פרק אחת
"את לובשת את השמלה הכסופה או שאני דוקרת אותך," קראה ג'וליה מאזור המטבח, כפי שכיניתי אותו בלבי. הוא בהחלט לא היה גדול מספיק כדי לזכות בתואר מטבח אמיתי.
עברתי מבית ויקטוריאני עצום ומהדהד בפרוורי שיקגו לדירה מקסימה באיסט וילג', שהיתה כולה בערך בגודל של חדר המגורים הקודם שלי. היא נראתה אפילו עוד יותר קטנה אחרי שפרקתי את החפצים שלי, שמתי כל דבר במקומו והזמנתי את שתי החברות הכי טובות שלי. חדר המגורים/פינת האוכל/אזור המטבח היו מוקפים בחלונות ענקיים שנמשכו מהתקרה עד הרצפה, אבל התחושה שהעניקו היתה פחות של דירת פאר ויותר של אקווריום. ג'וליה באה רק לביקור סוף שבוע, כדי שנחגוג הערב, אבל היא כבר שאלה אותי עשר פעמים לפחות למה בחרתי דירה כה זעירה.
האמת היתה שבחרתי אותה כי היא היתה שונה מכל דבר שהכרתי עד היום. וכי דירות זעירות היו פחות או יותר הדבר היחיד שאפשר למצוא בניו יורק כשעוברים אליה בלי תכנון מראש.
בחדר השינה משכתי בשולי השמלה הזעירה עם הפאייטים, קצרה כל כך, עד שהציגה לכל אורכן רגליים לבנות עד כדי סנווּר. שנאתי את העובדה שהאינסטינקט הראשון שלי היה לתהות אם אנדי היה חושב שהיא חושפנית מדיי, אבל האינסטינקט השני שלי היה להבין שאני מתה עליה. אני אצטרך למחוק את כל התכנות הישן הזה של אנדי, ומהר.
"תני לי סיבה טובה אחת למה אני לא צריכה ללבוש את זה."
"לא מצליחה לחשוב על סיבה כזאת." קלואי נכנסה לחדר השינה לבושה בשמלה בצבע כחול עמוק, שריחפה סביבה כמו הילה. היא נראתה מרהיב, כרגיל. "אנחנו הולכות לשתות ולרקוד, כך שהכרחי לחשוף קצת עור."
"אני לא יודעת כמה עור אני רוצה לחשוף," אמרתי. "אני מסורה לתדמית הרווקה מחדש שסידרתי לי."
"טוב, כמה מהנשים שם יהיו עם התחת בחוץ, אז לא תבלטי במיוחד אם זה מה שמדאיג אותך. חוץ מזה," אמרה והצביעה על הרחוב למטה, "מאוחר מדיי להחליף בגדים. הלימוזינה כאן."
"את זאת שצריכה לחשוף את התחת שלך. את זאת שהשתזפה בעירום והשתכרה לאורך כל היום בווילה בצרפת בשלושת השבועות האחרונים," אמרתי.
קלואי חייכה חיוך קטן ומסתורי ומשכה בזרועי. "בואי נלך, מהממת אחת. ביליתי את השבועות האחרונים רק עם בי־בי. אני מתה לצאת לבלות עם הבנות."
נכנסנו אל המכונית הממתינה, וג'וליה פתחה את השמפניה. אחרי לגימה אחת בלבד של הנוזל המבעבע המעקצץ, היה נדמה שכל העולם סביבי התפוגג, ונשארנו רק שלוש חברות צעירות בלימוזינה שדוהרת לאורך הרחוב, בדרכן לחגוג חיים חדשים.
והלילה חגגנו לא רק את בואי לניו יורק: קלואי מילס עמדה להתחתן, ג'וליה באה לביקור, ושרה הרווקה הטרייה היתה צריכה להתחיל לחיות קצת.
◈
המועדון היה חשוך, מחריש אוזניים ומלא גופים מתפתלים: על רחבת הריקודים, במסדרונות, מול הבר. די־ג'יי ניגנה מוזיקה מעל במה קטנה, ובעלונים שהודבקו על פני כל החזית הובטח שהיא הדי־ג'יי החדשה והלוהטת ביותר בצ'לסי.
ג'וליה וקלואי נראו כאילו הן מרגישות לגמרי בבית. אני הרגשתי כאילו ביליתי את רוב שנות ילדותי ובגרותי עד כה באירועים שקטים, רשמיים; כאן הרגשתי כאילו יצאתי מבין דפי הסיפור הרגוע שלי בשיקגו ונכנסתי לאגדה שתמצתה את החוויה הניו יורקית בשלמותה.
זה היה מושלם.
פילסתי את דרכי אל הבר — בלחיים סמוקות, בשיער לח וברגליים שהרגישו שלא השתמשו בהן כראוי כבר שנים.
"סליחה!" צעקתי בניסיון למשוך את תשומת לבו של הברמן. אף על פי שלא היה לי מושג במה מדובר, כבר הזמנתי פטמות חלקלקות, מערבלי בטון ושדיים סגולים. בשלב הזה של הערב, כשהמועדון בשיא התפוסה והמוזיקה בעוצמה שהרעידה את עצמותיי, הוא אפילו לא הרים את מבטו אליי. הוא אמנם היה עסוק, וזה בהחלט מעצבן להכין כל כך מעט שוטים שדורשים כל כך הרבה עבודה. אבל לי היתה חברה שיכורה שזה עתה התארסה ושרפה את רחבת הריקודים, והחברה הזאת רצתה עוד שוטים.
"הי!" צעקתי וחבטתי על הבר.
"הוא ממש מתאמץ להתעלם ממך, לא?"
מצמצתי והרמתי את המבט למעלה — ועוד למעלה — אל הגבר שנדחף קרוב אליי ליד הבר הצפוף. הוא היה בערך בגודל של עץ סקויה, והנהן לעבר הברמן כדי להבהיר לי על מה הוא מדבר. "אף פעם לא צועקים על ברמן, פרח. במיוחד לא עם מה שאת מתכוונת להזמין: פיט שונא להכין משקאות של בנות."
