אושר בכל מחיר

1

23 בינואר 1993

באורח בלתי נמנע, ב־23 בינואר 1993, כפי שנראה שכל אחד חוץ ממני יכול היה לצפות, מתה הדודה שלי. אם כי שלושה ימים קודם לכן הלכתי לבקר אותה. היא הייתה מרותקת למיטה ואכלה בחדרה, פטפטנו, היא צחקה ואני חשבתי: ״סוף סוף, הדודה בסדר עכשיו,״ ונסעתי לפּרָטוֹ לבקר חבר.
אבל באותו יום שנבחר להיות היום שבו תסתלק הדודה שלי לתמיד, התעוררתי בפּרָטוֹ ובחוץ השמים היו אפורים באמת. אמרתי לחבר שאירח אותי שאני חייב לחזור הביתה ויהי מה. הודיתי לאמו ויצאתי לדרך.
אחרי שנסעתי בשתי רכבות, הלכתי ברגל כמה רחובות והגעתי לרחוב של הבית שלי, וראיתי איך מתפלגים האורות הדולקים בין הבית שלי והבית של הדודות כשהשעה עוד לא שש בערב ובחוץ כבר חשוך לגמרי, הבנתי שהדודה שלי מתה.
וכשיצאתי מהמעלית ראיתי את אימא שלי עומדת על ישורת המדרגות באותה תנוחה אופיינית - כי מוות של אנשים יקרים גורם לאימא שלי לאמץ תנוחות אופייניות שלא מניחות לה לשקר, ובתנוחה הזאת בדיוק היא עמדה לפני עשרים ושלוש שנה, כשסבא שלי מת. בפעם ההיא שלחו מישהו להביא אותי מהגן, ושם, בישורת המדרגות שלנו, ניסו לגרום לי להאמין, כי הייתי רק בן חמש, שלא קרה שום דבר, אבל אני רצתי מיד לראות את סבא המת במיטה שלו. אלא שהפעם הייתי בן עשרים ושבע ואמרתי מיד: ״הדודה מתה,״ ואימא שלי אמרה: ״כן,״ ורצתי לראות את הדודה.
אחר כך הייתה הלוויה, והתחילה תקופה ארוכה שאני יכול לכנות בלי כל היסוס תקופת ״הבנייה מחדש״ שלי, וגם אימא שלי ואחותי יכולות לכנות את התקופה הזאת תקופת הבנייה מחדש שלהן והכול, כי יום אחר יום כרסמו בנו המועקה והכאב.
על כל זה אין כמעט מה לומר. יותר מזה, אין בכלל מה לומר, מה שצריך לעשות הוא לשתוק אחת ולתמיד ולא לפתוח עוד את הפה לעולם.
אבל החברה־לשעבר שלי, שנהייתה החברה־לשעבר שלי בדיוק יומיים אחרי מותה של הדודה שלי, כי קודם היא הייתה רק החברה שלי, אמרה לי יום אחד שאני לא אותו אדם שהייתי, ושלדעתה קברתי את הערכים שלי ביחד עם הדודה שלי בקבר שלה בפַּייוֶפֶּלָגוֹ. אמרתי לה שהיא מן הסתם צודקת - אמנם זה אפילו לא עבר לי בראש בהתחלה, אבל באמת קברתי את הערכים שלי ביחד עם הדודה שלי.
אבל גם אמרתי לה שזה כנראה הדבר הנכון וללא ספק הראוי, כי אין בידי לעשות שום דבר אם יום בהיר אחד, כלומר, ביום ההוא בדיוק, הלכו להם הערכים שלי להיקבר עם הדודה.
כי אדם יכול לחשוב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה בחלקים שמרכיבים אותו, אבל זה לא נכון, החלקים שלו יגיעו לאן שירצו: רגל שלך יכולה להגיע אל מתחת למשאית ולא תשמע עוד מהרגל, פשוט ככה.
