1
הווה
אני אוליביה קספן, ואם אני אוהבת משהו, אני קורעת אותו מחיי. בלי כוונה... אך גם לא בלי כוונה.
אני רואה אחד מהם עכשיו, ניצול האהבה המסואבת והרעילה שלי. הוא עומד כמאה מטר מהמקום שבו אני עומדת, מרפרף בין אלבומים ישנים.
כיילב.
שמו מתגלגל לי בראש כמו כדור דוקרני; בוצע רגשות שכבר מזמן הפכו לרקמה מצולקת. הלב שלי מנסה לחבוט את דרכו אל מחוץ לחזה, וכל מה שאני יכולה לעשות זה לעמוד ולבהות. שלוש שנים עברו מאז הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו. במילות הפרידה שלו הזהיר אותי שאשמור מרחק.
אני שואבת אוויר דביק לריאות ומנסה לרסן את רגשותיי הדביקים. אני רוצה לגשת אליו. רוצה לצפות בשנאה העולה בעיניו. טוב, זה דבילי. אני מתחילה ללכת לכיוון היציאה, כמעט חוצה את הכביש ומגיעה למכונית, כשרגליי עוצרות אותי. קפוצת אגרופים אני צועדת בחזרה לחלון הראווה. זה החלק שלי בעיר. איך הוא מעז להראות פה את פניו?
הוא רכון מעל קופסת קרטון מלאה בדיסקים, וכשהוא פונה להסתכל על משהו מאחורי גבו, אני קולטת את האף המוזר שלו. הלב שלי נמעך — אני עדיין אוהבת את הילד הזה. וההבנה הזו מפחידה אותי. חשבתי שהתגברתי עליו. חשבתי שאני מסוגלת להתמודד עם משהו כמו היתקלות אקראית. עברתי טיפול; היו לי שלוש שנים ל...
להתגבר עליו
להירקב ברגשות אשם.
אני מתחרבשת עם הרגשות שלי כמה שניות נוספות לפני שאני מפנה את גבי לחנות המוסיקה, ולכיילב. לא יכולה לחזור למקום האפל. הרגל שלי כבר מורמת לכיוון היציאה, כשהעננים שהסתובבו בשמי מיאמי במשך כל השבוע הומים לפתע כמו אינסטלציה ישנה. לפני שהספקתי לצעוד שני צעדים, הגשם תוקף את המדרכה, מרטיב לחלוטין את החולצה הלבנה שלי. אני נסוגה מהר אל מתחת לגגון חנות התקליטים. בוהה בחיפושית שלי נשטפת. ריצה קצרה בלבד, וכבר אהיה בדרכי הביתה. קול זר פורץ לרגע המנוסה שלי. אני נרתעת, לא בטוחה שהוא מדבר איתי.
"שמיים אדומים — זה מבשר צרות."
אני סבה על עקביי ומגלה שמישהו עומד מאחוריי. הוא קרוב אליי מעבר לראוי. ציוץ מופתע בוקע מגרוני ואני לוקחת צעד אחורה. הוא גבוה ממני לפחות בשלושים סנטימטר, כולו שרירים, אבל הוא לא מושך. הוא מחזיק את ידיו בזווית יוצאת דופן, אצבעותיו פרושות ומתוחות. העיניים שלי נמשכות לשומה היושבת כמו מטרה במרכז המצח שלו.
"מה?" אני מנידה בראשי מבולבלת. מנסה להציץ מעבר לכתף שלו, לחטוף מבט נוסף בכיילב. הוא עדיין שם? שאכנס?
"זו אמונה תפלה של מלחים," הוא מושך בכתפו.
אני מסתכלת על פניו. הוא נראה קצת מוכר, ובעודי חושבת אם להגיד לו שיסתלק, אני מנסה להיזכר איפה ראיתי אותו בעבר.
"יש לי מטרייה." הוא מחזיק חפץ כלשהו עם פרחים, שיש לו ידית בצורה של פרח החיננית. "אני יכול ללוות אותך לאוטו שלך."
אני מביטה בשמיים. הם באמת נראים אדומים, כמו בשקיעה. עוברת בי צמרמורת. אני רוצה שיעזוב אותי בשקט, ואני עומדת להגיד לו, אבל תוהה — מה אם זה סימן? השמיים אדומים. תעופי מפה — לעזאזל!
