סוף החופש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוף החופש

סוף החופש

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: יצהר ורדי
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 44 דק'

תקציר

רגע לפני סוף הקיץ, בסוף שבוע מהביל בעיירה בניו המפשייר, הנרי בן ‏השלוש-עשרה - נטול חברים, ספורטאי כושל - עוסק רוב זמנו בצפייה ‏בטלוויזיה, בקריאה ובהזיות על גופן של בנות כיתתו. חיי החברה שלו מבוססים על אמו ‏אדל, רקדנית לשעבר וגרושה שנים רבות, ‏האוגר שלו ג'ו ויציאה קבועה בשבת למסעדה עם אביו ומשפחתו החורגת. ‏חרף ניסיונותיו, ברור להנרי ששום דבר שיעשה לא יצליח ‏לשמח את אמו הרגישה והשברירית שכמעט לא יוצאת מהבית.
אבל כל זה משתנה ביום חמישי לפני לייבור די, כשגבר מסתורי ומדמם בשם פרנק ניגש ‏להנרי בחנות ומבקש עזרה. בחמשת הימים הבאים ילמד הנרי כמה שיעורים חשובים ‏בחיים: איך לזרוק כדור בייסבול, את סוד הפאי המושלם, מהי קנאה, כמה חשוב להעמיד צרכים של אחרים - ובעיקר של האהובים עלינו - מעל הצרכים שלנו, ולמה לאהבה האמיתית כדאי לחכות. ‏
בסגנון המזכיר את כפרה של איאן מקיואן אורגת הסופרת עטורת השבחים ‏ג'ויס מיינארד סיפור שנון ויפהפה, מלא חמלה ואומץ. זהו סיפור על אהבה, סקס, התבגרות ובגידה איומה מבעד ‏לעיניו של ילד מתבגר, שלימים יביט בעיניים של איש בוגר על המפגש הבלתי צפוי הזה בתחילתו של אותו סוף שבוע ארוך, לוהט ומשנה חיים. ‏


‏"אני מצפה מרומן רק לדבר אחד: שיגרום לי לחוש כאילו אלה חיי ולא ספר שאני קוראת. סוף ‏החופש, עבורי, הוא רומן נכסף שכזה - שנון, מריר במקומות הנכונים, נוגע ללב, כתוב נפלא. הוא הקסים וריגש אותי, ואני אסירת תודה לג'ויס מיינארד על בריאתן של דמויות מקסימות כל כך, ‏הנחרטת בזיכרון לעד. תענוג אמיתי."‏


אלינור ליפמן, מחברת ‏"מחאה משלי" (בעברית ב"ספריית מעריב")‏

פרק ראשון

1



נשארנו רק שנינו, אמא שלי ואני, מאז שאבא עזב. הוא אמר שאני צריך להתייחס לתינוקת החדשה שנולדה לו ולמרג'ורי, אשתו החדשה, כאל חלק מהמשפחה שלי, וגם לריצ'רד, הבן של מרג'ורי, שהיה צעיר ממני בחצי שנה ולמרות זאת הצטיין בכל ענפי הספורט שאני פישלתי בהם. אבל המשפחה שלנו היתה אני וְאָדֵל, אמא שלי, וזהו. מבחינתי ג'ו האוגר היה חלק מהמשפחה שלי הרבה יותר מהתינוקת ההיא, קלואי.
במוצאי שבת, כשאבא שלי היה אוסף אותי כדי לקחת את כולנו לארוחת ערב בפְרֶנדלִי, הוא רצה תמיד שאשב לידה במושב האחורי. ואז הוא היה שולף מהכיס חפיסה של קלפי בייסבול, מניח אותם על השולחן בתא במסעדה ומחלק לי ולריצ'רד. תמיד נתתי את הקלפים שלי לריצ'רד. למה לא? אצלי בייסבול היה יבלת. כשהמורה לחינוך גופני היה אומר, טוב, הנרי, אתה משחק עם הכחולים, כל שאר השחקנים בקבוצה הכחולה היו נאנחים.
ככלל, אמא שלי לא דיברה אף פעם על אבא שלי או על האישה שהוא התחתן איתה או על הבן שלה או על התינוקת - אבל פעם אחת, כשהשארתי על השולחן תמונה שהוא נתן לי, תמונה שלי עם ארבעתם - מלפני שנה, כשנסעתי איתם לדיסני - היא בחנה אותה במשך דקה לפחות. עמדה שם במטבח והחזיקה את התמונה ביד הקטנה והלבנה שלה, והצוואר הארוך והמקסים שלה נטה מעט כאילו התמונה שביד שלה מכילה איזו תעלומה עמוקה ומטרידה, אפילו שכל מה שהיה שם זה רק אני וארבעתם, דחוסים באחת מכוסות התה המסתובבות האלה.
חשבתי שזה ילחיץ את אבא שלך, העובדה ששתי העיניים של התינוקת לא תואמות, היא אמרה. יכול להיות שזה סתם עיכוב בהתפתחות, לא פיגור, אבל מוזר שהם לא לוקחים אותה לבדיקה. היא לא נראית לך קצת לא בסדר, הנרי?
אולי טיפה.
ידעתי, אמרה אמא שלי. התינוקת הזאת ממש לא מזכירה אותך.
הכרתי מצוין את התפקיד שלי. הבנתי מי זו המשפחה האמיתית שלי: היא.

