חלום ושבר

פתח דבר

 

"מה את יודעת על הקומוניסטים העברים?" שואל ידיד.

"שום דבר," אני משיבה. "למה?"

"הורינו נפטרו בתקופה האחרונה בשיבה טובה, ובמהלך השבעה, ויותר מכך כאשר פירקנו את הבית שלהם, גילינו ארגזים ובהם ניירות ועיתונים ישנים הנוגעים לתקופה ההיא. ידענו שהם היו חברים בקבוצה הזאת, חבריהם מאותם הימים היו ה'דודים' וה'דודות' שלנו. אבל לבושתנו הגדולה, מעולם לא טרחנו לשאול אותם על כך, והם מעולם לא סיפרו. מפעם לפעם קראנו כתבה בעיתון, והסתפקנו בכך ולא הרחבנו בנושא. עכשיו כבר אין לנו את מי לשאול. היינו רוצים לגלות יותר."

זה מצב מוכר. הורים שלא דיברו, ילדים שחשו שמוטב לא לשאול, וגם כאשר ההורים כבר היו שמחים לספר, הם לא גילו עניין. השגרה היומיומית תובעת את מקומה בראש הסולם ודוחקת הצידה נושאים רחוקים וזיכרונות מורכבים. "כבר אין את מי לשאול," אומרים בנים ובנות של ניצולי שואה, של מהגרים ושל אנשים ש"סתם" לא פתחו את סגור ליבם ולא סיפרו לבניהם ובנותיהם מנין באו ולאן הלכו, מדוע וכיצד. "כבר אין את מי לשאול," אומרים בנים ובנות של אנשים שחוללו גדולות וקטנות בחייהם, ואיש, גם לא הם, לא ייחסו חשיבות למעשיהם, למחשבותיהם, לרגשותיהם, לחלומותיהם ולכאביהם, עד אשר היה מאוחר מדיי.

בעולם שוויתר זה מכבר על האינטימיות, שבו כולם מבשרים לכל מי שרוצה — או לא רוצה — לדעת מה הם עשו, מתי, היכן ועם מי, קשה להסביר את עוצמתם של סודות ואת הצל שהם מטילים.

הסקרנות מתעוררת, הכפפה המונחת על השולחן קורצת. היכן מתחילים? רפרוף במעגלי האינטרנט לא מעלה הרבה. הקומוניסטים העברים, או בשמם הרשמי 'האיגוד הקומוניסטי החינוכי בארץ־ישראל' ואחר כך 'המפלגה הקומוניסטית העברית', הייתה מפלגה קומוניסטית שפעלה בזמן המנדט, ולזמן קצר במהלך הכנסת הראשונה," נכתב במאגר הידוע של הידע התמציתי והשטחי, ויקיפדיה:

 

מקור המפלגה הוא במתחים הפנימיים בין יהודים לערבים שהיו בפק"פ [המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית], שהביאו לבסוף בשנת 1940 לפרישת קבוצת חברים בראשות שמואל אטינגר מהמפלגה, והקמת ארגון בשם "אמת", שפעל להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל. בשנת 1942, לאחר שפק"פ הפכה למפלגה חוקית, חזרו חברי "אמת" לשורותיה, אולם איחוד זה לא החזיק מעמד, וכעבור שנה הם שוב פרשו מהמהפלגה, ולאחר החלטת ברית המועצות לתמוך בתוכנית החלוקה, הקימו את "מפלגת הקומוניסטים העברים".

המפלגה פעלה עד אחרי מלחמת העצמאות, ולאחריה התאחדה עם פק"פ ו"הליגה לשחרור לאומי", והקימה את מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית. האיחוד שוב לא החזיק מעמד, ולאחר הבחירות לכנסת הראשונה, פרש אליעזר פרמינגר ממק"י והקים את המפלגה מחדש. אולם תחייתה נמשכה זמן קצר, ופרמינגר, יחד עם רוב חבריה, הצטרפו למפ"ם.

המפלגה, כמקובל באותה תקופה, הקימה תנועת נוער שנקראה אף היא הקומוניסטים העברים, שניסתה לשלב בין ציונות לבין השקפת עולם קומוניסטית. בראש התנועה עמד שמואל אטינגר, לימים פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית.

