פרק 1
ג'וזי
זה יום הלימודים הראשון, דף חדש, סמלי ומלא תקווה, לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי כשאני עומדת מול הקהל השבוי והרחוץ היטב של עשרה בנים ואחת-עשרה בנות בבגדים היפים ביותר שלי, מגֵ'יי קְרוּ - נעלי בלרינה שטוחות בצבע זהב, מכנסיים אפורים וסוודר ואפודה ורודים עם נצנצים. כשאני מתיישבת בשיכול רגליים על המחצלת כמה ילדים קורנים אלי בחזרה, ואילו אחרים חסרי הבעה ומחכים בלי שיפוטיות. זה היופי בתלמידי כיתה א'. הם תמימים, אף אחד מהם לא שחוק.
רוב הסיכויים שהם כבר שמעו שהם זכו בגדול בהגרלת המורות המסתורית עוד לפני שנכנסו לכיתה שלי, המקושטת בעץ מייפל מבריסטול, עשרים ואחת ציפורי קרטון אישיות ושלט שמתנדנד מהענפים ומכריז: ברוכים הבאים לקן של מיס ג'וזי!
אחרי ארבע-עשרה שנות הוראה באותו בית ספר יסודי יצא לי שם של מורה כיפית, נמרצת ויצירתית. אני לא נחשבת מורה קפדנית, אבל גם לא טרף קל. דרך אגב, אני גם ידועה כ"מורה היפה", וחלק מההורים (אבות ואמהות כאחד) מחשיבים את זה לא פחות משאר הדברים, לרבות אינטליגנציה - יחס שתמיד הדהים וגם קצת הרגיז אותי. היי, אני יודעת שאני לא מלמדת חשבון קוונטי, אבל אני כן מַקנָה לילדים כישורי הישרדות קריטיים כשאני מלמדת אותם איך לחבר ולחסר, לקרוא שעון, לספור כסף והחשוב מכול, לקרוא באמת, לפענח את המסתורין של צירופי העיצורים והצלילים המופשטים שמערבבים ומבטאים כמילים, מחברים יחד למשפטים, ממלאים בהם את דפי הספרים, עם תמונות או בלי. אולי זה נראה כמו "לקום אתמול בבוקר" בעיני אחדים - כולל כמה מחברַי לעבודה שבאמת צריכים להחליף מקצוע, אבל אני אוהבת את מה שאני עושה, מאושרת לראות איך דברים מסתדרים בשביל יבוּל חדש של ילדים מדי שנה.
אבל בתוך כל הציפייה תמיד נמצא העצב על כך שהקיץ נגמר, בתוספת עקצוץ מוכר של פקפוק עצמי וחרדה, שצָבעו את כל הימים הראשונים שלי בבית הספר, הן כמורה והן כתלמידה לפני כן. אני שוקלת את המכשולים הרבים שלפני, תוהה לכמה מתלמידי יש הפרעת קשב וריכוז או דיסלקציה או מגוון ליקויי למידה אחרים. מי יהיה מתוסכל או יתייאש כשיפגר אחר חבריו לכיתה? לאילו ילדים יהיו הורים קשים לריצוי שיפציצו אותי במיילים ובשיחות טלפון, יעלו הצעות מוזרות לתוכנית הלימודים, או יציינו שיבושי לשון באיגרות המידע שלי במסווה של ביקורת בונה? (לא משנה כמה פעמים אני מגיהה את התכתובת שלי, בלתי-נמנע שמתישהו במהלך השנה אטעה באיות, או במיקום של איזה גרש, טעויות שאיכשהו בולטות יותר אצל מורה מאשר, נניח, אצל עורך דין או רופא.)
ובל נשכח את העניין המטריד של אידי קַרלַייל, בתו הבכורה של האקס הכי משמעותי שלי, ויל קרלייל. ויל ואני נפרדנו לפני שנים - שמונה, למען הדיוק - אבל עוד לא התגברתי עליו - לפחות לא לגמרי. ואני פשוט לא מאמינה ששלחו את הבת שלו לכיתה שלי, עובדה שאני מנסה לשווא לשכוח כשאני פותחת בנאום שלי, וריאציה של מה שאני אומרת כל שנה.
