בעלת הארמון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בעלת הארמון
הוספה למועדפים

בעלת הארמון

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

לאה גולדברג

לאה גולדברג (1911 - 1970) היא מהמשוררים העבריים המפורסמים ביותר בעת החדשה, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מבקרת וחוקרת ספרות, כלת פרס ישראל לספרות לשנת 1970. פרופסור לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.

בראש יצירתה הספרותית של גולדברג עומדת שירתה. נתח נכבד משיריה של גולדברג עוסק בתיאורי הנוף והטבע. מאות משיריה עוסקים בנוף הישראלי, וכן בנוף האירופי אותו השאירה מאחוריה, דרך תיאורים חד-פעמיים של מראות שנקלעו בדרכה, בין אם מדובר בשירים בודדים, או במחרוזות שלמות.

תקציר

ליל סערה בספטמבר 1947, באחת ממדינות מרכז אירופה.
שני שליחים מארץ ישראל נקלעים אל ארמון שבתום מלחמת העולם השניה הפך למוזיאון. הם מגלים שם גילוי מפתיע שישנה כליל את חיי הסובבים אותם ויעמת אותם עם השקפותיהם - שלהם.
 
בעלת הארמון, המחזה המצליח של המשוררת לאה גולדברג (1970-1911) הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי בשנת 1955 והוצג פעמים רבות בארץ ובחוץ לארץ.
 
במהדורה מחודשת זו נוספו למחזה גם דברים מאת המחברת על יצירתה ומאמר מקיף ומעמיק על המחזה מאת חוקר הספרות המנוח פרופ' גרשון שקד.

פרק ראשון

הנפשות הפועלות
 
 
מיכאל זַאנְד — ספרן מארץ־ישראל, כבן ארבעים.
 
דוקטור דוֹרה רינגֶל — עובדת "עליית הנוער", כבת ארבעים.
 
זאברודסקי — שומר הארמון, בן חמישים ושבע.
 
לֶנָה — בת תשע־עשרה.
 
מקום הפעולה: ארמון עתיק באחת מארצות מרכז אירופה.
 
הזמן: כשנתיים אחרי מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1947).
 
התפאורה: זו עצמה בכל שלוש המערכות.
 
המערכה הראשונה מתרחשת בין 9:00 ל-10:00 בערב; השנייה — בין 10:00 ל-11:00; השלישית — בין 11:00 ל-12:00.
 
 
 
 
 
מערכה א
 
 
[אולם הספרייה בארמון, ארונות ספרים לאורך הכתלים. תמונות עתיקות ושטיחי קיר. חלון אחד עם וילאות כבדים (הפתוחים עתה). שני שולחנות לא גדולים וכורסאות עמוקות. ספה. על אחד השולחנות קומקום חשמלי וכלֵי תה לשניים. על השני (אצל הספה) טלפון. סולם ספרנים ליד ארון הספרים מימין. מעל לשטיח־הקיר בין ארונות הספרים, במרכז, שעוֹן עתיק עם קוקייה. דלתות מימין ומשמאל. ערב בחוץ, גשם וסערה, פעמים רעמים וברקים. בחדר עומדים זאנד, זאברודסקי ודורה. על זרועה של דורה מעיל גשם ובידה תיק]
 
זאנד: [מצביע על החלון] צר לי מאוד, מר זאברודסקי, אבל לא תהיה לנו בררה. מוכרחים אנחנו להשתמש בהכנסת האורחים שלך הלילה.
 
זאברודסקי: [נוקשה] אני רק שומר במקום הזה. אין לי הוראות להלין כאן זרים.
 
זאנד: אבל מה נעשה?
 
זאברודסקי: הייתי מייעץ לך, אדוני, להתקשר טלפונית עם העיר, אולי יואילו המוסדות ששלחו אותך להרהר בעניין ולמצוא איזה מוצא...
 
דורה: בשעה זו?
 
זאנד: ניסיתי להתקשר כבר קודם לכן. הטלפון מנותק. כנראה חל קלקול בגלל הסערה. הייתי מבקש אותך מאוד...
 
זאברודסקי: אין לי הוראות.
 
זאנד: [תקיף] בהוראות הממשלה שמסרתי לידיך נאמר במפורש כי עליך להעמיד לרשותי את הספרייה ולדאוג לנוחיותי. חושבני, שהסעיף הזה מביא בחשבון גם אפשרות לינה בשעת הכרח. ראה־נא מה נעשֶׂה בחוץ! והארמון הזה הוא רחב ידיים.
 
זאברודסקי: הארמון הזה הוא מוזיאון עכשיו. בְּמוזיאון אין לנים. ונוסף על כך... הבאתָּ אורחת, שעליה לא נאמר דבר בהוראות...
 
דורה: [נפגעת במקצת, בהיסוס] באמת, זאנד, אולי ננסה לנסוע!
 
זאנד: נטרפה דעתך! הביטי! עד העיר הקרובה שישים קילומטר, ואת יודעת מה מצב המכונית...
 
[דבריו משתסעים ברעם נורא].
 
זאברודסקי: אני מבין, אדוני, שקשה לצאת עכשיו לדרך. אבל הארמון הוא מוזיאון... מקומות לינה אין כאן... וכאשר אדם איננו אלא פקיד התלוי ברשות, שומר... — חושש הוא לעבור על החוק...
 
[רעם]
 
זאנד: אבל בלילה כזה גם החוק לא יכריח לגרש אפילו כלב החוצה!
 
זאברודסקי: אל תאמר זאת, אדוני, בימינו החוק ישלח אדם גם לאש התופת — ללא כל חשש.
 
זאנד: ואתה מייצג פה את החוק?
 
זאברודסקי: חלילה. אני קורבנו.
 
זאנד: אח, אין הדבר נורא כל כך! איש לא יבוא לאסור אותך, על שלא גירשת אנשים בלילה, בסערה. רצונך, מחר בשובי העירה, אגש מייד למיניסטריון ואסביר להם את העניין... אם כה ואם כה — אנחנו הלילה לא נצא מכאן!.. ובכן?
 
זאברודסקי: [רואה שאין לו בררה] ובכן, אינך זקוק להסכמתי — אבל אל־נא תחשוב שקשיחות לב היא — הלא בארמון הזה אין עוד שום סידורים לבני אדם, מיטות שאפשר לישון בהן, כלי מיטה וכל כיוצא באלה... ואני... סבור הייתי, שאיזה בית מלון על אם הדרך ינעם לגברת יותר.
 
דורה: [מעמידה את התיק ושמה את המעיל על משענת הכורסה] אני, באמת, מעדיפה הייתי איזו אכסניה כפרית.
 
זאברודסקי: הרי משום כך אמרתי...
 
דורה: ארמונות עתיקים הם יפים מאוד, אך לא למגורים...
 
זאברודסקי: [שולח בה מבט ארוך] כ...ך! [מקשיב לקול הרעם] שבו, רבותי!
 
[דורה יושבת, זאנד עומד].
 
זאנד: [לדורה] באמת, דורה, צר לי מאוד... אני רק רציתי להראות לך את הארמון הזה... ועכשיו חוששני, שזה יהיה לטורח עלייך. והעיקר — אנו מטריחים את מר זאברודסקי...
 
זאברודסקי: לא, אין דבר. אני אדאג מייד לכל הדרוש לכם... האם רצונכם לשבת מייד לנוח?
 
דורה: לישון! בתשע בערב!
 
זאברודסקי: כן, כן... השעה מוקדמת עדיין. אם יש את לבכם לשבת כאן לפי שעה, בבקשה. [אל זאנד] למה זה תעמוד, אדוני? שב בבקשה. עכשיו אתם אורחַי.
 
[זאנד יושב]
 
דורה: אורחים לא קרואים, זה עסק ביש, אני יודעת.
 
זאברודסקי: ובכן, אצא לי, ואדאג למנוחת לילכם. כאשר תרצו לשכב לישון, קראו לי, בבקשה. אני בחדרי, למטה [אל זאנד] אתה יודע, אדוני, היכן זה.
 
זאנד: תודה רבה. סלח לנו, מר זאברודסקי, שלחצנו עליך, אך באמת, לא הייתה לנו בררה.
 
זאברודסקי: אין דבר, אין דבר... [פונה ללכת. משתהה ליד הדלת] אבל אולי בכל זאת — עייפים אתם?
 
זאנד: לא, לא! ואם אין אתה עייף, מר זאברודסקי, ואם אין זה למורת רוחך לשבת ערב אחד עם אנשים זרים, נשמח מאוד, אם תישאר אתנו כאן.
 
זאברודסקי: תודה רבה.
 
[הוא מתקרב קצת אליהם, אך אינו יושב]
 
זאנד: [אל דורה] הנה כך החיים מטלטלים אותנו, מה? מלחמות, סערות, סופות... ותמיד אתה לטורח על מישהו, שלא מרצונך. שלא בכוונה [אל זאברודסקי] למה זה לא תשב, אדוני?
 
[זאברודסקי עומד]
 
זאנד: [אל דורה] שלא מדעת מתפרץ אדם אל עולם שאינו שלו ונמצא שבוי בו. [מתבונן בחדר] אבל איזה שבי נהדר! אני נכון הייתי לשהות כאן בספרייה זו חודשים רבים... עם הספרים האלה, עם התמונות...
 
דורה: [אל זאברודסקי] אל־נא תיבהל, אדוני, כאשר הוא רואה ספרים אינו יכול להינתק מהם. אבל אנחנו לא נטרידך יתר מן ההכרח. אני אדאג לכך. מחר עם השכמת הבוקר נצא. עלי להקדים לשוב העירה.
 
זאברודסקי: [עכשיו באדיבות] לא, אדרבה, אדרבה... מקווה אני, שינעם לכם... אל תדונו אותי לכף חובה על גסותי. זה לי שנים רבות שלא הכנסתי אורחים בצל קורתי. אדם החי לבדו ביער, סופו שנהיה פרא ושוכח את פרקו בנימוס.
 
זאנד: לא, הרי לא עליך, כי עלינו להתנצל... אבל למה זה תעמוד?
 
זאברודסקי: [בעמידה] ומן הסתם רעבים אתם גם צמאים — התשתו תה?
 
זאנד: רב תודות, אבל...
 
זאברודסקי: לא, לא, אין זו טרחה כל עיקר...
 
דורה: תה, עכשיו, בקור ובסערה... אודה על האמת, זה יהיה נפלא! [היא קמה ונרכנת על הקומקום] אני, כאשה... [מרימה את מכסה הקומקום] כן, אבל מים...
 
זאברודסקי: אני אביא מייד...
 
דורה: בבקשה ממך, אדוני, אם ברצונך שנרגיש את עצמנו בטוב, הנח לי להביא את המים, הלא שם בקצה המסדרון, מאחורי החדר הקטן [מצביעה על הדלת] יש כוך ובו מים...
 
זאברודסקי: [בטינה, שהוא מבקש לדכאה] רואה אני, שהגברת הספיקה לסייר בכל פינותיו של הארמון...
 
דורה: [מרגישה בטון שלו] בשעה שעבד מר זאנד בספרייה, טיילתי קצת בחדרים. לא ידעתי שזה אסור...
 
זאברודסקי: לא, חלילה, לא אמרתי שזה אסור...
 
דורה: ובכן, ברשותך...
 
[לוקחת את הקומקום, פונה לדלת]
 
זאברודסקי: [אל דורה] ואף על פי כן, גברתי, אולי...
 
[היא יוצאת]
 
זאנד: [אחרי צאתה של דורה] אל תדאג לה, אדוני, היא תמצא את דרכה, עבודתה לימדה אותה להלך במקומות זרים. שב, בבקשה! [שתיקה קצרה. זאברודסקי יושב. איננו יודע איך לפתוח בשיחה. מתבונן בספרים] איזו ספרייה נהדרת!
 
זאברודסקי: אני שמח מאוד, אדוני, שמצאת פה כמה ספרים... הספקת לעבור על הכול?
 
זאנד: לא, יש שם עוד שני מדפים [קם] — הנה אלה — אה, כאשר אני בא למקומות כאלה ורואה ספרייה כזאת, ספריות נהדרות, שהנאצים עשו בהן כבתוך שלהם, בספרים, שנאספו כאן במשך דורות...
 
זאברודסקי: כן, כדבריך, כבתוך שלהם...
 
זאנד: [ניגש למדף הספרים] הנה זו הוצאה ראשונה של ווֹלטֶר — ואת הכריכות תלשו... לשם מה?
 
זאברודסקי: ארנקים עשו לפילגשיהם מכריכות העור...
 
זאנד: איני יכול להביט בדברים אלה בשקט... אגרופַי מתכווצים...
 
זאברודסקי: כן, ודאי, זה מסעיר את רוחך, אדוני, הלא אתה ספרן!
 
זאנד: לאמיתו של דבר, אינני ספרן!
 
זאברודסקי: איך זה ——— זאת אומרת?..
 
זאנד: הייתי ספרן, לפני שנים רבות...
 
זאברודסקי: אבל בהוראות הממשלה ששלחה אותך הנה...
 
זאנד: כן, עכשיו אני שוב עוסק בספרנות. [צוחק] לא נכנסתי הנה, חלילה, באמתלת שווא! [רואה שזאברודסקי באי שקט] תראה, אדוני, בארצנו לא תמצא כמעט איש אחד, שעסק במשך כל השנים האלה במקצוע אחד בלבד. אני החלפתי רבים מאוד... לפנים, הייתי ספרן — ואחר כך היה צורך בארצנו בעובדי אדמה, הלכתי לעבוד אדמה, אחר כך גדלו הבנים וצריך לחנכם — מורה הייתי, ושוב חזרתי לאדמה, אחרי זה באה המלחמה — קמתי ונלחמתי, נסתיימה המלחמה, חזרתי לחקלאות. [מראה את ידיו] הנה, הסתכל־נא בידי...
 
זאברודסקי: [מחייך] "הידיים ידי עֵשָׂו" — [זאנד מביט בו] כך כתוב בספר הספרים, אם אין אני טועה.
 
זאנד: כן, כך כתוב.
 
זאברודסקי: ועכשיו חזרת, אפוא, לספרנות?
 
זאנד: לעת קצרה. במלחמה נפצעתי פצע לא קשה ביותר, וכתום המלחמה חזרתי הביתה, אל השדה...
 
זאברודסקי: אולי, בכל זאת, ראוי היה שאצא להראות לגברת את מקום המים!
 
זאנד: לא. למה זה? היא תמצא!
 
זאברודסקי: אתה בטוח?
 
זאנד: אמרתי לך, רגילה היא בבתים זרים — עבודתה כזאת.
 
זאברודסקי: כך... אה, סלח לי שהפסקתיך... אמרת שנפצעת במלחמה לפני שובך למולדת...
 
זאנד: כן, והפצע הזה נפתח. לעבודה גופנית לא אצלח זמן־מה, ולשבת בבית הבראה אין לי סבלנות. בינתיים נתגלה, שהנאצים פיזרו בארצכם ספרים שנגזלו מן הספריות היהודיות בגרמניה, נשלחתי הנה לחפשם כדי להעבירם לספרייה הלאומית שלנו בירושלים... הרי זה נופש נפלא בשבילי — ובכל זאת לא בטלה גמורה.
 
זאברודסקי: וכך אתה נוסע מארמון לארמון?
 
זאנד: מספרייה לספרייה ומארמון לארמון, וכל כמה שהמקום מרוחק יותר מן היישוב, כן רבות יותר ההפתעות. וזה מגרה אותי. הלא אני צייד מטבעי, מר זאברודסקי, צייד ספרים.
 
זאברודסקי: [מביט בדלת שבה יצאה דורה] והגברת?
 
זאנד: היא מחפשת כאן ילדים יהודיים ששרדו, ניצולי המלחמה...
 
זאברודסקי: מעניין מאוד. וכי היכן זה היא מחפשת אותם?
 
זאנד: בכל מקום — בבתי איכרים שהסתירום בשעת הרדיפות, בכפרים נידחים, במנזרים...
 
זאברודסקי: מעניין מאוד... ואתה, אדוני, עוזר לה בחיפושיה?
 
זאנד: אני? לא, אני רק במקרה פגשתיה בעיר הבירה. אנחנו ידידים מימי נעורינו. היא הייתה עייפה מאוד מעבודתה, הצעתי לה לבדר את רוחה, לנסוע עמי הנה, לראות ארמון יפה.
 
