מיד לאחר מכן, מרחפת מעל שולחן האוכל.
נשמע קרקוש סכו״ם הנשמט על הצלחות.
בעבר שידורי חירום היו נדירים, אבל בזמן האחרון נראה שתדירותם הולכת וגוברת.
״עמיתיי האזרחים,״ הכריז ראש הממשלה הולט, ״כידוע לכם, בעולם האמיתי גוברת התסיסה. יש שומרים שכבר לא מאמינים בדרך החיים שלנו, שסבורים שבאמצעות החיים הווירטואליים אנחנו מזלזלים במהותה של האנושיות שלנו. יש שומרים שמתחילים לגלות קוצר רוח כלפי העלות הגבוהה הכרוכה בהצטרפות אלינו כאן. אבל תאמינו לי, ישנם גם שומרים נאמנים, המאיישים את החיבורים אפילו ברגע זה.״
גברת סאקס הושיטה יד מעבר לשולחן ואחזה בידה של אינארה. חיכיתי שתושיט את ידה האחרת ותאחז בידי.
היא לא עשתה זאת.
השתררה שתיקה ארוכה. ג'ונתן הולט היסס. הוא חיכה. וחיכה.
יד אחת של אדון סאקס נחה על כתפה של אשתו, ובאחרת לפת את המפית שלו באגרוף קמוץ. ״מספיק גרוע שהשומרים האלה מנסים לשכנע את ילדינו להתנתק למען הגיוס לשירות.״ הוא העיף מבט לעבר אינארה והפנה את גבו להולוגרמה. ״ביום מן הימים הם יעשו צעד אחד נוסף ויכריזו מלחמה,״ המשיך. ״מומחי הטכנולוגיה שלנו חייבים להתקדם במירוץ להמצאת התרופה. בלי הגוף שיעכב אותנו, לשומרים לא תהיה אפשרות לאיים עלינו.״
לסתי נשמטה. מעולם לא שמעתי את אדון סאקס אומר דברים כאלה.
״סאם,״ סיננה גברת סאקס מבעד לשיניים חשוקות. היא אחזה במפרק ידו. ״תזכור מי נמצאת כאן.״
אינארה והוריה נעצו בי את מבטיהם.
אימא שלי ואחותי היו שומרות. הן התנדבו לעבוד בתחזוקת החיבורים, כדי להעניק לי חיים וירטואליים טובים יותר.
ההולוגרמה ריצדה והשמיעה רעשים סטטיים. ג'ונתן הולט התכונן להמשיך לדבר. ״צר לי להודיע לכם שהגבול בין העולמות נסגר,״ הכריז בקול צרוד. ״כדי להגן על ביטחונם של ילדינו, כל הגיוס העתידי בוטל. מרגע זה ואילך, חל איסור על ניתוק ועל התחברות.״ ההולוגרמה של ג'ונתן הולט ריצדה לאור הנברשת. ״ההחלטה הזאת לא התקבלה בקלות ראש. כפי שרבים מכם יודעים, בני היחיד נמצא כעת בתקופת השירות שלו. זה אומר שהוא לא יחזור לעולם. אשתי ואני איבדנו אותו לנצח.״ ראש הממשלה כחכח בגרונו. ״המשפחה שלי — כמו הרבה משפחות אחרות — תישָׂא בימים הבאים באבל המשותף.״
אינארה פנתה אליי. פניקה ברקה בעיניה. ״סקאי?״
לא הייתי מסוגלת לדבר. המילים לא יצאו.
הגיוס לשירות בוטל?
לא ירשו לי אף פעם להתנתק?
הרגשתי סחרחורת וחולשה בכל הגוף. ידיי התכסו דמעות מהמפלים שניגרו מעיניי, עצב הציף את מוחי. כשהרמתי את עיניי שוב לעבר ההולוגרמה קרה דבר מוזר, דבר מזעזע ומבלבל.
ג'ונתן הולט הביט ישירות בעיניי.
ברגע שהצטלבו מבטינו, ראיתי בעיניו הבהוב של אשמה.
אבל זה היה בלתי אפשרי. הדמיון מתעתע בי.
