1
יום שלישי, 00:24, שעון החוף המערבי
היא חולמת שוב. היא לא רוצה. היא נאבקת בסדינים, מטלטלת את ראשה, מנסה למנוע מגִרסת החלום של עצמה לטפס במדרגות, לפתוח את הדלת, להיכנס למקום העגמומי.
היא מתעוררת ובולעת את הצרחה בגרונה, עיניה יוצאות מחוריהן ועדיין רואות דברים שאינה רוצה לראות. המציאות חוזרת בהדרגה, בעודה מסתגלת לקירות האפורים, לחלונות כהי העיניים, לצדה הריק של המיטה.
היא הולכת אל חדר האמבטיה, תוחבת את ראשה מתחת לברז ובולעת מלוא הפה מים פושרים. היא יכולה עדיין לשמוע את הגשם רועם בחוץ. נראה שהגשם לא פסק מרדת כל חודש נובמבר, אבל אולי זהו רק הלוך רוחה.
היא נכנסת למטבח. הדפים עדיין על השולחן. שבעה ימים אחר כך היא אינה קוראת אותם יותר, אבל לא מסוגלת להביא את עצמה להשליך אותם.
זמן לבדוק מה יש במקרר: יוגורט, טונה, אננס, ביצים. היא לוקחת את הביצים ומגלה שתאריך התפוגה שלהן חל לפני שבועיים.
שיט, היא חוזרת למיטה.
אותו חלום, אותן דמויות, אותה צווחה מהקרביים.
השעה אחת, היא יוצאת מהמיטה. היא מתקלחת, מחפשת בגדים נקיים, ואז בוחנת את דמותה הכחושה במראה.
"איך מאייתים צרה צרורה? ר־י-י־נ-י."
היא יוצאת לסיבוב.
יום שלישי, 02:07, שעון החוף המערבי
"התינוק בוכה," הוא מלמל.
"תתעורר."
"ממממ, מותק, תורך לגשת לילד."
"קרל, בשם אלוהים. זה הטלפון, לא התינוק, וזה בשבילך. צא מזה."
אשתו של קרלטון קינקייד, טינה, מִרפקה אותו בצלעות. השליכה אליו את הטלפון והתחפרה שוב במצעים, מושכת את שמיכת הפוך מעל ראשה. טינה לא היתה ציפור לילה.
לרוע המזל, גם הוא לא היה כזה. סרג'נט קינקייד, בלש במדור פשיעה חמורה בתחנת פורטלנד של משטרת מדינת אורגון, היה אמור להיות מוכן לטלפונים מעין אלה. תישמע נבון. סמכותי אפילו. אבל קינקייד לא זכה לישון לילה שלם כבר שמונה חודשים כמעט, והרגיש את זה. הוא הסתכל בזעף בטלפון וחשב שכדאי שתהיה לכך סיבה טובה.
קינקייד הזדקף וניסה להישמע נמרץ. "כן."
שוטר סיור רכוב על אופנוע ממשטרת המדינה דיבר מהצד השני של הקו. הוא נשלח על ידי שוטר מקומי אל רכב נטוש בשולי דרך כפרית במחוז טילאמוּק. עד כה לא היה שום סימן לבעלים באתר או בכתובתו הרשמית.
לקינקייד היתה רק שאלה אחת. "האם הרכב נמצא בשטח ציבורי או בשטח פרטי?"
"לא יודע."
"טוב, תברר את זה, כי אם זה פרטי, נצטרך הסכמה לחפש בשטח. תצטרך גם ליצור קשר עם התובע המחוזי המקומי כדי לקבל צו חיפוש ברכב. אז תתחיל עם התובע המחוזי, תסגור את האתר, ואני אהיה שם בעוד" - קינקייד הסתכל בשעונו - "חמישים וחמש דקות."
"כן, אדוני."
האופנוען ניתק. קינקייד התחיל לזוז. כבר שתים־עשרה שנים הוא משרת במשטרת מדינת אורגון. הוא התחיל כשוטר פשוט, שירת זמן־מה בכוח משימה למאבק בכנופיות ועבר למדור פשיעה חמורה. על הדרך, השיג לעצמו אישה יפה, כלב מעורב שחור וגדול, ולפני שמונה חודשים, תינוק חסון. החיים התנהלו לפי התוכנית, אם היא כללה את העובדה שלא הוא ולא אשתו ישנו או לעסו את האוכל שלהם במשך יותר מחצי שנה.