לילה אחד, כשמצב הרוח שלי היה בקרשים, מאותם לילות מקוללים וריקים (מדובר על שלוש או ארבע שנים לפני שהדודה שלי מתה, ובדיעבד אני חושב שיכולתי ללכת לפטפט אתה במקום להרוג את עצמי סתם ולשקוע בשיממון אידיוטי), קניתי סוכריות ליקוריץ באיזה בר, רק כדי לעשות משהו. והסוכריה הראשונה שהכנסתי לפה נדבקה לשרידיה של שן טוחנת, שנשארה דבוקה לנצח לסוכריה. אני עדיין שומר את השן בקופסה, וזה קרה ככה בצדק.
אבל זה לא קרה ככה בצדק, סתם כי זה קרה בצדק - זה קרה ככה בצדק כי זה קרה ככה וזהו. ככה זה בכל מקום. זה גם לא משהו שצריך לדבר עליו יותר מדי, אלא אם כן רוצים לגלגל שיחה מתוך שעמום אחר־הצהריים.
לפעמים בשעות אחר־הצהריים אני שומע את רעש מכונת הכביסה שמסתובבת סביב עצמה, ואני נעשה מדוכא. אני חושב לעצמי - כדאי שאצא מהבית - ואני נתקף בעתה. ואז אני יוצא מהבית ומקווה לפגוש מישהו כדי להחליף אתו כמה מילים.
בפעמים אחרות לעומת זאת, בחמש בדיוק אני שומע את צלצול הפעמונים האיומים של איזו כנסייה קרובה, מכוערת עד מוות. כנסייה שנבנתה בתקציב דל ובלי שיהיה אכפת לאדריכל, שרצה כמו כולם רק להיפטר מהעניין וזהו. וצלצול הפעמונים הזה משאיר אותי מדוכא כמו שקורה לי כשאני שומע את גרגורי היונים.
מה שהיה משפר לי מאוד את מצב הרוח זה לשים פצצה מתחת למגדל הפעמונים הזה. אני לא רוצה שמישהו ימות, אני לא רוצה דם, אני רק רוצה שהפעמונים האלה יעופו באוויר, אני רוצה שאבק פעמונים זולים יתפזר באוויר אחר־הצהריים המשעמם עד מוות, ואני רוצה שהמאמינים יאספו אחר כך את הכסף הדרוש כדי לקנות פעמונים חדשים שעשויים ממתכות טובות יותר, באיכות צליל טובה יותר, שלא תשאיר אותי מדוכא.
פעם באותן שעות אחר־הצהריים מוקדמות בטח הייתי עושה משהו, בטוח עשיתי משהו. אולי פעם, זה היה בוודאי בילדוּת שלי, בשעות אחר־הצהריים אפילו הייתי מאושר.
צריך להניח לדברים לנוע במסלול שלהם, לפי התנועה הטבעית שלהם, גם אם בסוף הם יתרסקו בקיר, גם אם נגזר גורלם להתרסק בקיר.
בכל אופן, אם נכתב בגורל היקום שהערכים שלי, אלה שהיו שלי כל כך הרבה זמן, ושעל פי אנשים אחדים עשו אותי לאדם שאני, ולא, למשל, לחברי לספסל הלימודים בתיכון של הכנסייה, שהערכים שלו דומים לשלי אבל אינם זהים - אם הוחלט בספֵירות השמים או בספֵירות הכלום
או בתפזורת אירועים אקראיים שהערכים האלה שאני מדבר עליהם צריכים היו להיקבר ביחד עם הדודה
שלי בבית קברות יפה של איזה כפר הררי שגם הוא
כבר זיכרונו־לברכה, אני לא יכול ולא רוצה לעשות שום דבר בנידון. אני לא רוצה לשנות את הדברים, אפילו לא קצת.
יתר על כן, אני חייב לומר שלפעמים אני סובל מהתקפים של אושר בלי סיבה.
ברגעים האלה אני צריך להודות לדודה, כי ביום הלוויה שלה, אפילו בגובה אלף מטר, אפילו באמצע החורף, כלומר בסוף ינואר, זרחה שמש נהדרת והאוויר היה חמים וצלול עד שאפשר היה ללבוש רק חולצה.
מאז, בכל פעם שאני חוזר לבית הקברות הזה זורחת שמש נהדרת ונושבת רוח חמימה. לכן אני חושב לעצמי, אף שזה אולי לא נכון, שהיו אנשים שאהבו אותך כל כך עד שהם מסוגלים לתת לך מתנות אפילו כשהם מתים. למשל, לתת במתנה יום של שמש לחמישים אחיינים בדרגות קרבה שונות.
