ז'וזה סאראמאגו, חתן פרס נובל לספרות, חוזר כאן ל'על העיוורון' הבלתי-נשכח שלו ברומאן המשך, שהוא גם ניגוד.
העלילה של 'על הפיקחון' נפתחת ארבע שנים לאחר שבלי שום הסבר נעלם כלעומת-שבא העיוורון הלבן שתקף את כל האזרחים, פרט לאשתו של רופא-העיניים, היחידה שנותרה פקוחת-עיניים. אשתו של רופא-העיניים תופיע גם בספר זה, בתוך כל השישה, בני-חבורתה. במחצית הספר היא מפציעה והופכת להיות אחת משתי הדמויות המרכזיות, במלוא אנושיותה הסוחפת. הדמות שמנגד לה תהיה זו של רב-פקד, שנשלח על-ידי השלטון לעקוב אחריה ולהפליל אותה. תחילה הוא נראה קריקטורה, פארודיה על דמות מסרט-פעולה, המשתלבת יפה באופי של סרט-מתח שהספר הולך ולובש. אבל דווקא הרב-פקד יעבור את המהפך האנושי הדרמטי ביותר בספר, ותתגלם בו כוחה של האמפתיה להתגבר אף על המצבים האבסורדיים ביותר.
קודם-לכן תתגלגל העלילה מדחי אל דחי, בלי יכולת לעצור, בשל "מגפה לבנה", "עיוורון לבן" חדש: ביום הבחירות בעיר הבירה לא מגיע איש להצביע בגלל הגשם והסופה. אבל בשעה ארבע, לאחר שמזג-האוויר השתפר, נוהרים לפתע התושבים לקלפיות בהמוניהם כאיש אחד. כשאלה נפתחות, מסתבר שיותר משבעים אחוז הצביעו בפתק לבן. בחירות חוזרות, כעבור שבוע, מעלות את אחוז הפתקים הלבנים לשמונים-ושלושה. השימוש שלוח-הרסן בזכות ההצבעה בפתק לבן נראה לממשלה כאיום על אושיות הדמוקרטיה והמולדת, כאילו התעוור קהל הבוחרים ועיניו טחו מראות את ההשלכות ההרסניות של הצבעתו. וכך מכריזה הממשלה מצב חירום, ופעולותיה נגד תושבי עיר הבירה הולכות ומסלימות.
האם אשה אחת, בגלל שלא התעוורה לפני ארבע שנים, בימי העיוורון הלבן, אחראית היום ל"קונספירציה הלבנה" - לכך שכמה מאות-אלפי אנשים, שמעולם לא שמעו עליה, הצביעו בפתק לבן? רק סופר חכם, חריף, פרוע וחם-רגש כסאראמאגו יכול לרקוח את העלילה המבריקה הזאת, שתביא אותנו לבחון לא מעט מוסכמות שחוקות של חיינו במבט חדש.