שלום, ילדים וילדות! שמי מיס ג'וזי! גדלתי כאן באטלנטה ואני בוגרת אוניברסיטת ג'ורג'יה. כל הכבוד לג'ורג'יה בולדוגס! אני אוהבת חיות ואימצתי כלב מצער בעלי חיים, ריוויס. יש לי אחות אחת ואחיינית מקסימה בת ארבע, שקוראים לה הרפר. הצבע האהוב עלי הוא ורוד, כמו הסוודר שלי. התחביבים שלי כוללים שחייה, קריאה, אפיית עוגיות, ריקוד ומשחקי קופסה. אני יודעת לשמור סודות ואני חברה שאפשר לסמוך עליה. אני מקווה שאתם תהיו חברים טובים זה לזה השנה. אני שמחה להכיר כל אחת ואחד מכם והתמזל מזלי שאני המורה שלכם!
זה נשמע לא רע, ואני אקבל עשר על הדקלום מלא המרץ, אף על פי שתוך כדי כך יכולתי לשמוע את הגרסה המוּּערת בראשי, וכך בערך היא נשמעה:
בכל פעם שאני אומרת "מיס ג'וזי" אני חושבת שזה נשמע כמו שם של חשפנית - עבודה ששקלתי לרגע בחופשה מהקולג', כי חשפניות מרוויחות הרבה יותר כסף ממלצריות. וגם ממורות, לצורך העניין. יש לי כלב ואחות בשם מרדית. היא משגעת אותי, והייתי מתעלמת ממנה לגמרי לולא האחיינית שלי הרפר. פעם היה לי אח גדול, אבל הוא מת בתאונה לפני הרבה זמן, וזה משהו שאני לא אוהבת לדבר עליו, במיוחד לא עם התלמידים שלי. אני חושבת שנורא משעמם לדבר על צבע אהוב, מפני שהוא לא אומר יותר מדי (צבע לְמה - למכונית או לתיק או לקירות החדר שלך?), אבל מִסיבה לא מוסברת, כולכם ממש ממוקדים בזה, אז אני אגיד ורוד מפני שבערך חצי מכם יתלהבו מהבחירה שלי ולפחות שליש מכם יתפלאו על צירוף המקרים הזה, שיש לנו העדפה לאותו גוון. שחייה היא לא ממש תחביב שלי, רק משהו שאני עושה לפעמים בימק"א בניסיון להוריד את המשקל שאני צוברת בבטן (מכל העוגיות שאני אופה ואחר כך אוכלת), משהו שלא שמתם לב אליו או שלפחות לא תרדו עלי בגללו. אני באמת אוהבת משחקי קופסה, אבל אני מעדיפה לשחק משחקי שתייה עם החברות שלי - או לרקוד איתן (הזכרתי שיכולתי להיות חשפנית לפני שמונה קילו?). אני שומרת סודות - במיוחד את הסודות שלי, וזה טוב, כי אם ההורים שלכם היו יודעים על חלק מהשלדים שיש לי בארון, הם היו שולחים עצומה ודורשים לפטר אותי. אני מאמינה גדולה בחברויות כי אני בת שלושים ושבע ואני לא מוצאת גבר הגון לנישואים, וזה מדכא גם מפני שאני לא רוצה להיות לבד וגם מפני שאני אוהבת ילדים יותר מכל דבר אחר. אני יודעת שהזמן שלי אוזל, לפחות הזמן ללדת בעצמי. בבקשה תהיו נחמדים זה לזה השנה, כי הדבר היחיד שלא אסבול במשמרת שלי הוא תעלולים מרושעים של בנות (או של בנים) - אם כי למזלי הדינמיקה הזאת לא תתחיל לפני השנה הבאה, עוד סיבה ללמד בכיתה א'. אני כל כך שמחה להכיר כל אחד ואחת מכם, וזה כולל אותך, אידי קרלייל. אבא שלך סיפר לך שהוא גמר איתי ממש לפני שהוא התחתן עם אמא שלך ועשה אותך? אני אשתדל לא לנטור לך טינה על זה, אבל בבקשה תרחמי עלי ואל תספרי לי יותר מדי על המשפחה המאושרת שלך.