ילדים מחזיקים אותך קצר. כך גם מדור פשיעה חמורה.
הוא שמע את גשם הזלעפות נשפך מהגג. איזה לילה בנזונה להיתלש מהמיטה. בתא המטען של הרכב הצמוד הוא החזיק שתי מערכות בגדים. בלילה כזה הם יעזרו לו לעבור את חצי השעה הראשונה. שיט. הוא התבונן שוב במיטה והצטער שאחרי הכול זה לא היה הילד שבכה.
כמו טייס אוטומטי הוא חפר בארון והתחיל להתלבש. בדיוק כאשר כִּפתר את חולצתו אשתו נאנחה והתיישבה.
"משהו גרוע?" לחשה ברכות.
"לא יודע. רכב נטוש בבייקרסוויל."
"בייבי, מה זה קשור אליך?"
"דלת הנהג פתוחה, המנוע עובד והארנק מונח על מושב הנוסע."
היא קימטה את מצחה. "זה מוזר."
"כן."
"בייבי, אני שונאת את המקרים המוזרים."
קינקייד לבש את הז'קט, חצה את החדר לעבר אשתו ונשק על לחייה נשיקה גדולה. "תחזרי לישון, מותק. אוהב אותך."
יום שלישי, 01:14, שעון החוף המערבי
היא לא יכולה לראות כלום. המגבים עובדים בשיא המהירות, משתוללים באלימות על השמשה הקדמית. לא שזה שינה משהו. הגשם ניתך וניתך וניתך. עיקול בדרך. היא מאחרת לפנות ומיד מחליקה על המים.
היא נושמת בכבדות עכשיו. משהקת. האם היא בוכה? קשה לומר, אבל היא אסירת תודה שהיא לבד בחשיכה.
היא מרימה את הרגל מדוושת הדלק, פונה בזהירות בחזרה אל הנתיב הנכון. יש יתרונות בלהיות בחוץ בשעת לילה מאוחרת כל כך. אין איש מלבדה בדרך כדי שתיענש על שגיאותיה.
היא יודעת לאן היא נוסעת בלי לומר זאת לעצמה. לו חשבה על כך, זאת היתה הופכת להחלטה מודעת, שמדגישה את העובדה שיש לה בעיה. הרבה יותר קל פשוט למצוא את עצמה נכנסת לחניה של "טואסטד לאבּ טאברן". חצי תריסר כלי רכב אחרים מפוזרים במגרש המכוסה חצץ, רובם טנדרים מגושמים.
השתיינים הכבדים, היא חושבת. אתה חייב להיות שתיין כבד כדי לצאת בלילה כזה.
מה היא עושה כאן?
היא יושבת במכוניתה, לופתת את ההגה בכוח. היא מרגישה שהיא מתחילה לרעוד. פיה מתמלא רוק. היא משתוקקת כבר ללגום את הבירה הקרה, הראשונה, הארוכה.
לרגע היא עומדת על פי התהום.
לכי הביתה, רייני. לכי למיטה, תצפי בטלוויזיה, תקראי ספר. תעשי משהו, כל דבר חוץ מזה.
היא רועדת חזק יותר, כל גופה מתעוות בעודה מתכווצת על ההגה.
אם תלך הביתה, היא תירדם. ואם תירדם...
שלא תעזי לעלות במדרגות האלה. שלא תעזי לפתוח את הדלת הזאת. שלא תעזי להציץ למקום העגמומי.
הרבה קַדרות יש בתוכה. היא רוצה להיות אדם אמיתי. היא רוצה להיות חזקה, נחושה ושפויה. אבל בעיקר היא מרגישה את החשיכה נעה בתוך ראשה. זה התחיל לפני ארבעה חודשים, הקנוקנות הראשונות המעטות, ממששות את פינות מוחה. עכשיו זה מאכּל אותה. היא צנחה לתהום ואינה יכולה יותר לראות את האור.
רייני שומעת רעש.
ראשה מתרומם.
היא רואה דמות גדולה מגיחה לפניה פתאום בגשם הניתך. היא לא צורחת. היא תופסת את אקדחה.
הקאובוי השתוי ממשיך להתנדנד לדרכו, לא מעלה בדעתו כמה קרוב היה לחטוף כדור.
רייני מניחה את הגלוק בחזרה על מושב הנוסע. היא כבר לא רועדת. עיניה פעורות לרווחה. מבטה אכזרי. מין טירוף קר רוח כזה, שהוא גרוע, גרוע בהרבה.
