בשער הספר
הציונות הדתית היא תנועה רבת גוונים. אמנם השלד המרכזי שלה נשען על הבורגנות, אולם אף זו הציבה בראש אידאל ההגשמה שלה במשך שנים רבות את ההתיישבות השיתופית וההתיישבות העובדת (ההגשמה של תנועת הנוער בני עקיבא) ואת היישובים הקהילתיים (היעד של גוש אמונים ותנועות ההתיישבות ביש”ע). הקיבוץ הדתי והמושבים השיתופיים והלא שיתופיים הדתיים יצרו קהילות שונות. יש בתנועה הציונית הדתית רבנים והוגים בצד עסקנים ונציגי שלטון של המפלגות הלאומיות הדתיות. הפסיפס האנושי הרחב מעולם לא הצטמצם לקבוצות דומיננטיות מסוג “חברת הלומדים” החרדית. מבחינה זו אף ההגות הציונית הדתית עד לימים אלה איננה מצטמצמת להגות רבנית או להגות פילוסופית ותאולוגית אקסקלוסיבית.
מקורות שונים לאידאולוגיה הציונית הדתית. האידאולוגיה משתקפת בסוגים שונים של מבעים. בצד כתיבה פובליציסטית, המבטאת סופרים, עיתונאים ומנהיגים רוחניים, ניתן למצוא כתיבה רבנית, שאף היא נחלקת להלכה, דרשנות, פילוסופיה ואף קבלה (בעיקר בחוג הרב אברהם יצחק הכהן קוק ותלמידיו). בצד כתיבת זיכרונות של אנשי התנועה וקברניטיה מתבטאת האידאולוגיה גם בכתיבה האקדמית של היסטוריונים וחוקרי פילוסופיה. בשנים האחרונות התפשט השיח גם למרשתת.
בחיבור זה אני מבקש לבחון היבטים אחדים בזיקתה של ההגות הציונית הדתית לדמוקרטיה כמשטר וכמערכת ערכים ונורמות ולשלטון החוק. המבנה המרובד והרבגוני של החברה הציונית הדתית משפיע במישרין על הזיקה או ליתר דיוק על מערכת הזיקות לדמוקרטיה. עם זאת על אף הריבוד והריבוי יש תשתיות תאולוגיות ונורמטיביות המאחדות את החברה הציונית הדתית, והופכות אותה לקבוצת ייחוס המצדיקה דיון אחיד. להלן דוגמאות אחדות למאפיינים של המחנה הציוני הדתי:
(א) החתירה ל”מדינת הלכה”. אין ספק, שהדעות במחנה הציוני הדתי בשאלת ההגדרה של “הלכה” רבות ומגוונות. יש גישות ליברליות על גבול הקונסרבטיביות בצד גישות המצרות לחרדיות, וכל אחת מהן מגדירה אחרת “הלכה”. גישות ציוניות דתיות ליברליות תגדרנה מדינת הלכה כמדינה מערבית לכל דבר, כאשר הנהגת הדת ברשות הרבים היא המלצה בלבד, ורשותה האמתית של הדת היא רשות הפרט. גישות ציוניות דתיות הגובלות עם החרדיות תגדרנה מדינת הלכה כמדינה היונקת מן העבר, וההשקות שלה עם המודרנה הן בגבול ההכרח שלא יגונה. בין שתי הגישות הללו ניצבות גישות רבות ומגוונות. לפי הגישות הליברליות לא תהיה כפייה כלל, ולפי הגישות השמרניות תהיה כפייה בפרהסיה למצער. אולם אין להטיל ספק שאלה כאלה מייחלים ומתפללים למדינה שהנהגתה תסתכל בעין אוהדת על שמירת ההלכה.
(ב) ייחוס ערך דתי למדינת ישראל. יש קבוצות בציונות הדתית המקדשות את המדינה ורואות בה ישות מקודשת, ויש קבוצות אחרות הרואות במדינה ישות פוליטית גרידא, שאין בה קדושה סובסטנציאלית. המשותף לשתי הגישות הוא האמונה שהמדינה קמה כתוצאה של השגחה אלוהית מכוונת וחיובית, ועל כן היא בעלת ערך דתי. אחד הביטויים למכנה המשותף בין שתי הגישות הוא התפילה לשלום המדינה שהשתגרה בבתי כנסת ציוניים דתיים. ביטוי אחר הוא ההתייחסות הדתית לשירות הצבאי, כפי שבאה לידי מבע קיצוני וססגוני בעשורים האחרונים במכינות הקדם־צבאיות.
