האחים ברג'ס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האחים ברג'ס
מכר
מאות
עותקים
האחים ברג'ס
מכר
מאות
עותקים

האחים ברג'ס

4.5 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: The Burgess Boys
  • תרגום: עידית שורר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 368 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 8 דק'

תקציר

"אליזבת סטראוט מפיחה קסם בדברים השגרתיים ביותר ועושה זאת בעוצמה מרשימה" - ניו יורקר

"לסטראוט כישרון נדיר ומופלא לצקת רוח חיים בגיבוריה" - סן פרנסיסקו כרוניקל

ג'ים ברג'ס, עורך דין מצליח וחלק לשון, תמיד זלזל באחיו הצעיר בוב, גם הוא עורך דין, אך לא חלק לשון ואף לא מצליח. בוב הצעיר, לעומת זאת, תמיד העריץ את אחיו הבכור. ברגע שהצליחו לברוח מעיירת הולדתם שבמדינת מיין התמקמו השניים בניו יורק, אלא שגם שם, כששניהם כבר מבוססים ובעלי משפחות, המתיחות ביניהם לא מתפוגגת.

הדינמיקה רבת־השנים הזאת מתערערת כאשר אחותם סוזן מזעיקה אותם בחזרה הביתה אל מיין. היא זקוקה נואשות לעזרתם לאחר שבנה המתבגר נקלע לצרה. ג'ים ובוב שבים אל נוף ילדותם, שם צפים ועולים מתחים נושנים, וסיפורים משפחתיים שליוו אותם כל ימיהם זוכים לתפניות מפתיעות שמשנות את חייהם של שלושת האחים לבית ברג'ס לבלי הכר.

בכתיבתה הנפלאה בוראת אליזבת סטראוט סיפור משפחתי גדוש סודות, שקרים ומניפולציות, ודמויות אנושיות שיישארו עם הקוראים עוד זמן רב לאחר תום הקריאה. האחים ברג'ס הוא ספר רגיש, חכם, עמוק ושופע אהבה על הקשרים שמושכים אותנו תמיד בחזרה אל הבית ואל המשפחה, גם אם נדמה לנו שהותרנו אותם הרחק מאחור.

אליזבת סטראוט היא סופרת עטורת פרסים, בהם פרס פוליצר שבו זכתה על ספרה "אוליב קיטרידג'". ספריה היו לרבי־מכר בארץ ובעולם. ספרה "שמי לוסי בארטון" ראה אף הוא אור ב"ידיעות ספרים".

