המספר בן השישים של 'לא עכשיו, לא כאן', ספרו הראשון של דה לוקה, מוצא תמונה שאביו צילם לפני כחמישים שנה: קטע של רחוב בנאפולי, אמו עומדת לחצות את הכביש. מולה, סמוך למדרכה האחרת, נראה אוטובוס. דומה שהוא-עצמו יושב מאחורי זגוגית החלון של האוטובוס, היום, ומקווה לאחוז סוף-סוף ברגע שבו החיים שהעניקה לו אמו יהיו באמת שלו.
אֵם נעצרת ברחוב, אדם משתהה מול תמונה; ומצד אחר: חיים שלמים. רובו של המונולוג הפנימי שמפנה המספר אל אמו הוא סדרת סצנות נוגעות-ללב, ולעתים-קרובות קומיות, מילדותו ומנערותו של נער מהורהר וגמגמן, בנאפולי שלאחר מלחמת-העולם השנייה. בבית שוררת חומרה של דממה קשה, גדושה אי-הבנות.
במשחק אי-ההבנות שלו עם אמו אוסף הנער את המִתארים של עצמיותו. פגם הדיבור שלו הופך למחיצה שמאחוריה הוא מאלף את עצמו להיות זר, לא להשתייך, כמצב נכון לשמירת הייחוד שלו. וכמין פיצוי הוא ניחן ביכולת מופלאה למצוא את נקודת הרוגע של החפצים, שמאפשרת לו להעמיד אותם בשיווי-משקל לזמן ממושך: מזלג ניצב בעצמו ישר על חודיו, כמו רקדנית בעלת ארבע רגליים.
הספר מכיל הרבה חומרים אוטוביוגרפיים, אך המספר בן השישים אינו דה לוקה (שהיה בן שלושים-ותשע כשכתב אותו). ואף-על-פי-כן, המספר אומר: "דיבור הוא הליכה על חבל. כתיבה, לעומת זאת, היא שליטה בו, התרתו"; ודה לוקה, האוחז ביד בוטחת בחבל הסיפור, אכן מממש זאת.