הנסיעה שלנו באותו יום היתה חריגה, משהו שכמעט לא עשינו. אמא שלי לא אהבה לצאת מהבית באופן כללי. אבל הייתי צריך מכנסיים לבית הספר.
בסדר, היא אמרה. פְּרַייסמארט. כאילו גדלתי בסנטימטר ורבע באותו קיץ רק כדי להקשות עליה. וגם ככה לא חסרו לה קשיים.
המנוע נדלק ברגע שהיא סובבה את המפתח, וזה היה מפתיע, כי עבר איזה חודש מאז שנסענו במכונית. אמא נסעה לאט, כהרגלה, כאילו ערפל סמיך או קרח מכסים את הכביש, אבל עוד היה קיץ - הימים האחרונים לפני החזרה ללימודים, יום חמישי לפני סוף השבוע של לֵייבּוֹר דֵיי - והשמש זרחה.
זה היה קיץ ארוך. כשהלימודים הסתיימו קיוויתי שניסע לאוקיינוס מתישהו במהלך החופשה הארוכה הצפויה לנו - טיול יום - אבל אמא אמרה שהכביש המהיר פקוק נורא ושאני עלול להישרף כי קיבלתי את העור שלו. היא התכוונה לאבא שלי.
מאז סוף הלימודים - יוני, יולי, ואחר כך הסתיים גם אוגוסט - לא הפסקתי לקוות שמשהו שונה יקרה, אבל שום דבר שונה לא קרה. אני לא מדבר על הנסיעות עם אבא, שבא לקחת אותי לפרנדלי ומדי פעם לבאולינג עם ריצ'רד ומרג'ורי והתינוקת, ועל הנסיעה שלנו להרים ולמפעל לקליעת סלים, ולמקום שמרג'ורי רצתה לעצור בו, איפה שמייצרים נרות בריח של חמוציות או לימון או זנגוויל.
חוץ מזה ראיתי המון טלוויזיה. אמא שלי לימדה אותי לשחק סוליטר, וכשזה נמאס חיטטתי בבית במקומות שלא ניקו כבר המון זמן, וככה הרווחתי דולר וחצי, שעכשיו בערו בכיס שלי עד שאקנה עוד חוברת חידונים. כיום אפילו ילדים מוזרים כמוני משחקים בגיימבוי או בפלייסטיישן, אבל באותה תקופה היו מעט משפחות עם נינטנדו, ואנחנו לא היינו אחת מהמשפחות האלה.
באותה תקופה חשבתי רק על בנות, אבל הן התקיימו בחיים שלי רק במחשבות.
לא מזמן היה לי יומולדת שלוש-עשרה, וכבר רציתי לדעת כל מה שקשור בנשים ובגופן, ומה אנשים - גבר ואישה - עושים כשהם נפגשים, ומה אני צריך לעשות כדי שתהיה לי חברה לפני גיל ארבעים. היו לי המון שאלות על מין, אבל היה לי ברור שאמא שלי היא לא האדם הנכון לדבר איתו על זה, אפילו שהיא עצמה העלתה את הנושא מדי פעם. במכונית, בדרך לחנות, לדוגמה. הגוף שלך בטח משתנה, היא אמרה ואחזה היטב בהגה.
אין תגובה.
אמא שלי הביטה קדימה, כאילו היא לוּק סקאיווֹקֶר שמטיס את חללית אקס-וינג בדרך לגלקסיה אחרת. לקניון.

כשנכנסנו לחנות, אמא שלי לקחה אותי למחלקת בגדי ילדים ושם בחרנו את המכנסיים. וגם חבילה של תחתונים.
נראה לי שאתה צריך גם נעליים, היא אמרה בנימה הרגילה שלה בזמן קניות - כאילו נקלענו לסרט גרוע אבל כבר קנינו כרטיסים, ולכן אנחנו חייבים להישאר עד הסוף.
הנעליים הישנות שלי עדיין בסדר, אמרתי. לעצמי חשבתי שאם עכשיו נקנה גם נעליים, יעבור המון זמן עד שנחזור לכאן; אבל אם אשאר עם הנעליים הישנות, נהיה חייבים לחזור. לקראת שנת הלימודים אצטרך מחברות ועפרונות ומד-זווית ומחשבון. אחר כך, כשאעלה את עניין הנעליים והיא תגיד, למה לא אמרת כשהיינו בחנות בפעם הקודמת, אוכל לציין את שאר הפריטים ברשימה שלי, והיא תשתכנע.
סיימנו עם הקטע של הבגדים. הנחתי בעגלה את הדברים שבחרתי, והלכתי לאזור של המגזינים והספרים. התחלתי לדפדף בגיליון של "מַאד" אם כי מה שרציתי באמת זה להציץ בחוברות של "פלייבוי". החוברות האלה היו סגורות בניילון.
ראיתי את אמא שלי דרך שורות המדפים, מסיעה את העגלה במעברים. לאט-לאט, צפה, כמו עלה בנחל שקט. לא יכולתי לראות מה היא מכניסה לעגלה, אבל אחר כך ראיתי: כרית כזאת שמניחים על המיטה כשרוצים לשבת בלילה ולקרוא. מאוורר יד שפועל על סוללות - אבל בלי הסוללות. בעל חיים מקרמיקה - קיפוד או משהו - עם צלעות מחורצות שמפזרים בהן זרעים, ואם מקפידים שהם יישארו לחים הם נובטים והחיה מתכסה בעלים. זה כמו חיית מחמד, היא אמרה, רק שלא צריך לנקות את הכלוב.
אוכל לאוגר, הזכרתי לה. גם את זה צריך.

