ואדם אין

מבשר דומה לאבא. למרות שהזקן הבהיר של אבא הוא זקן מסודר שמשדר סמכות נעימה, והזקנקן של מבשר הוא אוסף אניצים שיותר מזכירים תיש מתבגר מאשר "בחור ישיבה", כפי שהוא מתעקש להגדיר את עצמו. למרות שהעיניים שלו צעירות כל כך, מערבבות בחום־ירוק שלהן חלומות עם הוויה, ועיניו של אבא פקוחות לרווחה ויודעות חלומות והתפכחות, דמיון ומציאות.
כשהוא חוזר בימי שישי, יפה כל כך בחולצתו הירוקה שמטשטשת את הגבול בין עיניו לגופו, אילת מסתכלת בו ויכולה בקלות לראות את אבא של לפני ארבעים שנה, משקיף אל אימא מבעד למשקפי האף־אוזן־גרון שלו, ומרגיש כמו האדם העשיר ביקום.
למבשר אין משקפיים, אבל הבעתו דומה בעודו רוכן אל אימא ש"אף פעם לא שמה לב שהוא נכנס", ואומר לה, "שלום, אימוש, הגעתי."
אימא מסתובבת אליו לאט. בכל פעם לאט יותר, וזה השלב שבו אילת נושכת את השפתיים, וממהרת להסתלק משם כדי לא לראות את זה שוב; איך הוא מחפש בעיניה ולא מוצא. בכל פעם מחפש, ובכל פעם מתאכזב. אחר כך, עצוב, הוא לוקח משהו לאכול. אילת יוצאת אליו, לא מציעה לו כלום ולא שואלת. רק מושכת כיסא מטבח לבן אחד, מתיישבת, מחכה שירים אליה את מבטו. ואז שניהם שותקים. ובשביל הרגע הזה היא מוכנה לסחוב לבד את כל השבוע עם אימא. בלי אימא.

היום מבשר מתעכב. אילת כבר גמרה לנקות את המטבח ואפילו להכין קינוח. אבא מזמזם לעצמו בסלון את קריאת התורה בניגון המוכר, ואם לא היה רובץ בה הגוש הזה, היא היתה יכולה לדמיין שהכול בסדר.
"אילת," אומר לה אבא, "את הגרניום השקית?"
"השקיתי," היא עונה לו, והולכת עם בקבוק קולה מלא במים להשקות את המשך השורה.
היא הופכת את האדמה הריחנית באצבע אחת, נהנית מהמגע הלח, הפרחים גומעים מים בצמא, והפלאפון שלה רוטט בכיס.
ביד מלוכלכת היא שולפת אותו, ובלי להסתכל מי התקשר, יורה, "מתי אתה מגיע?"
"אילת..." הוא אומר לה, "אילת..."
היא לא עונה לו, רק חופרת עם האצבע שלה עמוק יותר בתוך האדמה.
"אילת," הוא מנסה שוב, והאדנית כמעט נגמרת לה, "אני לא מגיע, לא יכול..."
היא לא עונה, ולא שמה לב שהמים מהבקבוק נשפכים לה ומציפים את הגומה שחפרה, מטביעים פרחים חסרי מזל, ומלכלכים לה את החולצה בשובל של בוץ ואכזבה.
"אילת," הוא מנסה שוב, "את מבינה? אני לא יכול ש... וכל שבוע..."
הוא משתתק רגע, אוסף מילים בניסיון לפייס, "זה גומר אותי, אני נהיה חולה מזה."
"אלוקים," היא שואלת אותו, "חטאתי יותר מאדם, שבכל פעם שאני מוצאת לעצמי חלקת גן עדן אתה מגרש אותי שוב?"
הוא לא עונה, רק ממשיך לייבב את שמה כאילו היא עוד יכולה לעזור למישהו, כאילו הוא בכלל לא דומה לאבא אלא לאריאל, הבן של רוני, שתמיד נושא אליה ידיים מבקשות רחמים מתוך הלול, בטוח בכוחה של דודתו להושיע.