אני מחייכת אל פניהם הלהוטות והקורנות ואומרת, "נו? יש לכם שאלות אלי?"
ארבע ידיים מזנקות לאוויר, וכשאני תוהה איזה מהארבעה לא יבחר לשאול את השאלה היחידה שלמדתי לתעב, פולט ילד חסר מנוחה עם שיער פרוע ולחיים אדומות: יש לך בעל? בתוך שלוש שניות. שיא חדש. כל הכבוד, וסלי, אני חושבת אחרי שאני מעיפה מבט בתגית השם המנוילנת שלו שהכנתי בסוף השבוע, ומזכירה לעצמי לכלול בתוכנית הלימודים את העובדה שאצבע נטולת טבעת ביד שמאל פירושה בבקשה לא לשאול שאלות על נישואים. אולי אוכל לדחוף את זה בין הפרק על מזג האוויר למבוא לחיבור וחיסור.
אני מאלצת את עצמי לחייך חיוך גדול ועליז יותר ומשתדלת מאוד להתעלם מההתכווצות בחזי. "לא, וסלי. אני לא נשואה. אולי זה יקרה יום אחד! ובואו נשתדל לזכור להרים ידיים לפני שאנחנו מדברים. ככה," אני אומרת ומרימה את ידי בהדגמה חזותית. "בסדר?"
ראשו של וסלי עולה ויורד בזמן שאני מרגיעה את עצמי שאידי לא יודעת שום דבר על יחסי עם אביה. אחרי הכול, כל ידיעה על עברו הרומנטי תעיד על אמהוּת גרועה - ואני בטוחה שאנדריאה (מבטאים את זה אוֹן-דְרֵיי-אָה) קרלייל ניחנה בשיקול דעת מושלם כמו גם בטעם מושלם, דבר שהבנתי ממעקב אחר דף הפינטרסט שלה. חטיפים ללא גלוטן! תחפושות הלואין תוצרת בית! התעמלות אחרי לידה עם הילד! צבעים לחדר שינה רגוע! תודה לאל שהפרופילים שלה באינסטגרם ובפייסבוק פרטיים - חסד קטן של אֵלֵי הרשתות החברתיות.
כאילו לפי אות, אידי מרימה את ידה גבוה-גבוה במרפק ישר ואצבעות זקופות אל-על. היא עוצרת את נשימתה, החזה הקטן שלה מתרחב, עיניה הכחולות פקוחות לרווחה ולא ממצמצות. מבטי חולף על פניה, אף על פי שהיא יושבת ממש באמצע, ואני שומעת שאלה מקצה המחצלת על המאכל האהוב עלי (לצערי, פיצה) ואחר כך על הצבע השני האהוב עלי (משעמם).
"הממ. אולי כחול. או ירוק. או כתום. כתום זה צבע טוב," אני מושכת זמן וסוקרת בזריזות את פניה של אידי, מחפשת דמיון לוויל. היא ירשה את העור השחום שלו ואת פיו. שפתה התחתונה מלאה יותר מהעליונה, אבל שאר תווי פניה שייכים לאמה, שלעתים קרובות מופיעה בדפי העיתון המקומי, צמודה לוויל או עושה פוזה, יד על המותן ומרפק בולט, עם אחת מחברותיה האופנתיות. ראיתי אותה באופן אישי רק פעם אחת, לפני ארבע שנים בערך, כששוטטה לאורך מדפי הקורנפלקס של הוֹל פוּדס. בתה הפעוטה ישבה בשמלה של המעצבת לילי פוליצר בעגלת הסופר, המלאה במוצרים מסודרים להפליא. (כבר אז ידעתי שלבתה קוראים אידי, קיצור של אידֶן, שם נעוריה של אנדריאה.) אנדריאה לבשה בגדי התעמלות שחורים וכפכפי אצבע של לוּלוּלֵמוֹן ונראתה אופנתית בלי שום מאמץ. עורה זהר מאימון כושר או מטיפול פנים (אולי משניהם) וגפיה היו ארוכות וחטובות. הקוקו הבלונדיני הסמיך שלה היה מושחל דרך כובע בייסבול של טֵלוּרייד. עקבתי אחריה בחשאי לאורך שלושה מעברים ועיניתי את עצמי בהתנהגותה המיושבת, בהליכתה החיננית ובאופן המחושב שבו בדקה תגיות ומלמלה פרשנות מְטַפּחת לבתה. שנאתי את עצמי על כך שהייתי מרותקת לכל צעדיה והרגשתי משהו קרוב לבושה כששלפתי מהמדף את שמן הכמהין שבחרה, כאילו המרכיב היקר הזה עשוי לקרב אותי יותר לחיים שלה, החיים שכל כך חמדתי.