זאברודסקי: [בחיוך] אתה מספר זאת כך, אדוני, כאילו רק היא זו שעובדת, ואתה נח!
 
זאנד: עבודתי קלה הרבה יותר. הספרים הולכים אחרי בחפץ לב.
 
זאברודסקי: אה! משמע, שהילדים אינם הולכים אחרי הגברת בחפץ לב?
 
זאנד: זאת לא אמרתי. אך יש מקרים שונים, יש גם כאלה, שהורגלו בינתיים באורח חיים שכפתה עליהם המלחמה...
 
זאברודסקי: והם מסרבים ללכת אחרי הגברת — לארץ שלכם?
 
זאנד: יש גם מקרים כאלה, כמדומני... אך סבורני, שבסופו של דבר הולכים אחריה כולם. יש לה בעל ברית אחד, שבפניו לא יעמדו.
 
זאברודסקי: כך? ומיהו זה?
 
זאנד: האינסטינקט הבריא שבלב הילדים, חוש החיים, חפץ החיים, שבלב האנשים הצעירים, ואפילו אחרי שהספיקה המלחמה להרוס את מחצית חייהם...
 
זאברודסקי: מעניין מאוד...
 
[מביט בדלת]
 
זאנד: פגשתיה כאן, עייפה כמעט עד אפיסת כוחות. קרה לה מקרה מעציב מאוד בשבוע שעבר. אח, זוהי עבודה נוראה! אני עצמי בימי המלחמה טיפלתי בנוער כזה... [נותן את דעתו על כך שזאברודסקי איננו מקשיב לו] אבל אני כבר הוגעתיך בדברי...
 
זאברודסקי: [בפיזור נפש ועיניו לדלת] לא, אדרבה, אדרבה...
 
[נכנסת דורה]
 
דורה: הנה המים... סלחו לי... הלכתי תחילה בכיוון אחר. לא מצאתי את האור.
 
זאברודסקי: [קם] כן, כן, אני אשם, גברתי. צריך הייתי אני ללכת. שבילי הבית הזה נהירים לי גם בחושך...
 
דורה: [מעמידה את הקומקום] אבל הכלים פה רק לשניים...
 
[יושבת]
 
זאברודסקי: והלא אתם שניים, גברתי.
 
[יושב]
 
זאנד: לא, לא, מר זאברודסקי, אנחנו לא נשתה בלעדיך...
 
זאברודסקי: בעצם, אנוכי...
 
זאנד: לא, חלילה. בבקשה ממך.
 
זאברודסקי: אם רצונכם דווקא... אני זה כבר לא הכנסתי אורחים בצל קורתי. אדם זקן ובודד, הרחק מכל יישוב, בבית זה, החבוי, כמו שאומרים ביערות־עד... כן... הכלים כאן תמיד לשניים... היינו, בשעה שמודיעים לי על בואו של אדם אחד. הלא הגברת [בהדגשה של אדיבות] הייתה הפתעה נעימה. ברשותכם, אלך ואביא ספל נוסף.
 
זאנד: סלח לנו על הטרחה.
 
[זאברודסקי הולך אל הדלת הימנית. קד קידה, אומר לצאת. רעם]
 
זאברודסקי: [ממלמל כלפי הרעם, פניו אל החלון] "וכוכבי השמים נפלו ארצה כתאנה בשלכת פגיה מפני רוח סערה"
 
[יוצא]
 
דורה: מה הוא אמר?
 
זאנד: לא כלום... פסוק מן הברית החדשה...
 
דורה: איום! עד שמצאתי את האור במבוך הזה... אה, לכל הרוחות, זאנד... כל זה מערער את שיווי המשקל שלי... אני רוצה הביתה...
 
זאנד: את יודעת, כי זה בלתי אפשרי עכשיו, דורה, לצערי. אל תחשבי, דורה, על העניין ההוא. אינך אשמה אם הילד שטיפלת בו התאבד.
 
[מתחיל לטפס בסולם]
 
דורה: כן, כן... לא אשמתי, לא אשמתי... אני יודעת... אבל... לאן אתה מטפס?
 
זאנד: סלחי לי, רגע אחד, דורה. עוד לא הספקתי לעבור על הספרים, שם למעלה... [עולה על הסולם]
 
דורה: אתה עם הספרים שלך! בסערה כזאת... ולא אכפת לך כלום. אני אינני יכולה. והזקן הזה, עם הפסוקים שלו מן הברית החדשה.
 
זאנד: [מעל הסולם. נוטל ספר, אל נפשו] מעניין. הספרים האלה — כמעט ואין עליהם אבק. מישהו קורא אותם.
 
דורה: אבל הנח לרגע לספרים! אני אומרת לך, כאן... אולי אפשר עוד לצאן מכאן!
 
זאנד: [על הסולם] אילו יכולתי לעשות משהו למענך...
 
דורה: באמת, אינני יודעת מה היה לי. האיש הזה! אני מפחדת מפניו, הוא כולו — כאילו יצא מקבר!
 
זאנד: לא, זה לא כלום. כל שומרי הארמונות והמוזיאונים מוזרים במקצת... בעינַי מצא חן דווקא, איש משכיל. מי יודע מה היה לפנים!
 
דורה: כן, מי יודע! ושמת לב איך השתדל להוציא אותנו מכאן! "ואין כאן שום סידורים לבני אדם" [מחקה אותו] "כלי מיטה, וכל כיוצא באלה!" ועכשיו יש לו לפתע הכול: קומקום חשמלי, ומים חמים וספלים, הכול!
 
זאנד: [מדפדף בספר] מה יש, דורה?
 
דורה: ואיזה סגנון מנופח! "לא הכנסתי אורחים בצל קורתי" כאילו הארמון הוא שלו! אילו אפשר היה לצאת מכאן!
 
זאנד: ואני דווקא שמח, שהסערה עצרה אותנו פה. שני המדפים האלה — עוד אעבוד קצת הלילה. זה יחסוך לי נסיעה שנייה.
 
דורה: אבל אני מה אעשה כאן?
 
זאנד: תשכבי לישון ותנוחי. לא יזיק לך.
 
דורה: לנוח! בארמון הזה! [רעם] אינך מבין כלום!
 
זאנד: [יורד אליה. מודאג] מה היה לך, דורה? מה היה לך לפתע פתאום?
 
דורה: [מצטחקת בעצבנות] אינני יודעת. אני רוצה הביתה!
 
זאנד: אבל איך נגיע עכשיו הביתה?
 
דורה: הלא אמרתי שאינך מבין! הביתה — אינני מתכוונת למלון כאן בעיר הבירה. אני רוצה הביתה, ממש הביתה. אל הבית שלי! לארץ! לחום: לחמסין! הארמון הזה הוא רק תחנה אחת בכל הפרשה הזאת... אני נולדתי כאן, אני גדלתי כאן, כאן עברו עלי ימי נעורי. ופתאום — כל זה בלתי מציאותי: זר, זר, זר! הערים, הכפרים, המנזרים, אין להם ממשות בשבילי עוד! הבית שלי, שם בארץ!
 
זאנד: גם ביתי הוא שם, דורה. יש רגעי געגועים כאלה במסעות, אני יודע.
 
[חוזר אל הספרים]
 
דורה: לא, אינך יודע! משום שבשבילך זו ארץ זרה באמת! אבל בשבילי — פה הייתה המולדת שלי לפנים! ועוד הילדים האלה, שעלי להשפיע עליהם יום־יום שיצאו מכאן... ואני יושבת פה — בתוך העולם הזה... אני כבר כל כך רוצה לשוב!
 
זאנד: [על הסולם] וכי חושבת את, שאני אינני רוצה!
 
דורה: אבל אתה תשוב!
 
זאנד: גם את תשובי.
 
דורה: כן, כן! אבל אצלך זה אחרת! [נרגעת קצת] אצלך תמיד הכול כשורה. אתה תמיד יודע את דרכך, תמיד מוצא את מקומך, אתה תצא בשעה הנכונה ותשוב בשעה הנכונה. [שוב מתחילה להתרגז] ותמיד תהיה שקט, וחכם, ובטוח... אני חשבתי את עצמי לאדם מעשי, חשבתי, שיודעת אני לעמוד בשתי רגלי בתוך המציאות! והנה — העייפות הזאת! הסערה הזאת! הזקן הזה. לא, לא זאת! אני מכירה אותך כבר עשרים שנה ועוד לא ראיתי שתפסיד את שיווי המשקל שלך! זה יכול להוציא כל אדם מן הכלים! אינני מבינה איך אשתך יכולה לסבול זאת!
 
זאנד: [צוחק] זה באמת מרגיז אותה. זה מרגיז את כל הנשים...
 
זאברודסקי: [נכנס עם ספל, צלחות, ביסקוויטים] לילה נאה נכון לנו!
 
[דורה קמה והולכת לקראתו לעזור לו]
 
זאברודסקי: [רואה את זאנד שהוא על הסולם] אה, אדוני, עודך מבקש אוצרות גנוזים שם למעלה!
 
דורה: [אל זאנד] באמת, זאנד, רד כבר! נשתה תה!
 
זאנד: [יורד] כן, כן...
 
[הוא לוקח משהו מידי זאברודסקי, נושא אותו לשולחן. זאנד יושב. דורה מתחילה לערוך את השולחן]
 
זאברודסקי: ברשותך, גברתי. [יושב] דבר אחד אינני יודע כיצד אערכנו למענכם. בחדר הסמוך, כאן [מצביע על הדלת השמאלית] יש מיטה וכל הדרוש... זה יהיה לגברת. אבל יתר חדרי הארמון נשמרים כמוזיאון. בחפץ לב אפנה לך את חדרי, אדוני, ואת מיטתי. מקווה אני שייטב בעיניך.
 
זאנד: לא, תודתי לך. אני אשאר כאן, בספרייה. הלא יש כאן ספה, ובכלי מיטה אין לי צורך.
 
זאברודסקי: חלילה, חלילה, אין זה מקום נוח לשינה ואני רגיל לכול.
 
זאנד: גם אני רגיל בכול, מר זאברודסקי. במסעותי בזמן המלחמה, ולאמיתו של דבר גם לפניה, כבר ישנתי על ספסלים, על ארגזים, על שולחנות, על רצפות...
 
זאברודסקי: ובכן טוב יהיה אם הלילה תישן במיטה, כיאה בימי שלום, הלא אומרים הבריות, שהמלחמה נסתיימה בינתיים.
 
זאנד: לא, מר זאברודסקי, אני אשאר כאן...
 
זאברודסקי: חדרי צר אמנם וצנוע ביותר, אבל בכל זאת חדר שינה הוא...
 
זאנד: לא, כבר גרמנו לך די טרחה, בלאו־הכי!
 
זאברודסקי: מה הטרחה! ואתה הרי עבדת כל היום!
 
זאנד: הנה משום כך, שמח אני להישאר כאן גם בלילה. לא סיימתי את עבודתי, וכאן, למעלה, יש עוד שני מדפים שלא בדקתי.
 
זאברודסקי: [ניכר שהדבר חשוב לו] חושבני, שאין שם כלום: ארכיון משפחתי שנותר מבעלי הארמון.
 
זאנד: אני יודע ומכיר דברים כאלה! במקום שאין איש מקווה למצוא בו כלום, דווקא שם מתגלים אוצרות גנוזים. לא, אל תפציר בי...
 
זאברודסקי: אבל...
 
דורה: התה רותח!
 
[מתחילה למזוג תה לתוך ספלו של זאברודסקי]
 
זאברודסקי: תודה רבה, גברתי! [אל זאנד] אבל הרי לא ייתכן שיעבוד אדם כל הלילה!
 
זאנד: אעבוד קצת ואחר כך אשכב לנוח! [לדורה המוזגת לו תה] תודה לך!
 
זאברודסקי: איך אפשר לנוח כאן בסערה — ואיפה תשכב?
 
דורה: [מוזגת תה. לעצמה] תה חם עכשיו, זה נפלא! אינני יכולה להתרגל לאקלים כאן, ועוד אומרים שקיץ חם השנה!
 
זאברודסקי: הספה הזאת קצרה היא! [לדורה המגישה לו ביסקוויט] תודה רבה. [אל זאנד] קצרה הספה!
 
דורה: [מושיטה את הביסקוויט לזאנד] קח בבקשה... [לזאברודסקי] אצלנו, בארץ, עכשיו, בספטמבר — שרב מתמיד. אפילו בלילה חם לבלתי נשוא!
 
זאברודסקי: כך?
 
דורה: כאשר אני מעלה בדעתי שאהבתי לפנים את הכפור...
 
[שותה את התה שלה]
 
זאברודסקי: ובכן אדוני?
 
דורה: ועכשיו שיני נוקשות לזכר הצינה... ברר!
 
זאנד: [לזאברודסקי] אני מודה לך מאוד, מר זאברודסקי. אבל באמת, לא למענך אלא למען עצמי אני עושה זאת: נפשי נתקשרה בחדר הספרייה הזה — כאן בצל הספרים הנהדרים האלה — ובכל הנוי הזה, מוכן אני ללון אפילו על הרצפה!
 
[דורה מביטה עוד פעם בחדר הארמון, כאשר זאנד מדבר, ניכר בה שאין הדברים יפים בעיניה. זאברודסקי נאנח]
 
דורה: [גומעת מן התה] אבל אתם אינכם שותים! [הם מתחילים לשתות] אגב, אצלנו מעולם לא שתו תה. תמיד שתינו קפה. תה שתו רק בַּ"חברה הרמה"... [מקשיבה לרוח] וכך אתה גר פה, מר זאברודסקי?
 
זאברודסקי: כך אני גר.
 
דורה: ואינך מפחד?
 
זאברודסקי: וכי מה זה אפחד?
 
דורה: זה רחוק מן היישוב, והבדידות, וכל החפצים הנושנים האלה...
 
זאברודסקי: הנושנים!
 
דורה: כן, כן, אני יודעת, בחברה הטובה מקובל לחשוב שככל שהחפץ עתיק יותר הוא יפה יותר.
 
זאנד: אבל זה יפה, באמת!
 
דורה: [מביטה סביבה] החדרים הגדולים הללו... זה יפה, אך לא למגורים!
 
זאברודסקי: כן, כבר אמרת זאת, גברתי, אם אין אני טועה.
 
דורה: באמת?
 
זאברודסקי: אבל בני אדם התגוררו כאן, חיו כאן את חייהם, וחיו בטוב — וחייהם היו יפים ושלמים לאין ערוך יותר מחיי האנשים היום בקופסאות המודרניות הללו.
 
זאנד: אשר ליופי — כן. אך אשר לשלמות — ראוי היה לשאול את האנשים עצמם, את אלה שגרו כאן, ולא עכשיו, לאחר זמן, אלא בשעה שגרו כאן. וכי מה אנחנו יודעים עליהם!
 
דורה: ואשר לקופסאות המודרניות — יש להן, לפחות, המעלה, שאינן אוגרות אבק של דורות, ובני אדם רבים יכולים לגור בהן.
 
זאברודסקי: ודאי, שם הכול מצוחצח וחלק וחשמלי! העיקר: חשמלי!
 
דורה: הנה גם כאן יש, בכל זאת, עכשיו, גם קומקום חשמלי, גם טלפון.
 
זאברודסקי: אבל כאן יש עוד משהו.
 
דורה: למשל?
 
זאברודסקי: [מסביר לה כמו לילד] הלא תראי, גברתי, לארמון עתיק שכזה יכול אני להכניס קומקום חשמלי וטלפון, הוא ישא זאת. אבל נסי־נא אַת להכניס שטיח־קיר זה, או ארון ספרים עתיק כזה, אל אחת התבות המודרניות הללו, נמוכות התקרה, והיא לא תישׂאם, בשום עניין ואופן! מגוחכה תהיה, תתפרק!.. החיים החדשים הללו, הבנויים כולם על פי מתכונת אחת, אינם מסוגלים לשאת יופי.
 
זאנד: כן, ייתכן שהפסדנו איזה חוש. ייתכן ששכחנו דבר־מה בתוך החיפזון של חיינו. הספרים העתיקים — כמה יפים הם. עצם צורת האותיות...
 
דורה: יודעת אני את הפזמון הזה! הכול היה טוב ויפה יותר לפנים. ואלה הספרים היפים שלך וכתבי היד הנהדרים, לידי מי הם הגיעו? כמה אנשים קראו אותם?
 
זאברודסקי: [באירוניה] כן, עכשיו אנשים רבים מאוד קוראים ספרים!
 
