בני האדם הם כלבים, מתחככים זה בזה בעליבות, מתפלשים בזוהמה בלי יכולת להיחלץ, מלקקים את עורם ואת איבר מינם כל היום, שרועים באבק ומוכנים לכול בשביל כל חתיכת בשר או עצם רקובה שמואילים לזרוק להם, וגם אני כמוהם, אני יצור אנושי, כלומר זבל מסואב עבד לדחפיו, כלב, כלב שנושך כשהוא מפחד ורוצה שילטפו אותו. אני רואה ברור את ילדותי, את חיי כגור כלבים בטנג'יר, את נדודיי ככלב צעיר, את גניחותיי ככלב מוכה; אני מבין את הטירוף שלי לבנות המין הנקבי, שטעיתי לחשוב אותו לאהבה, ואני מבין בעיקר את היעדרו של אדון כלשהו, ושמשום כך כולנו תועים באפלה ומבקשים אחריו, מרחרחים זה את זה, אבודים, בלי מטרה. בטנג'יר הייתי הולך חמישה קילומטר ברגל פעמיים ביום כדי לראות את הים, את הנמל ואת המצר; גם עכשיו אני ממשיך ללכת הרבה ברגל, אני גם קורא, יותר ויותר, דרך נעימה לתעתע בשיעמום, במוות, לתעתע במחשבה עצמה על ידי הסחת הדעת וההתרחקות מן האמת, האמת היחידה, שהיא זו: אנחנו חיות בכלוב וחיים למען העונג, בחשיכה. מעולם לא חזרתי לטנג'יר, אבל נתקלתי בטיפוסים שחלמו להגיע לשם כתיירים, לשכור וילה יפה עם נוף לים, לשתות תה בקפה ח'אפה, לעשן כיף ולזיין את הילידים, ילידים ממין זכר על פי רוב אבל לא רק, יש כאלה שמקווים להשכיב נסיכות מאלף לילה ולילה, האמינו לי, כמה שאלו אותי אם אני יכול לסדר להם ביקור קטן בטנג'יר, עם כיף ומקומיות, נופש, ולו ידעו שהתחת היחיד שראיתי לפני גיל שמונה עשרה היה התחת של בת דודי מֶרְיֶם הם היו נדהמים או לא היו מאמינים לי, עד כדי כך הם מקשרים את טנג'יר לחושניות, לתשוקה, למתירנות שמעולם לא היו בה בשבילנו, אבל שמוצעות לתייר תמורת מטבע עובר לסוחר בחרפת המצוקה. לשכונה שלנו לא בא אף תייר. הבניין שבו גדלתי לא היה עשיר ולא עני, גם משפחתי כך; אבי היה אדוק, מה שנקרא איש הגון, איש כבוד שלא פגע לא באשתו ולא בילדיו — פרט לכמה בעיטות בישבן מפעם לפעם, מה שאף פעם לא הזיק לאף אחד. איש של ספר אחד, אבל ספר טוב, הקוראן: זה כל מה שהיה צריך כדי לדעת מה הוא חייב לעשות בעולם הזה ומה מצפה לו בעולם הבא, להתפלל חמש פעמים ביום, לצום, לתת צדקה; חלומו היחיד היה לעלות לרגל למכה, מה שנקרא חאג', חאג' מוֹחְסֶן, זו הייתה כל שאיפתו; הוא לא שאף לעבוד קשה כדי להפוך את חנות המכולת שלו לסופרמרקט, לא שאף להרוויח מיליוני דִרהם — היו לו ספר התפילה והעלייה לרגל וזהו. אימי הוקירה וכיבדה אותו והוסיפה על השעבוד של מלאכות הבית צייתנות כמעט כשל בת. כך גדלתי, בין הסוּרוֹת, המוסר, הסיפורים על הנביא ועל ימי הזוהר של הערבים, הלכתי לבית ספר ממוצע לגמרי שבו למדתי קצת צרפתית וספרדית וכל יום הייתי יורד עם החבר שלי בסאם לכיוון הנמל, לחלק הנמוך של המֶדינה ולזוֹקוֹ הגדול בשביל ללטוש עיניים בתיירים, משעה שהיו לנו שערות על הביצים זאת נהייתה הפעילות העיקרית של בסאם ושלי, להסתלבט על נשים זרות, בייחוד בקיץ כשהן לובשות מכנסיים קצרים או חצאיות מיני. בכל מקרה, בקיץ לא היה כמעט מה לעשות, חוץ מלעקוב אחרי בחורות, ללכת לים ולעשן ג'וינטים כשאחד מאיתנו העביר איזה בדל כיף. אני קראתי עשרות ספרי בלשים צרפתיים ישנים, שהייתי קונה יד שנייה, כי בספרי בלשים היה