בּאבּא סֶגי וחייהן הסודיים של נשותיו

1

כאב בטן

בּאבָּא סגי התעורר עם כאב בטן זה היום השישי ברציפות, לפיכך הבין מיד שהגיעה העת לקום ולעשות מעשה בעניין אי-התעברותה של אשתו הרביעית. הוא היה בטוח שהכאב אינו נובע מרעב וגם לא מגָזים; הוא נובע מהצטברות של חודשי דאגה רבים. גניחה נמלטה מפיה של האישה ששכבה לידו. הוא העיף מבט הצדה וראה שרגלו מרתקת אל המיטה את אִייָָה טוֹפֶּה, אשתו השנייה. הוא שם לב שהחזה שלה עולה ויורד במקוטע, אך לא טרח לזוז כדי לפטור אותה מאי-הנוחות. מחשבותיו שבו אל בּוֹלַנְלֶה, ובטנו שבה והתכווצה. בו במקום גמר בדעתו לסור לביקור אצל המורֶה. הוא יגיע לשם עם הזריחה, כדי שהמורה יבין שהפעם אין זה ביקור שגרתי.
בו ברגע שנהגו החנה את הטנדר ליד תעלת השפכים שסביב אַיִיקָרָה, פתח באבא סגי את הדלת בצד הנוסע בתנועה רחבה, ושב וניפח את גופו הגדול. בלי לפצות פה ובלי לזַכות את נהגו ולו במבט, צעד בחיפזון בסמטה הצרה. אלמלא היו עיניו נעוצות בצריפו של המורה בלי לסטות ימינה ושמאלה, ודאי היה שם לב שנהגו ממהר אחריו. באבא סגי סר הצדה כדי לפנות דרך לתלמידי בית הספר שעלו לרגל אל המורה כמדי יום ביומו. הילדים טרחו ועשו מאמץ מיוחד לברך את המורה בבוקר טוב, רק כדי לראותו משיב ומעלה הבל על רפפות הזכוכית של החלונות. "בוווקר טוווב" המהם החכם מעורפל-העיניים. הילדים נופפו בשמחה ואצו-רצו לבית הספר. באבא סגי נענע בראשו. אם הוריהם של הילדים הללו יגלו אי-פעם שהילדים סוטים מדרך העפר שמובילה אל החוכמה, מדלגים בפישוק רחב מעל תעלות שפכים מתיזות ומתרוצצים בין בתים כאלה ואחרים, הם ימצאו את עצמם בצרות צרורות, כי הצריף של המורה נמצא באייקרה, ואייקרה אינה מקום לילדים.
אייקרה היתה מין מקום כזה, שאם מישהו שאל איך להגיע אליו, אנשים הסבו את מבטם מידיהם, שהורו לכיוונים לא ברורים. היו לכך שלוש סיבות. ראשית, איש לא רצה בשום אופן להודות שהוא יודע היכן היא, למקרה שהשכנים מאזינים. שנית, לאייקרה לא היו גבולות ברורים. ושלישית, אייקרה היתה יותר מסתם ארבעה או חמישה רחובות מקבילים, רוחשים זימה: היא היתה הרוח השורה בהם. הבתים החשוכים היו מלאים נשים שפניהן קרנו תחת אורות אולטרה-סגולים. הנשים הללו חיו למען גברים של נשים אחרות. הן בישלו להם. שתו איתם. רבו עליהם. הזדיינו איתם. טיפלו בהם. סטרו להם ואהבו אותם. וכשהן חלו בגלל תשוקת האהבה, גם מסרו את חייהן ומתו בגללם.
הצריף של המורה, עם שמשות הזכוכית המבריקות וכוסיות הזכוכית הנוצצות, עמד בדיוק בין שני בתי בושת. לרוב, הנשים הלבושות בלבוש מינימלי הביאו את לקוחותיהן כדי שישתו מן הוויסקי תוצרת-הצריף, אבל בימים מסוימים הגיעו רק עד הדלת ומיד שבו על עקבותיהן. כי בימים האלה הגברים הביטו בהן בזעם מבעד לעיניים מצומצמות - בימים האלה גברים באו לפגוש גברים ולשוחח על נשים ועל הרע שהן עושות.