"מבשר... מבשר..." היא מייללת אליו בחזרה, בוכה אליו משפטים מבולבלים על חטא האדם הראשון ועל גן העדן הנטוש, ולאחר שהיא כבר מדלגת על נשימות מרוב תסכול, היא ממשיכה בכעס, "כמו קין, אתה שומע? שלא מצא מקום של מנוחה על פני האדמה."
ואז היא מתעשתת מול שתיקתו ובולעת את שארית דמעותיה. מיד לאחר מכן היא זוקפת ברחמים פרחים טבועים שכמעט נחנקו למוות מתחת לפני המים, מנגבת את פניה בכפות ידיה המלוכלכות, ונכנסת לדירה.
 

הוא לוקח לגימה אחרונה מהמזגן, ונפלט מהאוטובוס אל החוץ המצהיב. בבת־אחת מתמלא המצח שלו אגלי זיעה, שגולשים במהירות וצורבים את עיניו. חם. כל כך חם. אשליית הצפון הקר נמסה מול עיניו לשורות־שורות של גבעות חול חום־צהוב־אדום, המתנשאות ביהירות מחוצפת של איתני טבע, כמו אומרות לו, "עם כל הכוח שלך, אתה לא יכול עלינו, אדם."
בידו האחת הוא מנגב את פניו הרטובות, ובידו השנייה מנסה לייצב את התיק הכבד שמתנדנד עליו - עם סיר פח מפויח ששרד מימי המחנאות בצופים. הוא חשב לקנות סיר חדש, אבל החליט לדחות את הקנייה, כי מי יודע כמה זמן ישרוד פה בכלל. חם. כל כך חם. למה לא ארגנו פה איזו צִלייה לרווחת המתנדבים?
הוא שוב מנגב את פניו הרטובות, וממשיך להתנהל בכבדות לעבר מבני המגורים הבהירים שהחץ בכניסה הורה עליהם.
בתוך המבנים דווקא נעים ושקט; הקירות מסוידים שמנת והודפים קלות את אדי החמסין. הוא מבחין בהערכה ברצפה הנקייה ובווילונות הקלים שהרוח לא מצליחה להניע. בסוף השורה מחכה לו המגורון שלו, מתחבא בין קפל קיר של חדר ציוד לקפל קיר של יציאת חירום. הוא פותח את הדלת, שומט את תיקו הכבד, וקולט בחצי עין שהמיטה השנייה כבר מאוכלסת.
הוא אומר "שלום" חטוף לבחור הארוך בנעליים הגבוהות, שבלי להתבלבל מניח אותן על הסדינים הנקיים. הוא לא מקבל שום תשובה, וגוש המועקה של התחלה חדשה ונבוכה הולך וגדל בתוכו. הוא שולף מצעים, מסדר את המיטה, ומניח את הסיר המפויח בעמדת המטבח הקטנה.
"שלום," אומר לו הבחור ומוריד סוף־סוף את נעליו, "לא שמתי לב שנכנסת."
"שלום," אדם עונה לו קצרות, סוקר בעיניים בוחנות את כתפיו הרחבות, את פניו הצרובות ואת ידיו החזקות. הבחור הזה בטח יסתדר פה. לא נראה שתהיה לו בעיה.
"נעים מאוד," הוא מושיט לו יד בלי לחייך, "ינון."
הוא מחזיר אליו יד שמנסה לבדוק את אותו חספוס אדמתי שזר לה, ודווקא כן מחייך, "נעים מאוד, אדם."
לרגע הם עומדים זה מול זה, וכשאדם כבר מפסיק לחוש את אצבעותיו, ינון מרפה בבת־אחת ופונה אל האמבטיה. הוא שוטף את פניו במים, ואחר כך יוצא משם בצעד נחפז, פניו נוטפות, והוא מנגב אותן במגבת הבהירה שזרוקה על המיטה שלו. הוא מתמתח, מושיט את ידו אל השידה הקטנה, שולף משם כיפה סרוגה ומהדק אותה בסיכה אל תספורתו הקצוצה.