דורה: רצונך לומר, שהכריכות מלוכלכות ודביקות והדפים מרופטים, והספרות קלוקלת! ודאי!
 
זאברודסקי: והכול מעשה חרושת. גם הספרות הזאת. גם הבתים הללו!
 
דורה: ודאי, יפה מאוד לבוא לעיר העתיקה בירושלים, או לגטו של פראג ולהתפעל מן היופי של כל העתיקות הללו! אך ינסו־נא אותם אניני הטעם לגור בחורבות הציוריות הללו! ינסו רק שבוע אחד — והלא אנשים גרים שם! בעינַי ראיתי! בעצמי נכנסתי למקומות האלה!
 
זאנד: אבל אנו לא דיברנו על חורבות, דורה! דיברנו על ארמון!
 
דורה: [עכשיו היא דוהרת ואין לעצור אותה] ארמונות וחורבות תמיד שוכנים זה בצד זה! אולי אני חסרה כל חוש אסתטי. אולי ראיתי יותר מדי צער ומצוקה ועוני בשנים אלו, בעבודתי, בלכתי אחרי ילדים בני־בלי־בית, עזובים, חולי שחפת, מוכי כינמת, אבל אני שונאת את כל הנושנות הללו, את כל האפר הזה ללא תועלת!
 
זאנד: מה עניין שנאה לכאן?
 
דורה: כן! אני אוהבת שמש, וניקיון ואפשרות פשוטה ביותר של חיים בריאים ופשוטים לבני אדם. כן! לבני אדם! וכל השאר לא אכפת לי אם...
 
זאנד: דורה!
 
דורה: [משגיחה לפתע שזאברודסקי מקשיב]... כאן... כאן, באמת, יש הרבה דברים יפים. סליחה. אני פשוט עייפתי מאוד... הפרזתי, כמובן... לפנים גם אני אהבתי את כל הדברים האלה. אולי אני אוהבת אותם גם עכשיו.
 
זאנד: [אל זאברודסקי] בעיני זהו אחד הארמונות היפים ביותר שראיתי, ואני הרי ראיתי עכשיו לא מעטים... אינני יכול לגרוע עין מן השעון הזה. הלא זה שעון צרפתי?
 
זאברודסקי: רואה אני, שבקי אתה בחפצי אמנות.
 
זאנד: משום שהבחנתי, שהשעון צרפתי?
 
זאברודסקי: כן, מעטים המבחינים בכך בראייה בלבד: יש דומים לו בכול בזַקסוניה.
 
זאנד: [צוחק] יש לי חולשה לשעונים עתיקים. אבי היה שען, ואלה עם הקוקייה היו משאת נפשי מימי ילדותי. הוא פועל?
 
זאברודסקי: לא. הוא מקולקל. [משיאו לעניין אחר] מחר בבוקר אוכל להראות לך שעון זקסוני נאה מאוד. הוא טמון בארון, שם למטה... מחר כשתקום...
 
דורה: לא, לא! ביקשתיך, מר זאברודסקי, אל תַּראה לו מחר שום דבר. אם יתחיל להתבונן בשעונים ובספרים לא נצא מכאן. ואני חושבת שגם לך די בכך, שנישאר כאן כל הלילה.
 
זאברודסקי: אני מקווה, ששנתך תמתק כאן הלילה, גברתי.
 
דורה: אינני יודעת. רוחות רפאים אינם מהלכים כאן?
 
זאברודסקי: [ברצינות] מהלכים. בכל הארמונות העתיקים מהלכים רוחות!
 
דורה: אם כן, תמתק שנתי באמת! אחלום הלילה על הרומנים האנגליים שקראתי בילדותי. זאנד, אתה כמובן, מעולם לא קראת סיפורי רפאים!
 
זאנד: לא, אני קראתי סיפורי מסעות וספרי אינדיאנים!
 
דורה: ובכן, מה אתה יודע!
 
זאנד: אני משער בנפשי היטב מאוד: "ובלילה, כאשר צילצל האורלוגין על המגדל שתים־עשרה פעמים, וכל בני הארמון שקעו בתרדמה, הופיעה רוחה של בעלת הארמון היפהפיה"... כך?
 
דורה: בדיוק! בהיותי בת שלוש־עשרה פחדתי לעצום עין בלילה בגלל הרוחות האלה.
 
זאברודסקי: רוחות הרפאים אינם נוראים כלל. המציאות נוראה יותר. [רעם. זאברודסקי קם, ניגש אל החלון, מוריד את הווילון הכבד. ממלמל לנפשו] "ויהי ברד ואש ודם בלולים יחדיו ותישרף שלישית הארץ".
 
דורה: [אל זאנד] תמיד אני זוכרת את הצמרמורת שהייתה אוחזת בי למקרא הרומנים האלה. רוחות מהלכים בלילות, ודלתות־סתרים נפתחות, וקולות חנוקים העולים ממרתפים...
 
זאנד: ברור! ארמון שיש בו רוחות, מן הדין שיהיו בו גם מרתפי מחבוא, ומבוך, ודלתות־סתרים בקירות! אני בטוח שגם כאן ישנם כל הדברים האלה!
 
זאברודסקי: [עודו ליד החלון ואין רואים את פניו] לא, מרתפי מחבוא ודלתות־סתר אין כאן.
 
[פונה וחוזר למקומו]
 
זאנד: אל־נא תאמר זאת בביטחון כזה! הנה בארמון ואלנשטיין גילו אך לפני חודש ימים שני פתחי־סתר מתחת לריפוד בחדרה של עקרת הבית.
 
דורה: [צוחקת] שניים!
 
זאנד: מן הסתם היה צורך להסתיר לפעמים לא רק את המאהב מפני הבעל, אלא גם מאהב אחד מפני מאהב שני! לזאת אני קורא חיים! [לזאברודסקי] אם כן, מר זאברודסקי, אל תאמר "אין" בטרם תבדוק היטב.
 
זאברודסקי: אני מיטיב להכיר את הבית הזה.
 
זאנד: אל תאמר, אל תאמר! כמה זמן אתה מכהן כשומר הארמון הזה?
 
זאברודסקי: [באירוניה] אני מכהן כשומר הארמון הזה מאז הולאם הרכוש הפרטי בארץ הזאת.
 
זאנד: ובכן, אין זה זמן ארוך כל כך: כשנה בסך הכול או שנה ומחצה. בעת קצרה כזאת לא ייתכן להכיר היטב ארמון כזה.
 
זאברודסקי: נכון, אדוני.
 
זאנד: [דעתו בדוחה עליו] ובכן, אולי נבדוק כולנו יחד עוד הלילה את כל המבואות, את כל ירכתי הבית — מי יודע...
 
[הוא קם, זאברודסקי עושה תנועה של שלטון, המכריחה אותו לשבת]
 
זאברודסקי: אינני צריך לבדוק את הארמון הזה. אני מכיר אותו לא מיום שאנו שומרו. אני מכיר אותו מיום בו ראיתי את אור העולם. אני מכירו מאז הייתי ברחם אמי. אני מכיר בו כל פינה וסדק. הארמון הזה, אדוני, היה שייך לי. לאבות־אבותי ואבותיהם. זה היה הארמון שלי.
 
[שתיקה. זאברודסקי קם ממקומו. מתחיל לאסוף את הכלים, מעמידם על המגש]
 
זאברודסקי: [בשקט וביבושת] ברשותכם, אלך להציע את המיטה לגברת.
 
[יוצא]
 
זאנד: [בצאת זאברודסקי] מר זאברוד...
 
[אינו מספיק לסיים. זאברודסקי מאחורי הדלת. שתיקה ארוכה בין דורה וזאנד].
 
דורה: באמת לא נעים... מי יכול לדעת...
 
זאנד: איום!
 
דורה: אני כל הזמן לא רציתי להישאר כאן...
 
זאנד: אח, מה! לא זה העניין!
 
דורה: אני אמרתי לך, שכדאי לנסות לנסוע...
 
זאנד: שוב אַת בפזמון הזה — לנסוע, לנסוע!
 
דורה: אילו נסענו לא היה קורה כל העסק הזה...
 
זאנד: אני אלך ואמצא אותו...
 
דורה: אתה לא תלך... אינני רוצה להישאר לבדי! ובכלל מה קרה פה בעצם?
 
זאנד: לא ראית מה קרה?
 
דורה: ואם הוא בעל הארמון, אסור לי לומר מה שאני חושבת!
 
זאנד: אה, מה זה חשוב מה את אמרת!
 
דורה: ובכן מה אתה מתרגש כל כך? זה לא נעים, טוב, אבל למה אתה מתרגש פתאום?
 
זאנד: על מה שאני אמרתי!
 
דורה: לא אמרת שום דבר יוצא מגדר הרגיל...
 
זאנד: אה, דורה, וכי אינך מבינה? קודם אני שואל אותו: "כמה זמן אתה מכהן כאן כשומר?" אחר כך אני מתחיל להסביר לו, אַת מבינה — אני מסביר לו, שבזמן קצר כל כך לא ייתכן להכיר ארמון!
 
דורה: אבל לא היית חייב לדעת מיהו!
 
זאנד: חייב הייתי להרגיש כמה הוא אוהב את המקום הזה — את כל הדברים האלה. לא אכפת לי כלל, אם הוא בעל הארמון... לא זה העניין! כך אין מדברים עם אדם על דברים היקרים לו ביותר.
 
דורה: בחיי, זאנד! מה אתה יודע מה יקר לו? מה אתה יודע עליו?
 
זאנד: מה שאני יודע מספיק לי...
 
דורה: ולי לא — אני רוצה קודם לדעת מה עשה האיש הזה בשעת המלחמה, כאשר הנאצים היו פה...
 
זאנד: [בביטחון] האיש הזה. לא, הוא לא!
 
דורה: אל תהיה תמים, זאנד. אני ראיתי קצת אנשים בימים אלה.
 
זאנד: גם אני ראיתי. ואני אומר לך — לא האיש הזה!
 
דורה: ואני אומרת לך: הסתכל בספרייה זו, שאתה עסקת בה כל היום — היו פה הנאצים או לא היו?
 
זאנד: היו...
 
דורה: ואיפה היה הוא?
 
זאברודסקי: [נכנס כשהיא מסיימת את השאלה. הוא שקט לחלוטין] שמתי את כלי המיטה בחדרה של הגברת. סמוך לו חדר הרחצה. שם המגבות [דורה וזאנד עומדים ברגע שהוא נכנס. הוא הולך אל מרכז הבמה כאומר לכבות את החשמל. אל זאנד] האם להאיר לאדוני את האצטבות האלו — למעלה?
 
דורה: מר זאברודסקי, אני מבקשת סליחה...
 
זאנד: באמת, סלח לנו, ההלצה האווילית הזאת על דלתות־הסתר...
 
דורה: הלא כל מה שאמרנו לא נתכוונו — זה לא היה ויכוח אישי...
 
זאברודסקי: אל תתנצלי, גברתי, וכי איזה ויכוח אישי יכול להיות כאן!
 
זאנד: אבל אם פגענו בך, שלא בכוונה — הרי תבין שכוונה כזאת לא הייתה לנו, לא יכלה להיות. אם פגענו בך...
 
זאברודסקי: חלילה, אדוני, בי אי אפשר עוד לפגוע... למה זה אינכם יושבים? שבו בבקשה... ואם אני מפריע...
 
דורה: לא, לא, חלילה...
 
זאברודסקי: הלא תשבי, גברתי...
 
[דורה הולכת, מהססת, למקומה. זאנד מוסיף לעמוד]
 
זאנד: נתפסתי לאורח דיבור...
 
זאברודסקי: [מתבונן בו, מתחיל לחייך] אתה מפליאני, אדוני! הלא זה אורח דיבור המקובל עתה על הבריות. איש לא דיבר אתי אחרת — זה מִשנים...
 
זאנד: אבל אני מבקש סליחה... אני לא רציתי לדבר כך!
 
זאברודסקי: כן, כן... הלא רואה אני ומרגיש. הלא, בדרך כלל, כאשר באים אנשים אל המקום הזה — הם מדברים ואני אינני שומע. חדלתי להקשיב לדברי אנשים — זה כבר, זה כבר! ואם שיניתי ממנהגי הערב, אדוני, הרי רק משום שדיברת אתה תחילה בלשון אחרת. החילותי להקשיב... הרי זה העיקר... והשאר — נשכח את זאת, אנא, שב!
 
זאנד: [מהסס] רק אם אדע אל־נכון, שמחלת לי!
 
זאברודסקי: וכי מה היה לך! לא נפל בינינו דבר.
 
[כדי להוכיח זאת הוא יושב. אחרי זה יושב גם זאנד. שוב רגע של שתיקה נכלמת]
 
דורה: ואשר אמרתי על הבית הזה...
 
זאברודסקי: [מפטיר במחי יד] אה, וכי ייתכן אחרת? מי עוד מבין היום — מה פירוש הדבר, לגור, לחיות [בתנועה רחבה כלפי הארמון] בבית כזה!
 
זאנד: כן, ניסיון חיינו הוא אחר, מר זאברודסקי, עברֶנו אחר... [זאברודסקי שותק] דבר אחד יכול אני לשער בנפשי: מה פירושו של דבר לחיות תמיד עם הספרים האלה. פה תמיד הייתה הספרייה?
 
זאברודסקי: כן. תמיד.
 
דורה: [מתבוננת אף היא בספרייה] ודאי היא עתיקה מאוד?
 
זאברודסקי: מאוד.
 
זאנד: היום, כאשר עבדתי כאן, כל העת חשבתי בלבי: באיזו אהבה נאספו הספרים האלה! אפילו אחרי מעשיהם של הגרמנים, חש אתה עדיין כיצד הוסיף פה כל דור ודור את שלו... באיזה חוש נכון, באיזה טוב טעם בחרו והוסיפו את מיטב הספרות שבכל תקופה.
 
זאברודסקי: כן, כך זה היה.
 
זאנד: וספרים עתיקים יקרי מציאות יש כאן יותר מבכל ספרייה אחרת שראיתי.
 
זאברודסקי: דוד זְקֵנו של אבי — ההגמון — מלומד גדול היה, החלק הארי של הספרים העתיקים הם ספריו.
 
זאנד: אה, זה איש הכהונה, שתמונתו תלויה למטה, בטרקלין?
 
זאברודסקי: לא. הלה הוא החשמן מורֶלי. בן דודה של אמי, איטלקי למחצה.
 
זאנד: אה, החשמן מורלי? זה שכתב את הפירוש החדש לחזיון יוחנן? שהוצא ברומא, בשנת 1882, אם אינני טועה? הייתה לו גם איזו שייכות לבית הקיסר, כמדומני?
 
זאברודסקי: אה, אתה בקי גדול, אדוני! כן, הוא היה האב המוודה של הקיסרית. אותו אני זוכר עדיין. [מחייך חיוך לזיכרון רחוק] כאשר הייתי בן שמונה הציגני לפני הקיסרית... אשה מקסימה הייתה הקיסרית, ואני מאוד לא נשאתי חן בעיניה. "הילד הזה — אמרה — עיניים סרבניות לו". כן, כך אמרה... זה היה החשמן מורלי. וההגמון הנה זה הוא. [קם, נוטל מיניאטורה ומראה אותה לזאנד] הוא חי במאה השמונה־עשרה.
 
זאנד: [מתבונן במיניאטורה, מתבונן בזאברודסקי — כמו קובע בלבו את הדמיון שבהם] הוא דומה לך.
 
זאברודסקי: כן, כך אומרים. ההגמון — ווֹלטֶריאני גדול היה, איש חופשי מאוד בדעותיו, פילוסוף וחוקר טבע...
 
דורה: [שלא הסתכלה בתמונה] זה דבר שתמיד הפליא אותי — איך הם יכולים, הכמרים הללו והנזירים — לאחד את הדת עם מדע ומחקר!
 
זאנד: [מתוך חשש כי תחזור דורה ותטה את השיחה לערוץ לא רצוי] והספרים העתיקים, אפוא, ספריו הם?
 
זאברודסקי: כן. כל החלק הזה של הספרייה. לאושרי לא נגעו בו הנאצים...
 
