הדום בגן עדן

אביגיל מעולם לא חלמה להגיע למוסקבה, או לניו-יורק, או לכל מקום אחר. למעשה, היא רק רצתה להגיע בשלום לסוף היום, השבוע, השבת או החג. החגים תמיד הגיעו מהר מדי מבחינתה – שני ימי ראש השנה (עם שבת צמודה מדי פעם), שבעת ימי חג הסוכות, ואפילו יום כיפור והסעודה המפסקת שדרשו הכנות מדוקדקות. חנוכה וט"ו בשבט עברו בחסד, ואז, בלי שהרגישה, פרץ פורים, עם התחפושות וסעודת הפורים ומשלוחי המנות, ומייד אחריו, רכוב על חודש של נקיונות, הגיע פסח. הימים הנוראים האמיתיים לנשים כמוה.
והילדים – הם היו תמיד בבית, מסתובבים בין הרגליים.
כשהיו ילדיה קטנים, ערגה לשנים הבאות, כשהילדים יגדלו, יתחתנו וייצאו מהבית, והעתיד הצטייר לה רחוק כאחרית הימים, מעין עולם הבא. היו הריונות ולידות, ובריתות ו"קידוש" אחרי לידת בת, חגיגות בר-מצווה, וצער גידול ילדים, לצד משרה מלאה כמתכנתת מחשבים, והזמן טיפטף בשקט את טיפותיו, ודי בפתאום התבהר לה שילדיה גדלו, וצריך לדאוג להם לשידוכים טובים.
עת דודים הגיעה ועימה מסיבות האירוסין והכנת הנדוניה לבנות והציוד לבנים, והחתונות, וחגיגות ה"שבע ברכות" הנלוות אליהן. אחרי החתונות, לפליאתה, המשיכו החיים במתכונתם הרגילה: מעגלים אינסופיים של הכנות והשבת דברים למקומם. עדיין כמהה לסוף היום, לסוף השבוע, ליציאת השבת, לסיום החג. ילדיה ומשפחותיהם התארחו אצלה בשבתות ובחגים. בנותיה חזרו מבית-היולדות עם הרך הנולד להתאושש בצל כנפיה, והנכדים היו שמחה כפולה – שמחת בואם ושמחת לכתם.

הכול השתנה כשעברו לעיר הגדולה. בעלה, בשנות החמישים שלו, נשלח בשם הכולל שעמד בראשו לניו-יורק, לאסוף תרומות אצל בעלי ממון שרגש יהודי מפעם בליבם. אביגיל תמהה קצת על בחירתו לתפקיד. בעלה לא היה מעולם איש רעים להתרועע ולא פה מפיק מרגליות כדרשן המפורסם (עליו נאמר שלקולו המהפנט, אפילו אבני שיש הגירו את נימי הזהב החרוצות בבשרן). בעלה היה "בן תורה" בכל הווייתו. המלל התורני לא פסק משפתיו, וההלכה היתה נר לרגליו. משהופיע בפני נדיבים, התחיל להקפיד על הופעתו כמנהג גדולי תורה ליטאים, היטיב את זקנו ופאותיו והחליף את מסגרת משקפיו. אביגיל טרחה על תלבושתו: חליפת פראק כהה ארוכה, עניבת פסים בגוני הכחול, חולצה בוהקת בלובנה, נעלי עור שחורות שרוכות ומגבעת שחורה רחבת תיתורה, מעוטרת בסרט סאטן רחב.

באמצע הלילה מנער אותה צלצול הטלפון משנתה. כמי שגידלה ילדים, שנתה של אביגיל קלה להיפרם. זאת בטח אסתי, היא אומרת לעצמה, מודיעה שהצירים התחילו ומבקשת שאבוא לשמור על הילדים.
אך לא. זהו בעלה. קולו התקיף והנחרץ בדרך-כלל, בהול ובלול בתוך סבך רעשים וצעקות בשפה לא ברורה.