כמובן. בדיוק המזל שלי לפגוש גבר משגע כמה ימים אחרי שנשבעתי לא להתקרב שוב לגברים לנצח. ועוד גבר עם מבטא בריטי. היקום הוא חתיכת בן זונה עם חוש הומור קורע.
"איך אתה יודע מה התכוונתי להזמין?" החיוך שלי הלך והתרחב. קיוויתי שאני מחייכת כמוהו, אבל כנראה רק נראיתי הרבה יותר שתויה. הייתי אסירת תודה על המשקאות שכבר שתיתי, כי שרה הפיכחת היתה עונה לו תשובות בעלות הברה אחת ובהנהון מגושם. "אולי התכוונתי להזמין פיינט של גינס. אי אפשר לדעת."
"לא סביר. ראיתי אותך מזמינה משקאות סגולים קטנטנים כל הלילה."
הוא הסתכל עלי כל הלילה? לא הצלחתי להחליט אם זה נפלא, או קצת קריפי.
נעתי מרגל לרגל והוא עקב אחר תנועותיי. היו לו תווי פנים זוויתיים עם לסת חדה, עצמות לחיים בולטות מחוטבות, עיניים מוארות, גבות סמיכות וכהות וגומת חן עמוקה בלחיו השמאלית כשהחיוך התפשט אל שפתיו. גובהו היה ודאי הרבה יותר ממטר שמונים, והיה לו פלג גוף עליון שיידרשו לידיים שלי חודשים רבים למשש את כולו.
שלום לך, התפוח הגדול.
הברמן חזר והביט בגבר שלידי בציפייה. הזר היפיפה שלי בקושי הרים את קולו, אבל הוא היה כל כך עמוק, שנשמע ללא מאמץ: "שלוש אצבעות של מק'קלן, פיט, ומה שהגברת הזאת תרצה לשתות. היא מחכה המון זמן, כן?" הוא פנה אליי בחיוך שעורר משהו חמים ורדום עמוק בבטני. "כמה אצבעות את רוצה?"
מילותיו התפוצצו במוחי, ובעורקיי שָצַף אדרנלין. "מה אמרת כרגע?"
תמימות. הוא ניסה לעטות אותה, החליק אותה על תווי פניו. איכשהו זה עבד לו, אבל על פי האופן שבו הצטמצמו עיניו, ידעתי שלא היה תא אחד תמים בגופו.
"אתה באמת הצעת לי כרגע שלוש אצבעות?" שאלתי. הוא צחק ופרש את כף היד הגדולה ביותר שראיתי בחיי על הדלפק בינינו. האצבעות שלו יכלו להיכרך סביב כדורסל ולגמד אותו. "פרח, לך הכי כדאי להתחיל עם שתיים."
הבטתי בו יותר מקרוב. עיניים ידידותיות, לא עומד קרוב מדיי, אבל קרוב מספיק כדי שאדע שהוא הגיע לחלק הזה של הבר במיוחד כדי לדבר איתי. "אתה אוהב לדבר ברמזים."
הברמן הקיש על הבר במפרקי אצבעותיו בהמתנה להזמנה שלי. כחכחתי בגרוני וחישלתי את עצמי. "שלוש מציצות." התעלמתי מנשיפת הרוגז שלו ופניתי בחזרה אל הזר שלי.
"את לא נשמעת ניו יורקית," אמר; חיוכו נמוג קלות, אבל לא עזב את עיניו שחייכו דרך קבע.
"גם אתה לא."
"אחת־אפס. נולדתי בלידס, עבדתי בלונדון ועברתי הנה לפני שש שנים."
"חמישה ימים," הודיתי והצבעתי על חזי. "משיקגו. החֶברה שעבדתי בה פעם פתחה פה משרד, והחזירו אותי לעבודה כדי לעמוד בראש מחלקת הכספים."
וואו, שרה. יותר מדיי אינפורמציה. את ממש מזמינה לך סטוקרים.
עבר כל כך הרבה זמן מאז שהסתכלתי אפילו על גבר אחר. ברור שאנדי היה מומחה במצבים כגון אלה, אבל אני לצערי איבדתי לחלוטין את יכולת הפלרטוט שלי. הצצתי לאחור, למקום שבו ציפיתי לראות את ג'וליה ואת קלואי רוקדות, אבל לא הצלחתי למצוא אותן בסבך הגופים על רחבת הריקודים. הייתי כל כך חלודה בטקס הזה, שאפשר לומר שגדל לי מחדש קרום הבתולין.
"מחלקת כספים? גם אני איש של מספרים," אמר, המתין עד שהחזרתי את מבטי אליו, והרחיב את חיוכו. "נחמד לראות נשים עושות את זה. יש בתחום הזה יותר מדיי גברים נרגנים במכנסיים, שעורכים ישיבות רק כדי לשמוע את עצמם אומרים אותו דבר שוב ושוב."
חייכתי ואמרתי, "אני נרגנת לפעמים. אני גם לובשת מכנסיים לפעמים."
"מתערב איתך שאת לובשת גם תחתונים."
אני מצמצמת את עיניי, "יש לזה משמעות אחרת באנגלית בריטית, נכון? אתה מנסה שוב לרמוז לי משהו?"
צחוקו התפשט בחמימות על עורי. "אנחנו הבריטים אומרים תחתונים, למה שאתם מתכוונים מכנסיים. תחתונים הם מה שאתם האמריקאים קוראים בנימוס — 'לבנים'."