אדם מעסה את ידו הכואבת.
 

ענבל אוספת את שערה המבריק בגומייה פשוטה. איזה יום משעמם, היא חושבת לעצמה וממשיכה ללעוס את המסטיק המתפורר שלה. מיד אחר כך היא עושה פרצוף של פקידה, כי עוד גברת זקנה מגיעה לדלפק שלה.
"לא," היא עונה בחוסר סבלנות, "אני לא יכולה לעזור לך בעניין הפנסיה שלך. זה בכלל לא קשור אלינו. כאן זה ביטוח לאומי, גברת."
הקשישה ממולה מתרגזת. היא שופכת על ראשה את כל המלל הזועם על מדינת הפשע הזאת, שכל השרים בה נוכלים וגנבים, וכל אחד דואג רק לעצמו, ולא אכפת לאף אחד איך שמשליכים אותה הצדה לעת זקנה.
למה אדם לא מתקשר, חושבת ענבל לעצמה, הוא לא דיבר איתי מאז יום חמישי, ועכשיו כבר ראשון בצהריים.
"ואיך זה יכול להיות," קוצפת הזקנה שמולה, "שלאף אחד זה לא אכפת, לאף אחד."
אדם יודע שהיום העבירו אותי למחלקה אחרת, ממשיכה ענבל לחשוב. מה, זה לא אכפת לו? למה הוא לא מתקשר לשאול איך אני מסתדרת? ולמה הוא לא עונה לי כשאני מתקשרת אליו לשאול איך הוא מסתדר ביום הראשון שלו בצפון?
"גברת," מתרתחת הקשישה בגרון ניחר, "את שומעת מה שאני מדברת אלייך?"
מה קורה לו לאחרונה? הוא לא מקשיב לה, הם בקושי נפגשים, ומה בכלל נפל עליו פתאום, שאחרי התלבטות רצינית בין לימודי מחשבים להתמקצעות בפרויקט הצה"לי של הפלוגה, הוא עזב את הכול והחליט לברוח לצפון?
לברוח, הטעם של המילה הזאת מפחיד אותה. ממה יש לך לברוח, אדם? הרי הכול גלוי בינינו, וקל, ופשוט.
חם במשרד. שוב המזגן מקולקל. היא מושיטה יד עייפה אל כוס הזכוכית הגדולה שלה ומגלה שהיא ריקה. האישה מולה ממשיכה לצעוק.
"אני מדברת אלייך! למה את לא עונה לי? מה קורה לך, גברת?"

"מה קורה לך?" רכנה אליה ענת אז, "את מרגישה טוב? אולי תשבי קצת בצל, נורא חם."
דווקא לא היה לה חם. היה לה קר מבפנים. קור מוזר שאִפשר לה להמשיך לתפקד. בכל זאת היא הלכה הצדה, מחפשת צל גדול שיסתיר אותה מעצמה. שיסתיר ממנה את הנשים הצועקות, את הנוף שמכה בה מכל כיוון שאליו היא משפילה את עיניה. נוף כל כך יפה, שזה מכאיב. היא התיישבה על צמיג לוהט שהתגלגל עד לקצה של גינה מטופחת. הכול היה כל כך גדול עליה. היא. הם. הצעקות. הבכי. שירי ארץ ישראל הישנה. הנוף. הכול כל כך גדול, והיא כל כך קטנה. והיא לא יכלה עוד להישאר שם, כי לא היה בה מקום.
חייל עצוב חלף על פניה, וחזר אחורה.
"הכול בסדר?"
זה נשמע לה כמו בדיחה עצובה במציאות המטורפת שמשתוללת סביבם. מה בסדר? איזה בסדר? כאילו משהו יכול להיות בסדר מעכשיו. כאילו משהו היה פעם בסדר. צריך להוציא את המילה הזאת מהלקסיקון.
אבל במקום כל זה היא לחשה, "אין לי מקום."
