סיני על אופניים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיני על אופניים
הוספה למועדפים

סיני על אופניים

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

צעיר מבואנוס-איירס נחטף באיומי אקדח מתוך תא-השירותים של בית-המשפט בידי סיני פִּירוֹמָן המכונה 'גפרורון', ומוצנח לתוך משפחה סינית שכל בניה מדברים סינית ועושים "דברים של סינים". בגלותו הכפויה בלב הרובע הסיני של בואנוס-איירס - בחצר האחורית של המסעדה הסינית הקרויה "כולנו מרוצים" - מתחילים חייו החדשים: סוף-סוף יתאפשר לו להשתחרר מבית אמו האלכוהוליסטית ומחייו המדכדכים. מבן-ערובה בעל-כורחו הוא הולך ונהפך לחבר פעיל בקהילה הסינית, עד שכבר נדמה לו כי כל הלבנים נראים אותו דבר. ובעיקר הוא מגלה שהדברים לעולם אינם כפי שהם נראים.
 
הרומאן של אריאל מגנוס שועט בתנופה ובשנינות בין ניגודים תרבותיים, תעלומה שמסתבכת, הזיות על קונספירציות יהודיות ועולמיות, וסיפור אהבה סוחף. הוא פורש תיאור מוחשי ואבסורדי, רב-המצאות ומצחיק עד טירוף, של תרבות בתוך תרבות - בד-בבד עם הרהורים על עניינים הרי-עולם, כמו אכילה בצ'וֹפּ-סְטִיקס, ארסנל הקללות של אוהדי כדורגל ארגנטיניים, והשאלה איך מנשקים אשה סינית בפעם הראשונה.
 
לשום דבר אין אותה משמעות במקומות שונים בעולם, מדגים הרומאן של מגנוס בדרכים שמעטות משעשעות כמותן, והוא מיטיב להראות עד כמה ה"זהות" התרבותית שלנו היא פיקציה שמתבטאת בעיקר בכתוּבִיוֹת שאנחנו מוסיפים לָאחר הזר; בָּאופן שבו אנו מדמיינים וממציאים ומזייפים אותו. ככלות הכל, אפילו אוכל סיני הוא המצאה אמריקאית, שהסינים שומרים נפשם ממנה.
 
'סיני על אופניים' הוא ספרו השלישי של הסופר היהודי-ארגנטיני אריאל מגנוס (יליד 1975). הספר זכה בפרס 'הגדה השנייה' בארגנטינה בשנת 2007, היה להצלחה סוחפת באמריקה הלטינית ובספרד, ותורגם גם לגרמנית, איטלקית, פורטוגזית, ועוד. 

פרק ראשון

אני חש את קור האקדח בעורפי כמעט לפני שאני שומע את דלת השירותים נפתחת במכה, זרועו הכחושה והחלקה של אדם שאני לא מצליח לראות מקיפה את חזי ומאלצת אותי להסתובב אחורה, אני סוגר במהירות את המכנסיים ויוצא, הדוּף מאחור, וחושב בתחושת-אשמה שלא משכתי את השרשרת להוריד את המים, אולי היא בכלל לא פועלת. השירותים של בית-המשפט נפתחים אל מסדרון צר מאוד שבקצהו מכַוונים אלי שני שוטרים את נשקם וצועקים אל ההוא שיזרוק את הנשק שלו שעדיין תקוע לי בצוואר, אין לי מושג איזה מכל הקנים שמכוּונים אלי מפחיד אותי יותר, ההוא על-כל-פנים מקשיב לשוטרים בערך כמו שאני לָרופא-שיניים, ואנחנו ממשיכים להתקדם, וכשאנחנו מגיעים לקצה המסדרון השוטרים נסוגים, וכמה מהם מסתכלים בי בצער. אנחנו פונים ימינה בכיוון היציאה מהבניין, משאירים מאחורינו את המראָה העמומה שמשקפת את התבליט הגָאוּצֶ'סקי-סטאליניסטי, המפאר את הקיר ממול, נשארת מאחורינו גם הנברשת הענקית, שמטילה על היצירה יותר צל מאשר אור ונראית כעומדת לצנוח, לכן ליתר ביטחון עקפתי אותה קודם בדרך לשירותים, השוטרים שמלווים אותנו בהליכה-לאחור מאותתים לנו שנעצור, אבל שוב בלי הרבה שכנוע עצמי, אפילו נדמה שכל העסק כבר מתחיל לשעמם אותם.
 
