שעת בוקר מוקדמת. מימי המפרצון דוממים ובוהקים כנירוסטה. הווילות המפוארות שקועות בשנת לילה עמוקה, בריכות שחייה ופנסי תאורת גן מתנוצצים מאחורי גדרות ושיחים גבוהים.
גבר שתוי הולך לבדו לאורך הכביש הסמוך לחוף, בידו בקבוק יין. הוא עוצר מול בית לבן, שחזיתו המוארכת פונה אל המים. הוא מניח את הבקבוק בזהירות רבה באמצע הכביש, עובר מעל תעלת הניקוז, מטפס על מעקה הברזל השחור ונכנס אל הגינה.
האיש חוצה את המדשאה בזיגזג, עוצר מתנודד ונועץ מבט בחלונות הגדולים, בהשתקפות תאורת המרפסת, בצלליות המטושטשות של הרהיטים שבפנים.
הוא ממשיך ללכת לעבר הבית, מנופף אל גמד גינה גדול מחרסינה, עוקף קצה גדר ומועד על דֶק העץ. הוא סופג חבטה בברך, אבל שומר על שיווי משקלו ונותר עומד על רגליו.
מי הבריכה מתנוצצים כיריעת זכוכית תכולה, חיוורת.
האיש עומד בחוסר יציבות בקצה הבריכה, פותח את רוכסן מכנסיו ומתחיל להשתין לתוכה. אחר כך הוא ניגש בצעדים מזגזגים אל רהיטי הגן שצבעם כחול כהה, ומתחיל להשתין על כריות המושבים, הכיסאות והשולחן העגול.
אד עולה כשהשתן פוגש באוויר הקר.
הוא סוגר את הרוכסן וצופה בארנב לבן שחוצה בדילוגים את המדשאה ונעלם תחת שיח.
הוא חוזר בחיוך לכיוון הבית, חולף על פני הדלתות למרפסת, נשען על הגדר. הוא עושה את דרכו למטה אל המדשאה, ואז נעצר ומסתובב.
מוחו המבולבל מנסה להבין מה ראה הרגע.
דמות בשחורים, בעלת תווי פנים מוזרים, לטשה בו עיניים.
הדמות עמדה בתוך הבית החשוך, או שאולי היא עמדה בחוץ והתבוננה בבבואתו.
1
יום שישי, 26 באוגוסט
גשם קל יורד משמיים כהים. בוהק עמום מיתמר מהכבישים המוארים לגובה שלושים מטר מעל גגות הבתים. אין רוח, והטיפות המוארות יוצרות כיפת טללים המכסה את פרבר יוּרְסְהוֹלם כולו.
לצד מימיו הדוממים של מפרץ גֶרְמַנְיָוִויקֶן משתרעת וילה רחבת ידיים.
אישה צעירה פוסעת בתוכה, צעדיה על רצפת הפרקט הממורקת והשטיח הפרסי כשל צעדיו של בעל חיים זהיר.
שמה סופיה סטפנסון.
חרדה גורמת לה להבחין בכל פרט, ולו הזעיר ביותר.
שלָט רחוק שחור הושאר על מסעד הספה. מישהו כרך סביבו נייר דבק שקוף כדי שמכסה תא הסוללות יישאר במקומו. על השולחן הותירו כוסות עיגולים עמומים. פלסטר ישן נותר דבוק לשולי השטיח השעירים.
הרצפה חורקת מאחורי סופיה, כאילו מישהו מתגנב מאחוריה בחדרים.
על נעלי העקב הגבוהות שלה וקרסוליה המחוטבים ניכרים סימני נתזים משביל האבן הרטוב. רגליה עדיין שריריות אף כי הפסיקה לשחק כדורגל לפני שנתיים.
סופיה מסתירה מפני האיש הממתין לה את מכל תרסיס הגז המדמיע שבידה. היא חוזרת ואומרת לעצמה שהיא נמצאת במצב הזה מבחירה, שהיא שולטת במצב ורוצה להיות כאן.
האיש שהכניס אותה עומד ליד כורסה וצופה בתנועותיה בישירות חסרת בושה.
תווי פניה של סופיה סימטריים ולחייה העגלגלות משדרות נעורים. היא לובשת שמלה כחולה החושפת כתפיים. שורה של כפתורי בד קטנים נמתחת מצווארה עד לבין שדיה. תליון לב זהב קטן שתלוי על שרשרת מתנדנד מעלה־מטה בבסיס צווארה, עם פעימות ליבה המואצות.
היא יודעת שהיא יכולה להתנצל ולומר כי אינה מרגישה טוב, שהיא צריכה ללכת הביתה. זה ודאי ירגיז אותו, אבל הוא יקבל את הדברים.
האיש ליד הכורסה נועץ בה מבט רעב ועגום שמעורר פרפורי פחד בבטנה.
לפתע יש לה תחושה שכבר פגשה אותו בעבר — הייתכן שהיה מנהל בכיר באחד המקומות שעבדה בהם, אביו של חבר לכיתה בעבר הרחוק?