"קשה לך לנשום?" הוא שאל רכות, ופרק מהחגור שלו מימייה בצבע של דשא עייף.
"חם מאוד. תשתי."
היא לקחה ממנו את המימייה ביד רועדת, מנסה לכוון את הזרם הקר אל פיה, ואז חלפה על פניה עוד נערה המומה, יפה כל כך. והמימייה שלו רעדה בידה, מעט המים שבה זלגו בזרם דק, משקים את הדשא שהחלה לעקור.

באותו ערב הוא זה שפנה אל המפקדת שלה, מתחנן על נפשה, "די, והצעקות האלה, הן גומרות אותה." והמפקדת, זקופה וצרובת שמש, הישירה אליה עיני שקד נחושות של בחורה בת עשרים ושלוש ושאלה, "עברת דירה פעם?"
"כן," היא ענתה חלושות, לא מבינה לאן היא חותרת.
"ואיך הרגשת עם זה?"
"בסדר." היא הביטה בה בתימהון. מה זה קשור? מה יש להרגיש במעבר דירה? אורזים, עוברים, ואז פותחים את הבית במקום חדש.
"ואתה?" היא נשאה אליו מבט בטוח. "עברת דירה פעם?"
"לא," הוא ענה לה. "מבית החולים הגעתי לבית שלי, ואף פעם לא עברתי דירה. אני מכיר בו כל סדק, כל מרצפת, כל קילוף בקיר."
"הם בסך הכול עוברים דירה," היא קטעה אותו. "בסך. הכול. עוברים. המדינה תפצה אותם בגדול, ותאמין לי, שאחרי הכול הם יהיו הרבה יותר מסודרים ממני או ממך."
אחר כך היא הצליחה להמשיך, נשמעה להוראות, לא ראתה מולה עיניים. אפילו הנוף כבר לא הכאיב.
 

המדריך, צנום וקירח, מחייך אליהם ואומר, "ברוכים הבאים, חלוצים. מחכה לכם שנה קשה מאוד, מעניינת מאוד ועמוסה בעבודה."
ככל שהוא מדבר על קשיים הוא נראה שמח יותר, חושב אדם לעצמו, מה משמח בשנה קשה מאוד?
"אני גאה בכם," הוא ממשיך, "שבעידן האינסטנט וגאוות התארים, בחרתם לחבור אלינו מתוך הבנה שאין תחליף למלאכת כפיים, ומתוך מוכנות לעבוד בתנאי שטח קשים. בכל שנה אני מתרגש לפגוש את בני הקבוצה החדשה שבאים ללמוד את שפת האדמה."
אם הייתי כותב את הסיפור שלי, חושב לעצמו אדם במרירות, הכותרת היתה "טעות גדולה".
המדריך מורה להם לגשת אל ערימת הכלים שמוטלת מאחוריו ולבחור להם אתים, ומוסיף כי חשוב לשים לב שהקת שלמה, ושהחיבור בין העץ לברזל מספיק חזק. "יש שם גם ציוד בלאי," הוא מתנצל, "לא הספקתי למיין."
כשהוא מתחיל לדבר אליהם צבאית, אדם נזכר בענבל. היא בטח כועסת. הוא לא דיבר איתה כבר שמונה ימים. הוא מרגיש שהוא לא מסוגל, הוא חייב זמן לעצמו, ושאף אחד מבחוץ לא יתערב לו.
מרוב מחשבות הוא לא שם לב שכולם בחרו להם אתים, ורק הוא נותר עומד ובוהה מול הערימה והמדריך.
"בחור," מישיר אליו הקירח מבט צוחק, "חולם, מה?"
אדם, נבוך, ממהר להתכופף ולהרים את מהערימה, ובתנועה לא זהירה יוצא כפיס עץ דק מהקת הלא־משויפת ונתקע לו באצבע. הוא נושך שפתיים. המדריך מתקרב אליו, מחייך ופורש מולו את כפות ידיו הסדוקות. "עוד יהיו לך כאלה," הוא מבטיח לאדם.