הפגישות האלה לא נקבעו מראש; הן קרו מעצמן, כשהתאספו שניים או שלושה גברים. הן התחילו כשאחד הגברים התחיל לקונן על הצרות שעושה לו אישה שוחרת ריב ומדון. וככל שעלה מספר הגברים שהתכופפו מתחת למשקוף בדרכם פנימה, כן עלה מספר הפתרונות המוצעים: מה מחולל פלאים; ומה ברכה לבטלה; מה כדאי לנסות; ומה, אם הגבר המעורב בעניין לא ייזהר, עלול להביא עליו את מותו.
זכות הדיבור ניתנה לכולם, אבל המילה האחרונה היתה תמיד של המורה. הוא היה אדם מרשים, ללא צל של ספק. גם כשאוזניהם של גברים אחרים התקפלו מרוב חום, גם כשהיו אפופים בצחנת הפרשותיהם של בני אדם ובעלי חיים גם יחד, המורה התעסק בחלונותיו בלי שיבצבץ עליו ולו אגל זיעה אחד. בהדרגה החלו עיניו להתערפל ולדמוע. ורק אז החל לדבר, ורק באנגלית בריטית צחה.
בפעם הראשונה הוזהר באבא סגי מפני אייקרה כשהיה שוליה צעיר, אבל האזהרה באה מפיה של אישה ולא היתה משכנעת. נוסף על כך, רק אז עקר לאיבּדאן, ותומתו כבר נעשתה עליו לנטל, בדיוק נטל מן הסוג שנשות אייקרה סייעו לפרוק. כעבור ארבע נשים ושבעה ילדים מאס בסירחון, וביקוריו הידלדלו לפעם או פעמיים בחודש. כי הגברים הללו בכל זאת סייעו לו לעבור את ימיו הקודרים.
שש-עשרה שנים קודם לכן, כשהיה בעל קצר רוח בן עשרים ושש, ישב באבא סגי עם המורה ועם עוד שני גברים כדי לדון במצוקה זהה לזו שנמצא בה כעת. הוא השתוקק שאמו החולה תזכה לראות את יוצא חלציו, אבל המחזור החודשי של אשתו המשיך להופיע כסדרו. המורה הציע שייגש למומחה לעשבי מרפא, ואִייָָה סגי אכן ליחכה את האבקה הירוקה הכהה שזרה בעלה על כף ידה. התרופה פעלה את פעולתה חיש מהר. באבא סגי בכה מעצב ומשמחה גם יחד כשקברו את אמו, שישה שבועות אחרי הולדתה של בתו סגי.

דלת הצריף היתה פתוחה מעט, ובאבא סגי נכנס לחדר הקטן. פניו הזדעפו. הוא היה נרגז משום שסיבת בואו היתה בּוֹלַנלֶה, זו שרק שנתיים קודם התפאר בכיבושה: איך בולנלה צרה כמו צוואר בקבוק; איך כתש אותה עד שהתחילה לפזול; ואיך קיבלה את כל אורך גברותו על גבה - שרועה וכנועה. הוא עדיין לא ידע איך לספר לגברים שכל הכתישה הזאת לא נשאה פרי.
בתוך הצריף נתקל באבא סגי באותם הגברים שלחצו את ידו כשהודיע לראשונה על כוונותיו לשאת את בולנלה לאישה. הם שוחחו עם המורה ליד שולחן סמוך לחלון, ובאבא סגי גרר לשם שרפרף והצטרף אליהם. הם שאלו מה מביא אותו לשם מוקדם כל כך בבוקר, והוא סיפר להם על עוגמת הנפש שמסבה לו עקרותה של בולנלה. המורה עצם את עיניו ונד בראשו, ואילו אוֹלַאוֹפָּה, ששפתיו היו תמיד חומות מאגוז קולה, נשף נשיפה ארוכה. אף על פי שגם לו היו ארבע נשים, הוא נזכר בעל-כורחו כיצד האפילו עלילות "האישה המשכילה" של באבא סגי על כיבושיו המיניים שלו עצמו. אף אחת מהנשים שלו לא ידעה באיזה צד של העיפרון כותבים על נייר.