 

לא מעט קצות חוט אפשר לשלוף מהטקסט הזה. מי הייתה פק"פ, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית? מה היו המתחים הפנימיים שנוצרו בתוכה בין יהודים לערבים? מה היה פירושו של להיות קומוניסט בארץ־ישראל של שנות הארבעים, תוך כדי מלחמת העולם השנייה, בתקופת המאבק בבריטים, הקמת המדינה ומלחמת העצמאות? ובייחוד, מה מסתתר מאחורי הקביעה כי מפלגת הקומוניסטים העברים ניסתה לשלב בין הציונות לקומוניזם? כיצד מפגישים את שני הקווים המקבילים הללו? כיצד מרבעים את המעגל או מעגלים את הריבוע, ושאר הדימויים מעולם הגיאומטריה? אחרי ככלות הכול, הקומוניזם קרא לפועלי כל העולם להתאחד ולהתעלות מעל מחסומים של לאום, ואילו הציונות דיברה בשם הלאום היהודי, על כל המעמדות שבו, הדורש ריבונות בארצו ההיסטורית. כיצד אפשר ליישב בין השניים?

אך יותר מכול מתעוררת הסקרנות לאנשים, להוריהם של חבריי ולחבריהם, צעירים שעלו מאירופה לארץ־ישראל ומצאו דרכם לעולם הסגור של הקומוניסטים, עולם חריג ולא מקובל ביישוב ובמדינה שקמה מתוכו. מה משך אותם? מה גרם להם להתגייס לרעיון הקומוניזם, ומה גרם להם להחליט בתום שבע שנים שלא זו הדרך? מה עבר עליהם? אילו משקעים נותרו בהם? ואיך, אם בכלל, כל אלה מתחברים לחוסר ההתלהבות של אחדים מהם לדבר על השנים ההן?

האנשים עצמם, ילידי שנות העשרים של המאה העשרים, קרובים לשנתם התשעים או אף עברו אותה. רובם כבר אינם איתנו. כל שם שצץ ועולה נענה בתגובה, "הוא נפטר לפני שנה", "היא מתה לפני חודשים אחדים", "בשבוע שעבר היינו בהלוויה שלה", או "הוא עודנו בחיים אך כבר אי אפשר להידבר איתו". תחושת ההחמצה מעיקה. אולי זה בכלל סיפור של מרדף אחר צללים.

מעטים עודם איתנו. מעטים אף יותר מוכנים ומסוגלים לדבר. הזמן דוחק, אין ספק. יהודית ביאלר הייתה בין הדוחפים "לספר את הסיפור". מדוע כותבים שירי הלל רק ללח"י ולאצ"ל? היא שואלת. "הרי מספר חברי לח"י לא היה גדול בהרבה מאיתנו. מדוע נשכחנו? האם זה רק משום שאנחנו לא הרגנו איש, אלא פעלנו בשטח וניסינו לחולל שינוי באמצעי שכנוע וארגון פוליטי, לא באלימות?"

יהודית ביאלר היא אישה נבונה, חריפת שכל וזיכרון. את העיוורון והחירשות שמהם היא סובלת היא דוחה בביטול. היא לא תיתן לנכויות שכאלה לעצור אותה. הסיפורים שהיא מספרת יקרים מפז. גם יגאל וגנר ויוסף אגסי, חברי הארגון, מוכנים ואף מעוניינים לשתף בזיכרונות ובעיקר בתובנות שלהם על התקופה. המפגשים איתם הם אוצר בלום. אך זיכרונות של קומץ אנשים יכולים מטבע הדברים להיות שלד של סיפור, לא הסיפור כולו.

הבנים והבנות, כאמור, לא יודעים הרבה. "נשמח מאוד אם תגלי את הסיפור," הם אומרים, איש־איש בדרכו. "כך נלמד גם אנחנו." אלה ששאלו את הוריהם, נענו בדרך כלל במשיכות כתף. "קשקוש", "סתם", "פרק לא חשוב". מעטים טרחו לייחד לכך מחשבה. אוֹרי גבע, בנם של מיקה נשרי ואהרון־דולפי גלסברג־גבע, כתב לפני שנים עבודה סמינריונית בנושא במסגרת לימודיו באוניברסיטה, וכל החברים — אז היה מספרם גדול הרבה יותר — נענו, התראיינו והעבירו לרשותו חומרי ארכיון. אך מסגרת של עבודה סמינריונית יכולה לכל היותר להציע רמזים, לפתוח שאלות, לא להשיב עליהן. ענר פרמינגר, בנם של מיקה קורנשטיין ואליעזר (יוסל) פרמינגר, חקר את הוריו, תיעד אותם וביים סרט שבו הם סיפרו על ימיהם בקומוניסטים העברים. "עזוב," אמר לו יוסל. הוא הבחין בין הממד הפילוסופי של הדברים שמשך אותו כל חייו, לבין תרגומם ללשון הפוליטיקה, שנחל כישלון חרוץ ונראה חסר חשיבות ממרחק הזמן.

