'ארצ'לי' (1982) הוא הרומאן האחרון שפרסמה מורנטה. "המלכה האגדית של הספרות האיטלקית" מגיעה בו לשיאים של כתיבה מטלטלת, חכמת-לב, אפלה ומצמררת, ובו-בזמן מוארת, מצחיקה, משובבת את הנפש בדימוייה היפהפיים.
מָנוּאֶלֶה, המספר, בן 43, יוצא בנובמבר 1975 ממילנו לכפר זעיר ונידח בדרום-ספרד, שספק אם עודו קיים. שם פגש אביו לפני 44 שנים את ארצ'לי, נערה פראית בורה ותמה. האב, קצין בצי המלכותי האיטלקי, מעריץ של המלך ושל הסדר הצבאי, הזדמן לשם במסגרת ביקור של הצי. חמש שנים הוחבאה אהובתו החשאית ברומא, עד שנישאו.
ארבע שנים גדל הבן הלא-חוקי בלי לדעת שיש אבות בעולם. והשנים הללו, ועוד שנתיים בדירת הנישואים ב'רבעים הגבוהים', היו גן-עדן מופלא, ילדות מאושרת של מלך-היופי בסימביוזה עם אמא. אבל תמורה מייסרת שחלה בארצ'לי, שהיתה מעבר ליכולת ההבנה של בן השש, קטעה את ימי האושר. מנואלה ננטש על-ידי אמו, ועד מהרה גם תמו חייו במשפחה. אחרי שנים של פרידה נטולת זיכרונות, שבהן היתה בשבילו אמו שלילה, דחייה, אשמה לא-ברורה, כלימה, שִׁכחה - שנים של 'בריחה', ניסיונות התאבדות, אלכוהול, סמים, ובעיקר שינות ממושכות - יוצא עכשיו מנואלה לחפש את סודה של ארצ'לי בחייו.
הנסיעה לספרד, כנסיעה בכיוון הפוך בנהר השכחה, נועדה לדלות אותה מן התהום האפלה והלא-נגישה של תודעתו, יחד עם האירועים החשוכים של עברו הרחוק, שלא הבין ושכח. אולי כדי להירפא מאמו סופית.
"בת שישים, נראיתי כבת שלושים-וחמש" - סיפרה מורנטה בריאיון נדיר - "ואז לפתע גרם לי 'ארצ'לי', שאותו כתבתי במשך שנים מבלי לזוז משולחן-הכתיבה, מבלי לצאת החוצה, להזדקן בבת-אחת... אין זה ספר עצוב. אולי זה ספר נואש, אבל אני הייתי שרויה בשמחה גדולה במשך כל הזמן שעבדתי עליו".