"באבא סגי, לדעתי, אם היא לא מוכנה ללכת איתך, אתה צריך לגרור אותה אל המְרפא. אתה הבעל, והיא רק אישה, ועוד האישה הרביעית! אם תגרור אותה בשערות, היא תלך אחריך לכל מקום, אני מבטיח לך!" אישנלה ליקק את אצבעו והרים אותה אל הבורא. הוא הוציא סיגר "קפטן בלק" שחציו כבר עושן מקופסת טבק בלויה בהבעה נקמנית.
"אישנלה! אתה רוצה שבאבא סגי יגיע לכלא? מי יעז לגרור אקדמאית? ברגע שהיא תפתח את הפה, והאנגלית תתחיל להישפך ממנו כמו שמן תמרים מחומם, השוטר יוקסם כל כך, שהוא יזרוק את החבר שלנו לכלוב!" אוֹלַאוֹפָּה היה סמל משטרה בדימוס וידע טוב מכל היתר, שאלימות במשפחה נתפסת לרוב כבזבוז של משאבי המשטרה.
"אתה צודק, אולאופה." באבא סגי קרא אותו היטב. "חוץ מזה, הטיפוסים המשכילים האלה גדלו על חלב פרה. לנו, כפי שאתה יודע, לא היו פינוקים כאלה. אנחנו ינקנו מהשדיים של האמהות שלנו. אם אני רק ארים עליה יד, מי יודע, אולי תכף ומיד תהיה לי שיחה עם אֶלֶדוּמַרֶה. לא, אסור לנו אף פעם להרים ידיים על הנשים שלנו. בעיקר לא אחד כמוך, אולאופה, שאתה קטן כזה."
עוד גברים כבר התכופפו בינתיים תחת המשקוף הנמוך בכניסה לחדר הצפוף. כולם צחקו.
"כן, אבל למי יש אישה עם בטן שטוחה כמו שרפרף-רגליים של עני? יכול להיות שאני קטן, אבל את העבודה אני עושה כמו שצריך." אולאופה לא ידע להפסיד בכבוד.
"תודה שהחזרת את הפה שלנו לנושא שלפנינו, ידידי." באבא סגי הפנה את עורפו אל אולאופה בתנועה חדה ופנה אל הנוכחים האחרים. הם החזירו לו מבטים אוהדים. שומר לילה זקן אחד גירד את ההדפס שעל חולצת הטריקו שלו. הכתובת הכריזה: 2001 השנה שיהיה לי יותר.
"למה אתה מתרוצץ בארובה כמו סומא, באבא סגי?" קולו של המורה הדהד בתוך הדממה. אור השמש פרץ מבעד לרשת החלון הקרועה, נתקל בכוס והקרין הילה על הקיר ליד ראשו. "אולי אתה מרגיש שאתה אבוד עצות, אבל הפתרון נמצא מתחת לאף שלך. האישה היא משכילה, לכן היא תקשיב רק לאנשים מהעולם שהיא מכירה. אתה צריך לקחת אותה לבית חולים."