בזמן שהייתי שקוע בגיליון של "קוסמופוליטן" שמשך את תשומת לבי - מאמר בשם "מה נשים רוצות שגברים יֵדעו סוף-סוף" - רכן האיש הזה מעלי ודיבר. הוא עמד ליד מגזינים של סריגה וגינון שהיו מול המדפים של חוברות החידונים. קשה להאמין שגבר שנראה ככה ירצה לקרוא על הדברים האלה. הוא רצה לדבר איתי.
חשבתי שאולי תוכל לעזור לי, הוא אמר.
ואז הסתכלתי עליו. הוא היה גבוה. אפשר היה לראות את השרירים בצוואר שלו ואת הזרועות במקומות שהחולצה לא כיסתה. היה לו פרצוף כזה שאפשר לדעת איך הגולגולת תיראה אם יפשטו ממנו את העור, אפילו שהוא עדיין חי. הוא לבש את החולצה שהעובדים לובשים בפרייסמארט - אדומה, ועל הכיס שלה השם - ויני. וכשהסתכלתי עליו מקרוב ראיתי שיורד לו דם מהרגל, כל כך הרבה דם, שחלק ממנו נספג בשולי המכנסיים ובנעל, שנראתה קצת כמו כפכף.
יורד לך דם, אמרתי.
נפלתי מחלון. הוא אמר את זה כמו מישהו שבסך הכול נעקץ על ידי יתוש. אולי בגלל זה ההערה שלו נראתה לי מוזרה כל כך באותו רגע. ואולי באותם ימים הכול נראה מוזר, ככה שההערה הזאת לא נשמעה חריגה כל כך.
נשיג עזרה, אמרתי לו. תיארתי לעצמי שלא רצוי לפנות דווקא לאמא שלי, אבל היו שם הרבה לקוחות אחרים. מצא חן בעיני שהוא בחר דווקא אותי. זה לא קרה לי בדרך כלל.
אני לא רוצה להטריד אף אחד. המון אנשים נבהלים כשהם רואים דם. אתה יודע, הם חושבים שהם עלולים לחטוף איזה וירוס, הוא אמר.
הבנתי למה הוא מתכוון, בגלל האספה שעשו לנו באביב. באותן שנים כולם ידעו שאסור לגעת בדם של אחרים - אפשר למות מזה.
אתה באת הנה עם האישה הזאת, נכון? הוא אמר. הוא הביט לכיוון אמא שלי, שעמדה באזור של ציוד הגינון וחיפשה צינור. נכון שלא היה לנו צינור, אבל בעצם גם לא היתה לנו גינה.
אישה יפה, הוא אמר.
אמא שלי.
מה שרציתי לשאול זה אם נראה לך שהיא תסכים להסיע אותי. אני אקפיד לא ללכלך את המושב בדם. אם תוכלו לקחת אותי לאנשהו. היא נראית אחת שתוכל לעזור לי, הוא אמר.
לא ידעתי אם זה טוב או לא, העובדה שהוא צדק.
לאן אתה רוצה להגיע? שאלתי אותו. אמרתי לעצמי שהם לא מתייחסים יפה לעובדים בחנות הזאת אם עובד שנפצע ככה צריך לבקש מלקוחות לעזור לו.
לבית שלכם?
בהתחלה הוא אמר את זה כמו שאלה, אבל אז הוא הביט בי כאילו הוא היה דמות בסדרה "הגולש הכסוף", עם כוחות-על. הוא הניח יד על הכתף שלי, חזק.
תאמין לי, ילד, מבחינתי זה חייב לקרות.
הסתכלתי עליו מקרוב. לפי התנועה שהוא עשה עם הלסת ידעתי שכואב לו והוא מתאמץ להסתיר את זה - לסת קפוצה, כאילו הוא לועס מסמר. הדם על המכנסיים שלו לא בלט כל כך, כי הם היו כחולים-כהים. ואפילו שבחנות פעל מיזוג אוויר הוא הזיע נורא. עכשיו יכולתי לראות שגם מהצד של הראש שלו יורד זרם דק של דם, שנדבק לשיער שלו.
היתה שם מכירת חיסול של כובעי מצחייה. ברגע שהוא בחר כובע וחבש אותו, זה הסתיר את הדם כמעט לגמרי. הוא צלע מאוד, אבל לא חסרים אנשים שצולעים מאוד. הוא הוריד מהקולב מעיל פליז ולבש אותו מעל החולצה האדומה של פרייסמארט. כשהוא הסיר את תג המחיר הבנתי שהוא לא מתכוון לשלם על זה. אולי יש להם סידור כזה לעובדים, חשבתי.
רק שנייה, הוא אמר. יש עוד משהו שאני רוצה לקחת. חכה רגע.

אף פעם לא יכולתי לִצפות את התגובה של אמא שלי למה שקורה. לפעמים, כשהיה דופק על הדלת מישהו שמוכר חומר מיסיונרי, היא היתה צורחת עליו שיעוף, אבל בפעמים אחרות כשחזרתי מהלימודים הייתי רואה אותו יושב על הספה ושותה איתה קפה.
תכיר, מר ג'נקינס, היא אמרה. הוא רוצה לספר לנו על בית יתומים באוגנדה שבשבילו הוא מגייס כספים. הילדים שם אוכלים רק פעם אחת ביום ואין להם כסף לעפרונות. בשנים-עשר דולר בחודש הוא יכול לסייע לילד הקטן הזה, אראק. הוא יוכל להתכתב איתך, כמו אח.
לדברי אבא שלי כבר יש לי אח, אבל שנינו ידענו שהבן של מרג'ורי לא באמת נחשב.
מגניב, אמרתי. אראק. היא רשמה צ'ק. הוא נתן לנו תמונה - מטושטשת, כי זה היה העתק ממכונת צילום. הוא תלתה אותה על המקרר.
פעם אחת נכנסה לחצר שלנו אישה בכתונת לילה. היא היתה ממש זקנה, וכבר לא היה לה מושג איפה היא גרה. היא אמרה כל הזמן שהיא מחפשת את הבן שלה.
אמא הכניסה אותה הביתה וגם הכינה לה קפה. אני יודעת כמה החיים מבלבלים לפעמים, אמרה אמא שלי לאישה. נעזור לך לעשות סדר בעניינים.
במקרים כאלה אמא שלי תפסה פיקוד וזה מצא חן בעיני - כמה נורמלית היא נראתה אז. אחרי ששתתה את הקפה ואכלה טוסט, הושבנו את הזקנה במושב הקדמי במכונית שלנו - יכול להיות שזו היתה הפעם האחרונה שאמא שלי נהגה בה עד עכשיו - והסתובבנו איתה בשכונה המון זמן.
תגידי לי אם משהו נראה לך מוכר, בטי, אמרה אמא.
סוף-סוף היה איזה היגיון בנהיגה האטית שלה - גבר אחד קלט אותנו, זיהה את בטי במושב הקדמי ונופף לנו.
חיפשנו אחריה כמו משוגעים, הוא אמר כשאמא שלי פתחה את החלון. אני כל כך מודה לך שטיפלת בה.
היא בסדר גמור, אמרה אמא שלי. הרווחנו ביקור נפלא. אני מקווה שתביא אותה אלינו שוב.
הבחורה הזאת מוצאת חן בעיני, אמרה בטי כשהבן שלה הקיף את המכונית ושחרר אותה מחגורת הבטיחות. עם כזאת בחורה היית צריך להתחתן, אדי. לא עם המכשפה ההיא.
הסתכלתי לאיש הזה על הפרצוף, סתם כדי לשקול את האפשרות. הוא לא היה חתיך, זה בטוח, אבל הוא נראה כמו מישהו שלא יכול להיות לא נחמד. לרגע חשבתי שאולי אפשר לומר לו איכשהו שאמא שלי כבר לא נשואה לאף אחד. שזה רק אני והיא. והוא יבוא מדי פעם עם בטי.
אדי נראה נחמד, אמרתי בדרך הביתה. אולי גם הוא גרוש. אי-אפשר לדעת.

