תמיד בזמן

1 

נטע

 

 

"?sumimasen, wa doko desu ka" אני מחלצת בזהירות את אחד המשפטים הבודדים שהספקתי ללמוד בשפה החותכת של הארץ הזרה הזאת. מלוכסן העיניים שמולי נובח הברות קצרות בשטף; מילים בלי התחלה וסיום, שאני מניחה שמתארות את מסלול ההליכה לתחנת הרכבת. אני מקללת את הזיכרון המחורר שלי, שלא מצליח לשלוף את המילה "מסעדה", או "אוכל", או לפחות "מתה מרעב". הבטן שלי צווחת והיפני מולי אדיב ומנומס, כדרכם, אדיש לחוסר ההבנה שלי. אני מריחה את המיסוּ שהכינה מָאקִי אתמול לארוחת ערב, שולה בדמיוני פטרייה שמנמנה וטועמת. בילדותי, רק בסיפורי אגדות היו איורים של פטריות כאלו. אולי מאקי מרעילה אותי, או מכינה לי מדי פעם שיקוי קסמים.

"?anata ga rikai shite imasu" הוא עוצר לרגע ואני מתנתקת מקערת המרק. ברור שלא הבנתי, היפנים המפגרים האלו, אבל אני מחייכת, בדיוק כמותם, בנימוס מושלם:

".watashi ga gitsugen. arigato" אמא שלי היתה מתה לראות עד כמה אני מנומסת ביפנית. אנחנו נפרדים בקידה מגוחכת. אני שונאת את העיר הזאת ומאוהבת בה נואשות.

הרגליים שלי רועדות מרוב רעב. אורות ערב נדלקים בבתים מסביב. אני מתיישבת על המדרכה ומאפשרת לעצמי לבכות. "כמעט בת עשרים וחמש ועדיין בוכה ללא ארוחת עשר שמישהו הכין לה באהבה," מהדהד בי קולו הציני של אלון. מרחוק הדי גונג של מקדש ממסכים את אלון, שמנתח אותי מאז נפגשנו בחטיבה. הזמן נוזל בקצב אחר ואני נבלעת לתוך רחם אומללות של דמעות, רעב וצלילי מקדש.

לוקח לי זמן להבחין בו ובפחית המשקה שמוגשת לי, חמה ומנחמת. קפה חם ממכונה; אני לא מצליחה להימנע מהמחשבה על הגאונות היפנית. אני מתלבטת אם להודות לו ביפנית או באנגלית, ובוחרת בשפה שלי, שאין להשיג בה קפה חם ממכונה באמצע הלילה. "קְיוֹשִׁי," הוא מחייך ומושיט את ידו. כשאצבעותי נלחצות במחוות ההיכרות המערבית הזאת, אני תוהה אם הוא חושב שבמקום שממנו באתי קוראים לי תודה.

"את צריכה עזרה?" האנגלית ניגרת מפיו רהוטה וטבעית.

"הכול בסדר, אני רק רעבה." כמה שזה פשוט בשפה שאני יודעת לדבר בה.

"אני הולך לאכול, אשמח אם תבואי איתי," הוא מציע ונראה נבוך משתיקתי. אני לא מהססת, רק מתקשה לקום מהמדרכה ומבוהלת מהמחשבה שייעלם בלי שאשים לב, כפי שהגיע. הוא מחכה. אני מחייכת ומושיטה יד. כבר למדתי שהמחוות שאני מכירה מהארץ לא מובנות כאן, אבל קיושי קורא אותי ומושיט לי יד, ואני מתרוממת אליו מתהום עמוקה שאיימה לבלוע אותי. שוב ניצלתי. "שוב הצילו אותך," מתעקש אלון לדייק, ואני מגרשת אותו והולכת לאכול עם קיושי.

ארבעת השולחנות בחלל הקטן מלאים במשפחות יפניות שאוכלות ארוחת ערב. אני מתבלבלת למראה ילדים צעירים בשעה כזאת, ונדהמת לגלות שרק שמונה בערב. אנחנו יושבים על הבר, רגלינו נוגעות לרגע ונסוגות בנימוס. יפן, ארץ הנימוסים והגבלת האפשרויות. הוא קורא את התפריט שרשום בגיר על הלוח ואני מציצה בפניו מהצד; רציני ומחויך בו־זמנית. לא מצליחה לפענח אותו ואת גילו, וחוסר ההצלחה הזה גולש גם לתפריט, שאני מזהה בו רק את הספרות המציינות את המחיר. 600 יֶן. 540 יֶן.