ברגע הזה צועק שוֹבִי משהו, ואני קולט שזהו לִי, גפרורון, הסיני הפִּירוֹמָן שזה-עתה עמד לדין במשפט שהעדתי בו.
 
כי כל הזמן הזה אני עם האַייפּוֹד על האוזניים, ובגלל אחד מצירופי-המקרים האלה, שגורמים לי לחשוב שהמחשב הגדולמנהל את העולם, אני שומע בדיוק ברגע הזה את הצַבָּעים, להקת רוק-כבד של סינים ארגנטינים, והצעקות של גפרורון נכנסות לשיר ומשתלבות בנושא יפה כל-כך, עד שאני בטוח שאתגעגע אליהן בפעם הבאה שאשמע את השיר. כדי להתקדם מהר יותר, או כדי להתגונן מגשם הכדורים הצפוי, מחליט הסיני להרכיב אותי על הכתפיים, ומסתובב כדי לא להפנות את הגב לאף-אחד, וכשאנחנו עוברים מול אולם מספר 26, שבו הוא נשפט קודם לארבע שנות מאסר על נשיאת נשק וניסיון הצתה, אני שואל את עצמי איך הוא הצליח לחמוק מהשוטר ששמר עליו, עושה רושם שלא עולה לו בשום מאמץ לסחוב אותי על הגב, אפילו שהוא עכברון ואני פחות-או-יותר חזירון.
 
בחוץ גפרורון שוב מעמיד אותי על הארץ, מסביבנו כבר נוצר מעגל הסקרנים הקלאסי, אפשר לחשוב שמשלמים להם, אנשים צועקים דברים שאני לא מצליח לשמוע, יש כמה שמעשנים על מרפסות, מוזר שהצוות של חדשות-הטלוויזיה לא נמצא פה. התנועה בפָּרַגְוואי חסומה, גפרורון מתחיל לקחת אותי אל פינת מוֹנטֶווידֶאוֹ, אחר-כך הוא משנה את דעתו ואנחנו הולכים בכיוון האחר, הוא נעצר שוב, ברור שהוא לא יודע מאיפה ללכת, הסיני, הוא נראה כמו פּוֹרטֶניוֹ בפֶּקינג. וכאן עולה בדעתו רעיון מטורף, הוא מכַוון אל שוטר שהתבצר מאחורי הדלת של הניידת שלו ומסמן לו שיזוז, ואז הוא נכנס אתי דרך דלת-הנהג ודוחף אותי עד שאני מתיישב על המושב השני, לוקח לו כמה שניות להתניע ואנחנו מזנקים, כמעט תולשים כמה סקרנים מהמדרכה ממול.
 
בפינת פָּרָנָה אנחנו לא מתנגשים באוטובוס רק כי המחשב הגדוללא רצה, אחר-כך אנחנו ממשיכים לקוֹרִייֶנטֶס, ושם פונים בכיוון אֶל בָּחוֹ, כל זה בהילוך ראשון; אבא שלי, שהוא נהג מונית, בטח היה חוטף התקף-לב במקומי. השדרה עמוסה, ובפינת ליבֶּרטָד אנחנו כבר כמעט לא מתקדמים. לִי מביט בייאוש בלוח-המחוונים, דופק בקצה האקדח על כמה כפתורים, אומר לי משהו, ואז אני קולט שהאוזניות עוד עלי, כרגע יש בלדה של אַיירון מֵיידן וחבל לי להפסיק באמצע, אני מוריד רק את האוזנייה השמאלית. מה שהסיני ביקש ממני היה להפעיל את הסירֶנה, אני מחפש בלוח-המחוונים ואחר-כך בתקרה, מזיז כמה ידיות, אחת מהן היא הנכונה, ובפעם הראשונה בחיים אני שומע את היללה הזאת מתוך ניידת.
 