דרך הקווים טסה אליה בהלתו במהירות החושך. "קרה משהו?" היא נשנקת, מודעת בחריפות לשניות האוזלות עד שתיוודע לה ידיעה גורלית בלתי הפיכה, שתהפֵּך את עולמה ותקפד את שגרת חייה.
"אני במוסקבה, בבית-הסוהר המרכזי," מודיע בעלה בקול נטול חיות.
"במוסקבה? איך הגעת לשם? חזרת מניו-יורק דרך מוסקבה?" מבית-הסוהר היא מתעלמת, כאילו עניין מופרך כזה, מעצם מופרכותו, יתפוגג ויהיה כלא היה.
"לא חשוב כרגע איך הגעתי. גַיִל, שמעת מה שאמרתי? אני בבית-הסוהר של מוסקבה. תגשי לשלוימֶה, הוא כבר יסביר לך הכול. הוא גם יעזור לך. אם חסר לך כסף אל תתביישי להגיד..."
"יהושע, זו בטח טעות. הם אנטישמים שם, נכון? איזו צרה. תגיד לי מה לעשות..."
"אמרתי לך מה לעשות. תגשי לשלוימה. ושום טלפון. לא לספר לאף אחד, גם לא לילדים..."

בבוקר היא לובשת חולצה וחצאית של שבת, מוורידה את לחייה וסורקת את פאתה. אצבעותיה עצבניות. בגרונה צובט טעם חמוץ-מר-צורב, כאילו שוב היא בהיריון. האיש שזרע בה תינוקות, שותל בה כעסים. הוא לא טרח לשתפה במהלכיו. לא היתה מספיק חשובה בעיניו.
עוד מעט ערב, ורק עתה היא אוזרת עוז להיכנס לביתו של שלוימה. יהושע אומר שזה לא בית, זה ארמון, זו טירה. על מפתן השער היא פוקחת שוב עיניים למראה ההדר הלא-בוש בעצמו. שביל מרוצף מוביל אל הבית שניצב מוגבה ובולט ממרחק, כעין הולוגרמה. משני צידי השביל נפרשים משטחי דשא וסלעיות מכוסות פרחים ורודים וסגולים ולבנים. היא צועדת אל פנים הבית. אף-על-פי שנמנעה מלבקר בביתם של שלוימה וּורדה ככל שיכלה, אביגיל זוכרת את השטיחים, את כלי הכסף הבורקים, את הריהוט המגולף היקר. חדר המגורים הענק נפתח אל גן אחורי רחב ידיים, אל מדשאה שנראית כאילו רגל אינה דורכת עליה. בקצה המשטח המוריק ניצבים עצים אציליים גבוהים כשומרי חותם, מסמלים שפע, יציבות וכוח.
מעולם-מעולם לא קינאה אביגיל בשלוימה ובהצלחתו. כולם יודעים מי העידית מבין השניים, יהושע או שלוימה. רבים חושבים אותם בטעות לשארי בשר. יש בזה משהו, אומר יהושע. אחרי המלחמה הפכו השרידים המיותמים בני אותה עיר, עיירה או כפר, לבני משפחה. הוריהם של יהושע נויפלד ושלמה דביר נולדו באותה עיירה בליטא, ניצלו מאותם מחנות השמדה והתגלגלו ארצה מאותם מחנות פליטים באותה קליפת אגוז. הנויפלדים אימצו את הדבירים, וכל ימיהם החזיקו טובה לעצמם – אחרי הכול, הם היו בני משפחות רבנים ואילו הוריו של שלוימה היו בעלי מלאכה עניים ובנפשם הביאו לחמם.