אני בוחנת את הלק האכול בציפורן האגודל שלי ושוקלת את הצעתו. אני לא מחסידי האותות והמופתים, אבל יש לו דרך לשמור עליי יבשה.
"לא תודה," אני אומרת, מסיטה את ראשי לכיוון החנות מאחוריי, מבינה שכבר החלטתי.
"או.קיי. הוריקן מגיע, אבל מה שאת רוצה." הוא מושך שוב בכתפו ויוצא לגשם, בלי לפתוח את המטרייה שלו.
אני מסתכלת עליו הולך. גבו רחב והוא מתכופף כנגד הגשם השוטף, כמו מסוכך על שאר חלקי גופו, ואני לא יכולה לראות עוד את דמותו. אני מכירה אותו מאפשהו, אבל אילו פגשתי אותו בעבר — הייתי זוכרת כזה בחור גדול. אני חוזרת לחנות. השלט מעל לדלת אומר 'מיוזיק מאשרום' באותיות בהירות ומסולסלות. אני מציצה מעבר לזכוכית ומחפשת את כיילב במעברים. הוא בדיוק במקום שבו עזבתי אותו. הראש שלו עדיין רכון מעל מה שנראה כמו השורה של הרגאיי. אפילו מהמקום שבו אני עומדת, אני מזהה קמט קל מעל גבותיו.
הוא לא מצליח להחליט.
אני שמה לב למה שאני עושה ומתכווצת. אני כבר לא מכירה אותו. אני לא יכולה לנחש מהן מחשבותיו.
אני רוצה שירים מבט ויראה אותי, אבל הוא לא. מאחר שאיני מעוניינת עוד לארוב מתחת לגגון, כמו יצור מזדחל אני אוספת את עצמי ונכנסת פנימה. מיזוג האוויר מקפיא את פניי הלחים ומעביר בי צמרמורת. משמאלי מדף גבוה ועליו באנגים ארוכים. אני מסתתרת מאחוריהם ומוציאה את המראה המתקפלת מהתיק, לבדוק אם האיפור מסודר.
בעודי מרגלת מבין המדפים, אני מנקה מעט את המסקרה מתחת לעיניי. אני חייבת שהפגישה איתו תיראה מקרית לחלוטין.
מולי יש באנג בצורת הראש של בוב מארלי. אני מסתכלת לתוך עיני הזכוכית של בוב ומתרגלת הבעה מופתעת. איכס. מגעיל אותי עד לאן אני יורדת. צובטת את לחיי כדי שיהיה בהן צבע ויוצאת מהמחבוא.
על החיים ועל המוות.
העקבים שלי ננעצים בלינוליאום, רועשים בדרכי אליו. הייתי צריכה לשכור חצוצרן שיכריז על בואי...
להפתעתי, הוא אינו מרים מבט. האוויר הקר מהמזגן מתחזק בעודי מתקרבת. מישהו קשר לוונטות סרטים בצבע ירוק ליים. כשהם מתחילים לרקוד, אני מריחה משהו.
זה הריח של כיילב: נענע ותפוזים.
אני קרובה מספיק כדי לראות את הצלקת סביב עינו הימנית ואת החריצים לידה — שאחריהם הייתי עוקבת באצבעותיי. לנוכחות שלו השפעה דומה לזו של גלי הדף. ולראייה — אני רואה נשים, מבוגרות וצעירות, יורות בו מבטים ומתחנחנות אליו. כל העולם מתחנחן לכיילב. והוא, בקסם שלו, אינו מודע לכך כלל. באמת דוחה לצפות בזה.
אני מחליקה לידו ומושיטה יד לכיוון דיסק. כיילב, שאינו מודע לנוכחותי, עוקב אחרי שם האומן לפי סדר האותיות בשורה. אני עוקבת אחר צעדיו, ובדיוק כשאני מספר סנטימטרים מאחוריו, הוא פונה ומסתובב לעברי.
אני קופאת במקום, ולמאית השנייה עולה בי הצורך לרוץ. אני מדביקה את עקביי לרצפה ומביטה בעיניו סוקרות את פניי, כאילו מעולם לא ראה אותם קודם. הן ננעלות על הריבוע מפלסטיק שבידי.
ואז, אחרי שלוש שנים ארוכות, אני שומעת את קולו.
"הם טובים?"