סנאית גיסיס טרחה ולמדה את הסוגייה וחשה מחויבות רגשית ואינטלקטואלית למהפכנות של הוריה, חיים ורבקה, שלא ויתרו על המורכבות של שאיפות לאומיות של שני עמים החולקים כברת ארץ יחד עם החתירה לחברה צודקת וטובה. היא גם יודעת להעריך את האופן שבו הם התמודדו עם השבר שנבקע בחייהם כאשר גילו את טיבו האמיתי של המשטר הסובייטי שנשא את דגל הקומוניזם בעולם. לעומתה, אורה סלונים מתחרטת מרה שלא שאלה את הוריה על עברם. "הוריי לא רצו להכניס אותי בסוד העניינים, כי לא רצו שאני אהיה פעילה כמותם." לפחות בעניין זה הם טעו. אורה הגיעה גם הגיעה לחוגי השמאל הרדיקלי, ואין לה ספק שאת הטעם לכך קיבלה בבית הוריה. "כשהם כבר רצו לספר, הם היו חולים מאוד, ותוך כדי הדאגות והטיפולים בהם לא חשבתי על זה. היו שהזהירו אותי שאני אצטער שלא העליתי את הנושא לפניהם, וכך באמת קרה. זה רובץ לי על המצפון." ואילו הסופר רוביק רוזנטל כתב על הוריו, הנס ולוטה. בכישרונו הרב מוותר רוזנטל על עמדת היודע־כול, הסקפטי, ומתמסר לאהבה ולגעגועים.

הרשת טומנת בחובה הפתעות. אחת מהן היא ענת פרי שמקיימת זה שנים מצוד אחר כל בדל מידע על אביה יוסף מרגלית ומזמינה את הגולשים לתרום לה פרטים. זמן רב אחרי מותו היא יצאה למסע, ובבלוג שכותרתו "ענת פרי בזכות עצמה" סיפרה על הצל שהטילה חברותו של אביה באיגוד הקומוניסטים העברים על חיי משפחתה, גם לאחר שהוא מונה לשופט ולנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. בעידודו של אחיה נברה ענת בארכיונים ופגשה את ידידיו של אביה מאותם הימים. ולאחר שאחיה הלך לעולמו בטרם עת, היא המשיכה במסע לבדה. סיפורים ששמעה בבית על הלשנה של בני משפחה ועל מכתבים שהושמדו, ועל התערבותו של דוד של אביה, ממנהלי בנק הפועלים, אצל שר האוצר, פנחס ספיר, כדי ששירות הביטחון יניח לו ולא יפסול את מועמדותו לשופט בגלל פעילותו בקומוניסטים העברים, עוררו את סקרנותה. אך כל מאמציה להניח את ידה על תיקו של אביה בשירותי הביטחון כשלו. מעקבים? הלשנות? האומנם, כפי שהיא מספרת, נאלצו הוריה לקרוא בסתר, בעליית הגג, את העיתון "קול העם" ולשרוף אותו מייד בתום הקריאה? הסקרנות גוברת.

הסיסמה "בלי חירות ומק"י" הייתה מוכרת וידועה גם שנים לאחר שהקומוניסטים העברים נפוצו לכל עבר ונותרה רק המפלגה הקומוניסטית הישראלית הרשמית. לא מעטים סבלו מאפליה בקבלה לעבודה ובתחומים אחרים בשל חברותם במפלגה. ואכן, עדויות שמתגלות עם הזמן על רדיפות אישיות אחר מי שדעתם לא התיישבה עם הזרם המרכזי של היישוב ושל המדינה לימים, מטלטלות ואינן נותנות מנוחה.