לא הרבה השתנה מאז אותו יום, מלבד התוספת למשפחה בדמות אחיה הקטן של אידי, אוון (שאנדריאה כנראה כבר היתה אז בשבוע החמישי להריונה איתו, חישבתי אחר כך). אני תופסת את עצמי בוהה באידי, שמשעינה את ידה המורמת על ידה השנייה ומדגימה כושר התמדה כמו זה של אמה. אני מזכירה לעצמי שזאת לא אשמתה של אידי שאביה עזב אותי, או שאף פעם לא למדתי מה לעשות בשמן הכמהין הארור, או שמלכתחילה לא הייתי צריכה לקנות בהוֹל פוּדס, הרשת הידועה בכינוי "כל המשכורת", ומאלצת את עצמי להכיר בקיומה. "כן? אידי?"
"אה," היא אומרת בפנים חסרות הבעה, עיניה מתרוצצות סביב החדר וידה נשמטת ברפיון לחיקה. "אממ... שכחתי מה רציתי להגיד."
"זה בסדר. לא בוער," אני אומרת בחיוך, מופת של סבלנות.
פניה מתבהרות כשהיא נזכרת. "אה, כן! אממ... יש לך חבר?" היא זורה מלח על פצעי.
אני נועצת בה מבט לרגע פרנואידי אחד ובשבריר שנייה של טירוף מחליטה לשקר.
"כן! כן, יש לי חבר," אני מכריזה, זוקפת את הסנטר בכמה סנטימטרים ומשלבת יד ביד. "והוא מדהים. פשוט מדהים."
"איך קוראים לו?" פולטת אידי שאלה.
"ג'ק," אני אומרת. זה השם האהוב עלי מאז שראיתי את "טיטניק". אני גם מתה על קנדי ובוחרת להתמקד בגרסת "קמלוט" שלו במקום בסיפור המביש עם מרילין מונרו.
"מה שם המשפחה שלו?" לוחצת אידי.
"פרינס. ג'ק פרינס," אני אומרת ואז מוסיפה חוט של עצב. "לצערי, ג'ק לא גר באטלנטה."
"איפה הוא גר?" שואלת ילדה בשם פיונה, שהפוני הקצרצר שלה לא מביא בחשבון את העובדה ששערה מיתלתל. קשת ענקית נחה על ראשה, ונראה שהיא לועגת לתספורת הלא מוצלחת שעשו לילדה לקראת שנת הלימודים.
"אפריקה," אני אומרת. "קניה, ליתר דיוק. הוא רופא בחיל השלום. עובד במחנה פליטים."
השקר מחזק אותי, וכמוהו המחשבה השנייה שעולה במוחי: הנה לך, אידי. ואבא שלך מתעסק בניהול הון, דרך אחרת לומר שהוא משחק גולף עם חבריו המיוחסים ומדי פעם משקיע את כספי המשפחה שלהם, שלא הרוויחו בעצמם.