כשהגיע באבא סגי לבית המלאכה שלו, העובדים כבר חיכו לו ליד המנעול הענקי. ברכות השלום שלהם נענו בנחרת ביטול, והם החליפו ביניהם מבטי הבנה. הנה מחכה להם עוד אחד מאותם הימים, שבהם באבא סגי יֵשב בפנים מאובנים בחדר האחורי ויתמוך את ראשו באגרופיו. וגם באבא סגי ידע. הוא התיישב ליד שולחן הכתיבה שלו, שלח יד למגירה והוציא את התצלום שתחבה בולנלה לידו ביום שנפגשו. כשהסיר באגודלו את דוק האבק שכיסה אותו, חשב עד כמה השתנתה אישיותה, כיצד איבדה בהדרגה את מורך לבה והתמלאה בעוז רוח שקט, כיצד הפרה כניסתה את שלוות ביתו והתסיסה את נשותיו האחרות.
הוא נזכר ביום שפגש אותה לראשונה. היא התלוותה אל חברתה, יֶמיסי, שבאה לחנותו - חנות לחומרי בניין. ימיסי שימשה כקבלנית שיפוצים לגברים הנשואים שהזדיינה איתם; באבא סגי סיפק לה את החשבוניות המנופחות שביקשה ואת הסחורה. הכול היה חלק מהעסק.
"תכפיל את כל המחירים וזהו," דרבנה אותו ימיסי.
באבא סגי הבחין במבוכתה של בולנלה, ונשם לרווחה כשימיסי מיהרה החוצה כדי לענות לשיחה בטלפון הנייד שלה. כעבור כמה רגעים חזרה לחנות והודיעה שהיא מוכרחה לטפל במשהו דחוף. בולנלה הציעה לחכות לה בחנות של באבא סגי.
אחרי שהלכה, השתררה דממה קצרה, ובאבא סגי ניצל את ההזדמנות והרשה לעיניו ללחך את ציפורניה הלא צבועות, את פניה הכחושים, את שפתיה הבשרניות והכהות ואת עיניה. כל מצמוץ שלה היה אטי וחינני. פתאום שם לב שהוא שואף את האוויר שנובע ממנה ושהיא גומעת את שלו. האלים שלחו אותה אלי, חשב כשעיניו נחו על החזה של בולנלה.
"עכשיו כשאת והחברה שלך גמרתן אוניברסיטה, את מתכוונת להתחתן עם גבר שידאג לך?" שאל.
"כשאני אמצא מישהו," השיבה.
לכאורה, לא פתחו המילים האלה פתח לגבר בגיל העמידה עם שלוש נשים ובית מלא ילדים, אבל הוא כן התייחס אליהן כך. הוא ראה את בולנלה טומנת את ידה בתיקה ומוציאה רומן בלוי.
"אני לא מארח אותך יפה?"
בולנלה סגרה את הספר באחת.
"תגידי לי מתי תבואי הנה עוד פעם, לבד," לחש חרש.
בולנלה בהתה בשולחן שחצץ ביניהם.
"בואי מחר, בואי מחרתיים. בכל פעם שאראה אותך שוב, אדע שהאלים מעניקים לי חסד." אפילו הוא עצמו הופתע מתעוזתו, אבל הוא חש בחולשתה.
"והנשים שלך לא יבואו ויגרשו אותי במטאטא?"
"הנשים שלי לא באות אלי לעבודה. החברה שלך היתה צריכה להגיד לך את זה. למה להן לבוא הנה? אני מטפל בהן, אין להן סיבה להטריד אותי." באבא סגי הרגיש דחף עצום להושיט יד אל מעבר לשולחן ולגעת בה, אבל החביא את אגרופיו מתחת לשולחן.
וזאת היתה ההתחלה. היא באה למחרת, וביום שאחריו, ולאחר מכן בכל יום עבודה, ובסופי-השבוע נאלץ להתמכר לחמימותו של יין תמרים כדי להעביר במהירות את הזמן. הוא חיכה בקוצר רוח לרגע שתהיה שלו, חיכה להציג אותה לראווה כשייכת לו. הוא רצה להיות מושא לקנאת רעיו. לאמיתו של דבר, רבים מהם לא הסתירו את טינתם. אמרו לו שרק שוטה יתחתן עם אקדמאית, שהיא מעוניינת רק בכספו, שהיא לא אוהבת אותו באמת ושאחרי שתשיג את המטרה שלשמה באה תעזוב אותו למען גבר צעיר ומשכיל. באבא סגי צחק להם בפנים, עד אשר בסופו של דבר השלימו עם נחיתותם.