פרק ראשון

פתח דבר
 
אמי ואני הרבינו לשוחח על משפחת בֶּרגֶ'ס. "הילדים של ברג'ס", היא כינתה אותם. שוחחנו עליהם בעיקר בטלפון, כי אני גרתי בניו יורק והיא גרה במדינת מֵיין. אבל דיברנו עליהם גם כשבאתי לבקר אצלה ולנתי במלון הקרוב. לאמי לא הזדמן להתארח בהרבה מלונות, וזה היה אחד הדברים שאהבנו לעשות: לשבת בחדר — הקירות הירוקים עוטרו בפס של ורדים ורודים — ולדבר על העבר, על אלה שעזבו את שֶרלי פוֹלז ועל אלה שנשארו בעיר. "חשבתי על הילדים של ברג'ס," היא היתה אומרת כשהסיטה את הווילונות לצדדים והשקיפה על עצי הלִבנֶה.
הילדים של ברג'ס העסיקו אותה, אני חושבת, מפני שסבלם של כל השלושה היה ידוע לכול, נוסף על כך שאמי לימדה אותם שיעורי דת בימי ראשון שנים רבות לפני כן, כשהם היו בכיתה ד'. היא רחשה חיבה מיוחדת לאחים ברג'ס. לג'ים, כי לדעתה כבר אז הוא היה ילד כעוס וניסה להשתלט על עצמו, ולבוב, כי היה לו לב רחב. סוזן לא היתה חביבה עליה במיוחד. "על אף אחד, עד כמה שידוע לי," היא אמרה.
"סוזן היתה חמודה כשהיא היתה קטנה," נזכרתי. "היא היתה מתולתלת עם עיניים גדולות."
"ואז נולד לה הילד המופרע."
"עצוב," אמרתי.
"יש הרבה דברים עצובים," אמרה אמי. אמי ואני כבר היינו שתינו אלמנות אז, ואחרי שהיא היתה אומרת את זה היינו שתינו משתתקות. ואז היתה אחת מאיתנו מוסיפה ששמחנו מאוד כשבוב ברג'ס מצא בסופו של דבר אישה טובה. האישה — השנייה של בוב, וקיווינו שהאחרונה — היתה מיניסטר, כפי שנקרא הכומר בכנסייה האוּניטָרית. אמי לא אהבה אוניטרים, היא חשבה שהם למעשה אתיאיסטים שלא רוצים להישאר בצד כשכולם נהנים בחג המולד, אבל מרגרט אֶסטָבֶר היתה בעצמה ממיין, וזה הניח את דעתה. "בוב היה יכול להתחתן עם מישהי מניו יורק אחרי שהוא גר שם כל כך הרבה שנים. תראי מה קרה לג'ים, שהתחתן עם הסנובית מקונטיקט," אמרה אמי.
מובן ששוחחנו הרבה מאוד על ג'ים: הוא עזב את מיין אחרי שעסק בתביעות במשפטי רצח בפרקליטות של מדינת מיין, קיווינו שהוא ירוץ למשרת המושל והתפלאנו שפתאום הוא חזר בו, ואחר כך — מטבע הדברים — דיברנו עליו בשנים של משפט ווֹלי פּאקֶר, כשג'ים הופיע בחדשות ערב־ערב. המשפט התנהל כשההיתר לשדר משפטים בטלוויזיה עדיין היה חדש, וכעבור שנה האפיל משפט או־ג'יי סימפסון על משפט פאקר בזיכרונם של הרבה אנשים, אבל בינתיים צבר ג'ים ברג'ס חסידים נאמנים בכל רחבי ארצות הברית, והם צפו בו בהתפעלות עד שהצליח להשיג את זיכויו של ווֹלי פאקר, זמר הנשמה עדין הפנים, שקולו הרך ("הסירי מעלי את הנטל, את נטל אהבתי") סחף את מרבית בני דורנו אל הבגרות. ווֹלי פאקר, שלכאורה שילם תמורת רצח חברתו הלבנה. ג'ים דאג שהמשפט יישאר בהרטפורד, שבה הגזע היה גורם מכריע, ואמרו עליו שבחירת המושבעים שלו היתה מבריקה. לאחר מכן, ברהיטות ובסבלנות אין קץ, הוא תיאר עד כמה מטעה עלולה להיות היריעה שנטוו בה יחדיו — או במקרה הנוכחי, הוא טען, לא נטוו יחדיו — המרכיבים המהותיים להתנהגות פלילית: כוונה ומעשה. בעיתונים ברחבי ארצות הברית הופיעו קריקטורות, שאחת מהן הראתה אישה מביטה בסלון המבולגן שלה, והכיתוב: "אם יש לי כוונה שהחדר הזה יהיה נקי, מתי הוא ייעשה נקי?" סקרי דעת קהל לימדו שרוב האנשים חושבים כפי שחשבנו אמי ואני, שווֹלי פאקר אשם. אבל ההישג של ג'ים היה מדהים, והתוצאה היתה שהוא התפרסם. (כמה כתבי עת מנו אותו עם הגברים הסקסיים של 1993, ואפילו אמי, שתיעבה כל התייחסות לסקס, לא זקפה את התואר לחובתו.) דוּוח אז שגם או־ג'יי סימפסון רצה את ג'ים ב"נבחרת החלומות" שלו. היה גל של דיבורים על כך ברשתות הטלוויזיה, אבל מכיוון שלא התקבלה כל תגובה ממחנה ברג'ס, פסקו שג'ים "נח על זרי הדפנה". משפט פאקר סיפק לאמי ולי נושא שיחה בתקופה של אי־נחת הדדית. אבל זה היה בעבר. מאז, תמיד נישקתי את אמי ואמרתי לה שאני אוהבת אותה לפני שחזרתי הביתה ממיין, והיא אמרה לי אותו הדבר.
כשהייתי שוב בניו יורק, התקשרתי ערב אחד מדירתי בקומה העשרים ושש — מבעד לחלון השקפתי על הדמדומים שנגעו בעיר ועל האורות שצצו כמו גחליליות בשדה הבניינים שהשתרע לפנַי — ואמרתי, "את זוכרת שאמא של בוב שלחה אותו לפסיכיאטר? הילדים דיברו על זה במגרש המשחקים. 'לוקחים את בובי ברג'ס לרופא של משוגעים.'"
"ילדים הם איומים," אמרה אמי. "בחיי אלוהים."
"זה היה מזמן," חיוויתי את דעתי. "אף אחד שם לא הלך אז לפסיכיאטר."
"זה השתנה," אמרה אמי. "לאנשים בחוג ריקודי עמים שאני הולכת אליו יש ילדים שהולכים לטיפולים, ונראה לי שכולם לוקחים כדורים כאלה או אחרים. ואני חייבת להגיד שאף אחד גם לא מסתיר את זה."
"ואת זוכרת את האבא של משפחת ברג'ס?" את השאלה הזאת כבר שאלתי אותה לפני כן. עשינו דברים כאלה לפעמים, חזרנו על דברים שידענו.
"כן. גבוה, אני זוכרת. עבד במפעל. מנהל עבודה, נדמה לי. ואחר כך היא היתה לבד."
"ולא התחתנה שוב."
"לא התחתנה שוב," אמרה אמי. "אני לא יודעת איזה סיכוי היה לה אז. עם שלושה ילדים קטנים. ג'ים, בוב וסוּ."
 