ואחד, והאחד המסוים הזה הוא אני, יצא חמש פעמים ממוֹדֶנָה בערפל מפחיד והגיע אל השמש, שמש נהדרת שטוב לשבת וליהנות ממנה שם.
אז הערכים שלי הסתלקו עם הדודה שלי. הדבר היחיד שאפשר אפוא לומר הוא שברור שהערכים שלי הם הערכים של הדודה שלי ולא רק הערכים שלי, ואם הערכים שלי הם שלה, אין זה אלא הגיוני וצודק שהיא תיקח אותם אִתה.
אם להיות לגמרי כן, אני את הדודה שלי לוקח לטיול בכל יום. ולא כי אני חושב עליה כל הזמן - למען האמת, אני לא חושב על הדודה שלי אף פעם, אלא כי הבנתי פתאום שמת, שפעילות גופו נפסקת, יכול לפלוש עם ההרגלים שלו אל גופם של האנשים שחיבבו אותו. לכן אני מרגיש שהדודה שלי היא שגורמת שייפלט לי מהפה ה״יימח שמו״ הזה שנפלט לי מדי פעם במצבים שאני הייתי אומר ״לעזאזל״. אני מודה לה אישית על ההתערבויות האלה. אני מודה לה על כך שבאותו הרגע היא, הדודה שלי, החליטה להשתמש דווקא בפה שלי כדי לשחרר קריאה שהייתה כלואה בתוכה.
זאת ועוד, במשך כמה חודשים התמקם כאב הבטן של הדודה שלי בבטן שלי, כדי שיוכל להתקיים בתנאים טובים יותר, כי הוא כבר גלש אל מחוץ לגוף שלה שהלך והצטמצם. וחלק מכאב הבטן של אבא של חבר שלי, שמת גם הוא, השתמש במשך כמה חודשים בבטן של החבר שלי, דבר שהדהים את שנינו.
אבל אני מוצא אושר גדול בכך שבזכות הירושה הזאת, שלא תסולא בפז, נהייתי למי שנהייתי: למישהו שמסוגל, כפי שמסוגלים רק מעטים, ליהנות מאחר־צהריים של שמש. יתר על כן - אני חייב לומר, ולחדול כבר מכל ההסתייגויות האלה של טמבל, שעכשיו אני עולה על גדותי מרוב שמחה על שנהיינו רבים כל כך.

עד גיל עשרים וחמש הרגשתי כמו אחד שבקושי רב הגיע לרבע חייו. לא הרגשתי אף פעם שאני מפגר במשהו, אף שפיגרתי תמיד בכול. נקודת המבט שלי הייתה בעיקר של מי שעומד מול הגודל העצום של חיים שעדיין לא התחילו. אימא שלי אמרה הרבה פעמים לפני מותה של הדודה שלי, וגם אחריו, שהדודה תפקדה כמו שכבת בידוד עבה בינינו ובין הזמן החולף.
אבל עם הזמן נשארתי תקוע, ועד גיל עשרים ושבע מצאתי מקלט מפני העצב. מבנה השכל ומבנה השרירים שלי לבשו צורה לאט־לאט. וגדלתי במחשבה של מישהו שמתוך חוסר היכרותו עם העולם העמיד פני בן־אלמוות שהעצב לא מגיע אליו.
להתחנך ולגדול בין החדרים ותשומת הלב של כל כך הרבה דודות היה מזל אדיר. זכיתי לדודה שהייתה מאז ומעולם בגמלאות והייתה כולה שלי. מתי שרציתי חציתי את ישורת המדרגות ורצתי לבית שלה, ושם, בעודה מתקנת גרביים ליד החלון, הייתה מספרת לי את סיפורי איבַשקוֹ ובַּבָּה־יָגָה, או על שבע המשימות של הֶרקוּלס. לפעמים, כשהלכה לעשות קניות הייתי מלווה אותה עם פגיון פלסטיק בכיס כדי להגן עליה מפני שודדים, כי תמיד הייתה אומרת שהיא צריכה גבר שיגן עליה.