זאנד: אה, אלה שם — הדפוסים הראשונים —
 
זאברודסקי: כן, הוא אסף אותם —
 
זאנד: כריכות הקלף — והאותיות המחוקות למחצה —
 
זאברודסקי: האותיות המחוקות למחצה —
 
דורה: [גם היא נכנסת לטון השיחה] האותיות המחוקות למחצה! בביתנו היו ספרים כאלה. אבי אמר, שהם מורשת המהר"ל... אני מעודי לא קראתי אותם. גם אבי כבר לא קרא אותם. אבל סבא שלי... הייתי קטנה. אני זוכרת את זקָנו הלבן של סבא... ותמיד היה כפוף על ספר... אינני יודעת מה קרא שם. הייתי מפחדת לגשת אליו — לא תמיד, רק בשעה שקרא... תמיד היה נדמה לי, שבבית שקט כזה, כאשר הוא יושב על הספרים האלה... פעם, אני זוכרת כמו היום: יצא עכבר והחל להלך בחדר — ואני נבהלתי מאוד. אבל פחדתי לצעוק, כי סבא קרא בספר והייתה דממה... לא ידעתי לקרוא, אבל אני זוכרת אותיות מחוקות למחצה וכריכות כבדות...
 
זאברודסקי: כן, אותיות מחוקות למחצה וכריכות כבדות... כך! אותו סבא שלך, גברתי, שאַת כל כך היטבת לתארו, ידע מה פירושו של ספר כזה. אילו היה הוא בא הנה, היה אולי מבין — יותר מאשר כל הפרופסורים להיסטוריה ולתולדות האמנות... הגם לךָ היה סב כזה, אדוני?
 
זאנד: סבי היה יהודי עני. שען, כמו אבי. אבל גם לו היו ספרים, שירש מאבותיו.
 
זאברודסקי: כן... אני הכרתי לפנים יהודים זקנים כאלה... [שותק, מביט בספרים, בחדר] לא למגורים! הלא תראה אדוני, גם אליכם, אל ארץ הקודש, אל ירושלים עירכם, יוכל לבוא אדם ולומר: "כל זה יפה מאוד, אך לא למגורים! היסטוריה היא זאת, ארכיאולוגיה, זיכרונות מני קדם... אך לא למגורים!" אבל אתם, היהודים, הלא אתם אומרים, שאין ארץ כשלכם הטובה למגורים. דווקא משום שקשורה היא במסורת אבות. כן, אולי משום כך פתחתי הלילה את פי ודיברתי אליכם. חושבני, שהיום היהודים הם היחידים בעולם, המסוגלים עדיין להבין מה זאת מסורת.
 
זאנד: זו הפעם השנייה, אדוני, שאתה מפליאני הערב בבקיאותך בעניינים שלנו.
 
זאברודסקי: אינני בקי. אך תמיד מעריץ הייתי את העם היהודי על שלא הלך אחר הבל־ההבלים של העולם הזה ולא סטה אחרי תהפוכותיו, אלא בדרכו שלו הלך. ראיתי את העם הזה בייסוריו בשנים האלו, ראיתי.
 
דורה: לא אתה לבדך ראית, אדוני. כל העולם ראה. ראו ושתקו ולא נקפו אצבע!
 
זאברודסקי: העולם? וכי מה אפשר לדרוש מעולם שכזה? חירשים וסומים וערלי לבב. ומתים המהלכים בין החיים. ואנוכי תחילה בין המתים הייתי. כתוב בחזיון יוחנן: "האחרון אשר מת ויחי" — זה אני.
 
דורה: [מביטה בזאנד בשתיקת שאלה]
 
זאברודסקי: אין זו מיסטיקה. עובדות קשות הן אלו, שכולנו יכולים למסור עדות עליהן... מהו סימן החיים, גברתי ואדוני? האם היותו של האדם אוכל, שותה, מתנועע? לא ולא! כמה מתים מהלכים בינינו עלי אדמות — ישנים בלילות וקמים בבקרים — והם מתים ואין הם יודעים שמתו. אנוכי, לפחות, ידעתי. החיים, גברתי ואדוני, הלא הם השתתפות במעשי העולם הזה, מתוך אהבה, או מתוך שנאה, מתוך רצון שבלב — ואם אין, הרי זה מוות. האמת אני אומר?
 
זאנד: אמת.
 
זאברודסקי: והנה כתום מלחמת העולם הראשונה, בשנת שמונה־עשרה, נסתם הגולל על החיים שאהבתי. הקיסרות לא הייתה עוד, ומה אנחנו ומי אנחנו עם כל התארים שלנו, עם כל ארמונותינו, בלי אותה קיסרות שהייתה עטרת ראשנו מראשית קיומנו? רוחות רפאים, כן, רוחות רפאים! [מביט ארוכות בדורה. דורה מצטמצמת מתחת למבטו כאחוזת צמרמורת] כן, היו כאלה שמצאו מייד, ללא מעבר, דרך אל העולם האחר, שאת המשכו הנאה אנו רואים היום. זכורני, בא אל ביתי איש אחד, מבאי ביתי ובית אבי — בא אלי ואומר לי: "מה צר שלא הספקת למכור את השטיח הזה לפני חודש ימים לאמריקה. עכשיו כבר ירד מחירו מאוד!" את השטיח הזה, לאמריקה! חשבתי שדעתו נטרפה עליו — אך נסתבר, שאני בעיניו ובעיני אנשים כמוהו מטורף הייתי. הלא עני ואביון חזרתי לארמוני אחרי המלחמה. סימן הוא שצריך הייתי למכור את כל הדברים האלה — לאמריקה! או טוב מזה — לספסרי מלחמה שנתעשרו! ואני — כן — מה יכולתי אני לעשות עוד בעולם זה? לא הייתה לו עוד משמעות. ובאין משמעות — אין חיים. אזי מַתִּי. מוות קל היה זה, לפי הערך. בחלק זה של העולם לא פגעו עדיין באנשים כמוני, כיבדו אותנו, היו אפילו שהעריצונו. כן, ואני הוספתי לאכול, לשתות, לישון, להתנועע, אך לעצם העניין מת הייתי — קבור בארמון הזה כמלך מצרי החנוט בתוך פירמידה... אלא שגם המוות בעולם הזה איננו נצחי — כן!
 
[שותק]
 
זאנד: [כדי לשבור את השתיקה] כי, בסופו של דבר, אנשים האוכלים והשותים, ובעיקר אנשים שלא ויתרו על עולמם הרוחני — חיים הם.
 
זאברודסקי: לפעמים! [אל דורה] הנה שאלת קודם, גברתי, אם רוחות רפאים מהלכים בארמון הזה. הלא רואה אַת אחד שכזה לפנייך. אבל אינני מסוכן עוד. אינני מסוכן!
 
דורה: [לא נוח לה משום־מה] אינני יודעת... אינני בטוחה.
 
זאברודסקי: שאני אדם חי?
 
דורה: לא... לא זאת...
 
זאברודסקי: [דורה שותקת] שאינני מסוכן?
 
דורה: [אוזרת עוז] כן!
 
זאברודסקי: וכי מה סכנה יוכל להסתכן מישהו מאדם זקן וחסר שלטון כמוני?
 
דורה: [תחילה עודה מבולבלת במקצת, אחר כך מתאוששת, זועפת] אינני יודעת. אני לגמרי אינני בטוחה בזאת. אבל רציתי לשאול...
 
[היא משתתקת]
 
זאברודסקי: אבל הגברת רצתה לשאול שאלה.
 
דורה: ואיפה היית אתה בכל השנים האלו? בשעת המלחמה הזאת?
 
זאברודסקי: [בשקט וביבושת] כאן.
 
דורה: בפירמידה שלך?
 
זאברודסקי: אם טוב בעינייך להשתמש דווקא בביטוי הזה — הייתי פה. בארמון.
 
זאנד: אבל... אבל — הלא — [מראה על הספרים] כאן היו הנאצים.
 
זאברודסקי: כן, הם היו כאן.
 
זאנד: אבל — איך זה? אם אתה היית כאן?
 
זאברודסקי: אני הזמנתי אותם הנה. כאן היה המטה הראשי של הגרמנים כל השנה האחרונה של המלחמה. עד השחרור.
 
דורה: [קמה. אל זאנד] אמרתי לך! אני אמרתי לך!
 
זאברודסקי: [באירוניה] הלא מייד ראית, גברתי, שאני אחד מהם? הלא כן?
 
דורה: [תופסת על פי הטון שלו, שמשהו כאן לא כשורה] בימים אלה — חשוד כל אדם.
 
זאברודסקי: כן.
 
זאנד: [מרגיש שיש כאן משהו מאחורי הדברים, אך עוד איננו יודע מה] אבל אתה אמרת זה עכשיו, אדוני — שישבת כאן עם הנאצים בשעת המלחמה!
 
זאברודסקי: אני ישבתי אִתם. סעדתי אִתם על שולחן אחד, שמעתי אותם מנבלים את פיהם, ראיתי אותם חורטים את שמותיהם בעץ הרהיטים שלי...
 
[בשעה שהוא מדבר עולה חמתו... דורה עוד איננה תופסת את פירושה — אבל זאנד מתחיל לתפוס את העניין].
 
דורה: ואחרי כל אלה אתה...
 
זאברודסקי: ואחרי כל אלה...
 
זאנד: אה, דורה. הניחי, באמת! [אל זאברודסקי] המטה הראשי של הגרמנים? בארמון הזה! המטה הראשי, אמרת! אבל, אדוני — הרי... הרי זה אותו המעשה המפורסם בכל הארץ! איזה שוטה אני! באמת — סלח, איך זה לא קשרתי תכף ומייד!.. שמך ושם הארמון...
 
זאברודסקי: אה, אדוני, זה עבר. לא כדאי עוד לדבר בכך!
 
זאנד: לא! הרי זה... ובכן אתה הוא זה? זה שכינו אותו בשם "הרוזן"? אבל איך זה לא קשרתי את הדברים!
 
[דורה יושבת, מביטה מופתעת מזה אל זה]
 
זאברודסקי: וכי כיצד תקשרם? אני מתפלא, שיודע אתה את המעשה.
 
זאנד: אבל זהו מעשה מפורסם ולא רק פה. אני שמעתי זאת בהולנד, בשעה שהייתי בבריגדה... ובכן אתה הוא "הרוזן"? ומכאן היית קשור במחתרת?
 
זאברודסקי: כן. זה היה פשוט למדי. השנאה הקימה אותי לתחייה. בראשית המלחמה, סבור הייתי שאוכל להוסיף לחיות מחוץ לכל אותם עניינים, חשבתי שאין זה נוגע בי...
 
דורה: רבים חשבו כך בהתחלה.
 
זאברודסקי: כן. נסגרתי כאן, כדי לפרוש מן העולם, לחיות בשקט את שארית ימי, רחוק מכולם, מן הכול. אבל כאשר ראיתי כאן על אדמת ארץ אבותי את הקצינים הללו, מגולחי העורף, גסי הרוח, הנבערים מדעת, היהירים, המתנבאים על חיים חדשים, העושים להם דת חדשה — דת חדשה של קניבלים, חיים חדשים של פראי אדם, תרבות חדשה של רועי חזירים! תמיד, תמיד באה חלאת המין האנושי, אשר המסורת העתיקה, התרבות האמיתית היא למעלה מהשגתה, והללו הם המתנבאים על חיים חדשים, הבונים תרבות אחרת, ובינתיים הם פורעים, רוצחים, אונסים ויורקים על המרבדים...
 
זאנד: כן. כך הוא, אני מבין. אבל איך היה עצם המעשה?
 
זאברודסקי: הארמון היה ריק מאדם, חבוי ביער. מקום נאה בשביל המטה הראשי. הייתי לאיש סודם, ואת הסודות מסרתי למחתרת שהסתתרה ביער זה עצמו, לא הרחק מכאן. השוטים הללו! לפי שהבטתי בשלוות נפש כיצד הם שותים את היינות ממרתף אבי, פורעים בספרייתי, ומתפלשים בקיאם על המרבדים האלה... עיכבתי אותם כאן עד הרגע האחרון. מסרתי אותם, את כולם, אחד־אחד, על נשקם ותוכניותיהם...
 
זאנד: אדוני, זה מעשה נפלא, אדוני. באמת, מעשה נפלא!
 
זאברודסקי: [במרירות] ובזכות המעשה הזה עשו עמי חסד אחרי הניצחון: לא גירשוני ככלב חוצות למות מתחת לאחת הגדרות. חסד עשו עמי: הניחוני לשמור על הארמון הזה — על "המוזיאון" הזה — כפי שהם קוראים לו. לשמור — בשבילם!
 
דורה: [מרירותו פגעה בה] מה לעשות, מר זאברודסקי, המשטר נשתנה אחרי המלחמה.
 
זאברודסקי: [ביתר מרירות] נשתנה, גברתי. נשתנה, מאוד נשתנה! לשם כך ועל כך נלחמנו! הצלנו את תרבות האדם, כדי שיעשו ממנה — לא הריסות, כאשר זממו ההם — אלא בתי שימוש, כאשר רוצים האלה!
 
דורה: למה זה תרגיש עצמך מקופח כל כך? סוף־סוף בארמונך אתה יושב, בפירמידה שלך, מה אכפת לך אם הנך באורח רשמי בעליו או רק השומר עליו? כן, אולי נשפים אי אפשר עוד לערוך פה! אבל — אילו היו, נאמר, באים הנה ילדים, בתי ספר, לטיול וגם הם נהנים מן הדברים היפים שנאספו כאן במשך דורות —
 
זאברודסקי: כן, באים בתי ספר. הם באים. כן. ולא לפרקים רחוקים כלל. והמורה עומד ומראה להם את "הדברים היפים", כפי שהואלת לומר, גברתי, ונואם נאום על אכזריותם ובורותם של ה"פיאודלים" הללו, שהיו מתגוררים כאן, עד שבאו הם והצילו את העם מידם. הפיאודלים! אני, גברתי, כפי שתראי, הנני אחד המוצגים של מין בעל חי זה, איני אלא שריד מימי הביניים, מימי הביניים "החשוכים", כמובן... וכל החיים, כל התרבות שבנינו נדבך על גבי אריח זה דורות — הלא זו הייתה — כך מסבירים לו לאותו דור חדש — רק פריצוּת, ניצול איכרים עלובים, זכות הלילה הראשון... כך. כך זה היה, גברתי! האין זאת?
 
דורה: כן אדוני! גם זה היה...
 
זאנד: דורה!
 
דורה: ואלה שגרו פה, שבנו את "התרבות" הנהדרת הזאת, האם הם יודעים משהו מה היה מעבר לחומת הפארקים של הארמונות שלהם? בנו תרבות! ולא דאגו שהתרבות הזאת תעבור מטר אחד מחוץ לארמונם! ועכשיו לא טוב בעיניהם, שאלה הבאים הנה אינם אניני טעם כמוהם!
 
זאנד: העניין הוא לא בטעם, דורה!
 
דורה: וכי אני אינני יודעת, שלא בטעם! העניין הוא בכול, בכול, בכל מה שנתרחש מעבר לארמון הזה מאות בשנים! תחילה לא הייתה לאנשים דריסת רגל כאן! כלבים שמרו על מקומות כאלה, לבל ייכנס בהם זר! ועכשיו, כשהותר להם סוף־סוף להיכנס הנה — לא לילדים בלבד, אלא גם למורים שלהם, ולי ולך — פתאום נדרש מהם, שיתנהגו כאלו חיו כאן — ולא בחורבות שלהם, כל ימי חייהם! כאילו אומנוֹת צרפתיות חינכו אותם! וטוב מאוד, שהם באים הנה סוף־סוף! טוב מאוד! עכשיו יתחילו להבין! מה עשו להם וכיצד הכריחו אותם לחיות, זאת יתחילו להבין! והתרבות — בוא תבוא בשעתה. ולוּ גם בעוד מאה שנה — לא אכפת לי! לי יש פנאי לחכות, ובלבד שעכשיו יהיה לאנשים מה לאכול! כן! ואם אתה יושב פה, אדוני, כשומר או כבעל הארמון — עודך חי בטוב יותר מאשר חיו כל אלה! ואם נאמרים הדברים שהם אומרים בפניך — כמו היום — או מאחורי גבך כמו שנאמרו קודם — היינו־הך. מה זה משנה בעצם העובדות! אינני רואה!
 
זאברודסקי: [ביבושת] יש הרבה דברים, שאינך רואה, גברתי. [קם] אבל חושבני, שעלי ללכת. [רעם. כולם מקשיבים] הגיעה שעתכם לנוח. מה השעה?
 