בית משפחת ברג'ס שכן כשני קילומטרים ממרכז העיר. בית קטן, אבל רוב הבתים באזור ההוא של שרלי פולז היו קטנים, או לא גדולים. הבית היה צהוב ועמד על גבעה. מצדו האחד היה שדה שהיה ירוק עז כל כך באביב, עד שאני זוכרת שכילדה רציתי להיות פרה כדי ללחך כל היום את העשב הטלול, עד כדי כך טעים הוא נראה. בשדה שליד בית ברג'ס לא היו פרות ואפילו לא גינת ירק, רק מעין תחושה של אדמה חקלאית בסמוך לעיר. בקיץ נראתה לפעמים גברת ברג'ס בחצר הקדמית, גוררת צינור השקיה סביב שיח, אבל מכיוון שהבית עמד על גבעה, היא תמיד נראתה מרוחקת וקטנה ולא הגיבה כשעברנו במכונית ליד הבית ואבי נופף לה. אני מניחה שהיא לא ראתה את הנפנוף.
אנשים חושבים שערים קטנות מבעבעות מרוב רכילות, אבל כשהייתי קטנה, כמעט לא שמעתי את המבוגרים מדברים על משפחות אחרות, והמצב של משפחת ברג'ס נטמע בדומה לאסונות של אחרים, למשל באני פוֹג המסכנה שנפלה במדרגות למרתף והתגלתה רק כעבור שלושה ימים, או גברת המונד שגילו לה גידול בראש בדיוק כשילדיה יצאו מהבית ללימודים באוניברסיטה, או אנני דֵיי המטורפת שהרימה את השמלה לפני הבנים ועדיין למדה בבית ספר תיכון אף על פי שהיתה כמעט בת עשרים. הילדים — בעיקר אנחנו, הקטנים — היו הרכלנים וגם קשי הלב. המבוגרים דווקא הקפידו לתקן את דרכינו, לכן אם במגרש המשחקים נשמע ילד אומר שבובי ברג'ס הוא "זה שהרג את אבא שלו" או "הולך לרופא משוגעים", המעליב נשלח אל משרד המנהל וההורים נקראו לבית הספר ומנעו ממנו ממתקים כשאחרים התכבדו. זה לא קרה לעתים קרובות.
ג'ים ברג'ס היה מבוגר ממני בעשר שנים ולכן הוא נראה לי רחוק כמו איזו אישיות מפורסמת, ולמען האמת הוא היה מין מפורסם כזה אפילו אז: הוא היה שחקן פוטבול וראש השכבה שלו בבית הספר והוא היה יפה כזה עם השיער השחור שלו, אבל הוא גם היה רציני, אני זוכרת אותו גם בתור אחד כזה שהעיניים שלו לא מחייכות אף פעם. בובי וסוזן היו צעירים מג'ים, ובהזדמנויות שונות הוזמנו להשגיח על אחיותי ועלי. סוזן לא התייחסה אלינו במיוחד, אף על פי שיום אחד היא החליטה שאנחנו צוחקות ממנה ולקחה לנו את הקרקרים בצורת חיות שאמי תמיד השאירה לנו כשהיא ואבי יצאו לבלות. אחת מאחיותי נעלה את עצמה בשירותים במחאה וסוזן צעקה לה שהיא תקרא למשטרה. אני לא זוכרת מה קרה בסוף, חוץ מזה שלא באה שום משטרה ושאמי התפלאה לראות את הקרקרים כשהיא חזרה הביתה. גם בובי הוזמן להשגיח עלינו כמה פעמים והיה לוקח אותנו שק־קמח בתורות. הרגשנו שאנחנו נצמדות אל מישהו חביב וטוב כי הוא תמיד סובב קצת את הראש אלינו ושאל, "הכול בסדר? את בסדר?" פעם, כשאחת מאחיותי רצה בשביל הגישה שלנו, נפלה ונשרטה בברך, ראינו שבובי מצטער מאוד. ידו הגדולה שטפה את הפצע. "הממ, איזו ילדה אמיצה את. את תהיי בסדר."