"אני רוצה מרק," אני פונה לקיושי והוא צוחק.

"זה הדבר היחיד שמגישים פה."

יפנית מבוגרת אסופת שיער מניחה למולנו שתי קערות ענקיות של ראמן, המזכירות בגודלן את סיר המרק של אמא שלי. אני שוכחת מקיושי, מהיפנים סביבי, מנמיכה את עוצמת הקולות ושוקעת באכילה. אמא שלי נוהגת לספר איך הייתי חוזרת מבית הספר ולא מצליחה לתקשר עד שסיימתי לאכול. שקועה בעצמי.

רק כשהקערה כמעט ריקה אני שמה לב שהוא מתבונן בי. אכלתי מהר מדי, אפילו הילדים עוד לא סיימו את קעריות המרק הקטנות שלהם. אני לא מותאמת לארץ הזאת.

המבט שלו רגוע, כמעט זחוח, אין לי דרך להבין אותו. "גם לו אין דרך להבין אותך, תלכי מפה מהר," שוב אלון מופיע בלי הזמנה. "הוא כן הבין אותי," אני מתווכחת, וחושבת על הקפה והמרק. אני מביטה בו מהצד, אוחז במקלות העץ באצבעות דקיקות. כולו דק, אני מגלה. זוויות וקווים ישרים. פרפור. מהראשון התעלמתי, ייחסתי אותו לרעב. אני באמת צריכה ללכת מפה מהר. יותר מדי זמן אני כאן, במסעדה הזאת, בארץ הזאת, רחוקה.

 

אני קמה מוקדם בבוקר, להספיק לרכבת לקיוטו. ברחובות העיר שקט של סוף שבוע, וגם תחנת הרכבת, העמוסה בדרך כלל, עדיין ריקה יחסית. אני אוהבת את הנסיעה הזאת, שיוצאת מתוך גורדי השחקים של אוֹסָקָה אל הפרברים נמוכי הקומה ומשם אל הגבעות הירוקות, המקדשים והשקט של קיוטו.

רונה מחכה לי בשערי המקדש עם שתי כוסות קפה. היא לא מצליחה להתרגל לטעמו של התה היפני ואני שמחה לקפה, ובעיקר אליה ואל חיבוקה. נפגשנו כאן לראשונה לפני חצי שנה, כששתינו חיפשנו מקום להשתין בו אחרי שעות בשוק המיוחד הזה. הפכנו את הביקור למסורת. במקום ארוחת ליל שבת בארץ, ביקור במקדש טוג'י בראשון בבוקר. מסוחררות כשתי ילדות בלונה פארק מלא הפתעות אנחנו מסתוללות בין הדוכנים שבהם יפנים מבוגרים וצעירים מציגים על בדים בוהקים את החפצים שהם כבר לא צריכים בבית. מערכות תה וקומקומים מצוירים, חלוקי קימונו פשוטים ועדינים, ואחרים מבדים יקרים לימי חג. פעם ראיתי קימונו כזה תלוי במוזיאון ישראל, ופה אנשים נפרדים ממנו בשוּק.

אני רוצה לקנות אוֹבִּי. אני יודעת שאין לי אפילו עם מה ללבוש אוֹבִּי, שבארץ לא אלך עם זה, אבל איני עומדת בפיתוי של הבד המשיי שעלילות מלחמה וסיפורי אהבה רקומים עליו. רונה, מעשית כדרכה, מנסה להניא אותי מלקנות רצועת בד עם ציורים. היא אינה מצליחה לקרוא את הסיפורים שמסתפרים לי מתוך הרקמה. שתינו יודעות שאצא מפה עם האוֹבִּי. כפי שהיה עם ספלי התה הכחולים, ועם חמש היוּקאטות שכבר הספקתי לשלוח לארץ. היום אני רוצה אוֹבִּי.

אני מדמיינת את עצמי בקימונו, ומרגישה אצילית ומסורבלת בו־זמנית.

"זה האוֹבִּי של סבתא שלה," מפרשת לי רונה, שבבקרים משכימה ללמוד יפנית. "אין למשפחה שלה מה לעשות עם הבגדים של הסבתא." אני מתבוננת ביפנית הצעירה שלבושה ג'ינס וסניקרס, ונזכרת בחליפות של סבא יצחק שלקחתי באחת מהתקפות הניקיון של סבתא שלי, ועדיין שוכבות אצלי בארון לצד הג'ינס והטריקו; חליפות צמר משובח שלבשתי פעם בפורים ונעטפתי בריחו של זיכרון ילדות. את השמלות של סבתא רבקה אני לא אוהבת; רחבות וסתמיות, הולמות אותה בלבד.