ככה אני איראה? שואל את עצמו אדם, עם קרחת וידיים פצועות ופרצוף שלא מפסיק לחייך?
בינתיים הספיקו כולם להתחלק לצמדים, ומול אדם נשאר רק הבחור הנמוך מהמגורון השלישי.
"חירות," הוא מציג את עצמו, ואדם חושב שאם ככה החירות שלנו נראית, באמת אפשר להתחיל לדאוג. אדם מציג את עצמו בחמיצות ופונה "לחפור גומות", כתף מול כתף עם החירות המקוצרת.
הנפה, תקיעה, פינוי.
תוך רגע הוא כבר מכוסה אגלי זיעה שזולגים לתוך עיניו, ואין לו יד פנויה כדי להסיט את הצריבה.
הנפה, תקיעה, פינוי.
חירות, קטן וזריז, עובד בתנועות חלקות ומהירות, ואדם, מתנשף, מתקשה להדביק את הקצב.
הנפה, תקיעה, פינוי.
ערימת האדמה שמולו תופחת בהתמדה, ואילו בצד שלו יש עדיין רק תל עלוב.
"אם תעבדו במקביל," צץ לידו המדריך פתאום, "יהיה לכם הרבה יותר קל."
הזיעה מדביקה לו את החולצה לעור, עיניו כמעט עצומות. הוא חופר, ודומע. עוד אדמה חפורה מוטלת, והוא נזכר איך ראה אותה מוטלת שם, כמו השתקפות שלו, עייפה, מבולבלת, כמעט מיובשת. ואיך שבוע לאחר מכן, במסגרת הנופש שארגנו להם מהצבא, הם ישבו זה ליד זה בערב שירה, מסביבם קולות צועקים שירים ישנים שהעלו בה דמעות. הוא רצה כל כך שהכול יהיה שמח וטוב, שהיא פשוט תחייך ותצחק גם מבפנים, וכשהזמר המתנדב החל לשיר מולם, "מחר אולי בכל המשעולים ארי בעדר צאן ינהג," הוא קירב את פיו לאוזנה ולחש במנגינה המוכרת, "מחר אולי באלף ענבלים יכו פעמונים של חג."
הוא נזכר איך חודש לאחר מכן, כשכבר באה אליו הביתה כי אימא שלו רצתה לפגוש אותה, ואחרי שענבל חייכה אליה בעיניה הטובות, אימא שלו, שתמיד עושה בושות, פתחה לפניה את האלבום הישן שעל כריכתו תמונת כלב. "הנה, יש פה תמונות מאז שהוא תינוק."
"בשביל מה?" מחה מולה, "עזבי, אימא, זה לא מעניין."
אבל אותה זה דווקא עניין, והוא הסמיק כשהיא דפדפה בין גן אווה לכיתה א' ועד לתמונה הנוראית הזאת מכיתה ב', בלי שיניים, והוא הצטדק, סמוק, "הייתי טמבל כזה..."
"היית ילד," היא צחקה וידיה ליטפו את הדפים.
בסוף, כשסגרה את האלבום, ונאנחה כמו אחרי סרט נוגע ללב, היא אמרה לו בהבעה שלא הכיר, "אתה יודע, לפעמים אני מרגישה שהיית בילדות שלי ואני פשוט לא שמתי לב."
 

אילת מקפלת את הכביסה בתנועות זריזות, שואפת בהנאה את ריח הניקיון שממלא את החדר, נהנית מהעובדה שאימא יושבת לידה, וידיה גם הן מקפלות, באטיות אמנם, כביסה ריחנית.
"הוא החזיק בלול," היא ממשיכה לספר לאישה השותקת, "וממש התחיל ללכת ככה מסביב לשלבים. רוני אמרה שהיא כל כך הופתעה, אז היא צעקה משמחה, והוא התחיל לבכות. אבל אם היא לא היתה מבהילה אותו, אולי הוא היה ממשיך ללכת."