כשאחיותי בגרו הן עברו לגור במסצ'וסטס, אבל אני עברתי לגור בניו יורק, והורי לא היו מרוצים: זאת היתה בגידה בשושלת המשפחתית ששורשיה נטועים בניו אינגלנד עוד מהמאה השבע־עשרה. לאבותי היתה תעוזה והם עברו הרבה בחיים, אמר אבי, אבל הם לא נכנסו אל בור השפכים הזה, ניו יורק. אני התחתנתי עם ניו יורקי — איש רֵעים עשיר, יהודי, דבר שרק החמיר את המצב. הורי לא הרבו לבקר אצלנו. נדמה לי שהעיר הפחידה אותם. נדמה לי שבעלי נראה להם זר וזה הפחיד אותם, ונדמה לי שילדי הפחידו אותם, הם בוודאי נראו להם חצופים ומפונקים, עם הבלגן בחדרים וצעצועי הפלסטיק ואחר כך עם הפירסינג באף והשיער הכחול והסגול. לכן היו שנים של מרירות בינינו.
אבל כשבעלי מת באותה השנה שבה אחרון ילדַי יצא מהבית ללימודים באוניברסיטה, אמי, שהתאלמנה בעצמה שנה לפני כן, באה לניו יורק וליטפה את מצחי כפי שעשתה כשהייתי קטנה וחליתי קצת, ואמרה שצר לה שאיבדתי אבא ובעל בתוך זמן קצר כל כך. "איך אפשר לעזור לך?"
שכבתי על הספה. "תספרי לי סיפור," אמרתי.
היא עברה אל הכיסא שליד החלון. "טוב, תני לי לחשוב. הבעל של סוזן ברג'ס עזב אותה ועבר לשוודיה, אולי אבותיו קראו לו משם, מי יודע. הרי הוא במקור מעיירה קטנטונת בצפון בשם ניו סווידֶן ששוודים הקימו, את זוכרת? ומשם הוא ירד דרומה ללמוד באוניברסיטה. סוזן נשארה בשרלי פולז עם הבן היחיד שלה."
"היא עדיין חמודה?"
"בכלל לא."
וכך זה התחיל. כמו חוטים של "סבתא סורגת" שחיברו את אמי אלי ואותי אל שרלי פולז, פיסות של רכילות ושל ידיעות ושל זיכרונות שסבבו את חייהם של ילדי משפחת ברג'ס עזרו לנו להחזיק מעמד. דיווחנו וחזרנו על עצמנו. שוב סיפרתי לאמא שלי איך פגשתי יום אחד את הלן ברג'ס, אשתו של ג'ים, כשהם גרו, כמוני פעם, בשכונת פארק סלוֹפּ בברוקלין: משפחת ברג'ס עברה לשם מהרטפורד אחרי משפט פאקר, וג'ים התחיל לעבוד במשרד עורכי דין גדול במנהטן.
לבעלי ולי הזדמן במקרה לאכול ערב אחד במסעדה בפארק סלופ כשהלן וחברה שלה גם הן אכלו שם ובדרך החוצה עצרנו ליד השולחן שלהן. בזמן הארוחה שתיתי יין — כנראה בגלל זה נעצרתי — ואמרתי לה שאני מאותה עיר שג'ים גדל בה. לפרצוף של הלן קרה משהו שלא עזב אותי מאז. דימיתי שאני רואה הבעה של פחד חולפת עליו בחטף. היא שאלה מה שמי ואמרתי לה והיא אמרה שג'ים לא דיבר עלי אף פעם. לא, הייתי צעירה ממנו, אמרתי. היא סידרה את מפית הבד בניעור קל ואמרה, "לא הייתי שם כבר שנים. נעים להכיר את שניכם. להתראות."
אמא שלי חשבה שהלן לא התנהגה אלי יפה באותו ערב. "אל תשכחי שהיא באה ממשפחה עם כסף. מתאים לה לחשוב שהיא מעל לרמה של מישהי ממיין." למדתי לעבור לסדר היום על הערות מהסוג הזה, הפסקתי לקחת ללב את התגובות המתגוננות של אמי עם מיין שלה.
אבל אחרי שהבן של סוזן ברג'ס עשה מה שעשה — אחרי שהסיפור עליו הופיע בעיתונים, אפילו ב"ניו יורק טיימס", וגם בטלוויזיה — אמרתי לאמא שלי בטלפון, "אני חושבת לכתוב את הסיפור של ילדי משפחת ברג'ס."
"זה סיפור טוב," היא הסכימה.
"יגידו שזה לא יפה לכתוב על אנשים שאני מכירה."
אמי היתה עייפה באותו ערב. היא פיהקה. "אבל את לא מכירה אותם," היא אמרה. "אף פעם אי־אפשר להכיר מישהו באמת."