[זאנד מביט בשעונו. דורה מביטה בשעון הקיר]
 
זאנד: |[שניהם יחד] עשר פחות עשרים.
 
דורה: | עשר.
 
זאברודסקי: [בבהלה] עשר?!
 
זאנד: לא. שעוני מדויק. עכשיו עשר פחות עשרים.
 
דורה: אה, אני הבטתי בשעון קיר זה שאינו פועל.
 
זאברודסקי: כך. [הפסקה קצרה] אני אציע לך מיטה, גברתי, בחדר הסמוך. כאן. [נאנח]
 
דורה: לא, אל תטרח. אם כלֵי המיטה שם, אציע לי בעצמי.
 
זאברודסקי: כרצונך. [אוסף את כלֵי התה, שם אותם על המגש. אל זאנד] ואני בכל זאת אבקשך לרדת אל חדרי.
 
זאנד: לא, באמת. תודה רבה.
 
זאברודסקי: אבל שם יהיה לך נוח הרבה יותר. שם גם אין שומעים כל כך את הסערה...
 
זאנד: אני אוהב את קולות הרעם, אוהב סערה אני מתמיד...
 
זאברודסקי: אבל...
 
זאנד: לא, לא... אני לא אקח את מיטתך! בשום עניין ואופן!
 
זאברודסקי: [מושך בכתפו] ובכן אסלק מכאן לפחות את הסולם, שיהיה החדר דומה יותר לחדר מגורים...
 
זאנד: לא, בבקשה ממך. רצוני עוד לעלות אל שני מדפי הספרים שם מימין.
 
זאברודסקי: אולי מוטב, בכל זאת, שתעשה זאת מחר בבוקר.
 
דורה: [בחריפות. כמעט בגסות] מחר נצא מכאן עם קרן האור הראשונה. ברגע שנוכל לצאת — נצא.
 
זאברודסקי: [איננו נותן את דעתו על דבריה. מושל ברוחו. הוא יבש ואדיב] ובכן: כלי המיטה הם כבר בחדרה של הגברת. [משתחווה] ליל מנוחה — במידה שאפשרית מנוחה בסערה שכזאת.
 
זאנד: ליל מנוחה.
 
[זאברודסקי יוצא. שתיקה קצרה]
 
דורה: אתה כועס?
 
זאנד: [שותק]
 
דורה: למה אינך עונה לי? למה אתה שותק! אה, באמת! הלא הרגשתי — הלא הסמקת בלבך בגללי! צר לי מאוד! הבאת הנה אורחת והיא איננה יודעת כיצד נוהגים עם נסיכים ורוזנים!
 
זאנד: [נאנח]
 
דורה: מה אכפת לך, בעצם? מחר בבוקר נצא מכאן ולא נראה אותו עוד לעולם. וגמרנו.
 
זאנד: כן. אנחנו גמרנו. נצא — וכאן יישאר איש זקן ובודד, ויזכור עד יום מותו, שהיה לילה והוא פתח פיו — אולי הפעם היחידה במשך שנים — לדבר דברים אנושיים אל בני אדם, והם העליבוהו!
 
דורה: דברים אנושיים! "בית שימוש", כך אתה יכול לשמוע "דברים אנושיים".
 
זאנד: אינני חייב להוכיח לכל אדם את צדקתי האישית.
 
דורה: מה פירוש צדקתך האישית? כאשר זה אומר — "תמיד מתנבאת חלאת המין האנושי על חיים חדשים!"
 
זאנד: הלא דיבר על הנאצים!
 
דורה: לא רק על הנאצים, אתה יודע היטב מאוד.
 
זאנד: כן.
 
דורה: ולהשיב לו על כך — משמע, לדעתך, להוכיח את צדקתי האישית!
 
זאנד: כן, משום שהוויכוח הוא מיותר. משום שלשום אדם בעולם לא תצמח טובה ממנו. הלא האיש הזה צודק לשעבר. זה העבר שלו, הוא חי בו. הוא אוהב אותו. טוב. הניחי לו. אנחנו כבר בזמן אחר ובמקום אחר, וזה הכול.
 
דורה: ועל כן אתה אומר קדיש על קבר העבר המפואר הזה? ומתפלל לאלוהים שיקום לתחיה! מה?
 
זאנד: קדיש אומרים הבנים. אין אני בנם של רוזנים. אני, כידוע לך, בן שען יהודי.
 
דורה: איזה שאר רוח!
 
זאנד: אינני מתלוצץ. אני מדבר ברצינות גמורה. אני בן שען ואני מעוניין באופן האישי ביותר, שהעתיד יהיה בידי השענים ובניהם.
 
דורה: אבל הרי אתה כולך שבוי בעבר הזה.
 
זאנד: בעבר, חביבתי, יש הרבה דברים, אשר גם בני השענים צריכים לדעתם, ואפילו לאהוב אותם. גם בעברו של זאברודסקי. מה עלינו לקחת מן העבר הזה, נחליט אנחנו. אבל להתווכח אתו על כך? אינני רוצה. למה? יש לו הזכות לאהוב את אשר הוא אוהב ולשנוא את אשר הוא שונא. האינך מבינה, דורה, שעליו הוטל לומר עכשיו את המילים הנשגבות והמרות ביותר? זה סיומו. זו מצבתו. ואנחנו... אנחנו רבים מאוד — על כן מותר לנו להיות אנשים בינוניים ולעשות בשתיקה גמורה את המוטל עלינו.
 
דורה: אה, אני אינני מבינה את כל הפילוסופיה הזאת! אני מפחדת, בתכלית הפשטות, מפחדת להיות סנטימנטלית לגבי כל העולם השוקע הזה. הייתי קרובה אליו יותר ממך. ואני יודעת שעוד לא חלפו סכנותיו.
 
זאנד: סכנות!
 
דורה: כן! אילו נתקלת יום־יום בילדים המסתתרים בבתי משפחות זרות, במנזרים — אילו ראית כיצד "היופי" הזה עוד מחזיק אותם בציפורניים! התוכל לשער בנפשך מה עובר עלי יום־יום? מלחמה מתמדת. המתים נאחזו בידי השלדים שלהם באנשים צעירים וחיים ומושכים אותם לבור קבר!
 
זאנד: אבל האנשים החיים אינם רוצים לרדת לקבר!
 
דורה: אה! נוח לך לדבר! עם הספרים המתים שלך! אתה אורז אותם והם הולכים אחריך. אבל הילדים... הייתי שולחת אותך בחפץ לב לעשות את העבודה הנוראה שאני עושה, אזי היית אולי מדבר דברים אחרים!
 
זאנד: כן, דורה, על מה אנחנו רבים, בעצם?
 
דורה: כן. אני עייפה... אלך לי לישון. ליל מנוחה.
 
[פונה אל הדלת]
 
זאנד: ליל מנוחה, דורה.
 
דורה: [ליד הדלת השמאלית] ואם יבוא אביו של המלט, או רוח הגנרל־אָן־שֶׁף אבי־אבי אביו של מר זאברודסקי, קרא לי לעזרה. אני כאן, בחדר הסמוך.
 
זאנד: [צוחק] אה, אני אסתדר אִתם בעצמי. שכבי לישון, דורה, ותנוחי יפה.
 
דורה: כן, אני זקוקה למנוחה. לילה טוב.
 
[יוצאת]
 
זאנד: [מכבה את חשמל הנברשת המרכזית, כך שמנורה צדדית מאירה רק את כוננית הספרים הימנית, שהסולם ניצב על ידה, ואור קלוש יותר נופל על המרכז עם שעון הקוקייה. זאנד שורק חרש איזה פזמון, ומתחיל לעלות בסולם אל הספרים. אך נמלך בדעתו, יורד, ומעביר את הסולם אל המרכז, אל מתחת לשעון] ועכשיו נתבונן בשעון העתיק!
 
[עולה על הסולם, פותח את השעון ומוציא מתוכו מפתח] אה, מפתח!
 
[הוא מכוון את השעון, השעון מתחיל לנגן. אחר כך יוצאת מתוכו קוקייה ופולטת עשר קריאות. עם הקריאה האחרונה נפתחת — מהר מאוד ואין להבחין כיצד — דלת־סתרים בריפוד הקיר. יוצאת לֶנָה. לנה נערה צעירה, יפה מאוד, לבושה שמלה לבנה ארוכה, פוסעת כמה פסיעות בחדר. לפתע רואה את זאנד, פולטת צעקת אימים, וכורעת נופלת על הרצפה. קול רעם אדיר]
 
 
 
מסך
 

לאה גולדברג

לאה גולדברג (1911 - 1970) היא מהמשוררים העבריים המפורסמים ביותר בעת החדשה, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מבקרת וחוקרת ספרות, כלת פרס ישראל לספרות לשנת 1970. פרופסור לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.

בראש יצירתה הספרותית של גולדברג עומדת שירתה. נתח נכבד משיריה של גולדברג עוסק בתיאורי הנוף והטבע. מאות משיריה עוסקים בנוף הישראלי, וכן בנוף האירופי אותו השאירה מאחוריה, דרך תיאורים חד-פעמיים של מראות שנקלעו בדרכה, בין אם מדובר בשירים בודדים, או במחרוזות שלמות.
בעלת הארמון לאה גולדברג
הנפשות הפועלות
 
 
מיכאל זַאנְד — ספרן מארץ־ישראל, כבן ארבעים.
 
דוקטור דוֹרה רינגֶל — עובדת "עליית הנוער", כבת ארבעים.
 
זאברודסקי — שומר הארמון, בן חמישים ושבע.
 
לֶנָה — בת תשע־עשרה.
 
מקום הפעולה: ארמון עתיק באחת מארצות מרכז אירופה.
 
הזמן: כשנתיים אחרי מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1947).
 
התפאורה: זו עצמה בכל שלוש המערכות.
 
המערכה הראשונה מתרחשת בין 9:00 ל-10:00 בערב; השנייה — בין 10:00 ל-11:00; השלישית — בין 11:00 ל-12:00.
 
 
 
 
 
מערכה א
 
 
[אולם הספרייה בארמון, ארונות ספרים לאורך הכתלים. תמונות עתיקות ושטיחי קיר. חלון אחד עם וילאות כבדים (הפתוחים עתה). שני שולחנות לא גדולים וכורסאות עמוקות. ספה. על אחד השולחנות קומקום חשמלי וכלֵי תה לשניים. על השני (אצל הספה) טלפון. סולם ספרנים ליד ארון הספרים מימין. מעל לשטיח־הקיר בין ארונות הספרים, במרכז, שעוֹן עתיק עם קוקייה. דלתות מימין ומשמאל. ערב בחוץ, גשם וסערה, פעמים רעמים וברקים. בחדר עומדים זאנד, זאברודסקי ודורה. על זרועה של דורה מעיל גשם ובידה תיק]
 
זאנד: [מצביע על החלון] צר לי מאוד, מר זאברודסקי, אבל לא תהיה לנו בררה. מוכרחים אנחנו להשתמש בהכנסת האורחים שלך הלילה.
 
זאברודסקי: [נוקשה] אני רק שומר במקום הזה. אין לי הוראות להלין כאן זרים.
 
זאנד: אבל מה נעשה?
 
זאברודסקי: הייתי מייעץ לך, אדוני, להתקשר טלפונית עם העיר, אולי יואילו המוסדות ששלחו אותך להרהר בעניין ולמצוא איזה מוצא...
 
דורה: בשעה זו?
 
זאנד: ניסיתי להתקשר כבר קודם לכן. הטלפון מנותק. כנראה חל קלקול בגלל הסערה. הייתי מבקש אותך מאוד...
 
זאברודסקי: אין לי הוראות.
 
זאנד: [תקיף] בהוראות הממשלה שמסרתי לידיך נאמר במפורש כי עליך להעמיד לרשותי את הספרייה ולדאוג לנוחיותי. חושבני, שהסעיף הזה מביא בחשבון גם אפשרות לינה בשעת הכרח. ראה־נא מה נעשֶׂה בחוץ! והארמון הזה הוא רחב ידיים.
 
זאברודסקי: הארמון הזה הוא מוזיאון עכשיו. בְּמוזיאון אין לנים. ונוסף על כך... הבאתָּ אורחת, שעליה לא נאמר דבר בהוראות...
 
דורה: [נפגעת במקצת, בהיסוס] באמת, זאנד, אולי ננסה לנסוע!
 
זאנד: נטרפה דעתך! הביטי! עד העיר הקרובה שישים קילומטר, ואת יודעת מה מצב המכונית...
 
[דבריו משתסעים ברעם נורא].
 
זאברודסקי: אני מבין, אדוני, שקשה לצאת עכשיו לדרך. אבל הארמון הוא מוזיאון... מקומות לינה אין כאן... וכאשר אדם איננו אלא פקיד התלוי ברשות, שומר... — חושש הוא לעבור על החוק...
 
[רעם]
 
זאנד: אבל בלילה כזה גם החוק לא יכריח לגרש אפילו כלב החוצה!
 
זאברודסקי: אל תאמר זאת, אדוני, בימינו החוק ישלח אדם גם לאש התופת — ללא כל חשש.
 
זאנד: ואתה מייצג פה את החוק?
 
זאברודסקי: חלילה. אני קורבנו.
 
זאנד: אח, אין הדבר נורא כל כך! איש לא יבוא לאסור אותך, על שלא גירשת אנשים בלילה, בסערה. רצונך, מחר בשובי העירה, אגש מייד למיניסטריון ואסביר להם את העניין... אם כה ואם כה — אנחנו הלילה לא נצא מכאן!.. ובכן?
 
זאברודסקי: [רואה שאין לו בררה] ובכן, אינך זקוק להסכמתי — אבל אל־נא תחשוב שקשיחות לב היא — הלא בארמון הזה אין עוד שום סידורים לבני אדם, מיטות שאפשר לישון בהן, כלי מיטה וכל כיוצא באלה... ואני... סבור הייתי, שאיזה בית מלון על אם הדרך ינעם לגברת יותר.
 
דורה: [מעמידה את התיק ושמה את המעיל על משענת הכורסה] אני, באמת, מעדיפה הייתי איזו אכסניה כפרית.
 
זאברודסקי: הרי משום כך אמרתי...
 
דורה: ארמונות עתיקים הם יפים מאוד, אך לא למגורים...
 
זאברודסקי: [שולח בה מבט ארוך] כ...ך! [מקשיב לקול הרעם] שבו, רבותי!
 
[דורה יושבת, זאנד עומד].
 
זאנד: [לדורה] באמת, דורה, צר לי מאוד... אני רק רציתי להראות לך את הארמון הזה... ועכשיו חוששני, שזה יהיה לטורח עלייך. והעיקר — אנו מטריחים את מר זאברודסקי...
 
זאברודסקי: לא, אין דבר. אני אדאג מייד לכל הדרוש לכם... האם רצונכם לשבת מייד לנוח?
 
דורה: לישון! בתשע בערב!
 
זאברודסקי: כן, כן... השעה מוקדמת עדיין. אם יש את לבכם לשבת כאן לפי שעה, בבקשה. [אל זאנד] למה זה תעמוד, אדוני? שב בבקשה. עכשיו אתם אורחַי.
 
[זאנד יושב]
 
דורה: אורחים לא קרואים, זה עסק ביש, אני יודעת.
 
זאברודסקי: ובכן, אצא לי, ואדאג למנוחת לילכם. כאשר תרצו לשכב לישון, קראו לי, בבקשה. אני בחדרי, למטה [אל זאנד] אתה יודע, אדוני, היכן זה.
 
זאנד: תודה רבה. סלח לנו, מר זאברודסקי, שלחצנו עליך, אך באמת, לא הייתה לנו בררה.
 
זאברודסקי: אין דבר, אין דבר... [פונה ללכת. משתהה ליד הדלת] אבל אולי בכל זאת — עייפים אתם?
 
זאנד: לא, לא! ואם אין אתה עייף, מר זאברודסקי, ואם אין זה למורת רוחך לשבת ערב אחד עם אנשים זרים, נשמח מאוד, אם תישאר אתנו כאן.
 
זאברודסקי: תודה רבה.
 
[הוא מתקרב קצת אליהם, אך אינו יושב]
 
זאנד: [אל דורה] הנה כך החיים מטלטלים אותנו, מה? מלחמות, סערות, סופות... ותמיד אתה לטורח על מישהו, שלא מרצונך. שלא בכוונה [אל זאברודסקי] למה זה לא תשב, אדוני?
 
