באהבת עולם, דגן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
באהבת עולם, דגן

באהבת עולם, דגן

5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תמה בר נתן

תמה בר נתן, אחותו של דגן, מתגוררת עם בעלה וילדיה ברמת גן ומלמדת יהדות במדרשות. היא לקחה על עצמה משימה להנציח את אחיה ולצייר במילותיה את אשר לא ניתן להגדרה.

תקציר

"רץ כמו הרוח" הוא אחד הביטויים השגורים בפיהם של מי ששירתו תחתיו ואיתו. אחרים מדברים על "נשמה שנמצאת בעולם רוחני גבוה יותר", אדם שביקש לחיות את חייו לשם שמים. כולם מתארים איש בעל כוחות נפש אדירים, שחבריו הצמידו לו את הכינוי "אגדהגן". רס''ן דגן ורטמן, תלמיד ישיבה ולוחם חטיבת גולני, שנהרג ברצועת עזה בעשרה בטבת התשס"ט במבצע "עופרת יצוקה", הוא מהמעטים שהיו לאגדה עוד בחייהם.

"באהבת עולם, דגן" הוא פרוזה עדינה הסובבת את דמותו של דגן דרך סיפורם של חגי ויעל, הורים טריים המחפשים שם לבנם בכורם. הם מתלבטים אם לקרוא לו על שמו של דגן, חבר הילדות של חגי, אך חרדים מהמשא שיניחו על כתפיו. שמונה הימים הבאים ייקחו אותם למסע עומק לחקר זהותם, חלומותיהם ותפיסות עולמם.

את דגן אי־אפשר באמת להגדיר ואין דרך להמחיש, אלא רק לחוש בנוכחותו, ברסיסי האמונה וההשראה שפיזר סביבו. באהבת עולם, דגן חושף את הקוראים אל עולמות הרוח והערכים שהנחיל דגן לחייליו ומתאר את החותם העמוק שטבע בליבם של כל מי שסבבו והכירו אותו.

תמה בר נתן, אחותו של דגן, מתגוררת עם בעלה וילדיה ברמת גן ומלמדת יהדות במדרשות. היא לקחה על עצמה משימה להנציח את אחיה ולצייר במילותיה את אשר לא ניתן להגדרה.