כשהוא אמר את זה, הוא הפיק צליל שנשמע כמו קול שהוא עשוי להשמיע במהלך סקס, ומשהו בתוכי נמס. בעוד אני מביטה בו בפה פעור, הזר שלי הטה את ראשו ובחן אותי מלמעלה למטה. "את די מתוקה. את לא נראית כמו מישהי שבאה למקומות מהסוג הזה לעתים קרובות במיוחד."
הוא צדק, אבל האם זה היה כל כך שקוף? "אני באמת לא יודעת איך להתייחס לזה."
"תראי בזה מחמאה. את הדבר הכי רענן במקום הזה." הוא כחכח בגרונו והביט אל פיט שחזר עם השוטים שלי. "למה את סוחבת את כל המשקאות הדביקים האלה עד לרחבת הריקודים?"
"חברה שלי התארסה. יצאנו לערב בנות."
"אז אין הרבה סיכויים שתצאי מכאן איתי."
מצמצתי, ואז מצמצתי שוב, חזק. הצעה בוטה כזו היתה גדולה עלי באופן רשמי. גדולה עלי מאוד. "אני... מה? לא."
"חבל."
"אתה רציני? הרגע הכרת אותי."
"וכבר יש בי דחף בלתי נשלט לטרוף אותך." דבריו נאמרו לאט, כמעט בלחישה, אבל הם צלצלו בראשי כמו מכת מצלתיים. היה ברור שאינטראקציה מהסוג הזה אינה זרה לו — הצעה למין נטול מחויבות — ואף על פי שלי היא כן היתה זרה, כשהוא הביט בי ככה, ידעתי שנגזר עלי ללכת אחריו לכל מקום.
נדמה שכל השוטים ששתיתי עד עכשיו מכים בי בבת אחת, והתנודדתי מעט מולו. הוא ייצב אותי, ידו על מרפקי בעודו מחייך.
"זהירות, פרח."
מצמצתי וחזרתי לעצמי, חשתי את ראשי מצטלל מעט. "בסדר, כשאתה מחייך אליי ככה, אני רוצה לעלות עליך. ואלוהים יודע שעבר נצח מאז שטיפלו בי כמו שצריך." בחנתי אותו מלמעלה למטה, כל העמדת הפנים שאני אדם מנומס נעלמה כלא הייתה. "ומשהו אומר לי שאתה יכול לעשות את העבודה מעולה — כאילו, לעזאזל, תסתכל עליך."
ואכן, הסתכלתי. שוב. נשמתי כדי להירגע ונתקלתי בחיוכו המשועשע. "אבל אף פעם לא שכבתי סתם ככה עם גבר זר שפגשתי בבר, ואני כאן עם חברות, ואנחנו חוגגות את הנישואים המדהימים שיהיו להן, ולכן" — אספתי את השוטים שלי — "אנחנו הולכות לשתות את אלה."
הוא הנהן קצרות, לאט, חיוכו נעשה מעט עליז יותר, כאילו קיבל על עצמו כרגע אתגר. "או־קיי."
"אז נתראה אחר כך."
"אני יכול רק לקוות."
"תיהנה משלוש האצבעות שלך, זר."
הוא צחק. "תיהני מהמציצות."
◈
מצאתי את קלואי ואת ג'וליה ליד השולחן, תשושות ומיוזעות, והחלקתי את השוטים לעברן. ג'וליה הניחה שוט אחד לפני קלואי והרימה את שלה.
"מי ייתן שכל המציצות שלכן יחליקו בגרון כל כך בקלות." היא כרכה את פיה סביב שפת הכוס, הרימה את שתי ידיה באוויר, הטתה את ראשה לאחור ובלעה את כל השוט בלי למצמץ.
"אלוהים אדירים," מלמלתי והבטתי בה ביראת כבוד, בעוד קלואי פורצת בצחוק לידי. "ככה אני אמורה לעשות את זה?" הנמכתי את קולי והבטתי סביבי. "כמו מציצה אמיתית?"
"זה נס שעדיין יש לי רפלקס הקאה בכלל." ג'וליה מחתה את פיה ואת סנטרה בעזרת האמה שלה, בצורה מאוד לא מעודנת, והסבירה, "שתיתי הרבה בירה מצינור בקולג'. קדימה." היא דחקה מרפק בקלואי. "לחיים."
קלואי רכנה אל השולחן ושתתה את השוט בלי ידיים, כמו שג'וליה עשתה, ואז הגיע תורי. שתי החברות שלי פנו להביט בי.
"פגשתי בחור שווה," אמרתי בלי לחשוב. "ממש שווה. ו... כאילו, בגובה חמישה מטרים."
ג'וליה נעצה בי מבט בפה פעור. "אז למה את עדיין פה עושה מציצות מזויפות איתנו?"
צחקתי, והנדתי בראשי. לא היה לי מושג איך לענות על זה. יכולתי ללכת איתו, וזה באמת היה יכול להגיע לשלב המציצות בחייה הנועזים הרבה יותר של מישהי אחרת. "זה ערב בנות. באת רק ליומיים. אני בסדר."
"זין על כל השטויות האלה. לכי לקבל קצת."
קלואי נחלצה לעזרתי: "אני רק שמחה שפגשת מישהו שמוצא חן בעינייך. עבר נצח מאז שהיה לך כזה חיוך מאושר בגלל בחור." החיוך שלה נעלם כששקלה שוב את דבריה. "עכשיו כשאני חושבת על זה, אף פעם לא ראיתי אותך עם חיוך מאושר בגלל בחור."
וכשהאמת הזאת הונחה בפשטות כזאת על השולחן, הרמתי את השוט שלי, התעלמתי ממחאתה של ג'וליה על חוסר הנימוס שלי והורדתי אותו. הוא היה מתוק, טעים ובדיוק מה שהייתי צריכה כדי לנקות את הראש מהאידיוט בשיקגו ומהזר היפיפה ליד הבר. גררתי את החברות שלי אל רחבת הריקודים.