בחמש טלפן באבא סגי לטאג'וּ, הנהג שלו, ואמר לו להתניע את הטנדר. הוא קיבל החלטה. הלילה ישוחח עם בולנלה. היום יום שלישי, וממילא הלילה יהיה איתה. הוא צנח על מושב הנוסע וליטף את סנטרו הקירח כל הדרך הביתה.
טאג'ו צפר פעמיים בכניסה לחצר הגדולה. כל בני הבית נהרו מהחדרים השונים לקבל את פני מיטיבם. שלושת בניו של באבא סגי השתטחו על גחונם והרימו את פלג גופם העליון כמו מחצלות ששוליהן מתרוממים. הבנות כרעו ברך לפניו. הוא נקב בשמותיהם, מן הבכורה אל הצעיר שבילדים: סגי ואָקין, בת לפני בן, מאשתו הראשונה; טוֹפֶּה, אַפוֹלַקֶה ומוֹטוּן, שלוש בנות שנולדו במרווחים של אחד-עשר חודשים זו מזו מהאישה השנייה; פֶמי וקוֹלֶה, הבנים שילדה למרבה שביעות רצונה אִייה פמי, אשתו השלישית. באבא סגי הביט באהבה בפניהם של ילדיו הגדולים וצבט את לחייהם של הצעירים. הוא העניק לכל ילד הרגשה שהוא מיוחד במינו.
באמצע הדרך אל הסלון נעצר באבא סגי ליד הפתח המקומר, כאילו רק הרגע נזכר שהילדים לא נולדו מעצמם. ואז, כמו שעשה תמיד, סב על עקביו ופנה אל נשותיו, ובהתחנחנות חסרת בושה בירך גם אותן לשלום: "אִייה סגי. אִייה טופה. אִייה פמי. בולנלה." כל הנשים, שהיו גאות בהגדרתן על פי ילדן הבכור, החוו קידה קלה לפי תור, חוץ מבולנלה, שטרם היתה לאִייה.
אחרי שהסתיימו הברכות הרים באבא סגי את זרועותיו, כדי שאצבעותיה הזריזות של אִייה סגי יפשיטו ממנו האַגְבַּדָה שלו. אותו הדבר עשתה לבּוּבָּא שלו, ובאבא סגי, במכנסיים ובגופייה, דידה בעקבות עיניו שהובילו אותו אל כורסתו המפוארת. הוא נעמד בגבו אליה, וכמו תמיד קרס לתוכה כאילו נחת עליו המוות. הוא משך את שעונו והסיר אותו מידו. עוד לפני שהספיק להניח אותו על שרפרף העץ שלצדו, הושיטה אִייה סגי את ידה כדי לקבל אותו. הוא חייך כמו שחייך תמיד. "אִייה סגי, אשת נעורי. האם היתה בי רוח חיים לולא התחתנתי איתך?"
אִייה סגי נעמדה על מקומה ופנתה אליו. "הלוואי שתזכה לרוח חיים ארוכה, אדוני. כי איפה הייתי אני בלעדיך?"
הם המשיכו בטקס ההתפעלות ההדדית, עד שהשיעול המעושה של אִייה פמי קטע אותם. האישה השלישית טרם למדה לעכל את הפגנת הרגשות המסורתית שלהם. אם גילויי חיבה כלשהם לא כללו אותה או את ילדיה, לא היססה לבטא מיד את מורת רוחה.
אִייה סגי הביאה שרפרף עץ מוארך והניחה אותו מול בעלה, ובתה, סגי, בצעדים מדודים, הביאה קערת מים לרחיצת ידיים. באבא סגי טבל את ידיו בקערה וניגב אותן במגבת שהיתה כרוכה על זרועה של בתו. הוא קירב את השרפרף אל מפשעתו והחל לחסל את הר האַמאלָה, נגיסה אחר נגיסה מתבשיל הבטטות הסמיך, ולתפוס בלשונו כל טיפת רוטב עלים שניגרה על מפרק כף ידו.