הצטרפנו אל אמא במחלקת התאורה. אם אנחנו כבר כאן, היא אמרה, אני אקנה כמה נורות.
זו היתה בשורה טובה, כי רוב הנורות שנשרפו בבית שלנו לא הוחלפו, והבית שלנו נהיה חשוך יותר ויותר בזמן האחרון. במטבח נשארה רק נורה אחת דולקת, וגם היא היתה חלשה. לפעמים, בלילה, כשרצינו לראות משהו, היינו חייבים לפתוח את המקרר כדי שיהיה קצת אור.
אני לא יודעת איך נצליח להבריג אותן למקום, היא אמרה. אני לא מצליחה להגיע לחורים האלה בתקרה.
ואז הצגתי לה את האיש המדמם. ויני. חשבתי שהגובה שלו הוא יתרון.
אדל, אמרתי. אמא שלי.
קוראים לי פרנק, הוא אמר.
זאת לא היתה הפעם הראשונה שגיליתי שאדם מסוים הוא לא מי שחשבתי. הוא כנראה לבש חולצה של מישהו אחר.
יש לך ילד טוב, אדל, הוא אמר לה. הוא היה נדיב והציע לי טרמפ. אולי אוכל לגמול לך בעזרה עם אלה.
הוא הצביע על הנורות.
וכל דבר אחר שתצטרכי בבית, הוא אמר. אין הרבה דברים שאני לא יודע לעשות.
היא התבוננה בפניו. למרות הכובע שהוא חבש אפשר היה לראות קצת דם יבש על הלחי שלו, אבל נראה שהיא לא שמה לב, ואם כן, זה לא היה חשוב בעיניה.

עברנו יחד בקופות. הוא הסביר לאמא שלי שהוא משלם על חוברת החידונים שלי - בעצם הוא יהיה חייב לי כי תזרים המזומנים שלו קצת מוגבל כרגע. הוא כמובן לא אמר לקופאי כלום על הכובע ועל מעיל הפליז.
חוץ מהבגדים החדשים שלי והצינור לגינה והכרית וקיפוד החרס והנורות והמאוורר, אמא שלי קנתה גם מחבט עץ כזה שחובטים בו כמה שיותר פעמים בכדור שמחובר אליו בגומי.
החלטתי לקנות לך צ'ופר, הנרי, היא אמרה והניחה את המשחק על המסוע של הקופה.
לא התכוונתי להסביר לה שאני לא משחק עם דברים כאלה מאז גיל שש, אבל פרנק דיבר. ילד כזה צריך כדור בייסבול אמיתי, הוא אמר. וזאת היתה ההפתעה: היה לו כדור כזה בכיס. וראו עליו את תג המחיר.
אני אפס בבייסבול, אמרתי לו.
אולי היית, הוא אמר. הוא מישש את התפרים בכדור ונעץ בו מבט חודר, כאילו כל העולם מונח בכף ידו.
בדרך החוצה לקח פרנק את העלון שפירט את מבצעי השבוע של החנות. כשהגענו למכונית הוא פרש את העלון על המושב האחורי. אני לא רוצה ללכלך את הריפוד שלך בדם, אדל, הוא אמר. אם יורשה לי לקרוא לך ככה.
אמהות של ילדים אחרים בטח היו שואלות אותו המון שאלות. או שבכלל לא היו לוקחות אותו, מה שיותר סביר. אמא שלי פשוט נסעה. שאלתי את עצמי אם הוא עלול להסתבך בגלל שעזב משמרת בלי לומר לאף אחד. אבל פרנק לא נראה מודאג.
בעצם רק אני נראיתי מודאג. הרגשתי שאני אמור לעשות משהו, אבל כרגיל לא ידעתי מה. ופרנק נראה כל כך רגוע ובטוח, שממש התחשק לי להצטרף אליו. אבל ברור שהוא זה שהצטרף אלינו.
כשמדובר באנשים יש לי חוש שישי, הוא אמר לאמא שלי. הספיק לי מבט אחד, ולא חשוב כמה החנות גדולה, כדי לדעת שאת האישה שאני מחפש.
אני לא אשקר לך, הוא אמר. זה מצב מסובך. הרבה אנשים היו תופסים מרחק ממני בשלב הזה. אני סומך על האינסטינקטים שלי, שאומרים לי שיש לך המון אמפתיה.
לא קל להסתדר בעולם הזה, הוא אמר. לפעמים צריך לעצור הכול, לשבת ולחשוב. לארגן את המחשבות. להוריד פרופיל.
הסתכלתי על אמא שלי. כעת עברנו על פני הדואר ובית המרקחת, הבנק והספרייה ברחוב מֵיין. כל המקומות הישנים והמוכרים, אם כי בחיים לא נסעתי כאן עם מישהו כמו פרנק. עכשיו הוא הסביר לאמא שלי שלפי הצליל של הבלמים הרפידות כנראה קצת שחוקות. אם הוא יצליח להשיג כלי עבודה, הוא ישמח להעיף מבט, הוא אמר.
ישבתי בכיסא לידה, וכשפרנק דיבר בחנתי את הפנים של אמא שלי, לראות אם ההבעה שלה השתנתה. הרגשתי דפיקות לב ולחץ בחזה - לא בדיוק פחד, משהו דומה, אם כי היה בזה גם משהו נעים. זה קרה לי גם כשאבא שלי לקח את ריצ'רד ואת התינוקת ואותי, ואת מרג'ורי, לדיסני, והתיישבנו בכיסאות ברכבת ההרים - כולנו חוץ ממרג'ורי והתינוקת. האמת היא שרציתי לרדת לפני שהרכבת תצא לדרך, אבל אז הם כיבו את האורות והתחילה המוזיקה הזאת וריצ'רד תקע בי אצבע ואמר, אם אתה צריך להקיא, תעשה את זה בכיוון השני.
זה היום שלי, אמר פרנק. אולי גם שלכם.
באותו רגע הבנתי שהחיים שלנו עומדים להשתנות. כאילו עלינו על רכבת הרים, ועוד מעט ניכנס למקום חשוך שבו הקרקע נשמטת מתחת לרגליים וכבר אי-אפשר לדעת לאן הרכבת הזאת לוקחת אותנו. אולי נחזור משם, אולי לא.
אם המחשבות האלה עברו גם בראש של אמא שלי, לא ראו את זה עליה. היא רק החזיקה את ההגה והסתכלה קדימה כמו קודם, כל הדרך הביתה.