המאמצים לאתר את האנשים וסיפוריהם סבוכים ומתסכלים. מטעמים של מיעוט החומרים התמקדתי בעיקר בחבורה הירושלמית והתל־אביבית. הסניף החיפאי נותר, לצערי, עלום במידה רבה, ופחות ממנו עלה בידי לאתר קומוניסטים עברים בערים אחרות ובקיבוצים ובמושבים. אם התמונה יוצאת לוקה בחסר, או מוטה לטובת קבוצה זו או אחרת, הרי זה לא משום שלא יגעתי, אלא משום שלא מצאתי. לא נותר לי אלא לקוות, שמתוך המצוי תצטייר גם תמונה של מה שחסר.

חוכמת הבדיעבד היא, כידוע, לא חוכמה גדולה. קריאה בחומרים שנכתבו בשנות הארבעים של המאה העשרים היא אתגר לא פשוט למי שיודע מה אירע מאז ועד לעשור השני של המאה העשרים ואחת. אך כגודל האתגר, גודל העניין. לשם כך יש להשעות את הנטייה הטבעית והמובנת כל כך לשפוט, לחרוץ דין. תוויות כמו "טיפשים", "תמימים" או הסיסמה הידועה "מי שלא היה קומוניסט בנעוריו הוא נבל, ומי שנשאר קומוניסט גם לאחר נעוריו הוא אידיוט", יותר משהן מעוררות מחשבה, הן בולמות אותה בחיוך של התנשאות ובוז. הן מעמידות כביכול את מי שמשמיע אותן במדרגה נישאה שממנה הוא משקיף מטה אל האנשים שנטלו חלק באירועים. קשה הרבה יותר, ומעניין הרבה יותר, לנסות לחדור למוחם ולליבם של האנשים, רובם ככולם צעירים מאוד, לראות את הנוף סביבם מבעד לעיניהם ולספר את סיפורם כאשר הם לא ידעו לאן עתידה דרכם להוביל.

אין כמו תיעוד מזמן אמת כדי לנסות לחדור לנבכי נפשם של הקומוניסטים העברים. מכתבים, יומנים, פרוטוקולים, ובייחוד העיתון שהוציאו לאור, "אחדות", הם מקור עשיר לסיפורים, לדיווחים, לדעות ולתובנות. גם ארגזי הניירות שהבנים והבנות מוצאים לאחר מות ההורים מתגלים כאוצר בלום, מַחכים ומרגש. פתקים שהעבירו סוכני שירות הידיעות של "ההגנה" למפעיליהם על קומוניסטים שאחריהם עקבו, מסעירים את הדמיון ונדמה כאילו הם לקוחים מסרט בשחור־לבן: "גובה כ-1.53," נכתב על אחד הפעילים, "מבנה גוף מוצק, בלונדיני, שערות מסורקות לאחור עם שביל. שן תותבת מכסף. מבטא את ה'ל' כמו 'ו'. היה בבריגדה הבינלאומית בספרד — עונד את הסמל שלה."

בין האוצרות החבויים במגירות של ההורים מסתתרות גם פנינים. כזה היה יומן של מסע שערכו חיים גיסיס ואליעזר פרמינגר בשנת 1942 ללבנון שבשלטון וישי, במאמץ להבהיר את דרישתם להקים מסגרת לאומית יהודית קומוניסטית בארץ־ישראל וליצור קשרים עם אחים לדעה. תיאורי הזבובים והפשפשים במלון המעופש, והשיטוטים בין חלונות הראווה בטיילת של ביירות בהמתנה לאיש הקשר שמבושש לבוא, הם חומרים שכל חובב היסטוריה וספרות מייחל להם.

כדרכם של חלוצים רבים, היו בין הקומוניסטים של טרום המדינה מי שראו צורך להעלות את זיכרונותיהם על הכתב למען הדורות הבאים. הספרים האלה, כמו זיכרונותיו של חנוך בז'וזה, "דרכים ראשונות"; "על עצמי: שנות התהילה והבוז של שלמה צירולניקוב"; או "הטרגדיה של המהפכה הסובייטית" שכתב יוסף ברגר־ברזילי, ורבים רבים אחרים נוגעים ללב ומאירים עיניים בתיאור השקפת עולמם והחוויות שחוו. אך קשה לראות בהם מקור נטול פניות לאירועים.