פרק ראשון

1. מיכאל
 
מיכאל ישב מקופל בתוך המעיל והסידור שלו, מרוסק. מרגיש איך התושייה המפורסמת שלו נוטשת אותו.
ארבע וחצי לפנות בוקר יום ראשון. כמו בכל בוקר מיכאל קם ללימוד הקבוע. דף גמרא יומי ותהילים עם כוס תה חם בסלון הבית, בין המרפסת לארון הספרים. יהודית עדיין ישנה.
התחושה הזו היתה שם כבר כשהתעורר, נוטל נטילה של בוקר ומזהה אותה. כמו בועה של צער בתוכו. המחשבות רצו לו בראש, כשנשק לגמרא בהיסח הדעת ופתח אותה, מחפש את הדף שבו עמד. השבת יעל וחגי התארחו אצלם. מיכאל הביט בהם יושבים לשולחן השבת. יפים, כל כך מיוחדים. לא מוותרים על השמחה. הוא לא מבין. לא מבין. איך זה שדווקא להם אין? מיכאל לא יכול לדמיין הורים יותר מתאימים מהם. בועת הצער תפחה וגדלה, מיכאל מכיר את עצמו, היא על סף פיצוץ. לכל העולם הוא עוזר, ולילדה שלו, כלום. אין לו מה לעשות. הוא לא יכול לשאת את זה. וזה לא שלא הציעו עזרה. אבל חגי ויעל לא רוצים. בשיא הכבוד והנימוס הם נתנו למיכאל ויהודית להבין שהם מסתדרים, ואת המסע הזה הם עושים לבד.
מבחוץ עולים קולות של בוקר. בעל המכולת הסמוכה מדבר עם הספקים על הסחורה, מתווכחים שם, שכחו להביא לו את הלחם. אוטו זבל של העירייה עוצר ליד חדר הזבל של הבניין. שומעים את הדלת שלו נפתחת בחריקה, ואחר כך נסגרת שוב ומשאית הזבל מתרחקת.
הוא אפילו לא יכול לומר שהם מסתירים משהו. אם שואלים, הם עונים. ובכל זאת איזו מחיצה שקופה לא מאפשרת לאף אחד לחדור בעדה. פעם יהודית שאלה את יעל על כך, יעל אמרה לה שאם יצטרכו לא יהססו לפנות. אבל הם לא פונים. הוא לא ידע למה, לא הבין.
ואם היו פונים? מישהו ערב לו שהיה יכול לעזור? בסופו של עניין זו לא החלטה של בשר ודם אלא של מי שאוצר הנשמות שלו. דווקא הם היו יכולים כל כך להבין את מה שיעל וחגי עוברים. הרי גם יעל בעצמה נולדה אחרי שנים של תפילות, וילד נוסף לא הגיע אחר כך. מיכאל זכר כמה זה כאב. או שאולי לא זכר מספיק כי נראה לו שעכשיו זה כואב פי מיליון.
מאז שעזבו במוצאי שבת התמונה שלהם, סביב שולחן השבת, לא עוזבת אותו. פשוט צריך שם ילד. זה חייב לקרות.
זה לא רק צער. הלוואי שזה היה רק צער. נקי וטהור. מיכאל כעס. יעל לעולם לא תוכל לדעת, כמה הלב היה מלא אותה תמיד, כמה מחשבה ותפילה סבבו אותה. אילו הבינה כמה מאמצים נדרשו מהם כדי לתת לה מרחב ולהרפות בשנות ההתבגרות. אבל את התחושה הזאת שידיו כבולות, שהוא חסר אונים, עומד מול קיר אטום, לא מוצא חוט תקווה, פגש לראשונה כאן. כשהסתבר אט־אט שיש בעיה. יעל עקרה? הוא שנא את המילה הזאת. לא מתאימה ליעל שלו מלאת החיים. זה נכון שיעל כבר לא ילדה, אבל הוא עדיין אבא. מרגיש את הכעס פועם בעורקים ומתנקז לכפות ידיו שהתאגרפו מבלי משׂים.
קר. במקום להדליק את החימום, מיכאל לבש מעיל. השינה של יהודית קלה, ואפילו צפצוף השלט של המזגן יכול להעיר אותה. הוא הידק את הידיים סביב כוס התה.
מיכאל סגר את הגמרא בנשיקה, ולקח את התהילים. המילים של דוד המלך, בוכות איתו, הופכות לאט לאט לתחנונים שבורים. הוא הרגיש איזה קצה חוט של דיבור, ובלי לדעת את סופו, נתלה בו בכל כוחו.
"ריבונו של עולם, מלך רחמן," ממלמל בלחש, עיניו עצומות, פניו בתוך כפות ידיו. הוא הניח ידו על הגמרא הסגורה בצער, אצבעותיו מלטפות אותה בתנועה עדינה. מיכאל חיפש את המילים, מגשש, "אתה בורא עולם, ולפניך הכול גלוי." קולו נשבר, "כלום אתה לא חייב לי. אבל אני רוצה לבקש. לפנים משורת הדין, רחם על בתי יעל ותן להם ילד." הוא נשם עמוק, המילים נחצבות מליבו אחת־אחת. "אני מבטיח, אני נודר, שכשיעל וחגי יזכו לילד, אני אמשיך את הטוב הזה הלאה ואעזור לילד אחר שלך. לא שיש באמת משהו בעולם שישווה לנשימה אחת שאתה נותן, אבל אני, את המעט שביכולתי אעשה בכל כוחי." מיכאל הרגיש בתוכו התבהרות ותחילתה של נשימה חדשה, עמוקה. "לא בדיוק יודע מה, אבל אני אחפש ילד שלך שצריך עזרה, שצריך עזרה ממני." ועוד הוסיף, לוחש, "בבקשה, מתנת חינם."
בחוץ כבר היה בוקר.
הנדר נחתם בו. את חלקו במסע של חגי ויעל הוא נתן עכשיו.

תמה בר נתן

תמה בר נתן, אחותו של דגן, מתגוררת עם בעלה וילדיה ברמת גן ומלמדת יהדות במדרשות. היא לקחה על עצמה משימה להנציח את אחיה ולצייר במילותיה את אשר לא ניתן להגדרה.