עוד על הספר

  • שם במקור: The Burgess Boys
  • תרגום: עידית שורר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 368 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 8 דק'
האחים ברג'ס אליזבת סטראוט
פתח דבר
 
אמי ואני הרבינו לשוחח על משפחת בֶּרגֶ'ס. "הילדים של ברג'ס", היא כינתה אותם. שוחחנו עליהם בעיקר בטלפון, כי אני גרתי בניו יורק והיא גרה במדינת מֵיין. אבל דיברנו עליהם גם כשבאתי לבקר אצלה ולנתי במלון הקרוב. לאמי לא הזדמן להתארח בהרבה מלונות, וזה היה אחד הדברים שאהבנו לעשות: לשבת בחדר — הקירות הירוקים עוטרו בפס של ורדים ורודים — ולדבר על העבר, על אלה שעזבו את שֶרלי פוֹלז ועל אלה שנשארו בעיר. "חשבתי על הילדים של ברג'ס," היא היתה אומרת כשהסיטה את הווילונות לצדדים והשקיפה על עצי הלִבנֶה.
הילדים של ברג'ס העסיקו אותה, אני חושבת, מפני שסבלם של כל השלושה היה ידוע לכול, נוסף על כך שאמי לימדה אותם שיעורי דת בימי ראשון שנים רבות לפני כן, כשהם היו בכיתה ד'. היא רחשה חיבה מיוחדת לאחים ברג'ס. לג'ים, כי לדעתה כבר אז הוא היה ילד כעוס וניסה להשתלט על עצמו, ולבוב, כי היה לו לב רחב. סוזן לא היתה חביבה עליה במיוחד. "על אף אחד, עד כמה שידוע לי," היא אמרה.
"סוזן היתה חמודה כשהיא היתה קטנה," נזכרתי. "היא היתה מתולתלת עם עיניים גדולות."
"ואז נולד לה הילד המופרע."
"עצוב," אמרתי.
"יש הרבה דברים עצובים," אמרה אמי. אמי ואני כבר היינו שתינו אלמנות אז, ואחרי שהיא היתה אומרת את זה היינו שתינו משתתקות. ואז היתה אחת מאיתנו מוסיפה ששמחנו מאוד כשבוב ברג'ס מצא בסופו של דבר אישה טובה. האישה — השנייה של בוב, וקיווינו שהאחרונה — היתה מיניסטר, כפי שנקרא הכומר בכנסייה האוּניטָרית. אמי לא אהבה אוניטרים, היא חשבה שהם למעשה אתיאיסטים שלא רוצים להישאר בצד כשכולם נהנים בחג המולד, אבל מרגרט אֶסטָבֶר היתה בעצמה ממיין, וזה הניח את דעתה. "בוב היה יכול להתחתן עם מישהי מניו יורק אחרי שהוא גר שם כל כך הרבה שנים. תראי מה קרה לג'ים, שהתחתן עם הסנובית מקונטיקט," אמרה אמי.
מובן ששוחחנו הרבה מאוד על ג'ים: הוא עזב את מיין אחרי שעסק בתביעות במשפטי רצח בפרקליטות של מדינת מיין, קיווינו שהוא ירוץ למשרת המושל והתפלאנו שפתאום הוא חזר בו, ואחר כך — מטבע הדברים — דיברנו עליו בשנים של משפט ווֹלי פּאקֶר, כשג'ים הופיע בחדשות ערב־ערב. המשפט התנהל כשההיתר לשדר משפטים בטלוויזיה עדיין היה חדש, וכעבור שנה האפיל משפט או־ג'יי סימפסון על משפט פאקר בזיכרונם של הרבה אנשים, אבל בינתיים צבר ג'ים ברג'ס חסידים