אך מעבר לסיפורים האישיים, האידיאליסטיים, הרומנטיים, מכמירי הלב, זה סיפור פוליטי על מה שמקובל לכנות היום "מחשבה מחוץ לקופסה". קומוניזם ולאומיות נחשבים, כאמור, לערכים מנוגדים ששום מקף מחבר לא יצליח לחברם. זה דוגל בעליונות המעמד מעל לכל גבול גיאוגרפי ומדיני, וזו מקדשת את השייכות הלאומית מעל לכל שייכות אחרת. בייחוד קשים הדברים בכברת ארץ ששני לאומים נאבקים עליה, והמאבק המר הזה מכסה על כל המאבקים האחרים, הצודקים והחיוניים, על פניה של החברה שצריכה לקום בה. העמדות שנקטו הקומוניסטים העברים היו מורכבות, לא סיסמאות קליטות ונוחות. הסיכוי שימצאו אוזן קשבת היה — ועודנו — קלוש.

מחקרים היסטוריים מעטים נעשו על הקומוניסטים בתקופת טרום המדינה, וגם הם אינם נטולי קשיים ובעיות. שמואל דותן הקדיש למחקר כזה שנים אחדות, איתר תילי תילים של חומרים ארכיוניים והספיק לפגוש פעילים רבים ואף קיבל מכמה מהם ארכיונים פרטיים, יומנים, מכתבים וכיוצא באלה. החומרים לא הוחזרו לבעליהם ולילדיהם, וכך הם לא עומדים לרשות חוקרים אחרים. הספר שכתב, "אדומים בארץ ישראל", הוא תיעוד מרשים של התנועות, הזרמים והאישים, של הפילוגים והאיחודים והפילוגים וחוזר חלילה שאפיינו את השמאל באותן שנים ומאז, ושל גוני הגוונים של האידיאולוגיות והפרקטיקות הפוליטיות שלהם. אך קשה שלא להתרשם מכך שחוכמת הבדיעבד ועמדתו האידיאולוגית השלילית של החוקר כלפי מושאי המחקר שלו השפיעו על כתיבתו, עד שקשה לברור בין העובדות לדעתו עליהן. הספר עורר מחלוקת בצאתו לאור, וגם כעבור עשרים שנה הוא מעורר תחושות מעורבות, אך הוא אוצר חשוב מאין כמותו של חומר גלם לכל מי שמתעניין בתחום. דותן עצמו הלך לעולמו לפני שנים אחדות.

נקודת מבט מנוגדת, מרתקת, היא זו של החוקר הפלסטיני מוסא בודיירי, שכתב על המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית בשנים 1919-1948. בודיירי כתב את ספרו בשנות השבעים והספיק לראיין רבים מפעילי המפלגה על כל זרמיה, יהודים וערבים. הוא גם הגיע למקורות כתובים מפתיעים המרחיבים את היריעה. המידע הרב שנחשף מאז יצא הספר לאור ב-1979, ובייחוד התפרקותה של התנועה הקומוניסטית העולמית, מאתגרים ומספקים תובנות לרוב לסיפור המורכב.

מחקרים אחרים, הנוגעים לפרקים אלה ואחרים של הסיפור, מסייעים בניווט במבוך ומפורטים לכל אורכו.

***

סיפור הקומוניסטים העברים הוא סיפור של אידיאליזם רומנטי וסיפור של כישלון. חבורה קטנה, יש יאמרו תלושה, שהנר שלה הבהב שנים אחדות עד שכבה. אין ספק, כישלון פוליטי היה. החבורה — בין שכ"איגוד" ובין שכמפלגה — לא הטביעה חותם. נציגיה לא ידעו להתנהל במרחב הפוליטי, לא ידעו לשאת ולתת, ליצור בריתות אד הוק ולתרגם את עמדותיהם לתוצאות בשטח. אך האומנם מבחן ההישגים הפוליטיים והפופולריות הוא המבחן היחיד לבחינת הקבוצה? קריאה בכתביהם מאותם ימים מעלה הדים מוכרים ומפתיעים משהו. המונח "זכות הגדרה עצמית לשני העמים בארץ־ישראל עד כדי היפרדות" ארוך, מסובך, מורכב, לא ברור. אך האם הוא לא נשמע מוכר אחרי שבעים שנה, אחרי סבבי אלימות רבים וניסיונות למצוא פתרון ליחסים בין שני העמים האלה? והאומנם החלום להקים בארץ־ישראל חברת מופת שתדאג לבניה ובנותיה מהעריסה עד הקבר, שתבטיח להם חינוך, בריאות, דיור, תעסוקה ורווחה, תרבות וספורט, ראוי כל כך לגינוי ולשיקוץ? האומנם פעילות בשכונות מצוקה ובבתי חרושת, בדאגה לחלכאים ולנדכאים שהנהגת היישוב ורוב המפלגות בה לא טרחו להעיף לעברם מבט, משום שהיו עסוקים בעניינים אחרים, היא משהו שיש להתבייש בו, גם אם היא לא תורגמה להשפעה מפלגתית? האומנם השפעה כזו היא המדד היחיד להצלחה או לכישלון? ומה אומרת העובדה, שגם כעבור שבעים שנה הסוגיות הללו טרם באו על פתרונן, והנוסחאות ההן עדיין שרירות וקיימות ומעוררות מחלוקת עזה?