ראש הממשלה הרכין את ראשו. ״זה הכול להערב. תודה על תשומת ליבכם. בברכת שלום ואפליקציות יציבות,״ אמר.
ואז ההולוגרמה כבתה.

עוד על הספר

מנותקת דונה פרייטס
פרק 1
 
הכול נעצר פתאום
 
לעולם לא אשכח את היום שבו עברה הבשורה המרעישה בעולם האפליקציות.
זה היה בתחילת חודש יוני, ואני הייתי סתם עוד נערה וירטואלית, משתוקקת להתנתק ביום הולדתה ה-17. לא יכולתי כבר להתאפק עד שאראה שוב את משפחתי האמיתית ואחליט אם אולי, רק אולי, כדאי לי לדבוק באני האמיתי שלי. חופשת הקיץ טרם התחילה, והאַטְמוֹסְפֶרָה קובעה על טמפרטורה נוחה של 21 מעלות צלזיוס. הייתי באותו זמן אצל חברתי הטובה ביותר, אִינָארָה. הוריה, משפחתי החלופית, היו שם גם הם. אהבתי את הדירה של משפחת סַאקְס עם הנוף של קו הרקיע העירוני, עם הנברשות ועם רהיטי הקטיפה הלבנים, שעליהם היינו אינארה ואני משתרעות בזמן הטענת שיעורי הבית שלנו.
ענני נוצה צפו בסמוך, ואורות הבניינים שמסביב החלו להידלק. הצמדתי את כף ידי לזגוגית החלונות הענקיים, מתבייתת על בניין אֶמְפַּיֶיר סְטֵייט ומשם מעבירה את מבטי הצידה, לעבר מגדל המים. הוא התנשא גבוה לתוך האטמוספרה, ופני התכלת שלו נצצו וריצדו כגלי האוקיינוס. בני משפחת סאקס התגוררו בסביבה שבה האדריכלות תוכנתה על בסיס כמה מהבניינים המפורסמים ביותר בעולם האמיתי.
אינארה הצטרפה אליי ליד החלון והניחה את ידה בסמוך לידי. מוזר לראות שאצבעותינו בדיוק באותו אורך, צבע עורנו זהה, אותו גוון לבן 4.0 כמו של כל אזרח ואזרחית בעיר. עיניה ירוקות בעוד שלי כחולות, שערה בלונדיני זוהר בעוד שלי שחור כעורב, אבל שתינו קיבלנו אותן הגדרות סטנדרטיות של גובה, משקל ויופי כללי המשותפות לכל בנות ה-16 — הגדרות שנועדו להדגיש שינויים בהופעה החיצונית המושגים באמצעות אפליקציות מיוחדות. היה לנו אפילו אותו יום הולדת, אם כי זה היה נכון לגבי כל בני השנתון שלנו. היו הבדלי גיל מזעריים בקרב בני ה-16, וכן בקרב בני ה-15 ובקרב בני ה-14, וכן הלאה, אבל התאמת הגיל להגדרה התקנית הייתה חלק נורמלי בחיים הווירטואליים.
ההגדרות התקניות עזרו להפוך את עולם האפליקציה למקום הַרְמוֹנִי.
דמיון בסיסי נחשב זכות יסוד של כל האזרחים כאן. הדמיון הזה הציל אנשים מליפול קורבן להבדלים האקראיים — ובמקרים רבים גם בלתי הוגנים — המהווים חלק בלתי נפרד מהגוף האמיתי.
האפליקציות סיפקו את כל הגיוון הזמני שאדם עשוי לרצות.