עוד על הספר

  • תרגום: יצהר ורדי
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 44 דק'
סוף החופש ג'ויס מיינארד

1



נשארנו רק שנינו, אמא שלי ואני, מאז שאבא עזב. הוא אמר שאני צריך להתייחס לתינוקת החדשה שנולדה לו ולמרג'ורי, אשתו החדשה, כאל חלק מהמשפחה שלי, וגם לריצ'רד, הבן של מרג'ורי, שהיה צעיר ממני בחצי שנה ולמרות זאת הצטיין בכל ענפי הספורט שאני פישלתי בהם. אבל המשפחה שלנו היתה אני וְאָדֵל, אמא שלי, וזהו. מבחינתי ג'ו האוגר היה חלק מהמשפחה שלי הרבה יותר מהתינוקת ההיא, קלואי.
במוצאי שבת, כשאבא שלי היה אוסף אותי כדי לקחת את כולנו לארוחת ערב בפְרֶנדלִי, הוא רצה תמיד שאשב לידה במושב האחורי. ואז הוא היה שולף מהכיס חפיסה של קלפי בייסבול, מניח אותם על השולחן בתא במסעדה ומחלק לי ולריצ'רד. תמיד נתתי את הקלפים שלי לריצ'רד. למה לא? אצלי בייסבול היה יבלת. כשהמורה לחינוך גופני היה אומר, טוב, הנרי, אתה משחק עם הכחולים, כל שאר השחקנים בקבוצה הכחולה היו נאנחים.
ככלל, אמא שלי לא דיברה אף פעם על אבא שלי או על האישה שהוא התחתן איתה או על הבן שלה או על התינוקת - אבל פעם אחת, כשהשארתי על השולחן תמונה שהוא נתן לי, תמונה שלי עם ארבעתם - מלפני שנה, כשנסעתי איתם לדיסני - היא בחנה אותה במשך דקה לפחות. עמדה שם במטבח והחזיקה את התמונה ביד הקטנה והלבנה שלה, והצוואר הארוך והמקסים שלה נטה מעט כאילו התמונה שביד שלה מכילה איזו תעלומה עמוקה ומטרידה, אפילו שכל מה שהיה שם זה רק אני וארבעתם, דחוסים באחת מכוסות התה המסתובבות האלה.
חשבתי שזה ילחיץ את אבא שלך, העובדה ששתי העיניים של התינוקת לא תואמות, היא אמרה. יכול להיות שזה סתם עיכוב בהתפתחות, לא פיגור, אבל מוזר שהם לא לוקחים אותה לבדיקה. היא לא נראית לך קצת לא בסדר, הנרי?
אולי טיפה.
ידעתי, אמרה אמא שלי. התינוקת הזאת ממש לא מזכירה אותך.
הכרתי מצוין את התפקיד שלי. הבנתי מי זו המשפחה האמיתית שלי: היא.

הנסיעה שלנו באותו יום היתה חריגה, משהו שכמעט לא עשינו. אמא שלי לא אהבה לצאת מהבית באופן כללי. אבל הייתי צריך מכנסיים לבית הספר.
בסדר, היא אמרה. פְּרַייסמארט. כאילו גדלתי בסנטימטר ורבע באותו קיץ רק כדי להקשות עליה. וגם ככה לא חסרו לה קשיים.
המנוע נדלק ברגע שהיא סובבה את המפתח, וזה היה מפתיע, כי עבר איזה חודש מאז שנסענו במכונית. אמא נסעה לאט, כהרגלה, כאילו ערפל סמיך או קרח מכסים את הכביש, אבל עוד היה קיץ - הימים האחרונים לפני החזרה ללימודים, יום חמישי לפני סוף השבוע של לֵייבּוֹר דֵיי - והשמש זרחה.
זה היה קיץ ארוך. כשהלימודים הסתיימו קיוויתי שניסע לאוקיינוס מתישהו במהלך החופשה הארוכה הצפויה לנו - טיול יום - אבל אמא אמרה שהכביש המהיר פקוק נורא ושאני עלול להישרף כי קיבלתי את העור שלו. היא התכוונה לאבא שלי.
מאז סוף הלימודים - יוני, יולי, ואחר כך הסתיים גם אוגוסט - לא הפסקתי לקוות שמשהו שונה יקרה, אבל שום דבר שונה לא קרה. אני לא מדבר על הנסיעות עם אבא, שבא לקחת אותי לפרנדלי ומדי פעם לבאולינג עם ריצ'רד ומרג'ורי והתינוקת, ועל הנסיעה שלנו להרים ולמפעל לקליעת סלים, ולמקום שמרג'ורי רצתה לעצור בו, איפה שמייצרים נרות בריח של חמוציות או לימון או זנגוויל.
חוץ מזה ראיתי המון טלוויזיה. אמא שלי לימדה אותי לשחק סוליטר, וכשזה נמאס חיטטתי בבית במקומות שלא ניקו כבר המון זמן, וככה הרווחתי דולר וחצי, שעכשיו בערו בכיס שלי עד שאקנה עוד חוברת חידונים. כיום אפילו ילדים מוזרים כמוני משחקים בגיימבוי או בפלייסטיישן, אבל באותה תקופה היו מעט משפחות עם נינטנדו, ואנחנו לא היינו אחת מהמשפחות האלה.
באותה תקופה חשבתי רק על בנות, אבל הן התקיימו בחיים שלי רק במחשבות.
לא מזמן היה לי יומולדת שלוש-עשרה, וכבר רציתי לדעת כל מה שקשור בנשים ובגופן, ומה אנשים - גבר ואישה - עושים כשהם נפגשים, ומה אני צריך לעשות כדי שתהיה לי חברה לפני גיל ארבעים. היו לי המון שאלות על מין, אבל היה לי ברור שאמא שלי היא לא האדם הנכון לדבר איתו על זה, אפילו שהיא עצמה העלתה את הנושא מדי פעם. במכונית, בדרך לחנות, לדוגמה. הגוף שלך בטח משתנה, היא אמרה ואחזה היטב בהגה.
אין תגובה.
אמא שלי הביטה קדימה, כאילו היא לוּק סקאיווֹקֶר שמטיס את חללית אקס-וינג בדרך לגלקסיה אחרת. לקניון.