לצליליה של מנגינה מוכרת דחפו הילדים זה את זה כדי לתפוס מקום מול הטלוויזיה, והצטרפו לשירת מנגינת הנושא של "אַפווֹֹפָה", הטלנובלה החביבה עליהם:

טַלאקָה נְווא פּאקי
אוֹלווֹ נְווֹנְ'רֶסי
איגְבּי אַיֶה נִיִי אוֹ
קוֹ סְ'אֶנִי טוֹ מְ'אוֹלָה

העניים אחרי קמח קסאבה תרים,
אבל העשירים זוללים אורז מסירים
הגורל עלי אדמות סובב
ומי יודע מה יוליד המחר.

כמו בכל הטלנובלות הטובות, הפרק הסתיים ברגע מותח שהכניס את כל הילדים למהומה של חבטות בכריות ושל קולות מצמוץ לעגניים. באבא סגי הצטחק. "טופה, מוטון, אפולקה, פמי, קולה," קרא להם, "בואו הנה ותתכבדו במעיים שאבא השאיר לכם על הצלחת."
הילדים התקבצו למרגלותיו והתנפלו על המעיים, עד שכל אחד מהם הצליח לקרוע לעצמו חתיכה. קולה בלע את מנתו בבת אחת והחל להסתכל בחמדה על מנתה של אחותו.
"אִייה פמי, קולה רזה כמו מקל של זקן. למה את לא מאכילה את הבן שלי?" בקולו של באבא סגי היתה דאגה רבה מדי, ואיש לא התייחס אליו ברצינות.
"אני מאכילה אותו, אבל האוכל נעלם ברגע שהוא מגיע לו לבטן. הילד יאכל את כל הבית הזה, אם תיתן לו."
"אז תבשלי לו את הבית, ואחרי שהוא יאכל אותו, תגישי לו גם את הבית של השכנים. הילדים שלי צריכים לאכול עד שהם שבעים. אבא שלהם עובד קשה מאוד כדי שיהיה להם עור מתוח על הבטן, ואין סיבה שהם ייראו כמו קבצנים. קולה שלי צריך להיות גדול וחזק כדי שיוכל להתחתן עם הרבה נשים ולהוליד הרבה ילדים. נכון, קולה?"
"כן, באבא. אני רוצה להיות בדיוק כמוך!"
תשובתו של הילד, הבוגרת לגילו, הצחיקה את כולם ולכן איש לא שמע את אִייה פמי מפטירה חרש, "חס וחלילה."
באבא סגי, שהשתוקק לשוב אל מרכז תשומת הלב, נשען על ישבן אחד והפריח נאד רעשני. הילדים הביטו זה בזה וצחקקו. אִייה סגי, בפנים חתומים, ניגשה אליו ושאלה אם הוא צריך מים קרים כדי להרגיע את בטנו. אִייה טופה בהתה בטלוויזיה בלי למצמץ, ואילו אִייה פמי צבטה את נחיריה ושמטה את זוויות פיה. בולנלה, שהתפללה בסתר לבה שביקורו של באבא סגי בחדרה באותו הלילה יתבטל, התקרבה קצת עם השרפרף שלה אל אִייה טופה. אִייה טופה הבחינה בכך וזזה אל מרכז המושב, כמו ביקשה לפנות לה מקום. אִייה פמי, ממולן, הביטה בלגלוג על המחווה.