״אני חושבת שכדאי לנו לנסות את אפליקציית הנצנצים למסיבה של סיימון בסופשבוע הבא,״ אמרה אינארה. ״אני מתה על הרעיון לנצנץ מכף רגל ועד ראש. אני בטוחה שכך אצליח למשוך את תשומת ליבו של סיימון.״
״את לא צריכה להוריד אפליקציה כדי למשוך תשומת לב,״ אמרתי לה. ״את יפה גם ככה.״
״כן, בטח.״ אינארה צחקה. ״שכחתי לרגע שאת גברת הכול־טבעי.״
״אני לא,״ מחיתי. אבל אינארה לא הייתה רחוקה מהאמת. תמיד שאלתי את עצמי איך נראיתי, איך נראתה אינארה — איך נראינו באמת. איזה גוף היה לי, והאם הפנים האמיתיות שלי היו דומות בכלל לפנים הווירטואליות שניבטו אליי מהמראה. האדם הווירטואלי ניתן לשינויים אינסופיים, אבל כשלא מערבבים אפליקציות עם התוכנה הבסיסית שלנו, האני הווירטואלי אמור להיות דומה לאמיתי, בעיקר מבנה הפנים. אף אחד לא ידע בוודאות אם זה נכון, עד לרגע הניתוק. רבים מאלה שהתקרבו לגיל 17 חששו להתעורר בתוך הגוף שלהם ולגלות שהם מכוערים.
״אולי במקום זה אני אוריד את אפליקציית להיט המצעדים,״ אמרה אינארה. אינארה תמיד חשבה איך להרשים את סיימון, אהוב ליבה. ״נכון זה מגניב שהשירים המקוריים פשוט בוקעים מהפה שלך בלי שתתאמצי אפילו?״
״זה יכול להיות נחמד,״ אמרתי, מנסה להישמע יותר תומכת הפעם.
״בואו, בנות! ארוחת הערב מוכנה,״ קראה גברת סאקס מהחדר הסמוך. היא תמיד הורידה ארוחות גורמה מאפליקציות של שֶפים לשעבר מהעולם האמיתי.
אינארה פנתה אליי וגלגלה עיניים. ״אימא, את לא צריכה לצרוח לתוך האטמוספרה, אנחנו שומעות אותך!״ ואז היא עברה לצ'אט פרטי. אני מקווה שהאוכל הערב יהיה טעים יותר מזה שאכלנו אתמול.
צחקתי כשהמילים הופיעו במוח שלי. הרבה אנשים משאירים את המוח שלהם פתוח לכולם, אבל אני התרתי גישה רק לאינארה. הסרתי את ידי מהחלון והרמתי גבה. מה, צ'וטטתי איתה בחזרה, את לא אוהבת שכל מה שמונח על הצלחת הופך לנוזל בטעם ירקות ברגע שהוא נוגע בלשון שלך?
-יש לי בחילה רק מלחשוב על זה, צ'וטטה אינארה ונגעה באצבעותיה בראשה. כשחיים באופן וירטואלי, מרגישים את הבחילה בראש.
משכתי בכתפיי. זה לא היה עד כדי כך גרוע.
-תפסיקי כבר להיות כזאת מנומסת. אימא שלי צריכה ברצינות ביקורת בונה.
כן, צ'וטטתי בחזרה. אבל אַת הבת שלה, לא אני. זה התפקיד שלך להגיד לה.
הוריה של אינארה תמיד היו מאוד טובים ונדיבים כלפיי, אבל לא הייתי בת משפחה אמיתית, ולעולם לא אהיה.
״סקאי? אינארה?״ גברת סאקס הופיעה בפתח הדלת. ״כמה פעמים אני צריכה להגיד לכן לא לנהל צ'אטים פרטיים בבית הזה! זה לא מנומס.״ היא צמצמה את עיניה בנזיפה. ״עכשיו תזדרזו, האוכל מתקרר,״ אמרה והסתובבה על נעלי העקב שלה.
אינארה התחילה להתקדם לעבר חדר האוכל. ״לפחות זה אומר שהאוכל חם,״ קראה מעבר לכתפה, הפעם לתוך האטמוספרה. תלתליה הארוכים קיפצו על גבה.
הלכתי בעקבותיה והתיישבנו.
״איך היה היום בבית הספר?״ שאל אדון סאקס. הוא ישב בראש השולחן, עניבתו משוחררת והז'קט שלו תלוי על המעקה שמאחוריו. אדון סאקס היה ראש בנק קפיטל, המוסד הפיננסי הגדול ביותר בעולם האפליקציות.