בחוץ אף-אחד לא מתרגש מהסירֶנה; שתתקרר להם הפיצה למניאקים המושחתים האלה הם בטח חושבים; אבל גפרורון בכל-זאת מאיץ, פוגע במכונית שלפנינו ומפספס בקושי איזו זקנה בפינה, מגיע לתשעה ביולי ופונה לכיוון האוטוסטרדה, עכשיו כן על חמישי. כשאנחנו עוברים את מחסום האגרה, הסיני מרביץ צעקה שעולה על הסירֶנות, כאילו עברנו את הגבול למקסיקו ואנחנו כבר חופשיים, משמאל רואים את העיר. לִי מניח את הנשק ליד השמשה וקורץ לי בחיוך, או שהוא משוגע או שהוא אלוף, הסיני הזה, אני מניח שגם זה וגם זה, לכן הוא מצא חן בעיני מההתחלה.

עוד על הספר

סיני על אופניים אריאל מגנוס
אני חש את קור האקדח בעורפי כמעט לפני שאני שומע את דלת השירותים נפתחת במכה, זרועו הכחושה והחלקה של אדם שאני לא מצליח לראות מקיפה את חזי ומאלצת אותי להסתובב אחורה, אני סוגר במהירות את המכנסיים ויוצא, הדוּף מאחור, וחושב בתחושת-אשמה שלא משכתי את השרשרת להוריד את המים, אולי היא בכלל לא פועלת. השירותים של בית-המשפט נפתחים אל מסדרון צר מאוד שבקצהו מכַוונים אלי שני שוטרים את נשקם וצועקים אל ההוא שיזרוק את הנשק שלו שעדיין תקוע לי בצוואר, אין לי מושג איזה מכל הקנים שמכוּונים אלי מפחיד אותי יותר, ההוא על-כל-פנים מקשיב לשוטרים בערך כמו שאני לָרופא-שיניים, ואנחנו ממשיכים להתקדם, וכשאנחנו מגיעים לקצה המסדרון השוטרים נסוגים, וכמה מהם מסתכלים בי בצער. אנחנו פונים ימינה בכיוון היציאה מהבניין, משאירים מאחורינו את המראָה העמומה שמשקפת את התבליט הגָאוּצֶ'סקי-סטאליניסטי, המפאר את הקיר ממול, נשארת מאחורינו גם הנברשת הענקית, שמטילה על היצירה יותר צל מאשר אור ונראית כעומדת לצנוח, לכן ליתר ביטחון עקפתי אותה קודם בדרך לשירותים, השוטרים שמלווים אותנו בהליכה-לאחור מאותתים לנו שנעצור, אבל שוב בלי הרבה שכנוע עצמי, אפילו נדמה שכל העסק כבר מתחיל לשעמם אותם.
 
ברגע הזה צועק שוֹבִי משהו, ואני קולט שזהו לִי, גפרורון, הסיני הפִּירוֹמָן שזה-עתה עמד לדין במשפט שהעדתי בו.
 