בתוך שניות הרגשתי רפויה ומשוחררת, קלת דעת, חופשייה מכבלים. קלואי וג'וליה קיפצו סביבי, צרחו את השירים, איבדו את עצמן בין המוני הגופים המיוזעים שסביבנו. רציתי להאריך עוד קצת את הנעורים שלי. עכשיו, כשהתרחקתי מהחיים השגרתיים, המתוכננים, שניהלתי בשיקגו, הבנתי שלא באמת נהניתי מהם. רק כאן, עם הדי־ג'יי שצירפה שיר לשיר, ראיתי איך יכולתי לבלות את שנות העשרים המוקדמות שלי: מתחת לאורות הרחבה, רוקדת בשמלה זעירה, פוגשת גברים שרוצים לטרוף אותי, רואה את החברות שלי מתפרעות ומשתטות ומתנהגות כמו נערות.
לא הייתי חייבת לעבור לגור עם החבר שלי כשהייתי בת עשרים ושתיים.
יכולתי לחיות את החיים מחוץ לעולם הצר והצבוע של מילוי תפקידים חברתיים.
במקום זאת הייתי יכולה להיות הבחורה הזאת — לבושה בבגדים יפים, רוקדת מכל הלב.
למזלי, עוד לא היה מאוחר מדיי. ראיתי את חיוכה המאושר של קלואי וחייכתי בחזרה.
"אני כל כך שמחה שאת כאן!" צעקה מעל המוזיקה.
התחלתי לענות ולצרוח אליה בחזרה מעין שבועת חברות שיכורה, אבל בדיוק מאחורי קלואי, בין הצללים שהקיפו את רחבת הריקודים, עמד הזר שלי. עינינו נפגשו, ואיש מאיתנו לא הסיט את מבטו. הוא לגם את שלוש אצבעות הוויסקי שלו עם ידיד, אבל ראיתי, על פי אדישותו על כך שכביכול נתפס נועץ בי מבטים, שהוא עקב אחרי כל תנועה שלי.
ההשפעה של ההבנה הזאת היתה חזקה יותר מזו של האלכוהול. היא חיממה כל סנטימטר בעורי, שרפה חור בחזה שלי ונמוך יותר: למטה מעבר לצלעותיי, ועמוק בתוך בטני. הוא הרים את כוסו, לגם וחייך. עיניי התגלגלו ונעצמו.
רציתי לרקוד בשבילו.
מעולם לא הרגשתי כל כך סקסית, כל כך בשליטה במה שרציתי. סיימתי את התואר השני שלי, מצאתי עבודה עם שכר טוב, ואפילו שיפצתי את הבית שלי לפי תקציב. אבל מעולם לא הרגשתי אישה בוגרת כפי שהרגשתי ברגע זה, כשרקדתי כמו משוגעת בשעה שזר יפיפה עומד בין הצללים ומתבונן בי.
הרגע הזה — הרגע הזה היה בדיוק איך שרציתי שההתחלה החדשה שלי תיראה.
איך זה יהיה להיטרף? האם התכוון לכך כפי שזה נשמע — ראשו בין ירכיי, זרועותיו כרוכות סביב מותניי, מחזיק אותי פתוחה לפניו? או שהוא התכוון שיהיה מעליי, בתוכי, מוצץ את פי ואת צווארי ואת שדיי?
חיוך התפשט על פני, זרועותי נמתחו מעלה אל התקרה. הרגשתי את שולי השמלה שלי מתרוממים לאט על ירכי, ולא היה אכפת לי. תהיתי אם הוא שם לב. קיוויתי שהוא שם לב.
אילו הייתי חושבת שהוא הלך משם, כל ההתרגשות מהרגע הזה היתה דועכת בי, לכן לא הבטתי שוב לכיוונו.
לא הייתי בקיאה בפרוטוקול הפלרטוט בבר; אולי תשומת לבו היתה נתונה לי בסך הכול חמש שניות, אולי כל הלילה. זה לא משנה. יכולתי להעמיד פנים שהוא נמצא שם בחושך, כל עוד הייתי כאן תחת האורות המהבהבים על הרחבה. עם הזמן התרגלתי לא לצפות לתשומת לב מצד אנדי, אבל עם הזר הזה רציתי שעיניו יצרבו את עורי עד למקום שבו לבי נחבט בחזי.
איבדתי את עצמי במוזיקה ובמחשבות על ידו הנוגעת במרפקי, עיניו הכהות והמילה לטרוף.
לטרוף.
שיר אחד זלג לתוך השני, ואז עוד אחד, ולפני שהספקתי לנשום, היו זרועותיה של קלואי סביב כתפיי, והיא צחקה לתוך האוזן שלי וקפצה מעלה־מטה איתי.
"משכת קהל צופים!" היא צעקה בקול רם כל כך מעל המוזיקה, עד שנרתעתי לאחור.
היא החוותה הצדה בראשה, ורק אז שמתי לב שאנחנו מוקפות בקבוצה של גברים לבושים בבגדים צמודים וכהים, ומתחככות זו בזו בפתיינות לנגד עיניהם. הסתכלתי לאחור אל קלואי וראיתי שעיניה עליזות ומוכרות כל כך, האישה הזאת שדבר לא עומד בדרכה, שעבדה קשה כדי להגיע לפסגה של מה שהיתה עכשיו אחת מחברות המדיה הגדולות בעולם, וידעה בדיוק מה המשמעות של הלילה הזה בשבילי. לפתע חשתי משב אוויר קריר מרפרף על עורי מהמאווררים שמעל, מצמצתי וחזרתי לעצמי, עדיין מסוחררת מעצם העובדה שאני בניו יורק, באמת מתחילה מחדש. באמת נהנית.
אבל מאחורי קלואי הצללים היו אפלים וריקים; אף זר לא עמד שם והתבונן בי.
הבטן שלי שקעה קצת. "אני הולכת לשירותים," אמרתי לה.