רק הכורסה של באבא סגי עמדה בדיוק מול הטלוויזיה; נשותיו (חוץ מבולנלה, שטרם קנתה לה את הזכות לשבת על כורסה) ישבו על כורסאותיהן בזוויות שהבעל דרש מהן. באבא סגי אהב להתבונן בכל הבעה מהבעות פניהן: כמה רחב חיוכן כשהן צופות במערכונים, כמה דמעות הן מזילות כשהן שקועות בדרמות מלאות ייסורים. הנשים, שידעו שהן נמצאות במעקב, נעצו מבט במסך ואף פעם לא הסתובבו כדי להישיר מבט אל באבא סגי.
כשהתוכנית הסתיימה, החלו כולם להתכונן לטקס האחרון של הערב: הצפייה המשותפת בחדשות השעה שבע. עוד לפני שהקריינית פתחה את פיה, ניכר בה שמשהו ערער אותה. היא מצמצה במהירות, וגוש חלף מעלה מטה בגרונה בעת הדיבור:

גבר בן ארבעים, שזוהה על ידי המשטרה כג'יימס ג'רום, נעצר אחרי ששקית ניילון חשודה שהחזיק בידו נמסרה לבדיקה רפואית, ונמצא שהכילה שלושה עוּבּרים.
באפריל פנתה המשטרה בבקשה לציבור לספק לה כל מידע אפשרי על שורה של מעשי רצח שהתבצעו על רקע פולחני. בשנה האחרונה בלבד נמצאו גופותיהן של שמונה-עשרה נשים, כולן עם פציעות באזור האגן שהביאו למותן. המשטרה משוכנעת שמעצרו של מר ג'רום יוביל למעצרה של כל הכנופיה. מר ג'רום עבד בחדר המתים בבית החולים האוניברסיטאי באיבַּדאן.
באמצע הפִּסקה האחרונה נראה על המסך ג'יימס ג'רום יושב על ספסל, כבול באזיקים וטופח קלות על פצע בראשו. לא ניכרה בו שום חרטה, הוא נראה רק כועס על עצמו. על פיסת אריג לבנה לפניו היו מונחים שלושה עוברים מוכתמים בדם, בעלי ראש גדול וגוף קטן וכחוש. נדמה היה שהם מתעוררים לחיים בכל פעם שרוח חזקה הרימה פתיתי דם קרוש.
אִייה סגי תלשה את הצעיף שהיה כרוך סביב ראשה וזרקה אותו לצדו השני של החדר בצעקות, "למה? למה להרוג ילדים תמימים?" אִייה טופה תפסה את בטנה כאילו סבלה מצירי לידה, ואִייה פמי, שאימצה לעצמה את ישו כאלוהים וכמושיע, לא נשמעה עכשיו כלל כאישה מאמינה. היא הצביעה על המקום שבו נראו רגע קודם לכן פניו של ג'יימס ג'רום וקיללה. "הלוואי שלא תתעה בדרך לגיהינום! הלוואי שתירדם ביום שיופיע החסד! הלוואי שתשאיר את הדלת פתוחה ביום שהמוות משוטט!"
הילדים הצטופפו זה אל זה והגיעו למסקנה שהחדשות שיגעו את האמהות. אביהם ישב מרותק. הילדים, בלי לחשוש שירגיזו את האמהות, הביטו בבולנלה בעיניים מתחננות. שפתיה של בולנלה פרכסו, וזרם יציב של דמעות זלג על לחייה. כעבור כמה דקות קמה וברחה מהחדר.
באבא סגי הרגיש שקיבתו נוהמת וניסה לתפוס את קערת מי הרחצה. הוא החטיא אותה לגמרי וכיסה את השטיח הבהיר בארוחת הערב שטרם התעכלה. אִייה סגי ואִייה טופה מיהרו לשני צדדיו ורפרפו סביבו כמו תרנגולות חרדות. הן הקימו את באבא סגי בזרועותיו והובילו אותו לחדרו, ואילו אִייה פמי נאלצה להציל את השטיח בעזרת מי סבון וחומר חיטוי. הן השאירו אותו מנמנם תחת סדין קל.

