מַאמ'אֶמיליָה
ארי דה לוקה
בָּךְ הָיִיתִי חֶלְבּוֹן, בֵּיצָה, דָּג,
אֶת הָעִדָּנִים חַסְרֵי-הַגְּבוּל שֶׁל הָאֲדָמָה
חָצִיתִי בְּשִׁלְיָתֵךְ,
מִחוּץ לָךְ סְפוּרִים הַיָּמִים.
בָּךְ עָבַרְתִּי מִתָּא לְשֶׁלֶד
וּמִילְיוֹן פְּעָמִים נִכְפַּלְתִּי,
מִחוּץ לָךְ הָיְתָה הַצְּמִיחָה פְּחוּתָה עַד אֵין קֵץ.
הֶחְלַקְתִּי מִתּוֹךְ מְלֵאוּתֵךְ
מִבְּלִי לְהַשְׁאִירֵךְ רֵיקָה כִּי אֶת הָרִיק
לָקַחְתִּי אִתִּי.
בָּאתִי עֵירֹם, אַתְּ כִּסִּית אוֹתִי
כָּכָה לָמַדְתִּי עֵירֹם וּבוּשָׁה
אֶת הֶחָלָב וְאֶת הֵעָדְרוֹ.
שַׂמְתְּ לִי בַּפֶּה אֶת כָּל הַמִּלִּים
בְּכַפִּיּוֹת, חוּץ מֵאַחַת: מָאמָא.
אוֹתָהּ מַמְצִיא הַבֵּן הַמַּכֶּה שָׂפָה בְּשָׂפָה,
אוֹתָהּ מְלַמֵּד הַבֵּן.
מִמֵּךְ נָשָׂאתִי אֶת קוֹלוֹתָיו שֶׁל הַמָּקוֹם שֶׁלִּי,
אֶת הַשִּׁירִים, אֶת הָעֶלְבּוֹנוֹת, אֶת הַהַשְׁבָּעוֹת,
מִפִּיךְ שָׁמַעְתִּי אֶת הַסֵּפֶר הָרִאשׁוֹן
מֵאֲחוֹרֵי הַחֹם שֶׁל הַסְּקַרְלָטִינָה.
עָזַרְתִּי לָךְ לְהָקִיא, לְטַגֵּן אֶת הַפִּיצוֹת,
לִכְתֹּב מִכְתָּב, לְהַדְלִיק אֵשׁ,
לְהַשְׁלִים אֶת הַתַּשְׁבְּצִים, מָזַגְתִּי לָךְ אֶת הַיַּיִן
וְהִכְתַּמְתִּי אֶת הַשֻּׁלְחָן,
לֹא הִנַּחְתִּי נֶכֶד עַל רַגְלַיִךְ
לֹא הֵבֵאתִי אוֹתָךְ לְהִתְדַּפֵּק עַל בֵּית-כֶּלֶא
עֲדַיִן לֹא,
מִמֵּךְ לָמַדְתִּי אֶת הָאֵבֶל וְאֶת הַזְּמַן לַחְדֹּל מִמֶּנּוּ,
וּבְדוֹמֵה לְאָבִיךְ, לְאָחִיךְ,
לֹא הָיִיתִי בֵּן.
מִמֵּךְ לָקַחְתִּי אֶת הָעֵינַיִם הַבְּהִירוֹת
לֹא אֶת כֹּבֶד-מִשְׁקָלָן
מִמֵּךְ הִסְתַּרְתִּי הַכֹּל.
הִבְטַחְתִּי לִשְׂרֹף אֶת גּוּפָתֵךְ
לֹא לָתֵת אוֹתָהּ לָאֲדָמָה. אֶתֵּן אוֹתָךְ לָאֵשׁ
אֲחוֹתוֹ שֶׁל הַר-הַגַּעַשׁ שכִּיוֵּן לָנוּ אֶת הַשֵּׁנָה.
אֲפַזֵּר אוֹתָךְ בָּרוּחַ אַחֲרֵי שֶׁבֶר-הֶעָנָן,
כְּשֶׁתּוֹפִיעַ הַקֶּשֶׁת-בֶּעָנָן
שֶׁהָיְתָה גּוֹרֶמֶת לָךְ לִפְקֹחַ עֵינַיִם לִרְוָחָה.