כשנכנסנו לחנות, אמא שלי לקחה אותי למחלקת בגדי ילדים ושם בחרנו את המכנסיים. וגם חבילה של תחתונים.
נראה לי שאתה צריך גם נעליים, היא אמרה בנימה הרגילה שלה בזמן קניות - כאילו נקלענו לסרט גרוע אבל כבר קנינו כרטיסים, ולכן אנחנו חייבים להישאר עד הסוף.
הנעליים הישנות שלי עדיין בסדר, אמרתי. לעצמי חשבתי שאם עכשיו נקנה גם נעליים, יעבור המון זמן עד שנחזור לכאן; אבל אם אשאר עם הנעליים הישנות, נהיה חייבים לחזור. לקראת שנת הלימודים אצטרך מחברות ועפרונות ומד-זווית ומחשבון. אחר כך, כשאעלה את עניין הנעליים והיא תגיד, למה לא אמרת כשהיינו בחנות בפעם הקודמת, אוכל לציין את שאר הפריטים ברשימה שלי, והיא תשתכנע.
סיימנו עם הקטע של הבגדים. הנחתי בעגלה את הדברים שבחרתי, והלכתי לאזור של המגזינים והספרים. התחלתי לדפדף בגיליון של "מַאד" אם כי מה שרציתי באמת זה להציץ בחוברות של "פלייבוי". החוברות האלה היו סגורות בניילון.
ראיתי את אמא שלי דרך שורות המדפים, מסיעה את העגלה במעברים. לאט-לאט, צפה, כמו עלה בנחל שקט. לא יכולתי לראות מה היא מכניסה לעגלה, אבל אחר כך ראיתי: כרית כזאת שמניחים על המיטה כשרוצים לשבת בלילה ולקרוא. מאוורר יד שפועל על סוללות - אבל בלי הסוללות. בעל חיים מקרמיקה - קיפוד או משהו - עם צלעות מחורצות שמפזרים בהן זרעים, ואם מקפידים שהם יישארו לחים הם נובטים והחיה מתכסה בעלים. זה כמו חיית מחמד, היא אמרה, רק שלא צריך לנקות את הכלוב.
אוכל לאוגר, הזכרתי לה. גם את זה צריך.

בזמן שהייתי שקוע בגיליון של "קוסמופוליטן" שמשך את תשומת לבי - מאמר בשם "מה נשים רוצות שגברים יֵדעו סוף-סוף" - רכן האיש הזה מעלי ודיבר. הוא עמד ליד מגזינים של סריגה וגינון שהיו מול המדפים של חוברות החידונים. קשה להאמין שגבר שנראה ככה ירצה לקרוא על הדברים האלה. הוא רצה לדבר איתי.
חשבתי שאולי תוכל לעזור לי, הוא אמר.
ואז הסתכלתי עליו. הוא היה גבוה. אפשר היה לראות את השרירים בצוואר שלו ואת הזרועות במקומות שהחולצה לא כיסתה. היה לו פרצוף כזה שאפשר לדעת איך הגולגולת תיראה אם יפשטו ממנו את העור, אפילו שהוא עדיין חי. הוא לבש את החולצה שהעובדים לובשים בפרייסמארט - אדומה, ועל הכיס שלה השם - ויני. וכשהסתכלתי עליו מקרוב ראיתי שיורד לו דם מהרגל, כל כך הרבה דם, שחלק ממנו נספג בשולי המכנסיים ובנעל, שנראתה קצת כמו כפכף.
יורד לך דם, אמרתי.
נפלתי מחלון. הוא אמר את זה כמו מישהו שבסך הכול נעקץ על ידי יתוש. אולי בגלל זה ההערה שלו נראתה לי מוזרה כל כך באותו רגע. ואולי באותם ימים הכול נראה מוזר, ככה שההערה הזאת לא נשמעה חריגה כל כך.
נשיג עזרה, אמרתי לו. תיארתי לעצמי שלא רצוי לפנות דווקא לאמא שלי, אבל היו שם הרבה לקוחות אחרים. מצא חן בעיני שהוא בחר דווקא אותי. זה לא קרה לי בדרך כלל.
אני לא רוצה להטריד אף אחד. המון אנשים נבהלים כשהם רואים דם. אתה יודע, הם חושבים שהם עלולים לחטוף איזה וירוס, הוא אמר.
הבנתי למה הוא מתכוון, בגלל האספה שעשו לנו באביב. באותן שנים כולם ידעו שאסור לגעת בדם של אחרים - אפשר למות מזה.
אתה באת הנה עם האישה הזאת, נכון? הוא אמר. הוא הביט לכיוון אמא שלי, שעמדה באזור של ציוד הגינון וחיפשה צינור. נכון שלא היה לנו צינור, אבל בעצם גם לא היתה לנו גינה.
אישה יפה, הוא אמר.
אמא שלי.
מה שרציתי לשאול זה אם נראה לך שהיא תסכים להסיע אותי. אני אקפיד לא ללכלך את המושב בדם. אם תוכלו לקחת אותי לאנשהו. היא נראית אחת שתוכל לעזור לי, הוא אמר.
לא ידעתי אם זה טוב או לא, העובדה שהוא צדק.
לאן אתה רוצה להגיע? שאלתי אותו. אמרתי לעצמי שהם לא מתייחסים יפה לעובדים בחנות הזאת אם עובד שנפצע ככה צריך לבקש מלקוחות לעזור לו.
לבית שלכם?
בהתחלה הוא אמר את זה כמו שאלה, אבל אז הוא הביט בי כאילו הוא היה דמות בסדרה "הגולש הכסוף", עם כוחות-על. הוא הניח יד על הכתף שלי, חזק.
תאמין לי, ילד, מבחינתי זה חייב לקרות.
הסתכלתי עליו מקרוב. לפי התנועה שהוא עשה עם הלסת ידעתי שכואב לו והוא מתאמץ להסתיר את זה - לסת קפוצה, כאילו הוא לועס מסמר. הדם על המכנסיים שלו לא בלט כל כך, כי הם היו כחולים-כהים. ואפילו שבחנות פעל מיזוג אוויר הוא הזיע נורא. עכשיו יכולתי לראות שגם מהצד של הראש שלו יורד זרם דק של דם, שנדבק לשיער שלו.
היתה שם מכירת חיסול של כובעי מצחייה. ברגע שהוא בחר כובע וחבש אותו, זה הסתיר את הדם כמעט לגמרי. הוא צלע מאוד, אבל לא חסרים אנשים שצולעים מאוד. הוא הוריד מהקולב מעיל פליז ולבש אותו מעל החולצה האדומה של פרייסמארט. כשהוא הסיר את תג המחיר הבנתי שהוא לא מתכוון לשלם על זה. אולי יש להם סידור כזה לעובדים, חשבתי.
רק שנייה, הוא אמר. יש עוד משהו שאני רוצה לקחת. חכה רגע.