ואימא שלי ודודה בּרוּנָה, עוד לפני מותה של הדודה מריה, תמיד היו אומרות שהיא הצליחה, במנהגה לדבר בשלווה על מה שקרה לפני מאה שנה כאילו זה היה אתמול, להביא לכך שכולם (הורי־סבים, סבי־סבים, מכרים שלה, אנשים אלמונים, שנעלמו לגמרי ואפילו אבק כבר לא היו) ימשיכו לשוחח אתנו. כך היא נהפכה למעין שכבת לכה שמגנה מפני קמטים על עורם של האחרים, ומסתירה את הקמטוטים שנוספים בהדרגה או את נקודות החן המתרבות.
אני עדיין זוכר, כאילו זה היה אתמול, את הנסיעה האחרונה עם הדודה, נסיעה ליעד שונה מהרגיל. היה יום נהדר וכולנו היינו מאושרים מאוד.
שלוש או ארבע שנים לפני שהדודה נטשה, אבא שלי עשה סיבוב במכונית באזור פַּייוֶפֶּלָגוֹ כדי לצלם. הוא חלף במקרה ליד הכנסייה של רוֹטָרי, ששם האח של הדודה, תֵאוֹדוֹרוֹ פֶרָרי, שימש כומר כמה שנים, לפני שמת בגיל צעיר מאוד. כשחזר הביתה אמר אבא שלי לדודה, כולו בעננים, שאנחנו צריכים לעשות טיול אל הכנסייה של רוֹטָרי. הדודה שלי יצאה מגדרה מרוב אושר לשמע ההצעה.
יומיים או שלושה אחר כך ביום יפה אחר־הצהריים יצאנו לנסיעה, ובמכונית סיפרה לנו הדודה איך כולם, אבל בעיקר אביה, אף שהיה דתי מאוד, נתקפו הלם כשאותו תֵאוֹדוֹרוֹ, שהיה הפיקח והשובב ביותר במשפחה ושמשחר ילדותו אהב בדיחות ותעלולים מקפיאי דם, הודיע שאלוהים קרא לו אליו ושבכוונתו ללבוש את גלימת הכמורה.
אביו, שלא רצה לאסור עליו במפורש, עשה כל מה שיכול כדי שתֵאוֹדוֹרוֹ ישנה את דעתו. הוא הכריח אותו לסיים את לימודי המשפטים לפני שילבש את גלימת הכמורה, ותֵאוֹדוֹרוֹ סיים את לימודיו בלי בעיות. והאם, האחיות והאחים בירכו אותו לשלום מחלונות הבית שהיה סמוך לסמינר לכמרים שלמד בו, בתקווה לעורר בו געגועים.
אחר כך, כפי שעולה מתוך מכתב שהדודה שלי שמרה בין המכתבים מהבית, כתב האב לאחד מבניו ששמו היה סַנטוֹ ושעבד במילָנוֹ, שכאשר תֵאוֹדוֹרוֹ יבוא לבקר אותו, הוא מבקש שסַנטוֹ יקח אותו אל אישה מהנשים האלה, כדי שתהיה לו הזדמנות לטעום את טעמה של אהבת בשרים לפני שהוא נעשה כומר. אבל זה לא עזר.
בסוף, אחרי כמה שנים הגיע האח הזה לאפריקה ככומר צבאי, וחלה שם בקדחת. הוא חזר לאיטליה ומת חודשים מעטים אחר כך.
כשהגענו אל הכנסייה של רוֹטָרי, כנסייה קטנה בראש גבעה חשופה לרוח בלב סביבה ירוקה ושקטה, הצלחנו להיות דוממים עשר דקות בלי להסתכל זה בעיני זה, ורק התבוננו במצבה הקטנה וספגנו את השקט. אחר כך אמרה הדודה שלי שלדעתה הגיע הזמן לחזור, ונסענו לפַּייוֶפֶּלָגו לאכול פיצה והדודה התעקשה להזמין אותנו.
למזלי, למזלה של אחותי, למזלה של אימא שלי ולמזלה של אחותה, הדודה מעולם לא נישאה וחייתה תמיד בביתנו.