כל ילדותם, נעוריהם ובחרותם, לא זזה ידו של שלוימה מידו של יהושע. כבר אז נתחמו ונחתמו הניגודים ביניהם. יהושע, העילוי המצטיין, עלה במדרגות התורה והיראה, ושלוימה התוסס התבלט כאיש מעשה. בכיתה א' ניכר בו כשרונו המסחרי, כאשר החליף גוגואים בגולות צבעוניות. בישיבה הגבוהה, בעוד יהושע נודע בלמדנותו ובצִדקותו, השכיר שלוימה את מכוניתו של אביו בימי "בין הזמנים" לחבריו חובבי הטיולים תמורת תשלום נאה. יהושע נשא את אביגיל היפה, בתו של ר"מ
* ר"מ – ראש מתיבתא, מורה בישיבה.
חשוב אך דל אמצעים, ושלוימה דחה את כל השידוכים, עד שהוצעה לו ורדה, בתו הגרושה של יהלומן עשיר מבלגיה.
שלוימה הרחיב את עסקי חותנו והתעשר, אך מעולם לא התנשא על חברו, שנעשה עם הזמן רֶבּ יהושע, ראש הכולל החשוב. כל השנים טיפח הגביר השאפתן את חברותו עם גדול התורה המתהווה, ובשעת הצורך סייע לו, בלי לפגוע בגאוותו של חברו.

שלוימה עצמו פתח לאביגיל את הדלת, לבוש מכנסיים אפורים כהים אחוזים ב"שלייק'ס", וחולצה אפורה בהירה ששרווליה מקופלים באמצע האמה. על רעמת שערו השופעת, השזורה פסי כסף, חבש כיפת קטיפה שחורה גדולה. ורדה הציצה מעבר לכתפו וחייכה. בבית, בערב רגיל, לבשה שמלה שחורה צמודה לגופה השמנמן הנשי ולצווארה ענק זהב מתנוצץ כשמש קטנה. אביגיל רצתה לשאול אם אינם ממהרים לאיזו חתונה. אבל לפני שפתחה את פיה, אמר לה שלוימה במאור פנים, "שבי, שבי, אביגיל. בבקשה, קחי את הזמן שלך, ספרי לי הכול."
אביגיל התאפקה לא לשוטט על פני תמונותיו הרבות של איתמר, הפזורות בכל מקום בסלון: איתמר כתינוק, כילד בגינת השעשועים, מחופש בפורים, בבר-המצווה שלו, באירוסין, בחתונה עם אשתו היפהפייה מרב, עם התאומים ועם התינוק שנולד להם לפני כמה חודשים. רוק מריר הצטבר בגרונה. ורדה יצאה מהמטבח ובידה צלחת ועליה כריך עבה שהניחה לפני שלוימה. "מה שלומך, אביגיל," שאלה, "מה להכין לך? תה, קפה?" אביגיל סירבה בנימוס ובזמן ששלוימה יצא ליטול ידיים, החליפו שתי הנשים כמה משפטים. "תסלחי לי שאני לא יושבת איתכם," אמרה ורדה ואחזה במעקה המדרגות הפנימיות, "איתמר ומרב מגיעים עוד מעט להגיד שלום לשלמה, הוא נוסע הלילה ללונדון ועוד לא התחלתי לארוז לו..."
איפה לא היו ורדה ושלוימה – בכל מרכז רפואי חשוב בעולם – עד שרופא ישראלי דווקא הצליח לעזור לה להיכנס להיריון. איתמר נולד בניתוח קיסרי, והכול נראה תקין, אך ילדים נוספים לא נולדו להם. ורדה, שהיתה מבוגרת משלוימה בחמש שנים, נראתה מאושרת וגאה בבנה היחיד.
אביגיל ידעה שעליה להיות מאושרת, היא התברכה בילדים רבים, תודה לא-ל. "אף פעם אל תגידי כמה," הזהירה אותה חמותה מחשש לעין רעה, "תגידי 'כמה שאלוהים נתן', תגידי 'מקיר לקיר'. כולם יצחקו ויפסיקו לשאול."