אף פעם לא יכולתי לִצפות את התגובה של אמא שלי למה שקורה. לפעמים, כשהיה דופק על הדלת מישהו שמוכר חומר מיסיונרי, היא היתה צורחת עליו שיעוף, אבל בפעמים אחרות כשחזרתי מהלימודים הייתי רואה אותו יושב על הספה ושותה איתה קפה.
תכיר, מר ג'נקינס, היא אמרה. הוא רוצה לספר לנו על בית יתומים באוגנדה שבשבילו הוא מגייס כספים. הילדים שם אוכלים רק פעם אחת ביום ואין להם כסף לעפרונות. בשנים-עשר דולר בחודש הוא יכול לסייע לילד הקטן הזה, אראק. הוא יוכל להתכתב איתך, כמו אח.
לדברי אבא שלי כבר יש לי אח, אבל שנינו ידענו שהבן של מרג'ורי לא באמת נחשב.
מגניב, אמרתי. אראק. היא רשמה צ'ק. הוא נתן לנו תמונה - מטושטשת, כי זה היה העתק ממכונת צילום. הוא תלתה אותה על המקרר.
פעם אחת נכנסה לחצר שלנו אישה בכתונת לילה. היא היתה ממש זקנה, וכבר לא היה לה מושג איפה היא גרה. היא אמרה כל הזמן שהיא מחפשת את הבן שלה.
אמא הכניסה אותה הביתה וגם הכינה לה קפה. אני יודעת כמה החיים מבלבלים לפעמים, אמרה אמא שלי לאישה. נעזור לך לעשות סדר בעניינים.
במקרים כאלה אמא שלי תפסה פיקוד וזה מצא חן בעיני - כמה נורמלית היא נראתה אז. אחרי ששתתה את הקפה ואכלה טוסט, הושבנו את הזקנה במושב הקדמי במכונית שלנו - יכול להיות שזו היתה הפעם האחרונה שאמא שלי נהגה בה עד עכשיו - והסתובבנו איתה בשכונה המון זמן.
תגידי לי אם משהו נראה לך מוכר, בטי, אמרה אמא.
סוף-סוף היה איזה היגיון בנהיגה האטית שלה - גבר אחד קלט אותנו, זיהה את בטי במושב הקדמי ונופף לנו.
חיפשנו אחריה כמו משוגעים, הוא אמר כשאמא שלי פתחה את החלון. אני כל כך מודה לך שטיפלת בה.
היא בסדר גמור, אמרה אמא שלי. הרווחנו ביקור נפלא. אני מקווה שתביא אותה אלינו שוב.
הבחורה הזאת מוצאת חן בעיני, אמרה בטי כשהבן שלה הקיף את המכונית ושחרר אותה מחגורת הבטיחות. עם כזאת בחורה היית צריך להתחתן, אדי. לא עם המכשפה ההיא.
הסתכלתי לאיש הזה על הפרצוף, סתם כדי לשקול את האפשרות. הוא לא היה חתיך, זה בטוח, אבל הוא נראה כמו מישהו שלא יכול להיות לא נחמד. לרגע חשבתי שאולי אפשר לומר לו איכשהו שאמא שלי כבר לא נשואה לאף אחד. שזה רק אני והיא. והוא יבוא מדי פעם עם בטי.
אדי נראה נחמד, אמרתי בדרך הביתה. אולי גם הוא גרוש. אי-אפשר לדעת.