היא משלבת הילוך ופונה בחזרה אל הלילה.
יום שלישי, 03:35, שעון החוף המערבי
בייקרסוויל שבמדינת אורגון היתה עיירת חוף קטנה בדיוק באמצע מחוז טילאמוק, לרגלי רכס החוף המתנשא במרכז המחוז. האזור התאפיין באינספור משקי חלב מוריקים, קילומטרים של חוף סלעי, ומנקודת המבט של בלש, בבעיית מתאמפטמין מתגברת. מקום יפה לגור בו למי שאהב מסבאות זולות וגבינה. לא הרבה חוץ מזה למי שלא, והנוער המקומי ידע זאת היטב.
בדרך כלל קינקייד עושה את הדרך לבייקרסוויל בחמישים דקות. בלילה כזה, עם ראות אפסית, מעברי הרים חלקלקים ומטחי גשם סוערים, נדרשו לקינקייד שעה וחמש־עשרה דקות. הוא נכנס אל האתר המואר, נושם בכבדות וכבר מרגיש בעמדת נחיתות.
החדשות הטובות היו שהראשונים שהגיעו אל הזירה עשו עבודה טובה. שלושה זרקורים ממוקמים היטב הבהיקו בלילה, קרני אור עוצמתיות פילחו את גשם הזלעפות. סרט סימון צהוב של זירת פשע גידר שטח סביר בגודלו, שמחוץ לו החלו להיאסף כלי רכב.
קינקייד הבחין בניידת משטרה, אחריה בניידת של השריף ואחריה ברכב שטח שחור מצוחצח עם כל הרעש והצלצולים, שהוא שיער ששייך לתובע המחוזי של מחוז טילאמוק. הם יזדקקו לעוד אנשים אם יחליטו לצאת לחיפוש נרחב, ולמעבדת מז"פ ניידת ולאמצעי זיהוי טביעות אצבע סמויות כדי לחקור את הזירה, אבל אלה יהיו בתחום אחריותו.
שעה וארבעים דקות אחרי הקריאה הראשונה הם עסקו עדיין בשאלה הבסיסית. האם מדובר במקרה פשע או לא? רוב משלמי המסים אהבו כנראה לחשוב שהמשטרה ניגשה למצבים כאלה במלוא המשאבים. להודיע למעבדת הזיהוי הפלילי, להביא את המשמר האזרחי, לזמן את המסוקים. אז זהו, שלא. אותם משלמי מסים לא הפסיקו לקצץ בתקציב משטרת מדינת אורגון, עד שקינקייד נותר עם תקן של שלושה וחצי בלשים במקום הארבעה־עשר המקוריים. משמעות השיטור בעולם האמיתי היתה שלכל ההחלטות הוצמדו תגי מחיר. לטוב או לרע, נכון לעכשיו הוא תִּפקד בעלויות נמוכות.
קינקייד חנה מאחורי ג'יפ השֶבי טאהו המפלצתי השחור וכיבה את המנוע. לא היתה שום דרך להימנע מכך. הוא פתח את הדלת ויצא אל המבול.
הגשם ניתך היישר על מצחו. לרגע הוא עצר, לאזור כוחות נגד ההסתערות. שערו נרטב מיד לגמרי, המים זרמו מתחת לצווארון המעיל האטום לגשם והגרוע מכול חלף. לא היה עוד צורך לעשות עניין מהבוץ והמים. הוא כבר היה שם.
קינקייד ניגש בכבדות אל תא המטען של השבי אימפלה שלו, הוציא את ארגז הפלסטיק העצום שהכיל את ערכת זירת הפשע שלו ועבר כפוף מתחת לסרט הסימון הצהוב.
בלייני האופנוען התקרב לעברו בריצה קלה, מגפיו השחורים מתיזים בוץ. הבחור המאורגן היה לבוש בערכת הגשם המלאה שסיפקה האפסנאות, כולל מעיל שחור כחול של משטרת מדינת אורגון, שנראה כמו מעיל אופנוענים ביום רע. אף אחד לא אהב באמת את המעיל. קינקייד החזיק את שלו בתא המטען להזדמנויות הנדירות שבהן התקשורת היתה בסביבה - או קצין בכיר.
ניכר על בלייני שהוא נמצא בחוץ כבר זמן־מה; מעילו הבריק כזכוכית מתחת לתאורה העזה, ומתחת לכיסוי כובעו רחב השוליים ניגרו נחלים של מים במורד פרצופו ולסתו המרובעת, וטפטפו מקצה חוטמו. בלייני הושיט את ידו וקינקייד לחץ אותה בעל כורחו.