(ג) פירוש המאורעות של המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת כבעלי זיקה ממשית לתהליך הגאולה. בניגוד לשני המאפיינים הקודמים, המלווים את המחנה הציוני הדתי עד לימים אלה, מאפיין זה החזיק מעמד עד לשלהי שנות השמונים של המאה שעברה. עד אז היה ברור לציונות הדתית שההתארגנות הלאומית, השואה, ייסוד המדינה ומלחמותיה הם בעלי זיקה לתהליך המשיחי שעליו דיברו הנביאים. גם אלה שלא דיברו על כך באופן שיטתי התנהלו לפי אמונות אלה. חלק ניכר דיבר על משיחיות מימונית נטורליסטית, תפיסה שקירבה אותם לרטוריקה הציונית הלא דתית. אולם היה ברור להם שמדובר בגאולה מקראית בפרשנות כזו או אחרת. אמנם עם ייסוד המזרחי לא הבליטו אחדים מקברניטיו מאפיין זה, כדי שלא לפגוע בתקווה לספוח רבבות חרדים לתנועה הציונית. הציבור החרדי בעיקר במזרח אירופה חשש מ”עלייה בחומה”, כלומר מנטילת הגורל בידיים. אולם כאשר התחוור שציבור זה איננו מתכוון להסתפח לתנועה הציונית צפה ועלתה התפיסה הפרשנית המשיחית, והחזיקה מעמד במשך עשרות שנים. בשלושים השנים האחרונות קם זרם בתוך הציונות הדתית והתאמץ להציג תפיסה חלופית, שלפיה האירועים של המאה שעברה הם תוצאה של השגחה אלוהית אך לא שלבים של הגאולה. במידה רבה ניתן להצביע על מניעי ההתעוררות של גישה זו בתדמית של גוש אמונים כתנועה משיחית. תדמית זו הייתה רווחת הן בתקשורת הן בהתבטאויות של פוליטיקאים הן בקרב אנשי אקדמיה. להערכתי התדמית הביאה לחשבון נפש, וציונים דתיים לא מעטים התנערו מהמשא המשיחי.
ניתן להוסיף מאפיינים אחרים ההופכים את היסודות של ההגות הציונית הדתית לתשתית מאחדת, שיש לה שורשים עמוקים: עיצוב טיפוס דתי חדש הפועל בעולם גאולי, אחדות ישראל כערך מכונן, גאולת העולם בעקבות הגאולה הלאומית של עם ישראל, תפיסת החילון והחילוניות בעם ישראל כתופעה שאיננה משקפת את טיבו הפנימי, והנוכחות האלוהית בתהליך ההיסטורי ובטבע. אלה הן דוגמאות ספורות למכנה המשותף של התנועה. ויש להדגיש: התשתית העמוקה והמאחדת הזו איננה פוגעת בפעילות היום־יומית של הציוני הדתי, המשקפת בנאמנות את היותו אדם מודרני ופוסט־מודרני, הפועל בעולם מודרני ופוסט־מודרני ומאמץ כמובן מאליו את ערכיו. ההבחנה בין הזרמים השונים בציונות הדתית תלויה במידה שבה מודחקים היסודות המכוננים שנמנו לעיל. יש זרמים שהמסד התאולוגי פורץ להוויה היום־יומית הנורמלית שלהם ומכוון אותה בגלוי; ויש זרמים – והם רוב בניינה ומניינה של הציונות הדתית – שבהם המסד התאולוגי שוכן במעמקי התודעה, ואיננו פורץ כלל למישור הפעילות בעולם המודרני אלא מעניק לה משמעות ערכית ומכוון אותה בעקיפין ובמודחק. כמובן קביעה זו איננה כה פשוטה, מאחר שיש הבחנה בין מסרים של מחנכים במוסדות החינוך הממלכתיים־דתיים, למשל, ובין המסרים של ההורים, או ביניהם ובין המסרים של תנועות הנוער. מכל מקום עד היום הציונות הדתית נהגה כתנועה שאנשיה ניחנים בתודעה של חיים בעולם המודרני והפוסט־מודרני.
מאפיינים אלה מעצבים גם את יחסה של הציונות הדתית לדמוקרטיה ולשלטון החוק. מלבד זאת גם ההיסטוריה וההקשרים האקטואליים של הציונות הדתית משפיעים במישרין על זיקת התנועה לדמוקרטיה. אי אפשר להשוות את הזיקה בתקופת היישוב וראשית המדינה לזיקה בתקופת ההתיישבות בהנהגת גוש אמונים וקבוצות אחרות. ואי אפשר להשוות את שתי התקופות הללו לעידן הפוסט־מודרני והפתוח השוטף את הציונות הדתית בשלושת העשורים האחרונים. חיבור זה מבקש להציג אוריינטציה לפני הקורא ולהדריך אותו בנבכי ההגות הציונית הדתית בתקופות שונות ובמצבים מגוונים כדי להבהיר את הזיקה לדמוקרטיה כמשטר וכמערכת ערכים.
ראשיתו של חיבור זה בקבוצת מחקר ייעודית במכון שלום הרטמן, שהוקדשה ליהדות ודמוקרטיה. אני מודה לכל חוקרי הקבוצה ובמיוחד לפרופסורים נעם זוהר, אלכס יעקבסון, רון מרגולין ומנחם פיש על הערות מחכימות. אבי שגיא עבר על כתב היד, והערותיו היסודיות ורוחב הידע שלו שיפרו אותו באופן שקשה ליצוק במילים. תודתי העמוקה נתונה לו.
מוצ