[זאברודסקי עומד]
 
זאנד: [אל דורה] שלא מדעת מתפרץ אדם אל עולם שאינו שלו ונמצא שבוי בו. [מתבונן בחדר] אבל איזה שבי נהדר! אני נכון הייתי לשהות כאן בספרייה זו חודשים רבים... עם הספרים האלה, עם התמונות...
 
דורה: [אל זאברודסקי] אל־נא תיבהל, אדוני, כאשר הוא רואה ספרים אינו יכול להינתק מהם. אבל אנחנו לא נטרידך יתר מן ההכרח. אני אדאג לכך. מחר עם השכמת הבוקר נצא. עלי להקדים לשוב העירה.
 
זאברודסקי: [עכשיו באדיבות] לא, אדרבה, אדרבה... מקווה אני, שינעם לכם... אל תדונו אותי לכף חובה על גסותי. זה לי שנים רבות שלא הכנסתי אורחים בצל קורתי. אדם החי לבדו ביער, סופו שנהיה פרא ושוכח את פרקו בנימוס.
 
זאנד: לא, הרי לא עליך, כי עלינו להתנצל... אבל למה זה תעמוד?
 
זאברודסקי: [בעמידה] ומן הסתם רעבים אתם גם צמאים — התשתו תה?
 
זאנד: רב תודות, אבל...
 
זאברודסקי: לא, לא, אין זו טרחה כל עיקר...
 
דורה: תה, עכשיו, בקור ובסערה... אודה על האמת, זה יהיה נפלא! [היא קמה ונרכנת על הקומקום] אני, כאשה... [מרימה את מכסה הקומקום] כן, אבל מים...
 
זאברודסקי: אני אביא מייד...
 
דורה: בבקשה ממך, אדוני, אם ברצונך שנרגיש את עצמנו בטוב, הנח לי להביא את המים, הלא שם בקצה המסדרון, מאחורי החדר הקטן [מצביעה על הדלת] יש כוך ובו מים...
 
זאברודסקי: [בטינה, שהוא מבקש לדכאה] רואה אני, שהגברת הספיקה לסייר בכל פינותיו של הארמון...
 
דורה: [מרגישה בטון שלו] בשעה שעבד מר זאנד בספרייה, טיילתי קצת בחדרים. לא ידעתי שזה אסור...
 
זאברודסקי: לא, חלילה, לא אמרתי שזה אסור...
 
דורה: ובכן, ברשותך...
 
[לוקחת את הקומקום, פונה לדלת]
 
זאברודסקי: [אל דורה] ואף על פי כן, גברתי, אולי...
 
[היא יוצאת]
 
זאנד: [אחרי צאתה של דורה] אל תדאג לה, אדוני, היא תמצא את דרכה, עבודתה לימדה אותה להלך במקומות זרים. שב, בבקשה! [שתיקה קצרה. זאברודסקי יושב. איננו יודע איך לפתוח בשיחה. מתבונן בספרים] איזו ספרייה נהדרת!
 
זאברודסקי: אני שמח מאוד, אדוני, שמצאת פה כמה ספרים... הספקת לעבור על הכול?
 
זאנד: לא, יש שם עוד שני מדפים [קם] — הנה אלה — אה, כאשר אני בא למקומות כאלה ורואה ספרייה כזאת, ספריות נהדרות, שהנאצים עשו בהן כבתוך שלהם, בספרים, שנאספו כאן במשך דורות...
 
זאברודסקי: כן, כדבריך, כבתוך שלהם...
 
זאנד: [ניגש למדף הספרים] הנה זו הוצאה ראשונה של ווֹלטֶר — ואת הכריכות תלשו... לשם מה?
 
זאברודסקי: ארנקים עשו לפילגשיהם מכריכות העור...
 
זאנד: איני יכול להביט בדברים אלה בשקט... אגרופַי מתכווצים...
 
זאברודסקי: כן, ודאי, זה מסעיר את רוחך, אדוני, הלא אתה ספרן!
 
זאנד: לאמיתו של דבר, אינני ספרן!
 
זאברודסקי: איך זה ——— זאת אומרת?..
 
זאנד: הייתי ספרן, לפני שנים רבות...
 
זאברודסקי: אבל בהוראות הממשלה ששלחה אותך הנה...
 
זאנד: כן, עכשיו אני שוב עוסק בספרנות. [צוחק] לא נכנסתי הנה, חלילה, באמתלת שווא! [רואה שזאברודסקי באי שקט] תראה, אדוני, בארצנו לא תמצא כמעט איש אחד, שעסק במשך כל השנים האלה במקצוע אחד בלבד. אני החלפתי רבים מאוד... לפנים, הייתי ספרן — ואחר כך היה צורך בארצנו בעובדי אדמה, הלכתי לעבוד אדמה, אחר כך גדלו הבנים וצריך לחנכם — מורה הייתי, ושוב חזרתי לאדמה, אחרי זה באה המלחמה — קמתי ונלחמתי, נסתיימה המלחמה, חזרתי לחקלאות. [מראה את ידיו] הנה, הסתכל־נא בידי...
 
זאברודסקי: [מחייך] "הידיים ידי עֵשָׂו" — [זאנד מביט בו] כך כתוב בספר הספרים, אם אין אני טועה.
 
זאנד: כן, כך כתוב.
 
זאברודסקי: ועכשיו חזרת, אפוא, לספרנות?
 
זאנד: לעת קצרה. במלחמה נפצעתי פצע לא קשה ביותר, וכתום המלחמה חזרתי הביתה, אל השדה...
 
זאברודסקי: אולי, בכל זאת, ראוי היה שאצא להראות לגברת את מקום המים!
 
זאנד: לא. למה זה? היא תמצא!
 
זאברודסקי: אתה בטוח?
 
זאנד: אמרתי לך, רגילה היא בבתים זרים — עבודתה כזאת.
 
זאברודסקי: כך... אה, סלח לי שהפסקתיך... אמרת שנפצעת במלחמה לפני שובך למולדת...
 
זאנד: כן, והפצע הזה נפתח. לעבודה גופנית לא אצלח זמן־מה, ולשבת בבית הבראה אין לי סבלנות. בינתיים נתגלה, שהנאצים פיזרו בארצכם ספרים שנגזלו מן הספריות היהודיות בגרמניה, נשלחתי הנה לחפשם כדי להעבירם לספרייה הלאומית שלנו בירושלים... הרי זה נופש נפלא בשבילי — ובכל זאת לא בטלה גמורה.
 
זאברודסקי: וכך אתה נוסע מארמון לארמון?
 
זאנד: מספרייה לספרייה ומארמון לארמון, וכל כמה שהמקום מרוחק יותר מן היישוב, כן רבות יותר ההפתעות. וזה מגרה אותי. הלא אני צייד מטבעי, מר זאברודסקי, צייד ספרים.
 
זאברודסקי: [מביט בדלת שבה יצאה דורה] והגברת?
 
זאנד: היא מחפשת כאן ילדים יהודיים ששרדו, ניצולי המלחמה...
 
זאברודסקי: מעניין מאוד. וכי היכן זה היא מחפשת אותם?
 
זאנד: בכל מקום — בבתי איכרים שהסתירום בשעת הרדיפות, בכפרים נידחים, במנזרים...
 
זאברודסקי: מעניין מאוד... ואתה, אדוני, עוזר לה בחיפושיה?
 
זאנד: אני? לא, אני רק במקרה פגשתיה בעיר הבירה. אנחנו ידידים מימי נעורינו. היא הייתה עייפה מאוד מעבודתה, הצעתי לה לבדר את רוחה, לנסוע עמי הנה, לראות ארמון יפה.
 
זאברודסקי: [בחיוך] אתה מספר זאת כך, אדוני, כאילו רק היא זו שעובדת, ואתה נח!
 
זאנד: עבודתי קלה הרבה יותר. הספרים הולכים אחרי בחפץ לב.
 
זאברודסקי: אה! משמע, שהילדים אינם הולכים אחרי הגברת בחפץ לב?
 
זאנד: זאת לא אמרתי. אך יש מקרים שונים, יש גם כאלה, שהורגלו בינתיים באורח חיים שכפתה עליהם המלחמה...
 
זאברודסקי: והם מסרבים ללכת אחרי הגברת — לארץ שלכם?
 
זאנד: יש גם מקרים כאלה, כמדומני... אך סבורני, שבסופו של דבר הולכים אחריה כולם. יש לה בעל ברית אחד, שבפניו לא יעמדו.
 
זאברודסקי: כך? ומיהו זה?
 
זאנד: האינסטינקט הבריא שבלב הילדים, חוש החיים, חפץ החיים, שבלב האנשים הצעירים, ואפילו אחרי שהספיקה המלחמה להרוס את מחצית חייהם...
 
זאברודסקי: מעניין מאוד...
 
[מביט בדלת]
 
זאנד: פגשתיה כאן, עייפה כמעט עד אפיסת כוחות. קרה לה מקרה מעציב מאוד בשבוע שעבר. אח, זוהי עבודה נוראה! אני עצמי בימי המלחמה טיפלתי בנוער כזה... [נותן את דעתו על כך שזאברודסקי איננו מקשיב לו] אבל אני כבר הוגעתיך בדברי...
 
זאברודסקי: [בפיזור נפש ועיניו לדלת] לא, אדרבה, אדרבה...
 
[נכנסת דורה]
 
דורה: הנה המים... סלחו לי... הלכתי תחילה בכיוון אחר. לא מצאתי את האור.
 
זאברודסקי: [קם] כן, כן, אני אשם, גברתי. צריך הייתי אני ללכת. שבילי הבית הזה נהירים לי גם בחושך...
 
דורה: [מעמידה את הקומקום] אבל הכלים פה רק לשניים...
 
[יושבת]
 
זאברודסקי: והלא אתם שניים, גברתי.
 
[יושב]
 
זאנד: לא, לא, מר זאברודסקי, אנחנו לא נשתה בלעדיך...
 
זאברודסקי: בעצם, אנוכי...
 
זאנד: לא, חלילה. בבקשה ממך.
 
זאברודסקי: אם רצונכם דווקא... אני זה כבר לא הכנסתי אורחים בצל קורתי. אדם זקן ובודד, הרחק מכל יישוב, בבית זה, החבוי, כמו שאומרים ביערות־עד... כן... הכלים כאן תמיד לשניים... היינו, בשעה שמודיעים לי על בואו של אדם אחד. הלא הגברת [בהדגשה של אדיבות] הייתה הפתעה נעימה. ברשותכם, אלך ואביא ספל נוסף.
 
זאנד: סלח לנו על הטרחה.
 
[זאברודסקי הולך אל הדלת הימנית. קד קידה, אומר לצאת. רעם]
 
זאברודסקי: [ממלמל כלפי הרעם, פניו אל החלון] "וכוכבי השמים נפלו ארצה כתאנה בשלכת פגיה מפני רוח סערה"
 
[יוצא]
 
דורה: מה הוא אמר?
 
זאנד: לא כלום... פסוק מן הברית החדשה...
 
דורה: איום! עד שמצאתי את האור במבוך הזה... אה, לכל הרוחות, זאנד... כל זה מערער את שיווי המשקל שלי... אני רוצה הביתה...
 
זאנד: את יודעת, כי זה בלתי אפשרי עכשיו, דורה, לצערי. אל תחשבי, דורה, על העניין ההוא. אינך אשמה אם הילד שטיפלת בו התאבד.
 
[מתחיל לטפס בסולם]
 
דורה: כן, כן... לא אשמתי, לא אשמתי... אני יודעת... אבל... לאן אתה מטפס?
 
זאנד: סלחי לי, רגע אחד, דורה. עוד לא הספקתי לעבור על הספרים, שם למעלה... [עולה על הסולם]
 
דורה: אתה עם הספרים שלך! בסערה כזאת... ולא אכפת לך כלום. אני אינני יכולה. והזקן הזה, עם הפסוקים שלו מן הברית החדשה.
 
זאנד: [מעל הסולם. נוטל ספר, אל נפשו] מעניין. הספרים האלה — כמעט ואין עליהם אבק. מישהו קורא אותם.
 
דורה: אבל הנח לרגע לספרים! אני אומרת לך, כאן... אולי אפשר עוד לצאן מכאן!
 
זאנד: [על הסולם] אילו יכולתי לעשות משהו למענך...
 
דורה: באמת, אינני יודעת מה היה לי. האיש הזה! אני מפחדת מפניו, הוא כולו — כאילו יצא מקבר!
 
זאנד: לא, זה לא כלום. כל שומרי הארמונות והמוזיאונים מוזרים במקצת... בעינַי מצא חן דווקא, איש משכיל. מי יודע מה היה לפנים!
 
דורה: כן, מי יודע! ושמת לב איך השתדל להוציא אותנו מכאן! "ואין כאן שום סידורים לבני אדם" [מחקה אותו] "כלי מיטה, וכל כיוצא באלה!" ועכשיו יש לו לפתע הכול: קומקום חשמלי, ומים חמים וספלים, הכול!
 
זאנד: [מדפדף בספר] מה יש, דורה?
 
דורה: ואיזה סגנון מנופח! "לא הכנסתי אורחים בצל קורתי" כאילו הארמון הוא שלו! אילו אפשר היה לצאת מכאן!
 
זאנד: ואני דווקא שמח, שהסערה עצרה אותנו פה. שני המדפים האלה — עוד אעבוד קצת הלילה. זה יחסוך לי נסיעה שנייה.
 
דורה: אבל אני מה אעשה כאן?
 
זאנד: תשכבי לישון ותנוחי. לא יזיק לך.
 
דורה: לנוח! בארמון הזה! [רעם] אינך מבין כלום!
 
זאנד: [יורד אליה. מודאג] מה היה לך, דורה? מה היה לך לפתע פתאום?
 
דורה: [מצטחקת בעצבנות] אינני יודעת. אני רוצה הביתה!
 
זאנד: אבל איך נגיע עכשיו הביתה?
 
דורה: הלא אמרתי שאינך מבין! הביתה — אינני מתכוונת למלון כאן בעיר הבירה. אני רוצה הביתה, ממש הביתה. אל הבית שלי! לארץ! לחום: לחמסין! הארמון הזה הוא רק תחנה אחת בכל הפרשה הזאת... אני נולדתי כאן, אני גדלתי כאן, כאן עברו עלי ימי נעורי. ופתאום — כל זה בלתי מציאותי: זר, זר, זר! הערים, הכפרים, המנזרים, אין להם ממשות בשבילי עוד! הבית שלי, שם בארץ!
 
זאנד: גם ביתי הוא שם, דורה. יש רגעי געגועים כאלה במסעות, אני יודע.
 
[חוזר אל הספרים]
 
דורה: לא, אינך יודע! משום שבשבילך זו ארץ זרה באמת! אבל בשבילי — פה הייתה המולדת שלי לפנים! ועוד הילדים האלה, שעלי להשפיע עליהם יום־יום שיצאו מכאן... ואני יושבת פה — בתוך העולם הזה... אני כבר כל כך רוצה לשוב!
 
זאנד: [על הסולם] וכי חושבת את, שאני אינני רוצה!
 
דורה: אבל אתה תשוב!
 
זאנד: גם את תשובי.
 
דורה: כן, כן! אבל אצלך זה אחרת! [נרגעת קצת] אצלך תמיד הכול כשורה. אתה תמיד יודע את דרכך, תמיד מוצא את מקומך, אתה תצא בשעה הנכונה ותשוב בשעה הנכונה. [שוב מתחילה להתרגז] ותמיד תהיה שקט, וחכם, ובטוח... אני חשבתי את עצמי לאדם מעשי, חשבתי, שיודעת אני לעמוד בשתי רגלי בתוך המציאות! והנה — העייפות הזאת! הסערה הזאת! הזקן הזה. לא, לא זאת! אני מכירה אותך כבר עשרים שנה ועוד לא ראיתי שתפסיד את שיווי המשקל שלך! זה יכול להוציא כל אדם מן הכלים! אינני מבינה איך אשתך יכולה לסבול זאת!
 
זאנד: [צוחק] זה באמת מרגיז אותה. זה מרגיז את כל הנשים...
 
זאברודסקי: [נכנס עם ספל, צלחות, ביסקוויטים] לילה נאה נכון לנו!
 
[דורה קמה והולכת לקראתו לעזור לו]
 
זאברודסקי: [רואה את זאנד שהוא על הסולם] אה, אדוני, עודך מבקש אוצרות גנוזים שם למעלה!
 