מין, ולעיתים קרובות בלונדיניות, ויסקי, מכוניות וכסף, כל אלה דברים שלא היו לנו ורק חלמנו עליהם, כי היינו תקועים בין התפילות, הקוראן ואלוהים, שהיה משהו כמו אבא שני, מינוס הבעיטות בתחת. היינו מתמקמים למעלה על המצוק מול המצר, כשסביבנו הקברים הפניקיים, שהיו רק חורים בסלע, מלאים באריזות של צ'יפס ובפחיות קולה ולא בגיבורי חיל עתיקים, לכל אחד מאיתנו ווקמן על האוזניים, והשקפנו על המעבורות ההולכות הלוך ושוב בין טנג'יר לטַריפה, שעות על שעות. השתעממנו רצח. בסאם חלם להסתלק לחפש את מזלו בצד האחר, כך אמר; אביו היה מלצר במסעדה לעשירים מול הים. אני לא חשבתי יותר מדי על הצד האחר, על ספרד, אירופה, מצא חן בעיניי מה שקראתי בספרי הבלשים, אבל זה הכול. דרך הספרים שלי למדתי שפה, למדתי על ארצות; הייתי גאה על ההיכרות שלי איתן, שיש לי אותן רק לעצמי, לא התחשק לי שהכבד הזה בסאם יזהם לי אותן עם השאיפות שלו. מה שקסם לי בעיקר באותם ימים היה בת דודי מרים, שאביה היה דודי אחמד; היא גרה לבדה עם אימה, בקומה שלנו, אביה ואחֶיה עבדו בחקלאות באַלְמֵרִיָּה. היא לא הייתה יפה מאוד, אבל היו לה שדיים גדולים ואחוריים תפוחים; בבית היא לבשה לעיתים קרובות ג'ינס צמודים או חלוקי בית שקופים למחצה, הו אלוהים, הו אלוהים, היא גירתה אותי נורא, שאלתי את עצמי אם היא עושה את זה בכוונה, ובחלומותיי הארוטיים לפני שנרדמתי דמיינתי איך אני מפשיט אותה, מלטף אותה, מכניס את פניי בין השדיים העצומים שלה, אבל לא הייתי מסוגל לעשות את הצעד הראשון. היא הייתה בת דודי, היה מותר לי להתחתן איתה, אבל לא למזמז אותה, זה לא היה בסדר. הסתפקתי בחלומות, בדיבורים עם בסאם כשישבנו אחר הצהריים והשקפנו על השובל מאחורי הספינות. היום היא חייכה אליי, היום היא לבשה בגד כזה או כזה, נדמה לי שהייתה לה חזייה אדומה וכולי. הוא טלטל את ראשו ואמר לי, היא רוצה אותך, בטוח, היא תפוסה עליך, אחרת היא לא הייתה שמה את הקטע הזה; איזה קטע, הייתי עונה, סביר שהיא תלבש חזייה אדומה, לא? כן, אבל אדומה, חביבי, אתה קולט? האדום זה בשביל לגרות אותך, וככה במשך שעות. לבסאם היה פרצוף טוב של עני, עגול עם עיניים קטנות, והוא הלך למסגד כל יום עם הזקן שלו. הוא בילה את זמנו בטוויית תוכניות בל ייאמנו להגירה חשאית, מחופש למוכס, לשוטר; חלם לגנוב מסמכים מתייר, וכשהוא לבוש היטב, עם מזוודה יפה, לעלות בשקט על ספינה כאילו כלום. שאלתי אותו, אבל מה תעשה בספרד בלי גרוש על התחת? אני אעבוד קצת בשביל לחסוך, אחר כך אני אעבור לצרפת ואחר כך לגרמניה ומשמה לאמריקה. קר מאוד בגרמניה, אמרתי לו. וחוץ מזה לא אוהבים ערבים אצלם. זה לא נכון, אמר בסאם, אין להם בעיה עם מרוקאים, הבן דוד שלי הוא מכונאי בדיסלדורף, והוא מה־זה מבסוט. מספיק שאתה לומד גרמנית, והם מתייחסים אליך ממש בכבוד, ככה נראה. והם נותנים לך ניירות יותר בקלות מהצרפתים.
כך היינו מחליפים את החלומות באספמיה שלנו, השדיים של מרים תמורת ההגירה; היינו מהרהרים כך שעות מול המצר ואחר כך חוזרים הביתה ברגל, הוא כדי להספיק לתפילת הערב, אני כדי לנסות להציץ עוד פעם על בת הדוד שלי. היינו בני שבע עשרה, אבל בראש לא יותר משתים עשרה. לא היינו פיקחים במיוחד.