התפתלתי בין מעגל הגברים, ירדתי מרחבת הריקודים והלכתי בעקבות השילוט לקומה השנייה, שהיתה למעשה מרפסת המשקיפה על המועדון כולו. הלכתי לאורך מסדרון צר ונכנסתי לשירותים, שהיו מוארים באור בוהק כל כך, עד שהבזק של כאב זינק מעיני אל עורפי. החדר היה ריק בצורה מבהילה מעט, ונדמה היה שהמוזיקה למטה מתנגנת מתחת למים.
בדרכי החוצה סידרתי את שערי, שיבחתי את עצמי בלבי על כך שלבשתי שמלה מבד שלא מתקמט וחידשתי את השפתון.
יצאתי מהדלת והתנגשתי בקיר אנושי.
היינו קרובים למדיי בבר, אבל לא קרובים עד כדי כך. לא כשהפנים שלי ליד הצוואר שלו, והניחוח שלו אופף אותי. הוא לא הריח כמו הגברים על רחבת הריקודים, שהטביעו את עצמם במי קולון. הוא הדיף רק ריח נקי, כמו גבר שעשה את הכביסה שלו בעצמו, ושהיתה לו גם נגיעה של ויסקי על שפתיו.
"שלום, פרח."
"שלום, זר."
"הסתכלתי עלייך רוקדת, קטנטונת פראית שכמותך."
"ראיתי אותך." בקושי הצלחתי לנשום. הרגשתי שהרגליים שלי מתנודדות, כאילו לא בטוחות אם הן צריכות לקרוס או לחזור לקפץ לפי הקצב על רחבת הריקודים. לעסתי את שפתי התחתונה והחנקתי חיוך. "אתה כזה קריפי. למה לא באת לרקוד איתי?"
"כי אני חושב שדי נהנית מזה שאני צופה בך."
בלעתי רוק, נעצתי בו את עיניי עיניי בפה פעור, ולא הצלחתי להסיט את מבטי. לא הצלחתי להבין מהו צבע עיניו. ליד הבר הנחתי שחום. אבל בחלק הזה של המועדון, שהיה ממש מעל אורות הרחבה, היה משהו בהיר יותר בעיניו. ירקרק, צהוב, משהו מהפנט. לא רק ידעתי שהוא מתבונן בי — ונהניתי מזה — אלא גם רקדתי כשבראשי הפנטזיה שהוא טורף אותי.
"דמיינת לעצמך שעומד לי הזין?"
מצמצתי. לא עמדתי בישירות הבוטה שלו. האם תמיד היו גברים כאלה, שאמרו בדיוק מה שהם — ואני — חושבים בלי להישמע מפחידים, או גסי רוח או מלחיצים? איך הוא הצליח לעשות את זה?
"וואו," התנשמתי. "ועמד לך...?"
הוא הושיט את ידו, נטל את ידי ולחץ אותה בחוזקה לזקפה שלו, שהתחככה בכף ידי. בלי לחשוב כרכתי את אצבעותיי סביבו. "זה מזה שהסתכלת עליי רוקדת?"
"את תמיד נותנת כזאת הופעה?"
לולא הייתי המומה כל כך, הייתי צוחקת. "אף פעם לא."
הוא בחן אותי, החיוך עדיין נראה בעיניו, אבל שפתיו נראו מהורהרות יותר. "בואי איתי הביתה."
הפעם באמת צחקתי. "לא."
"בואי למכונית שלי."
"לא. אין שום סיכוי שאני יוצאת מהמועדון הזה איתך."
הוא התכופף, נשק נשיקה קטנה וזהירה לכתפי ואמר, "אבל אני רוצה לגעת בך."
לא יכולתי להעמיד פנים שאני לא רוצה אותו דבר. היה חשוך, עם אורות מהבהבים, ועם מוזיקה בעוצמה כה חזקה, עד שהרגשתי שהיא השתלטה על הדופק שלי. איזה נזק כבר יכול להיגרם מלילה פרוע אחד? אחרי הכול, לאנדי היו כל כך הרבה לילות כאלה.
הובלתי אותו דרך השירותים, לאורך המסדרון הצר, אל גומחה זעירה מבודדת המשקיפה על עמדת הדי־ג'יי. היינו לכודים במבוי סתום, לבדנו מעבר לפינה, אבל בשום אופן לא נסתרים מן העין. חוץ מהקיר, שהיה הקיר האחורי של המועדון, שאר המרחב סביבנו היה פתוח, ורק קיר זכוכית בגובה המותניים מנע מאיתנו ליפול אל רחבת הריקודים שמתחת. "או־קיי. תיגע בי כאן."
הוא הרים גבה, העביר אצבע ארוכה על עצם הבריח שלי, מכתף אחת לשנייה. "מה בדיוק את מציעה?"
מבטי פגש את העיניים האלה, המוארות באור חודר, המשועשעות מכל דבר שמתרחש סביבו. הוא נראה רגיל, שפוי כל כך יחסית למישהו שעקב אחרי במועדון ואמר לי בבוטות שהוא רוצה לגעת בי. נזכרתי באנדי, וכיצד רק לעתים רחוקות — פרט להצגות בשביל הסביבה — הוא רצה במגע שלי, במילים שלי, בכל דבר שלי. ככה זה קרה גם לו? אישה היתה מושכת אותו הצדה, מציעה את עצמה, והוא היה לוקח כל מה שאפשר לפני שחזר הביתה אליי? בינתיים החיים שלי נהיו כל כך קטנים, שבקושי זכרתי איך נהגתי למלא את הלילות הארוכים שביליתי לבדי.
האם זה היה חמדני מצדי לרצות הכול? קריירה מדהימה ורגע מטורף פה ושם?
"אתה לא פסיכופת, נכון?"
הוא צחק והתכופף לנשק את לחיי. "את גורמת לי להרגיש קצת מטורף, אבל לא, אני לא."