דורה: [אל זאנד] באמת, זאנד, רד כבר! נשתה תה!
 
זאנד: [יורד] כן, כן...
 
[הוא לוקח משהו מידי זאברודסקי, נושא אותו לשולחן. זאנד יושב. דורה מתחילה לערוך את השולחן]
 
זאברודסקי: ברשותך, גברתי. [יושב] דבר אחד אינני יודע כיצד אערכנו למענכם. בחדר הסמוך, כאן [מצביע על הדלת השמאלית] יש מיטה וכל הדרוש... זה יהיה לגברת. אבל יתר חדרי הארמון נשמרים כמוזיאון. בחפץ לב אפנה לך את חדרי, אדוני, ואת מיטתי. מקווה אני שייטב בעיניך.
 
זאנד: לא, תודתי לך. אני אשאר כאן, בספרייה. הלא יש כאן ספה, ובכלי מיטה אין לי צורך.
 
זאברודסקי: חלילה, חלילה, אין זה מקום נוח לשינה ואני רגיל לכול.
 
זאנד: גם אני רגיל בכול, מר זאברודסקי. במסעותי בזמן המלחמה, ולאמיתו של דבר גם לפניה, כבר ישנתי על ספסלים, על ארגזים, על שולחנות, על רצפות...
 
זאברודסקי: ובכן טוב יהיה אם הלילה תישן במיטה, כיאה בימי שלום, הלא אומרים הבריות, שהמלחמה נסתיימה בינתיים.
 
זאנד: לא, מר זאברודסקי, אני אשאר כאן...
 
זאברודסקי: חדרי צר אמנם וצנוע ביותר, אבל בכל זאת חדר שינה הוא...
 
זאנד: לא, כבר גרמנו לך די טרחה, בלאו־הכי!
 
זאברודסקי: מה הטרחה! ואתה הרי עבדת כל היום!
 
זאנד: הנה משום כך, שמח אני להישאר כאן גם בלילה. לא סיימתי את עבודתי, וכאן, למעלה, יש עוד שני מדפים שלא בדקתי.
 
זאברודסקי: [ניכר שהדבר חשוב לו] חושבני, שאין שם כלום: ארכיון משפחתי שנותר מבעלי הארמון.
 
זאנד: אני יודע ומכיר דברים כאלה! במקום שאין איש מקווה למצוא בו כלום, דווקא שם מתגלים אוצרות גנוזים. לא, אל תפציר בי...
 
זאברודסקי: אבל...
 
דורה: התה רותח!
 
[מתחילה למזוג תה לתוך ספלו של זאברודסקי]
 
זאברודסקי: תודה רבה, גברתי! [אל זאנד] אבל הרי לא ייתכן שיעבוד אדם כל הלילה!
 
זאנד: אעבוד קצת ואחר כך אשכב לנוח! [לדורה המוזגת לו תה] תודה לך!
 
זאברודסקי: איך אפשר לנוח כאן בסערה — ואיפה תשכב?
 
דורה: [מוזגת תה. לעצמה] תה חם עכשיו, זה נפלא! אינני יכולה להתרגל לאקלים כאן, ועוד אומרים שקיץ חם השנה!
 
זאברודסקי: הספה הזאת קצרה היא! [לדורה המגישה לו ביסקוויט] תודה רבה. [אל זאנד] קצרה הספה!
 
דורה: [מושיטה את הביסקוויט לזאנד] קח בבקשה... [לזאברודסקי] אצלנו, בארץ, עכשיו, בספטמבר — שרב מתמיד. אפילו בלילה חם לבלתי נשוא!
 
זאברודסקי: כך?
 
דורה: כאשר אני מעלה בדעתי שאהבתי לפנים את הכפור...
 
[שותה את התה שלה]
 
זאברודסקי: ובכן אדוני?
 
דורה: ועכשיו שיני נוקשות לזכר הצינה... ברר!
 
זאנד: [לזאברודסקי] אני מודה לך מאוד, מר זאברודסקי. אבל באמת, לא למענך אלא למען עצמי אני עושה זאת: נפשי נתקשרה בחדר הספרייה הזה — כאן בצל הספרים הנהדרים האלה — ובכל הנוי הזה, מוכן אני ללון אפילו על הרצפה!
 
[דורה מביטה עוד פעם בחדר הארמון, כאשר זאנד מדבר, ניכר בה שאין הדברים יפים בעיניה. זאברודסקי נאנח]
 
דורה: [גומעת מן התה] אבל אתם אינכם שותים! [הם מתחילים לשתות] אגב, אצלנו מעולם לא שתו תה. תמיד שתינו קפה. תה שתו רק בַּ"חברה הרמה"... [מקשיבה לרוח] וכך אתה גר פה, מר זאברודסקי?
 
זאברודסקי: כך אני גר.
 
דורה: ואינך מפחד?
 
זאברודסקי: וכי מה זה אפחד?
 
דורה: זה רחוק מן היישוב, והבדידות, וכל החפצים הנושנים האלה...
 
זאברודסקי: הנושנים!
 
דורה: כן, כן, אני יודעת, בחברה הטובה מקובל לחשוב שככל שהחפץ עתיק יותר הוא יפה יותר.
 
זאנד: אבל זה יפה, באמת!
 
דורה: [מביטה סביבה] החדרים הגדולים הללו... זה יפה, אך לא למגורים!
 
זאברודסקי: כן, כבר אמרת זאת, גברתי, אם אין אני טועה.
 
דורה: באמת?
 
זאברודסקי: אבל בני אדם התגוררו כאן, חיו כאן את חייהם, וחיו בטוב — וחייהם היו יפים ושלמים לאין ערוך יותר מחיי האנשים היום בקופסאות המודרניות הללו.
 
זאנד: אשר ליופי — כן. אך אשר לשלמות — ראוי היה לשאול את האנשים עצמם, את אלה שגרו כאן, ולא עכשיו, לאחר זמן, אלא בשעה שגרו כאן. וכי מה אנחנו יודעים עליהם!
 
דורה: ואשר לקופסאות המודרניות — יש להן, לפחות, המעלה, שאינן אוגרות אבק של דורות, ובני אדם רבים יכולים לגור בהן.
 
זאברודסקי: ודאי, שם הכול מצוחצח וחלק וחשמלי! העיקר: חשמלי!
 
דורה: הנה גם כאן יש, בכל זאת, עכשיו, גם קומקום חשמלי, גם טלפון.
 
זאברודסקי: אבל כאן יש עוד משהו.
 
דורה: למשל?
 
זאברודסקי: [מסביר לה כמו לילד] הלא תראי, גברתי, לארמון עתיק שכזה יכול אני להכניס קומקום חשמלי וטלפון, הוא ישא זאת. אבל נסי־נא אַת להכניס שטיח־קיר זה, או ארון ספרים עתיק כזה, אל אחת התבות המודרניות הללו, נמוכות התקרה, והיא לא תישׂאם, בשום עניין ואופן! מגוחכה תהיה, תתפרק!.. החיים החדשים הללו, הבנויים כולם על פי מתכונת אחת, אינם מסוגלים לשאת יופי.
 
זאנד: כן, ייתכן שהפסדנו איזה חוש. ייתכן ששכחנו דבר־מה בתוך החיפזון של חיינו. הספרים העתיקים — כמה יפים הם. עצם צורת האותיות...
 
דורה: יודעת אני את הפזמון הזה! הכול היה טוב ויפה יותר לפנים. ואלה הספרים היפים שלך וכתבי היד הנהדרים, לידי מי הם הגיעו? כמה אנשים קראו אותם?
 
זאברודסקי: [באירוניה] כן, עכשיו אנשים רבים מאוד קוראים ספרים!
 
דורה: רצונך לומר, שהכריכות מלוכלכות ודביקות והדפים מרופטים, והספרות קלוקלת! ודאי!
 
זאברודסקי: והכול מעשה חרושת. גם הספרות הזאת. גם הבתים הללו!
 
דורה: ודאי, יפה מאוד לבוא לעיר העתיקה בירושלים, או לגטו של פראג ולהתפעל מן היופי של כל העתיקות הללו! אך ינסו־נא אותם אניני הטעם לגור בחורבות הציוריות הללו! ינסו רק שבוע אחד — והלא אנשים גרים שם! בעינַי ראיתי! בעצמי נכנסתי למקומות האלה!
 
זאנד: אבל אנו לא דיברנו על חורבות, דורה! דיברנו על ארמון!
 
דורה: [עכשיו היא דוהרת ואין לעצור אותה] ארמונות וחורבות תמיד שוכנים זה בצד זה! אולי אני חסרה כל חוש אסתטי. אולי ראיתי יותר מדי צער ומצוקה ועוני בשנים אלו, בעבודתי, בלכתי אחרי ילדים בני־בלי־בית, עזובים, חולי שחפת, מוכי כינמת, אבל אני שונאת את כל הנושנות הללו, את כל האפר הזה ללא תועלת!
 
זאנד: מה עניין שנאה לכאן?
 
דורה: כן! אני אוהבת שמש, וניקיון ואפשרות פשוטה ביותר של חיים בריאים ופשוטים לבני אדם. כן! לבני אדם! וכל השאר לא אכפת לי אם...
 
זאנד: דורה!
 
דורה: [משגיחה לפתע שזאברודסקי מקשיב]... כאן... כאן, באמת, יש הרבה דברים יפים. סליחה. אני פשוט עייפתי מאוד... הפרזתי, כמובן... לפנים גם אני אהבתי את כל הדברים האלה. אולי אני אוהבת אותם גם עכשיו.
 
זאנד: [אל זאברודסקי] בעיני זהו אחד הארמונות היפים ביותר שראיתי, ואני הרי ראיתי עכשיו לא מעטים... אינני יכול לגרוע עין מן השעון הזה. הלא זה שעון צרפתי?
 
זאברודסקי: רואה אני, שבקי אתה בחפצי אמנות.
 
זאנד: משום שהבחנתי, שהשעון צרפתי?
 
זאברודסקי: כן, מעטים המבחינים בכך בראייה בלבד: יש דומים לו בכול בזַקסוניה.
 
זאנד: [צוחק] יש לי חולשה לשעונים עתיקים. אבי היה שען, ואלה עם הקוקייה היו משאת נפשי מימי ילדותי. הוא פועל?
 
זאברודסקי: לא. הוא מקולקל. [משיאו לעניין אחר] מחר בבוקר אוכל להראות לך שעון זקסוני נאה מאוד. הוא טמון בארון, שם למטה... מחר כשתקום...
 
דורה: לא, לא! ביקשתיך, מר זאברודסקי, אל תַּראה לו מחר שום דבר. אם יתחיל להתבונן בשעונים ובספרים לא נצא מכאן. ואני חושבת שגם לך די בכך, שנישאר כאן כל הלילה.
 
זאברודסקי: אני מקווה, ששנתך תמתק כאן הלילה, גברתי.
 
דורה: אינני יודעת. רוחות רפאים אינם מהלכים כאן?
 
זאברודסקי: [ברצינות] מהלכים. בכל הארמונות העתיקים מהלכים רוחות!
 
דורה: אם כן, תמתק שנתי באמת! אחלום הלילה על הרומנים האנגליים שקראתי בילדותי. זאנד, אתה כמובן, מעולם לא קראת סיפורי רפאים!
 
זאנד: לא, אני קראתי סיפורי מסעות וספרי אינדיאנים!
 
דורה: ובכן, מה אתה יודע!
 
זאנד: אני משער בנפשי היטב מאוד: "ובלילה, כאשר צילצל האורלוגין על המגדל שתים־עשרה פעמים, וכל בני הארמון שקעו בתרדמה, הופיעה רוחה של בעלת הארמון היפהפיה"... כך?
 
דורה: בדיוק! בהיותי בת שלוש־עשרה פחדתי לעצום עין בלילה בגלל הרוחות האלה.
 
זאברודסקי: רוחות הרפאים אינם נוראים כלל. המציאות נוראה יותר. [רעם. זאברודסקי קם, ניגש אל החלון, מוריד את הווילון הכבד. ממלמל לנפשו] "ויהי ברד ואש ודם בלולים יחדיו ותישרף שלישית הארץ".
 
דורה: [אל זאנד] תמיד אני זוכרת את הצמרמורת שהייתה אוחזת בי למקרא הרומנים האלה. רוחות מהלכים בלילות, ודלתות־סתרים נפתחות, וקולות חנוקים העולים ממרתפים...
 
זאנד: ברור! ארמון שיש בו רוחות, מן הדין שיהיו בו גם מרתפי מחבוא, ומבוך, ודלתות־סתרים בקירות! אני בטוח שגם כאן ישנם כל הדברים האלה!
 
זאברודסקי: [עודו ליד החלון ואין רואים את פניו] לא, מרתפי מחבוא ודלתות־סתר אין כאן.
 
[פונה וחוזר למקומו]
 
זאנד: אל־נא תאמר זאת בביטחון כזה! הנה בארמון ואלנשטיין גילו אך לפני חודש ימים שני פתחי־סתר מתחת לריפוד בחדרה של עקרת הבית.
 
דורה: [צוחקת] שניים!
 
זאנד: מן הסתם היה צורך להסתיר לפעמים לא רק את המאהב מפני הבעל, אלא גם מאהב אחד מפני מאהב שני! לזאת אני קורא חיים! [לזאברודסקי] אם כן, מר זאברודסקי, אל תאמר "אין" בטרם תבדוק היטב.
 
זאברודסקי: אני מיטיב להכיר את הבית הזה.
 
זאנד: אל תאמר, אל תאמר! כמה זמן אתה מכהן כשומר הארמון הזה?
 
זאברודסקי: [באירוניה] אני מכהן כשומר הארמון הזה מאז הולאם הרכוש הפרטי בארץ הזאת.
 
זאנד: ובכן, אין זה זמן ארוך כל כך: כשנה בסך הכול או שנה ומחצה. בעת קצרה כזאת לא ייתכן להכיר היטב ארמון כזה.
 
זאברודסקי: נכון, אדוני.
 
זאנד: [דעתו בדוחה עליו] ובכן, אולי נבדוק כולנו יחד עוד הלילה את כל המבואות, את כל ירכתי הבית — מי יודע...
 
[הוא קם, זאברודסקי עושה תנועה של שלטון, המכריחה אותו לשבת]
 
זאברודסקי: אינני צריך לבדוק את הארמון הזה. אני מכיר אותו לא מיום שאנו שומרו. אני מכיר אותו מיום בו ראיתי את אור העולם. אני מכירו מאז הייתי ברחם אמי. אני מכיר בו כל פינה וסדק. הארמון הזה, אדוני, היה שייך לי. לאבות־אבותי ואבותיהם. זה היה הארמון שלי.
 
[שתיקה. זאברודסקי קם ממקומו. מתחיל לאסוף את הכלים, מעמידם על המגש]
 
זאברודסקי: [בשקט וביבושת] ברשותכם, אלך להציע את המיטה לגברת.
 
[יוצא]
 
זאנד: [בצאת זאברודסקי] מר זאברוד...
 
[אינו מספיק לסיים. זאברודסקי מאחורי הדלת. שתיקה ארוכה בין דורה וזאנד].
 
דורה: באמת לא נעים... מי יכול לדעת...
 
זאנד: איום!
 
דורה: אני כל הזמן לא רציתי להישאר כאן...
 
זאנד: אח, מה! לא זה העניין!
 
דורה: אני אמרתי לך, שכדאי לנסות לנסוע...
 
זאנד: שוב אַת בפזמון הזה — לנסוע, לנסוע!
 
דורה: אילו נסענו לא היה קורה כל העסק הזה...
 
זאנד: אני אלך ואמצא אותו...
 
דורה: אתה לא תלך... אינני רוצה להישאר לבדי! ובכלל מה קרה פה בעצם?
 
זאנד: לא ראית מה קרה?
 
דורה: ואם הוא בעל הארמון, אסור לי לומר מה שאני חושבת!
 
זאנד: אה, מה זה חשוב מה את אמרת!
 
דורה: ובכן מה אתה מתרגש כל כך? זה לא נעים, טוב, אבל למה אתה מתרגש פתאום?
 
זאנד: על מה שאני אמרתי!
 
דורה: לא אמרת שום דבר יוצא מגדר הרגיל...
 
זאנד: אה, דורה, וכי אינך מבינה? קודם אני שואל אותו: "כמה זמן אתה מכהן כאן כשומר?" אחר כך אני מתחיל להסביר לו, אַת מבינה — אני מסביר לו, שבזמן קצר כל כך לא ייתכן להכיר ארמון!
 