אני מרגישה את ההלם שוקע מליבי אל צלעותיי ומתיישב כמו סימן חזק בבטן שלי.
הוא עדיין מדבר במבטא הבריטי ההזוי שזכרתי, אבל הקשיחות שציפיתי לשמוע איננה שם. משהו לא בסדר.
"אהההה..."
הוא מביט שוב בפניי, ועיניו נוגעות בכל אחד ממאפייניהם, כאילו ראה אותם לראשונה.
"סליחה? לא שמעתי..."
שיט, שיט, שיט.
"אררר, הם בסדר," אני אומרת, דוחפת את הדיסק בחזרה למקום.
שניות של דממה עוברות להן. אני מחליטה שהוא מחכה שאדבר.
"הם לא באמת הסגנון שלך."
הוא נראה מבולבל.
"הם לא הסגנון שלי?"
אני מנידה בראשי לשלילה.
"מה בדיוק את חושבת שהוא הסגנון שלי?" עיניו צוחקות עליי וישנו רמז לחיוך על שפתיו.
אני מעבירה את עיניי על פניו, מחפשת סימן למשחק שהוא משחק. הוא תמיד הצטיין בהבעות פנים, ותמיד דייק בהבעה ובעיתוי. הוא נראה רגוע ולא לגמרי מעוניין בתשובה שלי.
אני מרגישה בטוחה לומר,
"אה, אתה טיפוס של רוק קלאסי... אבל יכול להיות שאני טועה." אנשים משתנים.
"רוק קלאסי?" הוא חוזר אחריי ומסתכל על שפתיי. אני נזכרת בו פתאום מסתכל על שפתיי בצורה הזאת; הכול התחיל במבט הזה, לא?
"אני מצטער," הוא אומר, מסיט מבט לרצפה. "זה מוזר, אבל אני... אווהה... לא יודע מה הסגנון שלי. אני לא זוכר."
אני בוהה בו. זה סוג של בדיחה חולנית, או איזו דרך להתנקם בי?
"אתה לא זוכר? איך אתה יכול לא לזכור?"
כיילב מעביר את ידו על עורפו. השרירים בזרועו מתכווצים. "איבדתי את הזיכרון בתאונה. נשמע נדוש, אני יודע. אבל האמת היא — אין לי מושג מה אני אוהב או מה אהבתי. אני כנראה צריך להגיד. אני מצטער. אני לא יודע למה אני מספר לך את זה."
הוא פונה ללכת, כנראה מפני שהפנים שלי מביעים הלם מוחלט, והוא לא מרגיש נוח. אני מרגישה כאילו מישהו השתמש במרסק תפוחי אדמה וריסק לי את המוח. שום דבר פה לא הגיוני. לא מסתדר. כיילב אינו יודע מי אני. כיילב לא יודע מי אני! בכל צעד שהוא לוקח לכיוון הדלת, אני הופכת נואשת יותר. איפשהו בראש שלי אני שומעת קול צועק, 'עצרי אותו!'
"חכה," אני אומרת. קולי בקושי נשמע. "חכה... חכה!" הפעם אני צועקת ואנשים מסתובבים כדי להסתכל. אני חוסמת אותם בראשי ומתמקדת בגב של כיילב. הוא כמעט מגיע לדלת, כשהוא מסתובב ועומד מולי. חשבי מהר. חשבי מהר! אני מרימה אצבע שמבקשת ממנו לחכות רגע, רצה מהר למחלקת הרוק הקלאסי. לוקח לי רק דקה למצוא את הדיסק שהיה הכי אהוב עליו. אני חוזרת עם העטיפה מוחזקת היטב בידי, עוצרת מטר ממנו.
"אתה תאהב את זה," אני אומרת, זורקת לו את הדיסק. אני ממש לא מכוונת כמו שצריך, אבל הוא תופס בחינניות ומחייך מעט בעצב.
אני מסתכלת עליו ניגש לקופה, חותם על כרטיס האשראי שלו ונעלם שוב מחיי.
היי — ביי.
למה לא אמרתי לו מי אני? עכשיו כבר מאוחר מדיי, והרגע כבר עבר. אני נשארת במקום. רגליי נטועות ברצפה, מרגישה עדיין את שובל ריחו באוויר. הלב שלי פועם בעצלתיים כשאני מנסה לעכל את שקרה.
הוא שכח אותי.