"אני פשוט..." התחלתי לומר, ואז השפלתי את מבטי.
לחצתי את כף ידי השטוחה אל חזהו. הסוודר האפור שלו היה רך כל כך — קשמיר, חשבתי. מכנסיי הג'ינס שלו היו כהים וישבו עליו בצורה מושלמת. נעליו השחורות היו ללא רבב. הכול בו היה מוקפד. "רק עכשיו עברתי לגור כאן." זה נראה לי הסבר הולם לסיבה שידי רעדה עליו בעוצמה כזאת.
"וברגע כזה את לא מרגישה בטוחה במיוחד, נכון?"
נדתי בראשי. "בכלל לא." אבל אז הושטתי יד למעלה, כרכתי אותה סביב עורפו ומשכתי אותו אלי. הוא נע ברצון, התכופף וחייך ממש לפני ששפתינו נפגשו. הנשיקה היתה רכה ובה בעת קשה במידה מושלמת, כשהוויסקי מחמם את שפתיו על שפתיי. הוא נאנק קצת כשפתחתי את פי והנחתי לו להיכנס, והרטט הצית בי אש. רציתי להרגיש כל אחד מהקולות שלו.
"יש לך טעם של סוכר. איך קוראים לך?" שאל.
ואז הרגשתי את פעימת הלב האמיתית הראשונה של הפניקה. "בלי שמות."
הוא נסוג לאחור כדי להביט בי, גבותיו מתרוממות. "אז איך אני אקרא לך?"
"איך שקראת לי."
"פרח?"
הנהנתי.
"ואיך את תקראי לי לפני שתגמרי?" הוא נתן לי עוד נשיקה קטנה.
לבי הלם בחוזקה בחזי מעצם המחשבה. "אני לא חושבת שזה משנה איך אני אקרא לך, נכון?"
הוא משך בכתפיו והודה, "כנראה לא."
לקחתי את ידו והבאתי אותה אל מותני. "אני הייתי האדם היחיד שהעניק לי אורגזמה בשנה האחרונה." העברתי את אצבעותיו אל שולי שמלתי ולחשתי, "אתה יכול לשנות את זה?"
חשתי את חיוכו על פי כשרכן לנשק אותי שוב. "את רצינית."
הרעיון לתת את עצמי לגבר הזה בפינה האפלה הזאת הפחיד אותי קצת, אם כי לא מספיק כדי לשנות את דעתי. "אני רצינית."
"את תעשי לי צרות."
"אני מבטיחה לך שלא."
הוא נסוג לאחור רק די כדי לבחון את עיני. מבטו נע הלוך ושוב ביניהן, עד שעיניו נמלאו באותו חיוך משועשע. "העובדה שאין לך מושג איזה רושם את עושה..."
הוא סובב אותי, הצמיד את קדמת גופי אל קיר הזכוכית, כך שהסתכלתי מהמרפסת על המוני הגופים הנעים יחד למטה. אורות מהבהבים נשלחו לסירוגין מתוך קורות ברזל שנמתחו מעל המועדון ממש לפניי, האירו את הרחבה שמתחת והותירו את הפינה שלנו בקומה העליונה חשוכה כמעט לחלוטין. אדים החלו לצאת מפתחי אוורור ברחבת הריקודים וכיסו את החוגגים עד לכתפיהם; גלים נראו על פני השטח כשהם נעו דרכם.
קצות האצבעות של הזר שלי התגרו בשוליים האחוריים של השמלה שלי, ואז הוא הרים אותה, החליק יד על אחורי התחתונים שלי, מעל הישבן ובין רגליי למקום שהשתוקק אליו עד כאב. אפילו התנוחה הפגיעה שלי לא הביכה אותי כשהקשַתִּי את גבי לאחור אל תוך ידו, כבר אבודה.
"את רטובה בטירוף, מותק. ממה את נדלקת? מהרעיון שאנחנו עושים את זה כאן? או מזה שהסתכלתי עלייך כשחשבת איך יהיה לזיין אותי בזמן שרקדת?"
לא אמרתי כלום, חששתי מדיי מהתשובה, אבל התנשמתי כשהחליק אצבע ארוכה לתוכי. מחשבות על מה שאני צריכה לעשות היטשטשו בקצות תודעתי, כשחשבתי על שרה המשעממת בשיקגו. שרה הצפויה, שתמיד עשתה את מה שכולם ציפו ממנה. לא רציתי עוד להיות אותו אדם. רציתי להיות קלת דעת ופראית וצעירה. רציתי לחיות למען עצמי בפעם הראשונה בחיי.
"את דבר קטנטן, אבל כשאת רטובה ככה, אני די בטוח שאת יכולה להחליק בקלות את שלוש האצבעות שלי." הצחוק שלו הפך לנשיקה שהדביק לעורפי, בעוד קצה אצבע רחבה מקיף את הדגדגן שלי, מתגרה ואטי.
"בבקשה," לחשתי. לא היה לי מושג אם הוא יכול לשמוע אותי. פניו היו טמונות בשיער שלי, והרגשתי את הזין שלו נצמד למותניי; אבל לא הייתי מודעת לכלום חוץ מלאצבעו הארוכה המחליקה עלי.
"העור שלך מדהים. במיוחד כאן." הוא נשק לי על הכתף. "האם ידעת שהעורף שלך מושלם?"
פניתי וחייכתי אליו. עיניו היו פקוחות לרווחה וצלולות, וכשפגשו במבטי, הן חייכו. מעולם לא הסתכלתי למישהו בעיניים כל כך מקרוב כשהוא נוגע בי ככה, ומשהו בגבר הזה, ובלילה הזה, ובעיר הזאת, הבהיר לי שזאת היתה ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי אי־פעם.
ניו יורק היקרה, את נהדרת. באהבה, שרה.
נ"ב וזה בהחלט לא האלכוהול מדבר.
"אין לי הרבה הזדמנויות להסתכל על העורף שלי."