עוד על הספר

באהבת עולם, דגן תמה בר נתן
1. מיכאל
 
מיכאל ישב מקופל בתוך המעיל והסידור שלו, מרוסק. מרגיש איך התושייה המפורסמת שלו נוטשת אותו.
ארבע וחצי לפנות בוקר יום ראשון. כמו בכל בוקר מיכאל קם ללימוד הקבוע. דף גמרא יומי ותהילים עם כוס תה חם בסלון הבית, בין המרפסת לארון הספרים. יהודית עדיין ישנה.
התחושה הזו היתה שם כבר כשהתעורר, נוטל נטילה של בוקר ומזהה אותה. כמו בועה של צער בתוכו. המחשבות רצו לו בראש, כשנשק לגמרא בהיסח הדעת ופתח אותה, מחפש את הדף שבו עמד. השבת יעל וחגי התארחו אצלם. מיכאל הביט בהם יושבים לשולחן השבת. יפים, כל כך מיוחדים. לא מוותרים על השמחה. הוא לא מבין. לא מבין. איך זה שדווקא להם אין? מיכאל לא יכול לדמיין הורים יותר מתאימים מהם. בועת הצער תפחה וגדלה, מיכאל מכיר את עצמו, היא על סף פיצוץ. לכל העולם הוא עוזר, ולילדה שלו, כלום. אין לו מה לעשות. הוא לא יכול לשאת את זה. וזה לא שלא הציעו עזרה. אבל חגי ויעל לא רוצים. בשיא הכבוד והנימוס הם נתנו למיכאל ויהודית להבין שהם מסתדרים, ואת המסע הזה הם עושים לבד.
מבחוץ עולים קולות של בוקר. בעל המכולת הסמוכה מדבר עם הספקים על הסחורה, מתווכחים שם, שכחו להביא לו את הלחם. אוטו זבל של העירייה עוצר ליד חדר הזבל של הבניין. שומעים את הדלת שלו נפתחת בחריקה, ואחר כך נסגרת שוב ומשאית הזבל מתרחקת.
הוא אפילו לא יכול לומר שהם מסתירים משהו. אם שואלים, הם עונים. ובכל זאת איזו מחיצה שקופה לא מאפשרת לאף אחד לחדור בעדה. פעם יהודית שאלה את יעל על כך, יעל אמרה לה שאם יצטרכו לא יהססו לפנות. אבל הם לא פונים. הוא לא ידע למה, לא הבין.
ואם היו פונים? מישהו ערב לו שהיה יכול לעזור? בסופו של עניין זו לא החלטה של בשר ודם אלא של מי שאוצר הנשמות שלו. דווקא הם היו יכולים כל כך להבין את מה שיעל וחגי עוברים. הרי גם יעל בעצמה נולדה אחרי שנים של תפילות, וילד נוסף לא הגיע אחר כך. מיכאל זכר כמה זה כאב. או שאולי לא זכר מספיק כי נראה לו שעכשיו זה כואב פי מיליון.
מאז שעזבו במוצאי שבת התמונה שלהם, סביב שולחן השבת, לא עוזבת אותו. פשוט צריך שם ילד. זה חייב לקרות.
זה לא רק צער. הלוואי שזה היה רק צער. נקי וטהור. מיכאל כעס. יעל לעולם לא תוכל לדעת, כמה הלב היה מלא אותה תמיד, כמה מחשבה ותפילה סבבו אותה. אילו הבינה כמה מאמצים נדרשו מהם כדי לתת לה מרחב ולהרפות בשנות ההתבגרות. אבל את התחושה הזאת שידיו כבולות, שהוא חסר אונים, עומד מול קיר אטום, לא מוצא חוט תקווה, פגש לראשונה כאן. כשהסתבר אט־אט שיש בעיה. יעל עקרה? הוא שנא את המילה הזאת. לא מתאימה ליעל שלו מלאת החיים. זה נכון שיעל כבר לא ילדה, אבל הוא עדיין אבא. מרגיש את הכעס פועם בעורקים ומתנקז לכפות ידיו שהתאגרפו מבלי משׂים.
קר. במקום להדליק את החימום, מיכאל לבש מעיל. השינה של יהודית קלה, ואפילו צפצוף השלט של המזגן יכול להעיר אותה. הוא הידק את הידיים סביב כוס התה.
מיכאל סגר את הגמרא בנשיקה, ולקח את התהילים. המילים של דוד המלך, בוכות איתו, הופכות לאט לאט לתחנונים שבורים. הוא הרגיש איזה קצה חוט של דיבור, ובלי לדעת את סופו, נתלה בו בכל כוחו.
"ריבונו של עולם, מלך רחמן," ממלמל בלחש, עיניו עצומות, פניו בתוך כפות ידיו. הוא הניח ידו על הגמרא הסגורה בצער, אצבעותיו מלטפות אותה בתנועה עדינה. מיכאל חיפש את המילים, מגשש, "אתה בורא עולם, ולפניך הכול גלוי." קולו נשבר, "כלום אתה לא חייב לי. אבל אני רוצה לבקש. לפנים משורת הדין, רחם על בתי יעל ותן להם ילד." הוא נשם עמוק, המילים נחצבות מליבו אחת־אחת. "אני מבטיח, אני נודר, שכשיעל וחגי יזכו לילד, אני אמשיך את הטוב הזה הלאה ואעזור לילד אחר שלך. לא שיש באמת משהו בעולם שישווה לנשימה אחת שאתה נותן, אבל אני, את המעט שביכולתי אעשה בכל כוחי." מיכאל הרגיש בתוכו התבהרות ותחילתה של נשימה חדשה, עמוקה. "לא בדיוק יודע מה, אבל אני אחפש ילד שלך שצריך עזרה, שצריך עזרה ממני." ועוד הוסיף, לוחש, "בבקשה, מתנת חינם."
בחוץ כבר היה בוקר.
הנדר נחתם בו. את חלקו במסע של חגי ויעל הוא נתן עכשיו.