ועוד שאלה: איזה מקום תפסה במבחן הכישלונות וההישגים ההתרחקות המהירה בין בעלות־הברית במלחמה והחלוקה לגושים משני צידי מסך הברזל, והתייצבותם של הקומוניסטים — ובהם "העברים" — לצד ברית־המועצות, גם לאחר שלא היה כבר ספק כי בצד ההישגים המזהירים שלה, מתחוללים בה מעשים חמורים שהדעת אינה סובלת? ההתפכחות של הצעירים הללו מברית־המועצות הייתה כואבת ומרה. תחילה סירבו להאמין לסיפורים ולעדויות על המתרחש בה, וחלף זמן עד שהידיעה נקלטה ותורגמה להבנה וממנה למעשה. לא קל לוותר על חלום, ועל אחת כמה וכמה חלום הסוחף מיליונים רבים בכל העולם. קל הרבה יותר לייחס במבט לאחור לחולמים עיוורון ולהלעיג עליו. אך גם אם היה זה עיוורון כלפי ברית־המועצות, האם הוא פוסל גם את עמדותיהם ביחס למתרחש בזירה המקומית? אם אמנם כן, לא רק החולמים יצאו מפסידים, גם המלעיגים.

כאמור, הבוז לא היה מנת חלקם של משקיפים על החבורה מן הצד בלבד, אלא גם של כמה וכמה מחבריה. היו שדיברו בגאווה ובגעגועים על התקופה היפה בחייהם, תקופה שבה התמסרו כל כולם להקמתה של חברת המופת בארץ־ישראל בלא לחשוב על תועלתם האישית, והיו שפטרו אותה כמשובת נעורים מביכה. בושה היא כוח אנושי רב־עוצמה, שעשוי לדחוף אנשים למעשים ולעמדות מרתקות. לפעמים בושה מתחלפת בגאווה או בהבנה, ולפעמים להפך. וראויים הדברים לבחינה ולבירור.

זה סיפור של אהבות, שנאות, בריתות, בגידות מבגידות שונות ואפילו... שוד בנק. הקורא והקוראת מוזמנים להסיק את מסקנותיהם. למי שגדלו והתחנכו במערכת החינוך של מדינת ישראל על ברכי תפיסה לאומית מקובלת ותיאור מוכר של שנות הארבעים בארץ־ישראל, צפויים גם לא מעט חידושים והפתעות, אם רק יגלו את מידת הפתיחות והנכונות לחשוב. לחשוב ולהחשיב.

"משפט ההיסטוריה", שרבים כל כך נדרשים לו, אינו מורה נבוכים. דומה שהמושבעים במשפט הזה לעולם אינם חוזרים ומצהירים את ההצהרה הגואלת, המסכמת, שהכול מצפים לה כדי לסגור את התיק ולעבור לתיק הבא — "אשם" או "חף מפשע". ההיסטוריה אינה מתנהלת במסלול לינארי קל ונוח לעיכול. היא מתפתלת, קורצת, ובעיקר מכריחה לחשוב. לאו דווקא כדי להפיק ממנה לקחים — ממש כמו "משפט ההיסטוריה", גם "לקחי ההיסטוריה" הם משכילים אך מתעתעים ומבלבלים — אלא כדי לדעת מה קרה, מתי, היכן, איך ומדוע.