אימא שותקת, תנועותיה האטיות הופכות מונוטוניות, כאילו ביקשו גם ידיה להתעטף בשתיקה הזאת, המנוונת.
"זה נהדר, נכון, אימא?"
"נכון."
יופי, מעודדת אילת את עצמה, תמשיכי, זה עוזר.
"אריאל ממש מפותח לגילו," היא ממשיכה במאמץ. "רוני אמרה שהיא היתה איתו בטיפת חלב בשבוע שעבר והאחיות ממש התפעלו. הם נתנו לו קשקשן כזה שעושה..."
הטלפון מצלצל והיא משתתקת. בלי לחשוב היא מניחה את החולצה ופונה לענות, אבל אז חושבת לעצמה, אם לא אענה, אימא תרים את השפופרת ותהיה חייבת לדבר. הטלפון מצלצל צלצול שני, והיא לא זזה. צלצול שלישי.
"אילת?" שואלת אימא.
"הא..." היא מגמגמת, "אני... צריכה לשירותים."
כשהיא נמלטת אל החדרון הקטן, הצלצול מפסיק. מי שמעבר לקו כנראה התייאש. כשהיא חוזרת לסלון נשמע בחלל הצפצוף המוכר של המשיבון, ואחריו נשפך לחלל החדר קולו של מבשר, "שלום אבא. שלום אימא. שלום אילת. מקווה ששלומכם טוב, שלומי מצוין."
שלומו תמיד מצוין, היא חושבת.
"האמת היא," מהסס קולו, "שהפעם התקשרתי כדי לדבר איתך, אימוש. לא יֵצא לי לחזור הביתה השבת, ואני... מתגעגע. צלצלתי וצלצלתי, ולא ענית."
אילת מביטה באימא מזווית העין. אימא ממשיכה לקפל כביסה באדיקות. היא כבר מכירה את השתיקות האלה, היא מכירה אותן מזמן. מאז שהיא מכירה את עצמה.
היא גדלה יחד עם המתח הגובר על הציר. כל יום הביפרים צפצפו, וכל ערב היתה אימא שותקת בחרדה, עד שכולם הגיעו הביתה בשלום. ככל שגדלו, כך גדלה חרדתה. ילדים קטנים הולכים לישון בשבע, ילדים גדולים אוהבים לצאת עם חברים, להסתובב, והם לא מתכוונים ללכת לישון לפני חצות.
"זה מזיק לך," היתה אומרת אהובה השכנה, "כל הדאגה הזאת. הם הרי חוזרים בסוף, נכון?"
"נכון," היתה אימא עונה לה בשפל קול.
"ואנחנו חייבים לשמור את הכוחות שלנו," גומות החן של אהובה היו צוחקות, "נכון, רחל?"
"נכון," היתה אימא מחייכת בחוסר רצון.
באותם ערבים, כשהגדולים היו יוצאים עם חברים, ואבא עבד ביקב, היתה אימא לוקחת אותה אל אהובה וחיים. אימא ואהובה היו שותות קפה ומדברות, ואילת היתה שותה "משקה שוקולדה" שרק אהובה ידעה להכין, כזה שהורס את השיניים ומשמח את הלב, וזוקפת את אוזניה כדי להקשיב לשיחתן.
"איזו יאכנע קטנה," צחקה שוב אהובה, "את תהיי זקנה מהר."
ובמילותיה כמו נזרקה נבואה.
אהובה היתה מדברת מהר וללא הפסקה, כאילו היא חייבת להספיק לפני שיעצרו אותה. היתה מדברת על חזון ודרך, על מסירות נפש, על מסירת שטחים. כשאהובה היתה כועסת, נצצה בעיניה אש זרה, ופעם אחת אילת נבהלה כל כך, עד שידה רעדה ומשקה השוקולדה שלה נשפך והכתים את המפה. אילת פרצה בבכי, וטמנה את ראשה בחיק אמה. רק אז אהובה השתתקה.