"נטע, תחליטי כבר," מאיצה בי רונה, ואני נוגעת ברכוּת הבד ובוחרת בכתום שזכור לי מהנזירים הטיבטים, שזור בחוטים ארגמניים. צבע שכולו אור ושמחה.

רונה רעבה, ולמרות שהבטחנו לעצמנו שהפעם נמצא מסעדה חדשה, אנחנו חוזרות שוב לזו הקטנה שגילינו כמעט במקרה בפעם הראשונה. זו המסעדה שלנו ויש בה את האוכל הכי טעים.

"איפה היית אתמול בלילה?" רונה מפתיעה אותי, "חיפשתי אותך."

אני רוצה לספר לה על קיושי, אבל בכלל לא יודעת מה יש לספר. מישהו הציע לי קפה חם ואחר כך הלך איתי לאכול. יש לי כרטיס ביקור שלו. ביג דיל. לכל מי שנמצא ביפן יותר משבוע יש עשרות כרטיסי ביקור של יפנים שפגש לרבע דקה. בארץ מעולם לא הכרתי מישהו שהיה לו כרטיס ביקור. אני משתעשעת במחשבה שהם כל כך מתוכנתים שאפילו את השם שלהם הם צריכים על כרטיס כדי לזכור. אולי גם אני צריכה כרטיס ביקור? מה יהיה כתוב עליו? "נטע שדה". אני נתקעת. אין לי שום כותרת ראויה לכתוב מתחת לשם שלי. מזל שיש לי שם.

"רונה, מה היית כותבת על כרטיס הביקור שלך?"

רונה מתלהבת ומנסחת שלל אפשרויות. "רונה גלעדי. בעברית ובאנגלית. אולי גם ביפנית, אם עוד אהיה פה. קוראת בקפה, מהנדסת חלל, אדריכלית בעלת ראייה ייחודית, גננת בדימוס, שתיינית קפה מדופלמת." אני צוחקת ורונה מרצינה. "אז איפה היית אתמול?"

אני מוציאה את כרטיס הביקור של קיושי. "אכלתי עם הכרטיס הזה. אני לא יודעת עליו כלום." אני כן יודעת שאני משקרת לרונה, או לפחות לא אומרת לה את כל האמת. לא על החלום שחלמתי בלילה, ולא על הזוויות והקווים. רונה צוחקת. גם היא אכלה ארוחות עם הרבה כרטיסי ביקור. זה חלק מהחוויה שלנו כצעירות זרות ביפן.

מזג האוויר מזמין אותנו להמשיך להסתובב בעיר. אפשר להרגיש שהאביב כבר מחכה בקוצר רוח לתורו. גם אני ממתינה לו ולסאקורה, ששמעתי עליה כל כך הרבה סיפורים. רונה גילתה מקדש חדש ואנחנו עומדות בשורה אחרי עשרות נשים, ידיהן מורמות בתנוחת הודיה, אוחזות קטורת ריחנית. לפנַי מקלות צבעוניים כולאים שפעת שיער שחור בוהק, קימונו בירוק בהיר קשור באוֹבִּי מוזהב. אני מתרגשת למראה הרקמה שבמרכזו: זוג אוהבים אוחזים פרח עדין. אין דיבורים בטור הארוך הזה; הרוגע שואב אותנו לתוכו. השקט של המקדשים כאן מבהיל אותי לפעמים. מלמולים של תפילה מכרסמים את שוליו, עד שהוא נעלם ברחוב המואר שאנחנו יוצאות אליו.

 

בערב אני מתקשרת אליו, מקווה שהוא זוכר שקוראים לי נטע. זה היה כרטיס הביקור שהגשתי לו כשנפרדנו, את השם שלי. אחרי הצלצול השלישי הוא עונה "הַאי." המילה היפנית המבלבלת הזאת. באופן מותנה אני משיבה "הַיי" ומשתררת שתיקה. עשרות שיחות טלפון עם יפנים ועוד לא התרגלתי שככה אומרים כן.