אינארה בחנה את הריבוע החום הרוטט שהיה מונח לפניה בצלחת, מעווה את פניה. ״אל תהיה כל כך משעמם, אבא,״ אמרה.
״היה בסדר גמור,״ עניתי. ״היה לנו מבחן במיון אפליקציות. נראה לי שהצלחתי לא רע.״
אדון סאקס חייך והנהן. ״יופי, יופי. מיון אפליקציות הוא מיומנות חשובה. השוק רווי, והמצב רק יחמיר. כולם מנסים את מזלם עם האפליקציה הגדולה הבאה.״
אינארה דקרה במזלג את הריבוע החום שעל צלחתה. ״שוב, אבא — משעמם.״
״תפסיקי לשחק עם האוכל,״ אמרה גברת סאקס.
״אני לא בטוחה שזה באמת אוכל, אימא.״
גברת סאקס נעצה מבט בבתה. עגילי יהלום עשרה קראט נצצו משני צידי ראשה. ״אסור לך להתלונן. יש בעיר הזאת אנשים שאין להם מספיק הון כדי להוריד את אפליקציות האוכל החדישות ביותר,״ אמרה והפנתה את תשומת ליבה אל הריבוע החום הרוטט שלה. היא נראתה מהוססת בדיוק כמו אינארה.
״הנה לכן הזדמנות פז שרק מחכה שיקטפו אותה,״ אמר אדון סאקס. ״אם מישהו, נגיד, ימצא דרך לפתח פיצה וירטואלית עם טעם ועם מרקם של פיצה אמיתית, אוכל לחיות כאן לנצח באושר.״
״אני מתגעגעת לארטישוק,״ אמרה גברת סאקס. ״ולצליל המתפצח של תפוח אמיתי כשנוגסים בו. ולעסיס של אפרסק בשל, שהופך את האצבעות לדביקות ומתוקות.״
ידיה של אינארה צנחו בחבטה על השולחן. ״אממ, אולי אפשר בבקשה להפסיק להיות כל כך מגעילים ליד שולחן האוכל?״
אדון וגברת סאקס הביטו זה בזה במבט נוּגֶה, חיוכים אוויליים מרוחים על פניהם.
״אני דווקא אוהבת לשמוע על העולם האמיתי,״ אמרתי וחשתי דקירה קלה של קנאה. לאינארה היה מזל, היו לה שני הורים. אימי ואחותי מעולם לא התחברו, ואבא שלי — אף פעם לא ידעתי מיהו. אבל לפעמים היו זיכרונות מהחיים האמיתיים שלי מבזיקים בראשי. דברים כמו חיוכה של אימי וצליל קולה של אחותי הגדולה. מגעו של החול בין אצבעות רגליי על החוף והמילים שהייתה לוחשת לי אימא לפני השינה. תכלת כמו האוקיינוס ותכלת כמו השמים, תכלת כמו צבע הספיר של עינייך. היה לי גם זיכרון עמום של גופי האמיתי: רגליים וזרועות דקיקות ושיער שחור ארוך.
״אני שמחה שהייתי רק תינוקת כששני המוזרים האלה חיברו אותי,״ אמרה אינארה. ״חסכו ממני את כל תסביך שני העולמות הזה.״
״אנחנו לא מוזרים,״ אמר אדון סאקס. ״אנחנו ההורים שלך.״
אינארה גלגלה עיניים. ״בדיוק.״
היא הרימה את המזלג, אבל לא הצליחה להביא את עצמה לאכול. ״ברצינות, אימא, מה בדיוק אנחנו עומדים להכניס לתוכנה שלנו?״
הבלעתי חיוך — לא רציתי להתנהג בגסות רוח כלפי גברת סאקס.
בדיוק ברגע זה פרץ לחדר האוכל האות של שידור החירום. הוֹלוֹגְרָמָה של ג'ונתן הוֹלט, ראש ממשלת עולם האפליקציות, הופיעה מיד לאחר מכן, מרחפת מעל שולחן האוכל.
נשמע קרקוש סכו״ם הנשמט על הצלחות.
בעבר שידורי חירום היו נדירים, אבל בזמן האחרון נראה שתדירותם הולכת וגוברת.