כי כל הזמן הזה אני עם האַייפּוֹד על האוזניים, ובגלל אחד מצירופי-המקרים האלה, שגורמים לי לחשוב שהמחשב הגדולמנהל את העולם, אני שומע בדיוק ברגע הזה את הצַבָּעים, להקת רוק-כבד של סינים ארגנטינים, והצעקות של גפרורון נכנסות לשיר ומשתלבות בנושא יפה כל-כך, עד שאני בטוח שאתגעגע אליהן בפעם הבאה שאשמע את השיר. כדי להתקדם מהר יותר, או כדי להתגונן מגשם הכדורים הצפוי, מחליט הסיני להרכיב אותי על הכתפיים, ומסתובב כדי לא להפנות את הגב לאף-אחד, וכשאנחנו עוברים מול אולם מספר 26, שבו הוא נשפט קודם לארבע שנות מאסר על נשיאת נשק וניסיון הצתה, אני שואל את עצמי איך הוא הצליח לחמוק מהשוטר ששמר עליו, עושה רושם שלא עולה לו בשום מאמץ לסחוב אותי על הגב, אפילו שהוא עכברון ואני פחות-או-יותר חזירון.
 
בחוץ גפרורון שוב מעמיד אותי על הארץ, מסביבנו כבר נוצר מעגל הסקרנים הקלאסי, אפשר לחשוב שמשלמים להם, אנשים צועקים דברים שאני לא מצליח לשמוע, יש כמה שמעשנים על מרפסות, מוזר שהצוות של חדשות-הטלוויזיה לא נמצא פה. התנועה בפָּרַגְוואי חסומה, גפרורון מתחיל לקחת אותי אל פינת מוֹנטֶווידֶאוֹ, אחר-כך הוא משנה את דעתו ואנחנו הולכים בכיוון האחר, הוא נעצר שוב, ברור שהוא לא יודע מאיפה ללכת, הסיני, הוא נראה כמו פּוֹרטֶניוֹ בפֶּקינג. וכאן עולה בדעתו רעיון מטורף, הוא מכַוון אל שוטר שהתבצר מאחורי הדלת של הניידת שלו ומסמן לו שיזוז, ואז הוא נכנס אתי דרך דלת-הנהג ודוחף אותי עד שאני מתיישב על המושב השני, לוקח לו כמה שניות להתניע ואנחנו מזנקים, כמעט תולשים כמה סקרנים מהמדרכה ממול.
 
בפינת פָּרָנָה אנחנו לא מתנגשים באוטובוס רק כי המחשב הגדוללא רצה, אחר-כך אנחנו ממשיכים לקוֹרִייֶנטֶס, ושם פונים בכיוון אֶל בָּחוֹ, כל זה בהילוך ראשון; אבא שלי, שהוא נהג מונית, בטח היה חוטף התקף-לב במקומי. השדרה עמוסה, ובפינת ליבֶּרטָד אנחנו כבר כמעט לא מתקדמים. לִי מביט בייאוש בלוח-המחוונים, דופק בקצה האקדח על כמה כפתורים, אומר לי משהו, ואז אני קולט שהאוזניות עוד עלי, כרגע יש בלדה של אַיירון מֵיידן וחבל לי להפסיק באמצע, אני מוריד רק את האוזנייה השמאלית. מה שהסיני ביקש ממני היה להפעיל את הסירֶנה, אני מחפש בלוח-המחוונים ואחר-כך בתקרה, מזיז כמה ידיות, אחת מהן היא הנכונה, ובפעם הראשונה בחיים אני שומע את היללה הזאת מתוך ניידת.
 
בחוץ אף-אחד לא מתרגש מהסירֶנה; שתתקרר להם הפיצה למניאקים המושחתים האלה הם בטח חושבים; אבל גפרורון בכל-זאת מאיץ, פוגע במכונית שלפנינו ומפספס בקושי איזו זקנה בפינה, מגיע לתשעה ביולי ופונה לכיוון האוטוסטרדה, עכשיו כן על חמישי. כשאנחנו עוברים את מחסום האגרה, הסיני מרביץ צעקה שעולה על הסירֶנות, כאילו עברנו את הגבול למקסיקו ואנחנו כבר חופשיים, משמאל רואים את העיר. לִי מניח את הנשק ליד השמשה וקורץ לי בחיוך, או שהוא משוגע או שהוא אלוף, הסיני הזה, אני מניח שגם זה וגם זה, לכן הוא מצא חן בעיני מההתחלה.