מתנאל נולד שבוע לפני איתמר. בן ראשון אחרי שתי בנות. איילה היתה בת שנתיים וחצי ואסתי בת שנה וחודשיים. בליל שבת, חודש לפני התאריך המשוער, תקפו אותה צירים עזים. סחוטה מעמל השבוע הגיעה לחדר הלידה. בעלה לא שש לנסוע בשבת חרף היתר "פיקוח נפש" ונשאר לשמור על הילדות, והשכן דודי, עם הכיפה הסרוגה, התנדב להסיע אותה. הלידה היתה קשה. "את כל-כך עייפה שאין לך כוח ללדת. נשים לך מסכת אתר, ותנוחי קצת," אמרה הרופאה הקטנה והנמרצת בעלת המבטא הרוסי. אביגיל כמו נבלעה בזמן אחר וניעורה באימה נוראה. "אני צריכה להמשיך עכשיו?" שאלה את הרופאה, שחייכה אליה בעיניים לחות.
"לא, קְרָסָוִיצָה, ילדת בן בריא. קצת עזרנו לך. אבל הלידה היתה מהירה. כמו פיצוץ."
"מה יש לך בבית, מותק?" שאלה מיילדת שהחליפה משמרת בשעה שדימדמה.
"שתי בנות... אני יכולה לראות את התינוק?"
"יופי, בעלך ישמח. הם אוהבים בנים, הגברים אצלכם, נכון?"
"אני לא יודעת. דוקטור, אני יכולה לראות את התינוק?"
"תכף, אחרי שרופא הילדים יבדוק אותו. עכשיו תנוחי. עשית עבודה טובה," אמרה הרופאה הקטנה וטפחה לה על לחיה ביד אחת, ובידה השנייה פשטה את חלוקה ויצאה.
אביגיל הועברה אל מיטת גלגלים והוצאה לפרוזדור. מעבר לדלתות הסגורות של המחלקה נשמעו צרחות של יולדות ופסיעות מהירות של אחיות. כלי מתכת נפל ברעש מצלצל. רופא גער באחת היולדות, "תפסיקי לצרוח, זה לא עוזר לאף אחד." אביגיל אחזה בבטנה המדממת וניסתה להירדם.

"אביגַיְלִי, אל תבכי, ספרי לי הכול, לפי הסדר," אמר שלוימה, ואביגיל חשבה שאלמלא איסורי הייחוד והנגיעה, היה מלטף את ידה. ריכלו עליו, על "דביר הגביר", שאהב נשים נאות. זרם סמוי של חיבה פיכה ביניהם מאז הכירם.
"אין לי מה לספר. זה אתה שצריך לדעת. יהושע אמר לי להגיד לך שאתה מחויב לו מצד עצמו וגם מחיוב מצוות 'פדיון שבויים'. הוא בבית-סוהר במוסקבה. איך הוא הגיע לשם בכלל?"
שלוימה לא נראה נרעש כפי שציפתה. "זה סיפור ארוך, אביגיל, אין לנו זמן לזה. עכשיו צריך לחשוב מה לעשות..."
"לא, שלוימה, אתה חייב לספר לי, עכשיו."
"טוב, אבל מה ייצא לנו מזה? מכל החתונות שעשיתם והדירות שקניתם לילדים, צברתם די הרבה חובות. מאיפה את חושבת שהחזרתם את ההלוואות? מהמשכורת של יהושע מהכוילל? בדיחה... הוא נסע לרוסיה בשליחותי, להעביר לי יהלומי גלם. ותאמיני לי שסידרתי לו הסוואה מעולה, הרי הוא ראש ישיבה ידוע בעולם התורה. מישהו אולי הלשין... אולי לא שילמתי מספיק דמֵי לא יֶחֱרץ..."
"ומאיפה היו המתנות שהביא לי מאמריקה?"
"באמת, אביגיל! יש משהו שאי-אפשר להשיג בארץ? לפעמים ורדה קנתה, בנסיעות שלה. אבל לא זה מה שחשוב. אני אדאג לכול. אל תדאגי. אם הוא יצלצל שוב, תרגיעי אותו."