״עמיתיי האזרחים,״ הכריז ראש הממשלה הולט, ״כידוע לכם, בעולם האמיתי גוברת התסיסה. יש שומרים שכבר לא מאמינים בדרך החיים שלנו, שסבורים שבאמצעות החיים הווירטואליים אנחנו מזלזלים במהותה של האנושיות שלנו. יש שומרים שמתחילים לגלות קוצר רוח כלפי העלות הגבוהה הכרוכה בהצטרפות אלינו כאן. אבל תאמינו לי, ישנם גם שומרים נאמנים, המאיישים את החיבורים אפילו ברגע זה.״
גברת סאקס הושיטה יד מעבר לשולחן ואחזה בידה של אינארה. חיכיתי שתושיט את ידה האחרת ותאחז בידי.
היא לא עשתה זאת.
השתררה שתיקה ארוכה. ג'ונתן הולט היסס. הוא חיכה. וחיכה.
יד אחת של אדון סאקס נחה על כתפה של אשתו, ובאחרת לפת את המפית שלו באגרוף קמוץ. ״מספיק גרוע שהשומרים האלה מנסים לשכנע את ילדינו להתנתק למען הגיוס לשירות.״ הוא העיף מבט לעבר אינארה והפנה את גבו להולוגרמה. ״ביום מן הימים הם יעשו צעד אחד נוסף ויכריזו מלחמה,״ המשיך. ״מומחי הטכנולוגיה שלנו חייבים להתקדם במירוץ להמצאת התרופה. בלי הגוף שיעכב אותנו, לשומרים לא תהיה אפשרות לאיים עלינו.״
לסתי נשמטה. מעולם לא שמעתי את אדון סאקס אומר דברים כאלה.
״סאם,״ סיננה גברת סאקס מבעד לשיניים חשוקות. היא אחזה במפרק ידו. ״תזכור מי נמצאת כאן.״
אינארה והוריה נעצו בי את מבטיהם.
אימא שלי ואחותי היו שומרות. הן התנדבו לעבוד בתחזוקת החיבורים, כדי להעניק לי חיים וירטואליים טובים יותר.
ההולוגרמה ריצדה והשמיעה רעשים סטטיים. ג'ונתן הולט התכונן להמשיך לדבר. ״צר לי להודיע לכם שהגבול בין העולמות נסגר,״ הכריז בקול צרוד. ״כדי להגן על ביטחונם של ילדינו, כל הגיוס העתידי בוטל. מרגע זה ואילך, חל איסור על ניתוק ועל התחברות.״ ההולוגרמה של ג'ונתן הולט ריצדה לאור הנברשת. ״ההחלטה הזאת לא התקבלה בקלות ראש. כפי שרבים מכם יודעים, בני היחיד נמצא כעת בתקופת השירות שלו. זה אומר שהוא לא יחזור לעולם. אשתי ואני איבדנו אותו לנצח.״ ראש הממשלה כחכח בגרונו. ״המשפחה שלי — כמו הרבה משפחות אחרות — תישָׂא בימים הבאים באבל המשותף.״
אינארה פנתה אליי. פניקה ברקה בעיניה. ״סקאי?״
לא הייתי מסוגלת לדבר. המילים לא יצאו.
הגיוס לשירות בוטל?
לא ירשו לי אף פעם להתנתק?
הרגשתי סחרחורת וחולשה בכל הגוף. ידיי התכסו דמעות מהמפלים שניגרו מעיניי, עצב הציף את מוחי. כשהרמתי את עיניי שוב לעבר ההולוגרמה קרה דבר מוזר, דבר מזעזע ומבלבל.
ג'ונתן הולט הביט ישירות בעיניי.
ברגע שהצטלבו מבטינו, ראיתי בעיניו הבהוב של אשמה.
אבל זה היה בלתי אפשרי. הדמיון מתעתע בי.
ראש הממשלה הרכין את ראשו. ״זה הכול להערב. תודה על תשומת ליבכם. בברכת שלום ואפליקציות יציבות,״ אמר.
ואז ההולוגרמה כבתה.