"נעים להכיר."
"נעים מאוד."
השריף של מחוז טילאמוק ואחד השוטרים התקדמו בעקבות האופנוען. בלייני ערך בין כולם היכרות בעודם עומדים בשלולית מי גשם, שיניהם נוקשות, זרועותיהם צמודות לגופם בניסיון להתחמם.
השוטר דן מיטשל היה ראשון להגיע לזירה. בחור צעיר, בן למשפחת איכרים, אבל משתדל מאוד. הוא לא אהב את מה שראה - דלת פתוחה, פנסים דולקים, מנוע עובד. זה נראה לו כמו סצנה מסרט הוליוודי. הוא צלצל לשריף אטקינס, שלא השתגעה לצאת מהמיטה בלילה כזה, אבל בכל זאת נסעה לשם.
השריף הפתיעה במקצת. קודם כול, לא הוא אלא היא - שריף שלי אטקינס. שנית, לחיצת ידה היתה איתנה, מבטה ענייני, והיה ברור שאין לה שום כוונה ללכת סחור־סחור.
"תראו," היא קטעה את דברי השוטר הנלהב, "טום מחכה," היא הנידה את ראשה לעבר התובע המחוזי, שקינקייד ראה אותו עכשיו מכונס מאחור בתוך רכב השטח שלו. "יש לנו צו חיפוש למכונית, ועל פי הנחיות האופנוען שלך, וידאנו שזה שטח ציבורי. עכשיו, אין לי מושג מה לעזאזל קרה כאן, אבל מישהו נטש את המכונית הזאת בחיפזון וזה מדאיג אותי. אז בואו נתחיל להזיז עניינים, או שלא יישאר שום דבר למצוא חוץ מצרור דוחות משטרה ספוגי מים."
אף אחד לא היה מסוגל לסתור את ההיגיון שבדבריה, והחבורה הקטנה נעה לעבר המכונית, מתקדמת בזהירות לעבר הדלת הפתוחה.
המכונית היתה טויוטה קאמרי חדשה יחסית, לבנה, ריפודי המושבים כחולים. נחמדה, אבל לא משהו מיוחד. הנהג סטה סטייה חדה הצִדה, בניסיון מודע לרדת מהכביש. משמאל לדלת הנהג היה שביל מתפתל. מימין סוללה תלולה שמעברה האחר יער מכוסה ערפל סמיך.
כפי שדיווח האופנוען בטלפון, דלת צד הנהג היתה פתוחה לרווחה, עד ששוליה התחככו באספלט. המחשבה הראשונה של קינקייד היתה שרוב האנשים לא פותחים את דלתות המכוניות שלהם עד כדי כך. אולי בעלי רגליים ממש ארוכות. או אולי מי שמעמיס או פורק משהו מהמכונית.
שווה לחשוב על זה.
מזווית זו הצליח קינקייד לזהות צורת תיק יד מעור חום מונח על מושב הנוסע.
"בדקתם את התיק?" שאל את האחרים.
"אני הרמתי אותו," דיווח השוטר מיטשל ונשמע מתגונן. "כדי לחפש מסמך מזהה, אתה יודע. כלומר, פשוט היה מוזר למצוא את המכונית, אורות דולקים, מנוע עובד, דלת פתוחה עד הסוף. הייתי חייב להתחיל במשהו."
"מצאת ארנק?"
"לא, המפקד. אז אחר כך פתחתי את תא הכפפות ומצאתי את רישיון הרכב. שם מצאתי את השם."
"התיק היה ריק?"
"לא, המפקד. היו בתיק הרבה דברים - איפור, עטים, מחשב כף יד, דברים כאלה. אבל לא ראיתי שום דבר שנראה כמו ארנק. הנחתי את התיק בדיוק כמו שמצאתי אותו. נשבע באלוהים שלא נגעתי בשום דבר אחר."
"חוץ מתא הכפפות," אמר קינקייד ברכות, אבל הוא לא כעס באמת. השוטר צדק - חייבים להתחיל איפשהו.
מנוע המכונית כובה. האופנוען עשה את זה כדי שלא ייגמר הדלק. תמיד מועיל, כאשר מוצאים כלי רכב נטוש, לראות כמה דלק נותר במכל. אבל המנוע עבד כמו שצריך כאשר השוטר מיטשל הגיע, וממבט ראשון לא נראה שהיתה בעיה בצמיגים. גם לא נראה שהמכונית סטתה מהכביש בגלל בעיות מכניות.