מיד לאחר מכן הורידה אהובה את המפה המוכתמת, ניקתה את השולחן במטלית לחה, וטפחה על גבה של אילת בעדינות.
"גברת גאולי? הכנתי לך שוקו חדש."
 

אדם מניח לדוּש לצלוף מטחי סיכות קרים על שריריו הכואבים ועל שערותיו הקצוצות. הוא ידע שיהיה לו קשה, אבל לא ידע עד כמה. הוא סוגר את הברז, מתנער כמו כלב רטוב, מתעטף במגבת הגדולה שלו, ופותח את דלת האמבטיה, מותיר אחריו שלוליות בצורת כף רגל.
ינון חולץ את נעליו, וטובל בטביעות הרגל הרטובות שלו כל הדרך לאמבטיה.
כמה כולם שותקים פה, חושב אדם ונאנח, אולי העבודה הקשה נוטלת את כוח הדיבור, ואולי סתם נפל על שותף שתקן. ינון לא מדבר הרבה אף פעם, למרות שגם חירות לא פטפטן גדול, וגם ערן מהמגורון לידם נראה עסוק בקשיי התאקלמות משלו, שנועלים את שפתיו. רק בועז המדריך מבסוט כל הזמן. הוא אמנם לא מדבר הרבה, אבל בהחלט צוחק הרבה, לא מפסיק לצחוק. על מה ועל מי הוא צוחק בדיוק?
הוא נאנח ונכנס אל תוך הפיג'מה שלו, זורק את המגבת על הרצפה, ותוך כדי תנועת רגל סיבובית מספיג בה את השלוליות שיצר.
מהחלון זורם אוויר לילה קריר, וירח זורק פסים של כסף על האדמה התחוחה. אף קול לא נשמע מבחוץ, הכול דומם, ובמקביל, למרבה ההפתעה, קורא לו. אדם נענה. כמו חולה ירח הוא משרך את רגליו היחפות אל הפתח, מתקדם אל האדמה הזאת, שממררת את חייו ביום ומפייסת אותו בלילה.
רגע לפני שהוא יוצא, הוא מושיט יד אל התיק שלו שמתחת למיטה, ושולף מתוכו את המחברת. זאת שבכל פעם שפתח אותה נשבע לעצמו שיסגור, ולא יפתח שוב לעולם, ובכל פעם הפר את שבועתו. הוא לא קרא בה מיום שהגיע לכאן, כאילו הנוף הזר החליף את מקומה, והרי רק בגללה הגיע לכאן. רק בגללה.
אבל הלילה הוא פתאום מרגיש אחרת. אולי בגלל האוויר, אולי בגלל השתיקה. הלילה הוא רוצה לחזור אל בין דפיה.
הוא צורר אותה בזהירות בין כפות ידיו, משחיל את רגליו לכפכפי החוף הצהובים שלו, ושומע שינון סוגר את הברז.

בחוץ אדמה גדולה רבוצה לרגליו, ידידותית ברוח הלילה. הוא מתעלם מהדרך המתחנפת שבה היא שולחת אליו את צחוקה הקל, את בדיחותיה העדינות, ומחפש מקום נוח לשבת. אין ספסלי ישיבה בשטח, או אפילו גזע כרות להשעין עליו גוף עייף. אדם כבר לא מתפלא מכלום. משוגעים האנשים האלה. חיים בסרט. מה הם מצפים, שאם אדם יוצא לטיול לילי ורוצה לנוח הוא יֵשב על החול?
כנראה.
הוא פותח את המחברת בעמידה. פס אור ירח תופס אותו כמו פנס של שוטר. אדם מסתכל סביבו בחוסר נוחות.
אין נפש חיה.
מותר לי לקרוא, הוא מרגיע את עצמו. ככה אדע למי את שייכת, מחברת, ואוכל להחזיר...
אבל גם הוא וגם היא יודעים שהוא משקר. גם הוא וגם היא יודעים שככל שהוא קורא, כך הוא שמח בה יותר. ככל שהוא קורא, כך הוא יודע שלעולם לא יחזיר.