נאמנים בכל רחבי ארצות הברית, והם צפו בו בהתפעלות עד שהצליח להשיג את זיכויו של ווֹלי פאקר, זמר הנשמה עדין הפנים, שקולו הרך ("הסירי מעלי את הנטל, את נטל אהבתי") סחף את מרבית בני דורנו אל הבגרות. ווֹלי פאקר, שלכאורה שילם תמורת רצח חברתו הלבנה. ג'ים דאג שהמשפט יישאר בהרטפורד, שבה הגזע היה גורם מכריע, ואמרו עליו שבחירת המושבעים שלו היתה מבריקה. לאחר מכן, ברהיטות ובסבלנות אין קץ, הוא תיאר עד כמה מטעה עלולה להיות היריעה שנטוו בה יחדיו — או במקרה הנוכחי, הוא טען, לא נטוו יחדיו — המרכיבים המהותיים להתנהגות פלילית: כוונה ומעשה. בעיתונים ברחבי ארצות הברית הופיעו קריקטורות, שאחת מהן הראתה אישה מביטה בסלון המבולגן שלה, והכיתוב: "אם יש לי כוונה שהחדר הזה יהיה נקי, מתי הוא ייעשה נקי?" סקרי דעת קהל לימדו שרוב האנשים חושבים כפי שחשבנו אמי ואני, שווֹלי פאקר אשם. אבל ההישג של ג'ים היה מדהים, והתוצאה היתה שהוא התפרסם. (כמה כתבי עת מנו אותו עם הגברים הסקסיים של 1993, ואפילו אמי, שתיעבה כל התייחסות לסקס, לא זקפה את התואר לחובתו.) דוּוח אז שגם או־ג'יי סימפסון רצה את ג'ים ב"נבחרת החלומות" שלו. היה גל של דיבורים על כך ברשתות הטלוויזיה, אבל מכיוון שלא התקבלה כל תגובה ממחנה ברג'ס, פסקו שג'ים "נח על זרי הדפנה". משפט פאקר סיפק לאמי ולי נושא שיחה בתקופה של אי־נחת הדדית. אבל זה היה בעבר. מאז, תמיד נישקתי את אמי ואמרתי לה שאני אוהבת אותה לפני שחזרתי הביתה ממיין, והיא אמרה לי אותו הדבר.
כשהייתי שוב בניו יורק, התקשרתי ערב אחד מדירתי בקומה העשרים ושש — מבעד לחלון השקפתי על הדמדומים שנגעו בעיר ועל האורות שצצו כמו גחליליות בשדה הבניינים שהשתרע לפנַי — ואמרתי, "את זוכרת שאמא של בוב שלחה אותו לפסיכיאטר? הילדים דיברו על זה במגרש המשחקים. 'לוקחים את בובי ברג'ס לרופא של משוגעים.'"
"ילדים הם איומים," אמרה אמי. "בחיי אלוהים."
"זה היה מזמן," חיוויתי את דעתי. "אף אחד שם לא הלך אז לפסיכיאטר."
"זה השתנה," אמרה אמי. "לאנשים בחוג ריקודי עמים שאני הולכת אליו יש ילדים שהולכים לטיפולים, ונראה לי שכולם לוקחים כדורים כאלה או אחרים. ואני חייבת להגיד שאף אחד גם לא מסתיר את זה."
"ואת זוכרת את האבא של משפחת ברג'ס?" את השאלה הזאת כבר שאלתי אותה לפני כן. עשינו דברים כאלה לפעמים, חזרנו על דברים שידענו.
"כן. גבוה, אני זוכרת. עבד במפעל. מנהל עבודה, נדמה לי. ואחר כך היא היתה לבד."
"ולא התחתנה שוב."
"לא התחתנה שוב," אמרה אמי. "אני לא יודעת איזה סיכוי היה לה אז. עם שלושה ילדים קטנים. ג'ים, בוב וסוּ."
 