"וחבל שכך." הוא משך את ידו, ואני הרגשתי צינה קלה במקום שבו היו עד כה אצבעותיו החמות. הוא חיפש בכיסו והוציא חבילה זעירה.
קונדום. היה לו במקרה קונדום בכיס. מעולם לא היה עולה על דעתי להביא איתי קונדום סתם ככה למועדון.
הוא הפנה אותי אליו, סובב את שנינו, הצמיד אותי בגבי אל הקיר ורכן לנשק אותי, תחילה ברכות ואחר כך חזק יותר, ברעבתנות. כשחשבתי שעומד להיגמר לי האוויר, שפתיו שוטטו משם, מצצו את הלסת שלי, את האוזן, את הצוואר, שבו הדופק שלי הלם בפראות. השמלה שלי צנחה בחזרה על ירכיי, אבל אצבעותיו התגרו בשוליה, הרימו אותה לאט.
"מישהו עלול לעבור כאן," הזכיר לי, נותן לי הזדמנות אחרונה להתחרט, בעודו מוריד לי את התחתונים נמוך מספיק כדי שאסיר אותם לגמרי.
לא היה לי אכפת. אפילו לא קצת. ואולי חלק קטן ממני אפילו רצה שמישהו יעבור כאן במקרה, ויראה את הגבר המושלם הזה נוגע בי ככה. בקושי הצלחתי לחשוב על משהו אחר מלבד מקומן של הידיים שלו, על החצאית שלי שהיתה עכשיו מופשלת מעל מותני, על הלחץ החזק והעקשני שלו כנגד הבטן שלי.
"לא אכפת לי."
"את שיכורה. שיכורה מדיי בשביל זה? אם אני מזיין אותך, אני רוצה שתזכרי את זה."
"אז תעשה את זה בלתי נשכח."
הוא הרים את הרגל שלי, פישק אותי, חשף את עורי העירום אל הרוח הקרירה שנשבה מהמזגן ממש מעלינו, וכרך את ברכי סביב מותניו. תודה לאל שנעלתי עקבים של עשרה סנטימטרים. הכנסתי את ידי בינינו, פתחתי את כפתורי הג'ינס שלו, דחפתי את תחתוני הבוקסר שלו למטה, מספיק רק כדי לשחרר אותו, סגרתי את ידי סביב הזקפה שלו ושפשפתי אותה על הרטיבות שלי.
"פאק, פרח. תני לי להוביל את זה."
מכנסיו היו פתוחים אך עדיין על מותניו. מאחור זה היה יכול להיראות כאילו אנחנו רק רוקדים, אולי אפילו רק מתנשקים. אבל הוא פעם בכף ידי, ומה שעשינו הטריף אותי לגמרי. הוא עומד לקחת אותי, ממש כאן, כשאנחנו משקיפים על הקהל שמתחת. בקהל ההוא היו אנשים שהכירו אותי בתור שרה הטובה, שרה האחראית, שרה של אנדי.
בית חדש, עבודה חדשה, חיים חדשים. שרה חדשה.
הזר שלי היה קשה וארוך כל כך בידי. רציתי אותו, וגם קצת פחדתי שהוא עלול לשפד אותי. לא הייתי בטוחה שאי־פעם החזקתי גבר שהיה כל כך קשה.
"אתה גדול," פלטתי.
הוא חייך, ממש כמו זאב שעומד לטרוף אותי, וקרע במהירות את עטיפת הקונדום בשיניו. "זה הדבר הכי טוב שאת יכולה לומר לגבר. את גם יכולה להגיד לי שאת לא בטוחה שאני אצליח להכניס אותו."
העברתי את הקצה שלו על הפתח שלי, ונרעדתי. הוא היה חם כל כך: עור רך, קשה מתחת.
"פאק. אני הולך לגמור על היד שלך אם לא תפסיקי עם זה." ידיו רעדו קצת ממתח כשמשך את עצמו מהאחיזה שלי כדי לגלגל עליו את הקונדום.
"אתה עושה את זה הרבה?" שאלתי.
הוא היה ממש שם, מוכן לקראתי, חיוכו מכוון אל פני. "עושה מה? סקס עם אישה יפה שלא מוכנה לומר לי את השם שלה ומעדיפה שאני אזיין אותה במסדרון ציבורי ולא במקום הולם כמו מיטה או לימוזינה?" הוא התחיל לחדור פנימה באטיות מכאיבה. האור בער בעיניו, ו– פאק — לא חשבתי שסקס עם זרים אמור להיות אינטימי כל כך. הוא עקב אחרי כל תגובה שעברה בפני. "לא, פרח. אני חייב להודות שאף פעם לא עשיתי את זה."
קולו היה מתוח, ואז מילותיו דעכו משום שהוא היה עמוק בתוכי, כאן במועדון הכאוטי הזה, עם אורות חיים ונושמים ומוזיקה שפועמת סביבנו, במקום שבו עברו אנשים שלא היו מודעים לקיומנו במרחק של חמישה מטרים בלבד מאיתנו. ובכל זאת, כל עולמי הצטמצם למקום שבו הוא מילא אותי, שבו הוא שפשף בחוזקה את הדגדגן שלי עם כל חדירה, שבו העור החם של מותניו לחץ על ירכי.
לא היו עוד דיבורים, רק דחיפות קטנות שהקצב והעוצמה שלהן רק הלכו ותכפו. החלל שבינינו התמלא בקולות שקטים של הנאה ושל דחיפות. שיניו נלחצו אל צווארי, ואני אחזתי בכתפיו מחשש שאפול מעבר למעקה, או אפילו למקום אחר, לא אל רחבת הריקודים, אלא אל עולם שבו ארצה רק להיחשף כך עוד ועוד, שהעונג שלי ייראה בעיניו של כל מי שצופה בי — במיוחד של הגבר הזה.