סופיה עוצרת במרחק קצר ממנו, מחייכת, חשה את פעימות ליבה המואצות. היא מתכוונת לשמור מרחק עד שתפענח את נימת קולו ומחוותיו.
ידו הלופתת את גב הכורסה אינה מסגירה שום סימן לאלימות: ציפורניו גזורות היטב, טבעת הנישואים הפשוטה שעל אצבעו שרוטה משנים רבות של נישואים.
"בית יפה," היא אומרת ומסיטה מפניה קווצת שיער סוררת.
"תודה," הוא עונה ומרפה מהכורסה.
הוא לא יכול להיות הרבה מעל חמישים, ובכל זאת הוא נע במין תשישות מהוססת כמו איש זקן בביתו הישן.
"באת הנה במונית?" הוא שואל ובולע חזק.
"כן," היא עונה.
הם שוב משתתקים, והשעון בחדר הסמוך מצלצל פעמיים בדנדון צורמני.
אבקה צהבהבה כזעפרן נושרת בדממה מאבקני חבצלת באגרטל.
כבר בגיל צעיר הבינה סופיה כי מצבים טעוני מיניות מרגשים אותה. היא נהנתה מההערכה, מהתחושה שהייתה הנבחרת, אך מעולם לא התאהבה באיש.
"כבר נפגשנו פעם?" היא שואלת.
"לא הייתי שוכח דבר כזה," הוא עונה בחיוך נטול חדווה.
שערו הבלונדיני־אפור דליל ומסורק לאחור על ראשו. פניו הנפולות מבריקות למדי, וקמט עמוק חוצה את מצחו.
"אתה אוסף אמנות?" היא שואלת ומהנהנת לעבר הקיר.
"אני מתעניין באמנות," הוא עונה.
עיניו הבהירות מביטות בה מבעד למשקפיים במסגרת קרן. היא פונה ממנו, מגניבה את מכל הגז המדמיע לתיקה וניגשת אל ציור גדול במסגרת פיתוחים מוזהבת.
הוא בא בעקבותיה ונעצר קצת קרוב מדי, נושם דרך האף. סופיה נרתעת כשהוא מרים את ידו הימנית כדי להצביע.
"המאה התשע־עשרה... קארל גוסטב הֶלְקְוִויסְט," הוא אומר בנימה של מרצה. "הוא מת צעיר, חייו היו מיוסרים, מלאי כאב וטיפול בנזעי חשמל. אבל הוא היה אמן נפלא."
"מרתק," היא עונה חרש.
"כך אני חושב," אומר האיש והולך לכיוון חדר האוכל.
סופיה הולכת בעקבותיו בתחושה משונה שמושכים אותה באיטיות לתוך מלכודת, שהדרך החוצה נסגרת מאחוריה באיטיות לאה, הברגים הגדולים מסתובבים ומנתקים אותה אט־אט מדרך המילוט.
החדר העצום, המעוטר בשורות של חלונות דקורטיביים המשקיפים אל המים, מרוהט בקבוצות של כיסאות מרופדים ושידות עץ ממורקות למשעי.
היא רואה שתי כוסות של יין אדום עמוק עומדות בקצה שולחן האוכל הסגלגל.
"אפשר להציע לך כוס יין?" הוא שואל ומסתובב חזרה לעברה.
"אני מעדיפה לבן אם יש לך," היא עונה, מודאגת שמא ינסה לסמם אותה.
"שמפניה?" הוא אומר בלי להסיר מעליה את עיניו.
"זה יהיה מצוין," היא עונה.
"אז נשתה שמפניה," הוא מכריז.
כשאת מבקרת בביתו של זר מוחלט, את איכשהו מוצאת את עצמך נרתעת ומתכווצת כי כל חדר עלול להיות מלכודת, כל חפץ — נשק.
סופיה מעדיפה בתי מלון, כי שם קיימת לפחות האפשרות שמישהו ישמע אותה אם תיאלץ לזעוק לעזרה.
היא הולכת אחריו למטבח ושומעת צליל מוזר, גבוה. היא לא מצליחה להבין מאין הוא מגיע. נדמה כי האיש לא הבחין בו, אך היא עוצרת, מסתובבת להביט בחלונות ועומדת לומר משהו כשנשמע צליל ברור מאוד, הדומה לקוביית קרח מתבקעת בכוס.
"אתה בטוח שאין כאן אף אחד מלבדנו?" היא שואלת.
היא סבורה שתוכל להסיר במהירות את נעליה ולרוץ אל הדלת הקדמית אם יקרה משהו. היא ודאי הרבה יותר זריזה ממנו, ואם רק תרוץ ותשאיר את מעילה תלוי במקום שבו הוא נמצא, היא תצליח להימלט.
היא עומדת בפתח המטבח כשהוא מוציא בקבוק של בּוֹלינגר ממקרר יין. הוא פותח אותו וממלא שני גביעים דקיקים, ממתין שהבועות יתפוגגו, מוסיף שמפניה לגביעים וניגש אליה.