בית משפחת ברג'ס שכן כשני קילומטרים ממרכז העיר. בית קטן, אבל רוב הבתים באזור ההוא של שרלי פולז היו קטנים, או לא גדולים. הבית היה צהוב ועמד על גבעה. מצדו האחד היה שדה שהיה ירוק עז כל כך באביב, עד שאני זוכרת שכילדה רציתי להיות פרה כדי ללחך כל היום את העשב הטלול, עד כדי כך טעים הוא נראה. בשדה שליד בית ברג'ס לא היו פרות ואפילו לא גינת ירק, רק מעין תחושה של אדמה חקלאית בסמוך לעיר. בקיץ נראתה לפעמים גברת ברג'ס בחצר הקדמית, גוררת צינור השקיה סביב שיח, אבל מכיוון שהבית עמד על גבעה, היא תמיד נראתה מרוחקת וקטנה ולא הגיבה כשעברנו במכונית ליד הבית ואבי נופף לה. אני מניחה שהיא לא ראתה את הנפנוף.
אנשים חושבים שערים קטנות מבעבעות מרוב רכילות, אבל כשהייתי קטנה, כמעט לא שמעתי את המבוגרים מדברים על משפחות אחרות, והמצב של משפחת ברג'ס נטמע בדומה לאסונות של אחרים, למשל באני פוֹג המסכנה שנפלה במדרגות למרתף והתגלתה רק כעבור שלושה ימים, או גברת המונד שגילו לה גידול בראש בדיוק כשילדיה יצאו מהבית ללימודים באוניברסיטה, או אנני דֵיי המטורפת שהרימה את השמלה לפני הבנים ועדיין למדה בבית ספר תיכון אף על פי שהיתה כמעט בת עשרים. הילדים — בעיקר אנחנו, הקטנים — היו הרכלנים וגם קשי הלב. המבוגרים דווקא הקפידו לתקן את דרכינו, לכן אם במגרש המשחקים נשמע ילד אומר שבובי ברג'ס הוא "זה שהרג את אבא שלו" או "הולך לרופא משוגעים", המעליב נשלח אל משרד המנהל וההורים נקראו לבית הספר ומנעו ממנו ממתקים כשאחרים התכבדו. זה לא קרה לעתים קרובות.
ג'ים ברג'ס היה מבוגר ממני בעשר שנים ולכן הוא נראה לי רחוק כמו איזו אישיות מפורסמת, ולמען האמת הוא היה מין מפורסם כזה אפילו אז: הוא היה שחקן פוטבול וראש השכבה שלו בבית הספר והוא היה יפה כזה עם השיער השחור שלו, אבל הוא גם היה רציני, אני זוכרת אותו גם בתור אחד כזה שהעיניים שלו לא מחייכות אף פעם. בובי וסוזן היו צעירים מג'ים, ובהזדמנויות שונות הוזמנו להשגיח על אחיותי ועלי. סוזן לא התייחסה אלינו במיוחד, אף על פי שיום אחד היא החליטה שאנחנו צוחקות ממנה ולקחה לנו את הקרקרים בצורת חיות שאמי תמיד השאירה לנו כשהיא ואבי יצאו לבלות. אחת מאחיותי נעלה את עצמה בשירותים במחאה וסוזן צעקה לה שהיא תקרא למשטרה. אני לא זוכרת מה קרה בסוף, חוץ מזה שלא באה שום משטרה ושאמי התפלאה לראות את הקרקרים כשהיא חזרה הביתה. גם בובי הוזמן להשגיח עלינו כמה פעמים והיה לוקח אותנו שק־קמח בתורות. הרגשנו שאנחנו נצמדות אל מישהו חביב וטוב כי הוא תמיד סובב קצת את הראש אלינו ושאל, "הכול בסדר? את בסדר?" פעם, כשאחת מאחיותי רצה בשביל הגישה שלנו, נפלה ונשרטה בברך, ראינו שבובי מצטער מאוד. ידו הגדולה שטפה את הפצע. "הממ, איזו ילדה אמיצה את. את תהיי בסדר."
