פתח דבר
בפרקי ילדותו ביאליק מספר חלום (“ספיח”):
…חלום שנחרת בּלבּי מלשעבר ועמד בו בכל בהירותו וּלכל פרטיו עד היום הזה… החלום – חלום אמת, כמעט דבר מציאות ממש…
בחלומי – והנה דרך ארוּכּה וכִבְדַת חול לפני. והדרך מלאה שׁיָרות שיָרות של שׁוּבֵי יריד – וַאני בתוך השיָרות… איני יודע, איך וּמאין הוּבאתי אל תוכָן, אבל הולך אני מובלע באוכלסא אחת רבּת מהומה ונסחף אחריה, כמעט שלא מדעתי… אדם הולך – לפי שהכל הולכים, עומד – לפי שהכל עומדים. עֵדֶר. ואף אני אחד מן העדר. מתלבט אני בתוך אלה – ואיני יודע מה לי ביניהם…
בעל־כָּרְחִי אני הולך. כמטושטש. עודני הולך – והנה כמראה אִבֵּי נחל לפנַי. פקחתי עיני – חייכם, אִבֵּי נחל ממש. חיים ורעננים, גבוהים וּצפופים, נמשכים הם לכל אֹרך הדרך מימין ועומדים כחומה ירוּקה בּצִדָּהּ, מבדלת בין עוברי הדרך וּבין איזה עולם אחר, עולם פלאים, שמעבר לאִבּים. ראיתי וַתְּחִי רוּחִי… שם, מעבר למחיצת האִבִּים, עולם אחר יש, עולם בהיר ושאנן – ואני אדענו, איש זולתי לא ידע זאת – ואני הולך ונגרר אחרי השיָרות הלאה, הלאה…
נשקפה לי דרך שם כעין בבואה של אחד פֶּלְאִי, שיושב מעבר למחיצה בדד בדשא על שפת נחל זך, אחוֹרָיו אל האִבּים וּפניו אל המים הבהירים והשקטים… מי הוא הפלאי ההוא? הלא ידעתיו. הלא הֱיִיתִיו. הלא קרוב הוא אלי ואל נפשי מאֹד מאֹד? הלא כמוני כמוהו…
ואני מוסיף בכל זאת להִגרר אחרי השיָרות הולך בדרך הלאה, הלאה. כִּסּוּני ענני אבק והמולה רבה שתה עלי, ואני מתרחק והולך, הולך וּמתרחק. היכן הם אִבּי הנחל? היו ואינם! עזוב עזבתי את כֻּלם מאחורי, אותם ואת עולמם הטהור ואת נחל מימיהם הזכּים ואת הפלאי היושב תמיד על שפת הנחל. פתאֹם זכרתי ונפשי יצאה: זה הבודד הפלאי אשר עזבתיו מאחורַי על שפת הנחל – הלא אנֹכי אנֹכי הוּא! אני ולא אחר!…
על במת החלום מופיעים שלושה – “העדר”, “אני” ו”הפלאי”. יש פער/מתח בין החולם לעדר ופער אחר בינו לבין הפלאי. העדר הוא הרבים חסרי הפנים, חיי העולם הזה, אנשים ביניהם, בענייניהם. העדר לא רואה את הפלאי. העדר בָּעדר. גם הפלאי לא רואה את העדר. הוא זה שמחוץ לעדר, היחיד, שיושב על שפת נחל זך לבדו ומתבונן במים השקטים וגבו אל החולֵם, אל העולם.
השיירה של השבים מהיריד מצויה ברעש ובהמולה בעוד הפלאי שרוי בשקט מוחלט. בין שני העולמות האלה מתלבט החולם ומתרוצץ בין לבין, תועה ותוהה בחלומו ושואל מיהו ולאן הוא שייך. בעצם השאלה אם הוא אחד מהעדר הוא כבר מוציא את עצמו מן העדר, מן הכלל, ומטה את מבטו מהדרך אל צד הדרך, שם מתגלה לו עולם נפרד, מחוץ לנוף בו הוא והעדר הולכים, אבל בתוכו.
גם לגבי הפלאי השאלה היא “מי”? החלום שואל את השאלה ואולי מחכה איזה זמן עד שנמצאת לו התשובה: “הלא אנֹכי אנֹכי הוּא! אני ולא אחר –!”. הפֶּלא בא עם השאלה: “מי הוא הפלאי ההוא?”. אם ידע שהוא הפלאי הרי לא היה פלאי בעיניו. הוא פלאי רק בעיני מישהו אחר. דמות ה”פלאי” רומזת על הפלאי המקראי מפרשת שמשון, שגם בה במוקד יש שאלות “מי?” – מיהו המלאך? מיהו הילד? לשאלתו של מנוח, אבי שמשון, לשמו המלאך עונה בשאלה בנוסח דומה לזה שמופיע הן בתיאור מאבקו של יעקב במלאך והן במעמד הסנה (שופטים יג יז-יח):
לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי.
הפלאי בחלום מזוהה אמנם עם החולם ואילו בסיפור שמשון הוא רק המבשר, היודע דבר, אבל הקֶשר הוא באווירת ההקדשה בשניהם. הפלאי מודיע כי לילד שמשון יש ייעוד והוא עתיד להושיע את ישראל, ובחלום, המשורר מזהה את עצמו כפלא, כפלאי, כְּמלאך מעולם אחר. ההקדשה העצמית מתרחשת בחלום ועל כן היא בגדר התגלות, כידיעה שמקורה לא ידוע, שאינה מובנת על פניה, לא מי העדר, לא מי הפלאי – ולא מה בין החולם לבין העֵר שמספר את החלום כעדוּת רבת חשיבות.
כפי שהחלום מסופר, הגילוי המפתיע אינו אלא היזכרות, כאילו ידע שהוא הפלאי עוד לפני החלום, שלא בא אלא כדי להוות תזכורת לעצמו ולפלאיותו. ואולם, הפער בינו לבין המלאך, גם אם הוא השתקפות של עצמו, לא נסגר, לא מתאחה לאחד. הוא, בעצם, משאיר אותו, כלומר את עצמו, בעולם הפלא וממשיך לנוע הלאה עם השיירה. התשובה שהחלום נותן לשאלתו שלו לא
פותרת את החידה, לא מבהירה מיהו הפלאי, מדוע הוא “אני” ולמה החולם עוזב אותו מאחוריו.
***
החלום הוא כמראֶה־שתייה לנפשו ולשירתו של ביאליק. מיהו ביאליק? הוא עצמו שואל שוב ושוב את השאלה. אפשר לעקוב אחריה בכתביו, אבל תשובה אין. השאלה, המשאלה, נותרת פתוחה, לא פתורה, וזאת בפרחי יופי, בלשונות אש ובנימות דקות. כל דבר פֶּתַח. כבחלום, שירתו לא נסגרת אלא נפערת. עוד ועוד נפערת.