קינקייד ניגש לאחורי הקאמרי, ובחן את הפגוש. שום סימני מעיכה או שפשוף, אף שקשה היה לומר כשהכול רטוב כל כך. הוא לא התאמץ מדי לחפש טביעות אחרות של צמיגים או רגליים. הגשם הסוחף שיבש את פני הקרקע, מותיר רק שלוליות מים ובוץ רדודות. אזהרת השריף אטקינס היתה במקומה, אבל איחרה במקצת את המועד.
הוא עבר לפנים המכונית, נזהר לא לגעת בכלום.
"שייכת לאישה?" הוא שאל.
"לפי הרישום," דיווח האופנוען בלייני, "קוראים לה לורן קונר מבייקרסוויל. שריף אטקינס שלחה שוטר אל הבית. אף אחד לא פתח."
"יש לנו תיאור שלה?"
"לפי הרישום במשרד הרישוי, היא מטר שבעים, חמישים וארבעה קילו, שיער חום, עיניים כחולות."
קינקייד התבונן בשריף אטקינס.
"מטר שישים ושבע," ציינה. "לא רציתי לגעת בכלום בינתיים, אבל ממבט ראשון, המושב נראה מתאים בערך."
זה גם מה שקינקייד חשב. המושב היה קרוב למדי, בערך כפי שציפה. היה עליו לבדוק את המראות, כמובן, את מוט ההגה, אבל זה יצטרך לחכות עד אחרי שעכברי המעבדה ומומחי טביעות האצבע הסמויות ישלימו את עבודתם.
לדברי בלייני, מכל הדלק היה מלא למחצה לפני שכיבה את המנוע. ליתר ביטחון הם תשאלו עובדים בתחנות הדלק המקומיות, אבל לורן כנראה לא תִּדלקה לאחרונה.
הוא התיישר, ממצמץ בעיניו כנגד הגשם בעוד גלגלי מוחו מתחילים להסתובב.
קינקייד העביר את שלוש שנותיו הראשונות כשוטר סיור בעבודה לאורך החוף. הדהים אותו לגלות עד כמה רבים מהדוחות שכתב התחילו בגילוי רכב נטוש. דומה שהאוקיינוס משך אליו אנשים שהרגישו צורך לבוא אליו לשיחת סיום. הם נהגו לנסוע אל החוף, לצפות בשקיעה הנהדרת בפעם האחרונה. אחר כך היו נועלים את המכונית, נכנסים למעבה היער ומפוצצים לעצמם את המוח.
אבל בכל שנות עבודתו במשטרה מעולם לא ראה מישהו עוזב מכונית בצורה כזאת - מנוע בהילוך סרק, מגבים עובדים, פנסים קדמיים מאירים.
השוטר מיטשל צדק. הזירה היתה הוליוודית מדי. משהו לא היה בסדר.
"קדימה," אמר קינקייד. "בואו נפתח את תא המטען."
יום שלישי, 01:45, שעון החוף המערבי
היא כבר לא שמה לב. היא יודעת שזה לא טוב. לפני עידן ועידנים היא היתה שוטרת בעיירה קטנה, ואלוהים יודע שהיא ראתה בדיוק מה עלול לקרות כאשר אדם מסיט את עיניו מהדרך. אפילו לשנייה.
אבל היא מותשת עכשיו. כמה זמן חלף מאז ישנה? שעות, ימים, חודשים? העייפות שחקה את כישוריה המוטוריים. הזיכרון לטווח קצר שלה הרוס. היא מנסה להיזכר מה עשתה אתמול, אבל התמונה שצפה במוחה יכולה בקלות להיות מהשבוע שעבר. תחושת הזמן אבדה לה. חייה מתקיימים בריק.
המגבים הולמים, הולמים בקצב. הגשם חובט בגג המכונית. אורות הפנסים הקדמיים נוטים לכאן ולכאן בלילה.
כאשר היתה נערה, בת ארבע־עשרה, חמש־עשרה, לפני שאמא שלה נורתה, היה לה חבר שאהב לצאת בלילות כאלה. הם היו מוצאים שביל מרוחק, מכבים את האורות, ומגביהים עוף בחשיכה.
"יואווווו!" הוא נהג לשאוג לפני שלקח לגימת ויסקי.