כשאחיותי בגרו הן עברו לגור במסצ'וסטס, אבל אני עברתי לגור בניו יורק, והורי לא היו מרוצים: זאת היתה בגידה בשושלת המשפחתית ששורשיה נטועים בניו אינגלנד עוד מהמאה השבע־עשרה. לאבותי היתה תעוזה והם עברו הרבה בחיים, אמר אבי, אבל הם לא נכנסו אל בור השפכים הזה, ניו יורק. אני התחתנתי עם ניו יורקי — איש רֵעים עשיר, יהודי, דבר שרק החמיר את המצב. הורי לא הרבו לבקר אצלנו. נדמה לי שהעיר הפחידה אותם. נדמה לי שבעלי נראה להם זר וזה הפחיד אותם, ונדמה לי שילדי הפחידו אותם, הם בוודאי נראו להם חצופים ומפונקים, עם הבלגן בחדרים וצעצועי הפלסטיק ואחר כך עם הפירסינג באף והשיער הכחול והסגול. לכן היו שנים של מרירות בינינו.
אבל כשבעלי מת באותה השנה שבה אחרון ילדַי יצא מהבית ללימודים באוניברסיטה, אמי, שהתאלמנה בעצמה שנה לפני כן, באה לניו יורק וליטפה את מצחי כפי שעשתה כשהייתי קטנה וחליתי קצת, ואמרה שצר לה שאיבדתי אבא ובעל בתוך זמן קצר כל כך. "איך אפשר לעזור לך?"
שכבתי על הספה. "תספרי לי סיפור," אמרתי.
היא עברה אל הכיסא שליד החלון. "טוב, תני לי לחשוב. הבעל של סוזן ברג'ס עזב אותה ועבר לשוודיה, אולי אבותיו קראו לו משם, מי יודע. הרי הוא במקור מעיירה קטנטונת בצפון בשם ניו סווידֶן ששוודים הקימו, את זוכרת? ומשם הוא ירד דרומה ללמוד באוניברסיטה. סוזן נשארה בשרלי פולז עם הבן היחיד שלה."
"היא עדיין חמודה?"
"בכלל לא."
וכך זה התחיל. כמו חוטים של "סבתא סורגת" שחיברו את אמי אלי ואותי אל שרלי פולז, פיסות של רכילות ושל ידיעות ושל זיכרונות שסבבו את חייהם של ילדי משפחת ברג'ס עזרו לנו להחזיק מעמד. דיווחנו וחזרנו על עצמנו. שוב סיפרתי לאמא שלי איך פגשתי יום אחד את הלן ברג'ס, אשתו של ג'ים, כשהם גרו, כמוני פעם, בשכונת פארק סלוֹפּ בברוקלין: משפחת ברג'ס עברה לשם מהרטפורד אחרי משפט פאקר, וג'ים התחיל לעבוד במשרד עורכי דין גדול במנהטן.
לבעלי ולי הזדמן במקרה לאכול ערב אחד במסעדה בפארק סלופ כשהלן וחברה שלה גם הן אכלו שם ובדרך החוצה עצרנו ליד השולחן שלהן. בזמן הארוחה שתיתי יין — כנראה בגלל זה נעצרתי — ואמרתי לה שאני מאותה עיר שג'ים גדל בה. לפרצוף של הלן קרה משהו שלא עזב אותי מאז. דימיתי שאני רואה הבעה של פחד חולפת עליו בחטף. היא שאלה מה שמי ואמרתי לה והיא אמרה שג'ים לא דיבר עלי אף פעם. לא, הייתי צעירה ממנו, אמרתי. היא סידרה את מפית הבד בניעור קל ואמרה, "לא הייתי שם כבר שנים. נעים להכיר את שניכם. להתראות."
אמא שלי חשבה שהלן לא התנהגה אלי יפה באותו ערב. "אל תשכחי שהיא באה ממשפחה עם כסף. מתאים לה לחשוב שהיא מעל לרמה של מישהי ממיין." למדתי לעבור לסדר היום על הערות מהסוג הזה, הפסקתי לקחת ללב את התגובות המתגוננות של אמי עם מיין שלה.
אבל אחרי שהבן של סוזן ברג'ס עשה מה שעשה — אחרי שהסיפור עליו הופיע בעיתונים, אפילו ב"ניו יורק טיימס", וגם בטלוויזיה — אמרתי לאמא שלי בטלפון, "אני חושבת לכתוב את הסיפור של ילדי משפחת ברג'ס."
"זה סיפור טוב," היא הסכימה.
"יגידו שזה לא יפה לכתוב על אנשים שאני מכירה."
אמי היתה עייפה באותו ערב. היא פיהקה. "אבל את לא מכירה אותם," היא אמרה. "אף פעם אי־אפשר להכיר מישהו באמת."