"ג'ק ראה פעם אריה?" שואל ילד זעיר בשם פרדריק, בעל קול שקט אבל הגייה מושלמת. אני מיד רוצה לגונן על פרדי הקטנטן וצופה שהוא יהיה חביב המורה. (לא משנה מה מספרים לכם, לכל המורים יש תלמיד אהוב במיוחד.)
“אני לא בטוחה, פרדריק. אני אשאל את ג'ק כשנדבר בסקייפ - מה שאנחנו עושים כל יום - ואחזור אליך מחר," אני אומרת.
כי אחרי הכול, הרבה יותר קשה לענות ב"כן/לא" בקשר לאריות מאשר להמציא יחסים בין-יבשתיים.
מטר שאלות משולהבות מתפתח סביב התהייה אם ג'ק נתקל בטיגריסים או בתנינים, בהיפופוטמים או בקופים. תלמידי כיתה א' אוהבים לשרשר שאלות. האמת? גם אני, ואף על פי שמאוד מפתה להמשיך לדבר על המחזר מתַקֵן העולם שלי, אני יודעת שהגיע הזמן להשתלט על המצב ולהתחיל ללמד.
שאר היום עובר בלי תקלות, ואני משננת את שמות תלמידי ומתוודעת לאופיים. אני אפילו כמעט מצליחה לשכוח את ויל, עד שלאידי נושרת השן הקדמית התחתונה משמאל כשהיא אוכלת גזר וחומוס בהפסקת עשר. השן התחתונה מימין כבר נפלה, אבל היא חוגגת את נפילת השן כשבני כיתתה מתאספים סביבה ובוחנים את השלל המדמם. אני לא טירונית בכל מה שקשור לשיניים מתנדנדות וחסרות, הן במשיכתן והן במציאת השיניים ואחסונן, ולכן אני שוטפת את הרווח בחניכיה, מנקה את השן הזעירה ומאחסנת אותה באחת מהשקיות ההרמטיות שאני שומרת בשולחני לאירועים כאלה. אני מוציאה פתקית ורודה ממגירה אחרת וכותבת “לפיית השיניים", ואז מציירת לב, מכניסה את הפתק לשקית ואוטמת אותה.
“מה את חושבת שהיא תביא לך?" אני שואלת, משפילה מבט אל הלב השמנמן שלי ואחר כך מיישירה אותו אל עיניה היפות של אידי.
“אותו דבר שהיא הביאה לי לשן הזאת," אומרת אידי, מצביעה לתוך פיה ותוחבת את לשונה אל הרווח. קולה נמוך וצרוד - קול מהסוג שיום אחד ישגע בחורים.
“ומה זה היה?" אני שואלת ותוהה איזה קול יש לאמה, בידיעה שלא אוכל להתאפק ואאסוף מידע כל השנה. כבר שאלתי כמה שאלות על אחיה הקטן ושמעתי ששם החיבה של אוון הוא אוֹ, שהחדר שלו מקושט במטוסים ושהוא יושב הרבה זמן ב"פינת פסק הזמן".
“מטבע של דולר," עונה אידי, והתשובה מעוררת כאב חדש, יחד עם גל האכזבה על כך שאני לא יכולה לומר שוויל ואנדריאה מפריזים בפינוק ילדיהם. רוב פֵיות השיניים באזור בַּאקהֶד מפריזות בתשלום, אבל מטבע של דולר הוא גם סכום הולם וגם יותר מְספק משטר מקומט. לעזאזל.
אני מושיטה לאידי את השקית ומתחרטת על הלב שציירתי על הפתקית - חוששת איך הוריה יפרשו את הציור. אבל מאוחר מדי לתיקונים כי אידי כבר מחזיקה את השקית בחיוך גאה. אחר כך היא צועדת לתא שלה ומכניסה את השקית לכיס האחורי של ילקוט הפרפרים הוורוד. אני אומרת לעצמי שזה לא סיפור גדול, שאנדריאה וּויל בטח עסוקים ומאושרים מכדי לבחון משהו פעוט כל כך. ומה שיותר חשוב, אני אומרת לעצמי שאני מורה טובה ואדם טוב - ושלאידי החמודה מגיע לב גם אם אביה שבר את לבי.