אחר כך הם היו מזדיינים כמו שפנים במושב האחורי, בתוך ערפל של ויסקי, זיעה וקונדומים.
המחשבה על הימים האלה מעוררת ברייני כאב עז. זמן רב כל כך חלף מאז הרגישה צעירה ופראית וחופשייה. זמן רב מדי חלף מאז בטחה בעצמה מספיק כדי לנהוג כמו עיוורת בחשיכה.
אחר כך מחשבותיה משנות כיוון, לוקחות אותה למקום שאינה רוצה ללכת אליו.
היא חושבת על קווינסי. היא נזכרת בפעם הראשונה שהיו יחד. באופן שבו הוא נגע בה ברכות. באופן שבו חיבק אותה אחר כך.
"רייני," הוא הבטיח לה בשקט, "זה בסדר ליהנות מהחיים."
ועכשיו היא כואבת. היא כואבת מעבר לכאב, היא לא מסוגלת לנשום. שבעה ימים עברו והיא עדיין מרגישה כאילו חטפה אגרוף בבטן. שפתיה נעות, אבל היא אינה מצליחה למצוא שום אוויר.
הדרך מתעקלת. דעתה פזורה מכדי שתוכל להגיב. הצמיגים מסתובבים, הבלמים חורקים. מכוניתה מסתחררת סביב־סביב והיא עוזבת את גלגל ההגה. היא מסירה את רגלה מדוושת הדלק. היא משחררת הכול, "תלמה ולואיז" בגרסה של אישה אחת, עומדת לדהור אל תוך הקניון הגדול, אסירת תודה על כך שזה הולך להיגמר.
המכונית סוטה הצִדה, נעה בחטף לאמצע הכביש. דחפים ישנים מתעוררים לחיים, זיכרון שרירים מהימים שבהם היתה שוטרת מיומנת, מוכשרת. היא שבה ואוחזת בהגה. היא פונה לתוך הסחרור. היא לוחצת על הבלמים בזהירות ויורדת אל שולי הדרך.
ואז היא נשברת. היא מניחה את מצחה על ההגה וצורחת כמו תינוקת, כתפיים עולות ויורדות, גרון משתנק, אף דולף.
היא בוכה, ובוכה, ובוכה, ואז היא חושבת על קווינסי, התחושה של לחייה כנגד חזהו, פעימות לבו הולמות באוזנה, והיא מתחילה שוב להתייפח. אלא שמתחת לדמעותיה אין יותר עצבות, אלא זעם עיוור.
היא אוהבת אותו, היא שונאת אותו. היא זקוקה לו, היא מתעבת אותו. זה סיפור חייה. אנשים אחרים מתאהבים. אנשים אחרים מאושרים.
למה זה כל כך קשה לה? למה היא לא יכולה פשוט לשחרר?
ואז התמונות צצות שוב במוחה. מדרגות המרפסת, הדלת הנפתחת, האפלוליות המפתה...
רייני שולחת אוטומטית יד לאקדחה. להשיב מלחמה, לתקוף, לירות... במה? היא פגשה את האויב וגילתה שזו היא עצמה. מה שגורם לה, בדרכה המטורפת, לשנוא שוב את קווינסי, וחוזר חלילה. כי אם הוא לא היה אוהב אותה, היא לא היתה נאלצת לדעת מה אבד לה.
אצבעותיה מלטפות את הגלוק. ורק לרגע היא כמעט מתפתה...
נקישה בחלונה.
ראשה מתיישר במהירות.
היקום מתפוצץ באור לבן.
יום שלישי, 03:49, שעון החוף המערבי
השוטר מיטשל התקשה תחילה להבין את תוכן תא המטען. קינקייד ראה את המודעוּת חודרת לבסוף בעוד פני השוטר מחליפים גוונים של ירוק.
"מה לעזאזל..." השוטר כשל לאחור, זרועו מתרוממת כאילו להסתיר את התמונה.
קינקייד שלח יד והרים בזהירות את התצלום הראשון. מבטו נורה לעבר השריף אטקינס. "את לא מכירה את השם?"
"לא, אבל נכנסתי לתפקיד רק בחודש שעבר. זה באמת מה שאני חושבת שזה?"
"לגמרי."
"אלוהים." היא נעצה עיניים במכונית הנטושה. "זה לא הולך להיגמר טוב, נכון?"
"לא סביר."
קינקייד הוציא את הטלפון שלו וחייג.