מאוחר יותר פסע באבא סגי מתנודד במסדרון הרחב שאליו פנו דלתות חדריהן של הנשים. כדרכו, ליטף את דלת חדרה של אִייה סגי מימין ונגע בידית הדלת של אִייה טופה משמאל. הוא הקשיב אם נשמעים קולות מאחורי דלתה של אִייה פמי, ולבסוף נעמד על סף חדרה של בולנלה. הוא לא דפק, כי אם פתח את הדלת בבוהן רגלו והאיר את החדר באור מהמסדרון.
הוא רצה לראות עד כמה בולנלה התכוננה לקראתו. הוא רצה לדעת אם כיסתה את מערומיה בסדין כמו שעשו הנשים האחרות, או לבשה אחת מהפיג'מות הארורות שלה. עיניו נחו על השרוולים הוורודים, והוא פלט נשיפה קצרה וחדה מבעד לנחיריים מורחבים. לא אחת שאל את עצמו למה אישה רוצה ללכת לישון לבושה כמו גבר, אבל לא העז להעלות את הנושא, פן יתגלה כחסר תרבות.
בולנלה התרוממה לישיבה במיטה. היא העמידה פנים שנבהלה, שפשפה את עיניה והסתובבה כדי לאותת שראתה את הצללית המתנשאת ליד דלת חדרה. צל רגליו הגדולות של באבא סגי התעגל תחתיו כמו כפפת אגרוּף. הוא הושיט יד אל משקוף הדלת והקיש עליו בציפורניים. "איפה קראת שאישה צריכה לצאת מהחדר כשבעלה מרגיש לא טוב?" שאל, כאילו השכלתה של בולנלה פירושה שהיא עושה כל מעשה לפי הוראות בחוברת הדרכה. הוא לא נכנס לחדר וגם לא סגר את הדלת. הוא רצה שכל רוחות הרפאים המשוטטות במסדרון יהיו עדות להתנהגותה הבלתי הולמת.
"כמו לכל היתר, גם לי היתה בחילה ממה שראיתי." היא הורידה את רגליה אל צד המיטה והידקה רדיד אל חולצת הפיג'מה שלה.
"מה את מבינה במה שראית? אישה שאף פעם לא היה לה ילד ברחם, לא יכולה להבין מה זה משקל של ילד בִפנים."
בולנלה היתה נחושה בדעתה למנוע ממנו את עונג הפגיעה ברגשותיה. היא הרימה את הקערית שהיתה מונחת על הארונית ליד מיטתה ודחפה אותה לעומתו כדי שיראה את החרס האדום הכהה. באבא סגי העיף מבט בקערית ונרתע מעט. בולנלה זרקה קומץ אגוזים לפיה כדי להסתיר את שביעות רצונה.
באבא סגי צעד אליה בצעדים נמרצים וצנח על המיטה. "הלילה באתי לשוחח, בולנלה." משקל גופו יצר שיפוע במזרן. "כן, באתי לדבר על הנושא שמאיים להפוך אותנו לאויבים."
"אני מקשיבה, באבא סגי. אני לא רוצה להיות אויבת שלך," אמרה בולנלה. רָווח לה משהבינה שיחסי מין אינם עומדים על הפרק.
"העקרוּת שלך מביישת אותי. ואני בטוח שגם את עצובה בגללה. בכל פעם שהצעתי שנתייעץ עם מרפאים בעשבים ועם נביאים, קראת להם רמאים והשמצת את הכוחות שלהם. בסדר..." הוא נשם עמוקות וזקר את גבותיו. "חשבתי טוב-טוב על העניין הזה, ואני חושב שאנחנו צריכים ללכת לבית חולים ולדבר עם רופא." הוא השתתק וציפה שבולנלה תדחה את הצעתו, אבל היא רק בהתה לפנים ובלי משים הטילה לפיה עוד ועוד אגוזים. "זהו, אז מחר בשש בבוקר." ובמילים אלה נתמך באחד מעמודי המיטה, התרומם על רגליו והתפלל שהבוקר יעיר אותם בטוב.