 

"מה שאפיין את הקומוניסטים העברים היה היושרה שלהם, דבקותם בעקרונות ונכונותם לבחון את עצמם שוב ושוב," אמר אחר מחבריהם ממרחק השנים. "הקדשנו שנים מחיינו לפעילות למען הקמת חברה צודקת וטובה יותר בארץ, ושילמנו על כך מחיר אישי. וכשהגענו למסקנה שחלק מהדברים שבהם האמנו לא היה נכון - היינו, שהעדויות על המתחולל בברית־המועצות אינן מתיישבות עם מה שחשבנו - מצפוננו לא התיר לנו להמשיך, והסקנו מסקנות. השבר היה גדול. אפשר להתווכח עם עמדותינו, אבל את טוהר הלב וניקיון הכפיים אי אפשר לקחת מאיתנו."

***

"למה לא כותבים את הסיפור שלנו?" חזרה ושאלה יהודית ביאלר בפגישותיה עם אשר פרחודניק־רשף ורעייתו חווה (אווקה). אשר נענה לאתגר, וכמי שהיו לו יד ורגל בעולם ההוצאה לאור, ניסה לקדם את הרעיון, אך לא הספיק להוציאו אל הפועל. ילדיהם של אשר ואווקה, רון, צלי, רפי ויעל, נטלו על עצמם את המשימה. הם יזמו את העבודה, אך בשום רגע לאורך הדרך לא ניסו להשפיע על התוצאה. הם עצמם לא ידעו כמעט דבר על הפרק הזה בחיי הוריהם, ודומה שאף הופתעו לא פעם. אין לי די מילים להודות על ההזדמנות לגלות סיפור עלום ולשקוע בנבכיו באין מפריע.

יהודית ביאלר אף התגלתה כמקור מרשים ומרגש של סיפורים ותובנות, וכמוה גם בוגרים אחרים של הקומוניסטים העברים, יוסף אגסי ויהודית בובר־אגסי ויגאל וגנר. מנחם ברינקר ויאיר צבן הכירו את החבורה כחניכים בילדותם, וסיפוריהם העשירו את התמונה.

בנים ובנות של החבורה תרמו כל אחד ואחת כמידת ידיעותיהם ותובנותיהם: ליה ומיכאלה אטינגר, יובל ביאלר, יובל בר, אורי גבע, סנאית גיסיס, אסף מלול, אורה סלונים, ענר פרמינגר, ענת פרי ורוביק רוזנטל.

אך כל הזיכרונות שבעולם אינם מגיעים למדרגתם של החומרים מזמן אמת. מכתבים, יומנים, מאמרים וכרזות מעניקים תחושה מוחשית החורגת מתוכנם של הדברים עצמם. עובדי ארכיונים עושים עבודת קודש בשימור אוצרות והעמדתם לרשות חוקרים מזדמנים. הם מאירים פנים ושמחים להעמיד את ידיעותיהם לרשות כל מי שמבקש ללמוד. בייחוד ברצוני לציין את עובדי מחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים, ובראשם את ירון סחיש שמשלב מקצוענות וידע עם התלהבות ואמפטיה לאין קץ. ייזכרו לטובה גם עובדי הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ארכיון ההגנה, ארכיון העבודה על שם לבון וספריית בית אריאלה בתל־אביב.

ערן טורבינר, עיתונאי ויוצר סרטים עצמאי, מקדיש שנים לתיעוד אנשי השמאל בארץ. אני מודה לו על שהעמיד לרשותי את הידע העצום שלו. העיתונאית והבמאית דליה קרפל כתבה בעיתון "הארץ" על שמחה צברי ועל הקומוניסטים העברים, ואני מודה לה על ששיתפה אותי בתובנות שלה. יעקב ברנאי, כותב הביוגרפיה של שמואל אטינגר, שיתף אותי בדברים שלמד במהלך העבודה ולאחריה, ועל כך תודתי. שלמה אבינרי ודוד דה פריז הרחיבו את דעתי בסוגיות אחדות שהתקשיתי בפיצוחן.

לא מעט חברים ליוו אותי בעבודה, בקריאת טיוטות של כתב היד ובהערות והארות מאירות עיניים. תודה וחיבוק גדול לנחום ברנע, לסנאית גיסיס, לענר פרמינגר ולנסים קלדרון.

אך מעל כולם ניצב בעלי, אלי שאלתיאל, שיודע דבר או שניים על כתיבה היסטורית, ובעיקר יודע מה עובר על כותב או כותבת ששוקעים בעולם רחוק ולא מוכר, עד שלא פעם מושאי הכתיבה מתפרצים ותובעים את מקומם גם ליד שולחן האכילה ובפינות אחרות של הבית.