הצטרפנו אל אמא במחלקת התאורה. אם אנחנו כבר כאן, היא אמרה, אני אקנה כמה נורות.
זו היתה בשורה טובה, כי רוב הנורות שנשרפו בבית שלנו לא הוחלפו, והבית שלנו נהיה חשוך יותר ויותר בזמן האחרון. במטבח נשארה רק נורה אחת דולקת, וגם היא היתה חלשה. לפעמים, בלילה, כשרצינו לראות משהו, היינו חייבים לפתוח את המקרר כדי שיהיה קצת אור.
אני לא יודעת איך נצליח להבריג אותן למקום, היא אמרה. אני לא מצליחה להגיע לחורים האלה בתקרה.
ואז הצגתי לה את האיש המדמם. ויני. חשבתי שהגובה שלו הוא יתרון.
אדל, אמרתי. אמא שלי.
קוראים לי פרנק, הוא אמר.
זאת לא היתה הפעם הראשונה שגיליתי שאדם מסוים הוא לא מי שחשבתי. הוא כנראה לבש חולצה של מישהו אחר.
יש לך ילד טוב, אדל, הוא אמר לה. הוא היה נדיב והציע לי טרמפ. אולי אוכל לגמול לך בעזרה עם אלה.
הוא הצביע על הנורות.
וכל דבר אחר שתצטרכי בבית, הוא אמר. אין הרבה דברים שאני לא יודע לעשות.
היא התבוננה בפניו. למרות הכובע שהוא חבש אפשר היה לראות קצת דם יבש על הלחי שלו, אבל נראה שהיא לא שמה לב, ואם כן, זה לא היה חשוב בעיניה.

עברנו יחד בקופות. הוא הסביר לאמא שלי שהוא משלם על חוברת החידונים שלי - בעצם הוא יהיה חייב לי כי תזרים המזומנים שלו קצת מוגבל כרגע. הוא כמובן לא אמר לקופאי כלום על הכובע ועל מעיל הפליז.
חוץ מהבגדים החדשים שלי והצינור לגינה והכרית וקיפוד החרס והנורות והמאוורר, אמא שלי קנתה גם מחבט עץ כזה שחובטים בו כמה שיותר פעמים בכדור שמחובר אליו בגומי.
החלטתי לקנות לך צ'ופר, הנרי, היא אמרה והניחה את המשחק על המסוע של הקופה.
לא התכוונתי להסביר לה שאני לא משחק עם דברים כאלה מאז גיל שש, אבל פרנק דיבר. ילד כזה צריך כדור בייסבול אמיתי, הוא אמר. וזאת היתה ההפתעה: היה לו כדור כזה בכיס. וראו עליו את תג המחיר.
אני אפס בבייסבול, אמרתי לו.
אולי היית, הוא אמר. הוא מישש את התפרים בכדור ונעץ בו מבט חודר, כאילו כל העולם מונח בכף ידו.
בדרך החוצה לקח פרנק את העלון שפירט את מבצעי השבוע של החנות. כשהגענו למכונית הוא פרש את העלון על המושב האחורי. אני לא רוצה ללכלך את הריפוד שלך בדם, אדל, הוא אמר. אם יורשה לי לקרוא לך ככה.
אמהות של ילדים אחרים בטח היו שואלות אותו המון שאלות. או שבכלל לא היו לוקחות אותו, מה שיותר סביר. אמא שלי פשוט נסעה. שאלתי את עצמי אם הוא עלול להסתבך בגלל שעזב משמרת בלי לומר לאף אחד. אבל פרנק לא נראה מודאג.
בעצם רק אני נראיתי מודאג. הרגשתי שאני אמור לעשות משהו, אבל כרגיל לא ידעתי מה. ופרנק נראה כל כך רגוע ובטוח, שממש התחשק לי להצטרף אליו. אבל ברור שהוא זה שהצטרף אלינו.
כשמדובר באנשים יש לי חוש שישי, הוא אמר לאמא שלי. הספיק לי מבט אחד, ולא חשוב כמה החנות גדולה, כדי לדעת שאת האישה שאני מחפש.
אני לא אשקר לך, הוא אמר. זה מצב מסובך. הרבה אנשים היו תופסים מרחק ממני בשלב הזה. אני סומך על האינסטינקטים שלי, שאומרים לי שיש לך המון אמפתיה.
לא קל להסתדר בעולם הזה, הוא אמר. לפעמים צריך לעצור הכול, לשבת ולחשוב. לארגן את המחשבות. להוריד פרופיל.
הסתכלתי על אמא שלי. כעת עברנו על פני הדואר ובית המרקחת, הבנק והספרייה ברחוב מֵיין. כל המקומות הישנים והמוכרים, אם כי בחיים לא נסעתי כאן עם מישהו כמו פרנק. עכשיו הוא הסביר לאמא שלי שלפי הצליל של הבלמים הרפידות כנראה קצת שחוקות. אם הוא יצליח להשיג כלי עבודה, הוא ישמח להעיף מבט, הוא אמר.
ישבתי בכיסא לידה, וכשפרנק דיבר בחנתי את הפנים של אמא שלי, לראות אם ההבעה שלה השתנתה. הרגשתי דפיקות לב ולחץ בחזה - לא בדיוק פחד, משהו דומה, אם כי היה בזה גם משהו נעים. זה קרה לי גם כשאבא שלי לקח את ריצ'רד ואת התינוקת ואותי, ואת מרג'ורי, לדיסני, והתיישבנו בכיסאות ברכבת ההרים - כולנו חוץ ממרג'ורי והתינוקת. האמת היא שרציתי לרדת לפני שהרכבת תצא לדרך, אבל אז הם כיבו את האורות והתחילה המוזיקה הזאת וריצ'רד תקע בי אצבע ואמר, אם אתה צריך להקיא, תעשה את זה בכיוון השני.
זה היום שלי, אמר פרנק. אולי גם שלכם.
באותו רגע הבנתי שהחיים שלנו עומדים להשתנות. כאילו עלינו על רכבת הרים, ועוד מעט ניכנס למקום חשוך שבו הקרקע נשמטת מתחת לרגליים וכבר אי-אפשר לדעת לאן הרכבת הזאת לוקחת אותנו. אולי נחזור משם, אולי לא.
אם המחשבות האלה עברו גם בראש של אמא שלי, לא ראו את זה עליה. היא רק החזיקה את ההגה והסתכלה קדימה כמו קודם, כל הדרך הביתה.