"אלוהים, את מהממת." הוא נשען לאחור, הביט למטה והאיץ מעט את הקצב. "אני לא יכול להפסיק להסתכל על העור המושלם שלך ו — לעזאזל — על המקום שבו אני זז בתוכך."
האורות האירו אותו מאחור, וראיתי רק צללית של הזר שלי. לא יכולתי לראות דבר כשהסתכלתי למטה, רק צללים אפלים ורמז לתנועה: הוא נכנס לתוכי, ויוצא שוב. חלקלק וקשה, נלחץ אליי בכל פעם. וכאילו כדי להדגיש את העובדה שממילא אין סיבה שאראה, האורות התעמעמו כמעט לאפלה, וקצב עצל, כמעט מהוסס, מילא את המועדון.
"צילמתי אותך רוקדת," הוא לחש.
עברו כמה וכמה רגעים ארוכים עד שהצלחתי לקלוט מה הוא אמר, מעבר לתחושה שהוא נע בתוכי. "מ — מה?"
"אני לא יודע למה. אני לא אראה את זה לאף אחד. אני רק..." הוא הסתכל על פני, האט מספיק כדי שאוכל לחשוב. "היית כל כך פאקינג אחוזת דיבוק. רציתי לזכור. לעזאזל, אני מרגיש שאני מתוודה על החטאים שלי."
בלעתי רוק, והוא התכופף, נשק לי ושאל, "זה מוזר שאני אוהב את זה שעשית את זה?"
הוא צחק לתוך פי, נכנס אלי ויצא מתוכי שוב ושוב בחדירות אטיות ומכוונות. "פשוט ליהנות מזה, נכון? אני אוהב להסתכל עלייך. את הופעת בשבילי. אין בזה שום דבר רע."
הוא הרים את רגליי השנייה, כרך את שתיהן סביב מותניו, ואז, במשך כמה שניות מושלמות בחושך הוא התחיל לזוז באמת. מהיר ולהוט הוא פלט כמה גניחות נפלאות, ואילו מישהו היה מגיע במקרה לפינה הקטנה שלנו במרפסת, אין ספק שהוא היה מבין מה מתרחש פה. המחשבה הזאת לבדה — איפה היינו, מה עשינו, והאפשרות שמישהו יראה את הגבר הזה לוקח אותי בגסות כזאת — גרמה לי לאבד את עצמי. ראשי נטה לאחור אל הקיר, והרגשתי את זה.
הרגשתי את זה
הרגשתי את זה
נבנה בבטן שלי כל כך נמוך וכבד, כדור כואב מתגלגל במורד עמוד השדרה שלי, ואז נפלט החוצה, מתפוצץ בין רגליי כל כך חזק שצעקתי, ולא היה לי אכפת בכלל אם מישהו שומע אותי. לא הייתי צריכה לראות את פניו כדי לדעת שהוא צופה בי מתפרקת.
"פאק." האגן שלו התחיל לנוע מהר וחזק, ואז הוא גמר בגניחה נמוכה, אצבעותיו חופרות עמוק בתוך מותני.
הוא עלול להשאיר עליי סימנים כחולים, חשבתי. ואז: אני מקווה שהוא ישאיר עליי סימנים כחולים.
רציתי מזכרת מהלילה הזה, ומשרה הזאת, אחרי שאלך מפה, כדי להבדיל טוב יותר בין החיים החדשים, שהייתי כה נחושה בדעתי שיהיו לי, לבין הישנים.
הוא דמם, נשען עליי בכבדות עליי, ושפתיו נצמדו בעדינות לצווארי. "אלוהים אדירים, זרה קטנה. הרסת אותי."
הוא פעם בתוכי — רעידות משנה של האורגזמה שלו — ואני רציתי שהוא יישאר קבור עמוק בתוכי לנצח. דמיינתי איך אנחנו נראים מהצד השני של המועדון: גבר דוחף אישה לקיר, רמז לרגליה הכרוכות סביב ירכיו ניכר בחשכה.
ידו הרחבה החליקה על רגליי מהקרסול אל מעלה ירכי, ואז, באנחה קטנה, הוא יצא ממני, העמיד אותי על רגליי, פסע לאחור והסיר את הקונדום.
לעזאזל, מעולם לא התקרבתי אפילו לעשות משהו מטורף כל כך. החיוך שלי השתלט על כל פני, כשרגליי רעדו כמעט עד כדי קריסה.
אל תתחרפני, שרה. אל תתחרפני.
זה היה מושלם. הכול היה מושלם, אבל זה חייב היה להיגמר כאן. תעשי הכול אחרת. בלי שמות, בלי מחויבות. בלי חרטות.
יישרתי את השמלה שלי והתמתחתי על בהונותי כדי לנשק את שפתיו פעם אחת. "זה היה לא ייאמן."
הוא הנהן והמהם קצת בנשיקה. "נכון. כדאי שאנחנו — ?"
"אני יורדת למטה." התחלתי לסגת לאחור ונפנפתי לו נפנוף קטן.
הוא בהה בי, מבולבל. "את —"
"בסדר. אני בסדר. אתה בסדר?" הוא הנהן, המום.
"אז... תודה." אדרנלין עדיין זמזם בעורקיי, הסתובבתי לפני שהספיק להגיב והשארתי אותו עומד עם כפתורי מכנסיו פתוחים, ושפתיו מעוקלות בחיוך מופתע.
כעבור כמה דקות מצאתי את קלואי ואת ג'וליה, שתיהן כבר היו מוכנות ללכת הביתה. יצאנו מהמועדון שלובות זרוע, ורק אחרי שהיינו בלימוזינה, ואני שחזרתי בשקט כל שנייה ממה שקרה זה עתה עם הגבר הזר והחזק הזה, נזכרתי: השארתי את התחתונים שלי על הרצפה לרגליו, ואת הסרטון שבו אני רוקדת — בטלפון שלו.
.jpg)