כמה חודשים אחר כך חטפתי את הטבילה הראשונה שלי, מפולת של חבּלות שלא חוויתי כמוהן מעולם, מצאתי את עצמי חצי הרוג וממרר בבכי, הן בגלל הכאב והן בגלל ההשפלה, אבי בכה גם הוא, מבושה, ודקלם נוסחאות של השבעה, ישמרנו האל מכל אסון, יעזרנו אלוהים, אין אלוהים מבלעדי אלוהים וכל היתר, והוסיף על כך סטירות והצלפות חגורה, בעוד אימי גונחת באחת הפינות, גם היא בכתה והביטה בי כאילו אני השטן בהתגלמותו, וכשאפסו כוחותיו של אבי ולא היה יכול עוד להרביץ לי, נפלה שתיקה גדולה, שתיקה עצומה, שניהם נעצו בי מבטים ולא הרפו. הייתי זר, הרגשתי שהמבטים הללו הודפים אותי החוצה, חשתי מושפל ומבוהל, עיניו של אבי היו מלאות שנאה, יצאתי בריצה. טרקתי את הדלת מאחוריי, בחדר המדרגות שמעתי את מרים בוכה וצורחת מבעד לדלת, מכות ניחתו בקול מהדהד, זיהיתי קללות, כלבה, פרוצה, ירדתי במדרגות בריצה, רק כשהייתי בחוץ שמתי לב שיורד לי דם מהאף, שאני לבוש רק חולצה, שיש לי בכיס רק עשרה דרהם ואין לי לאן ללכת. זה היה בתחילת הקיץ, למזלי, הערב היה חמים, האוויר מלוח. התיישבתי על הארץ ונשענתי על גזע איקליפטוס, אחזתי את ראשי בידיי וייללתי כמו ילד קטן, עד שירד הלילה ונשמעה הקריאה לתפילה. קמתי, פחדתי; ידעתי שלא אחזור הביתה, שלעולם לא אחזור, זה בלתי אפשרי. מה אעשה? הלכתי למסגד השכונתי לראות אם אוכל לתפוס את בסאם ביציאה. הוא ראה אותי, פער זוג עיניים, סימנתי לו להיפטר מאביו ולבוא איתי. ואי־ואי, ראית את הפרצוף שלך? מה קרה לך? הזקן שלי תפס אותי עם מרים ערומים, אמרתי, וזכר הרגע הזה גרם לי לחרוק שיניים, דמעות של זעם הציפו את עיניי. הבושה, הבושה הנוראה על כך שגילו אותנו ערומים, גופינו חשופים, הבושה הצורבת שמשתקת אותי אפילו היום — בסאם שרק ואי־ואי, בטח חטפת חזק. בהחלט, אמרתי, בהחלט, בלי להיכנס לפרטים. ומה אתה הולך לעשות עכשיו? אני לא יודע, אבל אני לא יכול לחזור הביתה. איפה תישן? שאל בסאם. אין לי מושג. יש לך כסף? עשרים דרהם ולירה אחת, זה הכול. הוא נתן לי כמה מטבעות שמצא בכיסיו. אני חייב לזוז. נתראה מחר? כרגיל? אמרתי בסדר, והוא הלך. עשיתי סיבוב בעיר, מבולבל קצת. עליתי בשדרת פַּסְטֵר, אחר כך ירדתי אל חוף הים ברחובות הקטנים התלולים; ראיתי אורות אדומים בברים של מארחות, טיפוסים מפוקפקים יושבים לפני הפתחים. על הטיילת טיילו להם בנחת זוגות שלובי זרועות, וזה הזכיר לי את מרים. חזרתי לעבר הנמל ועליתי שוב עד קברי הפניקים; התיישבתי מול המצר, אורות יפים האירו בספרד; דמיינתי את האנשים רוקדים על החופים, חופש, נשים, מכוניות; מה אני בכלל אוכל לעשות, בלי קורת גג, בלי כסף? לקבץ נדבות? לעבוד? הייתי חייב לחזור הביתה. המחשבה על כך הרסה אותי מראש. אי אפשר. נשכבתי, הסתכלתי בכוכבים, נשארתי כך זמן רב. התנמנמתי עד שקור השחר הכריח אותי לקום ולהתהלך כדי להתחמם. כאב לי בכל הגוף, מהמכות, אבל גם מהשכיבה הלילית על הסלעים. אילו ידעתי אז הייתי חוזר הביתה כמו ילד טוב, הייתי מתחנן למחילה מאבי. אילו לא הייתי כל כך גאה, זה מה שהייתי צריך לעשות, הייתי חוסך מעצמי הרבה השפלות ופגיעות, אולי הייתי נעשה חנווני בעצמי, אולי הייתי מתחתן עם מרים, אולי ברגע זה הייתי בטנג'יר, יושב ואוכל במסעדה יפה מול הים או מכסח את הצורה לילדים שלי, שֶגֶר שלם של גורי כלבים צרחנים ומורעבים.