"מדברת נטע," אני מנסה להתחיל מחדש ומגמגמת תודה על אמש ומעזה להגיד שאשמח להיפגש שוב. עם מי אני רוצה להיפגש שוב, מה בכלל אני יודעת עליו. קיושי מתנצל שהשבוע הוא מחוץ לעיר, ואומר שישמח להיפגש בשבת בבוקר. אולי אני רוצה ללכת לאקספו. כבר הייתי פעמיים באקספו בחודש האחרון. משום־מה יפנים סבורים שזה מקום הבילוי המועדף עלי. אני נענית להצעה. המקום גדול והמוני, מרחב בטוח לחקירה הדדית.

בימים הבאים הזמן משטה בי ונע באופנים משונים בין אור לחושך. אני מלמדת את התלמידים הקבועים שלי, ושמחה לפגוש אנשים שתמיד שמחים אלי. אנחנו מתַרגלים אנגלית בסיסית, קוראים קצת, מדברים הרבה. הם מספרים לי על החיים שלהם וסקרנים לשמוע על אלה שלי, הזרה. רק סָאטוֹמִי מתבוננת בי במבט אחר, מנומסת מכדי לשאול את השאלה שמטרידה אותה. כשאני מלמדת אני מצליחה לא לחשוב עליו, אבל המבטים שלה מנביעים בי חרדות. אולי הוא נשוי עם שני ילדים יפנים קטנים ומתוקים, או מאפיונר ביאקוזה. אני מנסה להיזכר אם ראיתי קעקועים על זרועותיו. אולי הוא בן ארבעים, כבר היו לי טעויות כאלו עם יפנים. סאטומי מחבקת אותי בסוף השיעור ומבטיחה שהאביב יגיע בקרוב.

"את תראי, נטע, יופי של סאקורה ורודה ולבנה בכל ארץ יפן."

אני לא מתקשרת לארץ שלי, שעכשיו פורחות בה נוריות בצבעים עזים. לא הביתה ולא לאלון. אין בי מקום לקולות שלהם במרחב הצפוף שאני שרויה בו. האוויר דליל בין שני לשבת.

 

אנחנו נכנסים לביתן הישראלי אחרי יותר משעה בתערוכה הזאת. בביקורי הקודמים פה לא הגעתי לכאן, הרי את ישראל אני מכירה. שנתיים לא הייתי בארץ, והעיצוב הפשוט של הביתן מעיר בי געגועים. אני שמחה לראות שקיושי מתלהב, הוא לא אהב את הצבעוניות המצועצעת בביתני אירופה, וגאווה משונה ממלאת אותי. אני מתעמקת באופן שבו כותבים "ישראל" ביפנית, ונוגעת באבני הפסיפס בלי להינזף על ידי מורה מלווה בטיול שנתי. קיושי מבקש שאסביר לו מה הציורים האלו.

"אלה המזלות," אני מתחילה בפסיפס הראשון ומבינה ממבטו שאותם הוא מכיר. הוא לא יעצור אותי, אני יודעת, כך שאני סוקרת מהר את שנים־עשר המזלות, ומתעכבת על ציור של נערה בשמלה ארוכה. "זה המזל של אחותי," אני משתפת אותו ונפנית לפסיפס השני. חרב, שופר, מנורת שבעה קנים. איך אני מסבירה לו את משמעות הסמלים הללו? לא בטוחה שאני מבינה אותם לגמרי. אני מספרת לו את סיפור חנוכה. משלבת בו חרבות ושופר, ושמן למאור. מרגישה שאני מחטיאה את הסיפור ההיסטורי, בעודי מדייקת להפליא בזיכרונות מסיפורי הילדות שסיפר לנו אבא שלי.

היפנים מסביבנו מתקתקים במצלמות בעלות חוטמים וקרניים, ואני נעצבת שאין לי באלבום ולו תמונה אחת של אבא שלי מספר לנו סיפור לפני השינה. אני מבקשת מקיושי שיצלם אותי בָּאולימפוס הקטנה, שותפה נאמנה כבר יותר מעשור לאפשרות לאחוז ברגע ולהכניסו לתוך מסגרת. אשלח הביתה. אמא שלי מתלוננת שאני לא שולחת תמונות. אני ממוסגרת לעיניו, פנַי לשמש. קליק.

 

מזג האוויר משתנה, רוח קרה מזכירה שאנחנו בעיצומו של חורף, ואנחנו יוצאים מהתערוכה. קר לי. אני נחפזת לרכבת ונפרדת ממנו חטופות. זה לא מנומס, אני יודעת, אבל עייפתי מאנגלית ומיפנית ומהנימוסים ששפות זרות מכתיבות לי.