דורה: אבל לא היית חייב לדעת מיהו!
 
זאנד: חייב הייתי להרגיש כמה הוא אוהב את המקום הזה — את כל הדברים האלה. לא אכפת לי כלל, אם הוא בעל הארמון... לא זה העניין! כך אין מדברים עם אדם על דברים היקרים לו ביותר.
 
דורה: בחיי, זאנד! מה אתה יודע מה יקר לו? מה אתה יודע עליו?
 
זאנד: מה שאני יודע מספיק לי...
 
דורה: ולי לא — אני רוצה קודם לדעת מה עשה האיש הזה בשעת המלחמה, כאשר הנאצים היו פה...
 
זאנד: [בביטחון] האיש הזה. לא, הוא לא!
 
דורה: אל תהיה תמים, זאנד. אני ראיתי קצת אנשים בימים אלה.
 
זאנד: גם אני ראיתי. ואני אומר לך — לא האיש הזה!
 
דורה: ואני אומרת לך: הסתכל בספרייה זו, שאתה עסקת בה כל היום — היו פה הנאצים או לא היו?
 
זאנד: היו...
 
דורה: ואיפה היה הוא?
 
זאברודסקי: [נכנס כשהיא מסיימת את השאלה. הוא שקט לחלוטין] שמתי את כלי המיטה בחדרה של הגברת. סמוך לו חדר הרחצה. שם המגבות [דורה וזאנד עומדים ברגע שהוא נכנס. הוא הולך אל מרכז הבמה כאומר לכבות את החשמל. אל זאנד] האם להאיר לאדוני את האצטבות האלו — למעלה?
 
דורה: מר זאברודסקי, אני מבקשת סליחה...
 
זאנד: באמת, סלח לנו, ההלצה האווילית הזאת על דלתות־הסתר...
 
דורה: הלא כל מה שאמרנו לא נתכוונו — זה לא היה ויכוח אישי...
 
זאברודסקי: אל תתנצלי, גברתי, וכי איזה ויכוח אישי יכול להיות כאן!
 
זאנד: אבל אם פגענו בך, שלא בכוונה — הרי תבין שכוונה כזאת לא הייתה לנו, לא יכלה להיות. אם פגענו בך...
 
זאברודסקי: חלילה, אדוני, בי אי אפשר עוד לפגוע... למה זה אינכם יושבים? שבו בבקשה... ואם אני מפריע...
 
דורה: לא, לא, חלילה...
 
זאברודסקי: הלא תשבי, גברתי...
 
[דורה הולכת, מהססת, למקומה. זאנד מוסיף לעמוד]
 
זאנד: נתפסתי לאורח דיבור...
 
זאברודסקי: [מתבונן בו, מתחיל לחייך] אתה מפליאני, אדוני! הלא זה אורח דיבור המקובל עתה על הבריות. איש לא דיבר אתי אחרת — זה מִשנים...
 
זאנד: אבל אני מבקש סליחה... אני לא רציתי לדבר כך!
 
זאברודסקי: כן, כן... הלא רואה אני ומרגיש. הלא, בדרך כלל, כאשר באים אנשים אל המקום הזה — הם מדברים ואני אינני שומע. חדלתי להקשיב לדברי אנשים — זה כבר, זה כבר! ואם שיניתי ממנהגי הערב, אדוני, הרי רק משום שדיברת אתה תחילה בלשון אחרת. החילותי להקשיב... הרי זה העיקר... והשאר — נשכח את זאת, אנא, שב!
 
זאנד: [מהסס] רק אם אדע אל־נכון, שמחלת לי!
 
זאברודסקי: וכי מה היה לך! לא נפל בינינו דבר.
 
[כדי להוכיח זאת הוא יושב. אחרי זה יושב גם זאנד. שוב רגע של שתיקה נכלמת]
 
דורה: ואשר אמרתי על הבית הזה...
 
זאברודסקי: [מפטיר במחי יד] אה, וכי ייתכן אחרת? מי עוד מבין היום — מה פירוש הדבר, לגור, לחיות [בתנועה רחבה כלפי הארמון] בבית כזה!
 
זאנד: כן, ניסיון חיינו הוא אחר, מר זאברודסקי, עברֶנו אחר... [זאברודסקי שותק] דבר אחד יכול אני לשער בנפשי: מה פירושו של דבר לחיות תמיד עם הספרים האלה. פה תמיד הייתה הספרייה?
 
זאברודסקי: כן. תמיד.
 
דורה: [מתבוננת אף היא בספרייה] ודאי היא עתיקה מאוד?
 
זאברודסקי: מאוד.
 
זאנד: היום, כאשר עבדתי כאן, כל העת חשבתי בלבי: באיזו אהבה נאספו הספרים האלה! אפילו אחרי מעשיהם של הגרמנים, חש אתה עדיין כיצד הוסיף פה כל דור ודור את שלו... באיזה חוש נכון, באיזה טוב טעם בחרו והוסיפו את מיטב הספרות שבכל תקופה.
 
זאברודסקי: כן, כך זה היה.
 
זאנד: וספרים עתיקים יקרי מציאות יש כאן יותר מבכל ספרייה אחרת שראיתי.
 
זאברודסקי: דוד זְקֵנו של אבי — ההגמון — מלומד גדול היה, החלק הארי של הספרים העתיקים הם ספריו.
 
זאנד: אה, זה איש הכהונה, שתמונתו תלויה למטה, בטרקלין?
 
זאברודסקי: לא. הלה הוא החשמן מורֶלי. בן דודה של אמי, איטלקי למחצה.
 
זאנד: אה, החשמן מורלי? זה שכתב את הפירוש החדש לחזיון יוחנן? שהוצא ברומא, בשנת 1882, אם אינני טועה? הייתה לו גם איזו שייכות לבית הקיסר, כמדומני?
 
זאברודסקי: אה, אתה בקי גדול, אדוני! כן, הוא היה האב המוודה של הקיסרית. אותו אני זוכר עדיין. [מחייך חיוך לזיכרון רחוק] כאשר הייתי בן שמונה הציגני לפני הקיסרית... אשה מקסימה הייתה הקיסרית, ואני מאוד לא נשאתי חן בעיניה. "הילד הזה — אמרה — עיניים סרבניות לו". כן, כך אמרה... זה היה החשמן מורלי. וההגמון הנה זה הוא. [קם, נוטל מיניאטורה ומראה אותה לזאנד] הוא חי במאה השמונה־עשרה.
 
זאנד: [מתבונן במיניאטורה, מתבונן בזאברודסקי — כמו קובע בלבו את הדמיון שבהם] הוא דומה לך.
 
זאברודסקי: כן, כך אומרים. ההגמון — ווֹלטֶריאני גדול היה, איש חופשי מאוד בדעותיו, פילוסוף וחוקר טבע...
 
דורה: [שלא הסתכלה בתמונה] זה דבר שתמיד הפליא אותי — איך הם יכולים, הכמרים הללו והנזירים — לאחד את הדת עם מדע ומחקר!
 
זאנד: [מתוך חשש כי תחזור דורה ותטה את השיחה לערוץ לא רצוי] והספרים העתיקים, אפוא, ספריו הם?
 
זאברודסקי: כן. כל החלק הזה של הספרייה. לאושרי לא נגעו בו הנאצים...
 
זאנד: אה, אלה שם — הדפוסים הראשונים —
 
זאברודסקי: כן, הוא אסף אותם —
 
זאנד: כריכות הקלף — והאותיות המחוקות למחצה —
 
זאברודסקי: האותיות המחוקות למחצה —
 
דורה: [גם היא נכנסת לטון השיחה] האותיות המחוקות למחצה! בביתנו היו ספרים כאלה. אבי אמר, שהם מורשת המהר"ל... אני מעודי לא קראתי אותם. גם אבי כבר לא קרא אותם. אבל סבא שלי... הייתי קטנה. אני זוכרת את זקָנו הלבן של סבא... ותמיד היה כפוף על ספר... אינני יודעת מה קרא שם. הייתי מפחדת לגשת אליו — לא תמיד, רק בשעה שקרא... תמיד היה נדמה לי, שבבית שקט כזה, כאשר הוא יושב על הספרים האלה... פעם, אני זוכרת כמו היום: יצא עכבר והחל להלך בחדר — ואני נבהלתי מאוד. אבל פחדתי לצעוק, כי סבא קרא בספר והייתה דממה... לא ידעתי לקרוא, אבל אני זוכרת אותיות מחוקות למחצה וכריכות כבדות...
 
זאברודסקי: כן, אותיות מחוקות למחצה וכריכות כבדות... כך! אותו סבא שלך, גברתי, שאַת כל כך היטבת לתארו, ידע מה פירושו של ספר כזה. אילו היה הוא בא הנה, היה אולי מבין — יותר מאשר כל הפרופסורים להיסטוריה ולתולדות האמנות... הגם לךָ היה סב כזה, אדוני?
 
זאנד: סבי היה יהודי עני. שען, כמו אבי. אבל גם לו היו ספרים, שירש מאבותיו.
 
זאברודסקי: כן... אני הכרתי לפנים יהודים זקנים כאלה... [שותק, מביט בספרים, בחדר] לא למגורים! הלא תראה אדוני, גם אליכם, אל ארץ הקודש, אל ירושלים עירכם, יוכל לבוא אדם ולומר: "כל זה יפה מאוד, אך לא למגורים! היסטוריה היא זאת, ארכיאולוגיה, זיכרונות מני קדם... אך לא למגורים!" אבל אתם, היהודים, הלא אתם אומרים, שאין ארץ כשלכם הטובה למגורים. דווקא משום שקשורה היא במסורת אבות. כן, אולי משום כך פתחתי הלילה את פי ודיברתי אליכם. חושבני, שהיום היהודים הם היחידים בעולם, המסוגלים עדיין להבין מה זאת מסורת.
 
זאנד: זו הפעם השנייה, אדוני, שאתה מפליאני הערב בבקיאותך בעניינים שלנו.
 
זאברודסקי: אינני בקי. אך תמיד מעריץ הייתי את העם היהודי על שלא הלך אחר הבל־ההבלים של העולם הזה ולא סטה אחרי תהפוכותיו, אלא בדרכו שלו הלך. ראיתי את העם הזה בייסוריו בשנים האלו, ראיתי.
 
דורה: לא אתה לבדך ראית, אדוני. כל העולם ראה. ראו ושתקו ולא נקפו אצבע!
 
זאברודסקי: העולם? וכי מה אפשר לדרוש מעולם שכזה? חירשים וסומים וערלי לבב. ומתים המהלכים בין החיים. ואנוכי תחילה בין המתים הייתי. כתוב בחזיון יוחנן: "האחרון אשר מת ויחי" — זה אני.
 
דורה: [מביטה בזאנד בשתיקת שאלה]
 
זאברודסקי: אין זו מיסטיקה. עובדות קשות הן אלו, שכולנו יכולים למסור עדות עליהן... מהו סימן החיים, גברתי ואדוני? האם היותו של האדם אוכל, שותה, מתנועע? לא ולא! כמה מתים מהלכים בינינו עלי אדמות — ישנים בלילות וקמים בבקרים — והם מתים ואין הם יודעים שמתו. אנוכי, לפחות, ידעתי. החיים, גברתי ואדוני, הלא הם השתתפות במעשי העולם הזה, מתוך אהבה, או מתוך שנאה, מתוך רצון שבלב — ואם אין, הרי זה מוות. האמת אני אומר?
 
זאנד: אמת.
 
זאברודסקי: והנה כתום מלחמת העולם הראשונה, בשנת שמונה־עשרה, נסתם הגולל על החיים שאהבתי. הקיסרות לא הייתה עוד, ומה אנחנו ומי אנחנו עם כל התארים שלנו, עם כל ארמונותינו, בלי אותה קיסרות שהייתה עטרת ראשנו מראשית קיומנו? רוחות רפאים, כן, רוחות רפאים! [מביט ארוכות בדורה. דורה מצטמצמת מתחת למבטו כאחוזת צמרמורת] כן, היו כאלה שמצאו מייד, ללא מעבר, דרך אל העולם האחר, שאת המשכו הנאה אנו רואים היום. זכורני, בא אל ביתי איש אחד, מבאי ביתי ובית אבי — בא אלי ואומר לי: "מה צר שלא הספקת למכור את השטיח הזה לפני חודש ימים לאמריקה. עכשיו כבר ירד מחירו מאוד!" את השטיח הזה, לאמריקה! חשבתי שדעתו נטרפה עליו — אך נסתבר, שאני בעיניו ובעיני אנשים כמוהו מטורף הייתי. הלא עני ואביון חזרתי לארמוני אחרי המלחמה. סימן הוא שצריך הייתי למכור את כל הדברים האלה — לאמריקה! או טוב מזה — לספסרי מלחמה שנתעשרו! ואני — כן — מה יכולתי אני לעשות עוד בעולם זה? לא הייתה לו עוד משמעות. ובאין משמעות — אין חיים. אזי מַתִּי. מוות קל היה זה, לפי הערך. בחלק זה של העולם לא פגעו עדיין באנשים כמוני, כיבדו אותנו, היו אפילו שהעריצונו. כן, ואני הוספתי לאכול, לשתות, לישון, להתנועע, אך לעצם העניין מת הייתי — קבור בארמון הזה כמלך מצרי החנוט בתוך פירמידה... אלא שגם המוות בעולם הזה איננו נצחי — כן!
 
[שותק]
 
זאנד: [כדי לשבור את השתיקה] כי, בסופו של דבר, אנשים האוכלים והשותים, ובעיקר אנשים שלא ויתרו על עולמם הרוחני — חיים הם.
 
זאברודסקי: לפעמים! [אל דורה] הנה שאלת קודם, גברתי, אם רוחות רפאים מהלכים בארמון הזה. הלא רואה אַת אחד שכזה לפנייך. אבל אינני מסוכן עוד. אינני מסוכן!
 
דורה: [לא נוח לה משום־מה] אינני יודעת... אינני בטוחה.
 
זאברודסקי: שאני אדם חי?
 
דורה: לא... לא זאת...
 
זאברודסקי: [דורה שותקת] שאינני מסוכן?
 
דורה: [אוזרת עוז] כן!
 
זאברודסקי: וכי מה סכנה יוכל להסתכן מישהו מאדם זקן וחסר שלטון כמוני?
 
דורה: [תחילה עודה מבולבלת במקצת, אחר כך מתאוששת, זועפת] אינני יודעת. אני לגמרי אינני בטוחה בזאת. אבל רציתי לשאול...
 
[היא משתתקת]
 
זאברודסקי: אבל הגברת רצתה לשאול שאלה.
 
דורה: ואיפה היית אתה בכל השנים האלו? בשעת המלחמה הזאת?
 
זאברודסקי: [בשקט וביבושת] כאן.
 
דורה: בפירמידה שלך?
 
זאברודסקי: אם טוב בעינייך להשתמש דווקא בביטוי הזה — הייתי פה. בארמון.
 
זאנד: אבל... אבל — הלא — [מראה על הספרים] כאן היו הנאצים.
 
זאברודסקי: כן, הם היו כאן.
 
זאנד: אבל — איך זה? אם אתה היית כאן?
 
זאברודסקי: אני הזמנתי אותם הנה. כאן היה המטה הראשי של הגרמנים כל השנה האחרונה של המלחמה. עד השחרור.
 
דורה: [קמה. אל זאנד] אמרתי לך! אני אמרתי לך!
 
זאברודסקי: [באירוניה] הלא מייד ראית, גברתי, שאני אחד מהם? הלא כן?
 
דורה: [תופסת על פי הטון שלו, שמשהו כאן לא כשורה] בימים אלה — חשוד כל אדם.
 
זאברודסקי: כן.
 
זאנד: [מרגיש שיש כאן משהו מאחורי הדברים, אך עוד איננו יודע מה] אבל אתה אמרת זה עכשיו, אדוני — שישבת כאן עם הנאצים בשעת המלחמה!
 
זאברודסקי: אני ישבתי אִתם. סעדתי אִתם על שולחן אחד, שמעתי אותם מנבלים את פיהם, ראיתי אותם חורטים את שמותיהם בעץ הרהיטים שלי...
 
[בשעה שהוא מדבר עולה חמתו... דורה עוד איננה תופסת את פירושה — אבל זאנד מתחיל לתפוס את העניין].
 
דורה: ואחרי כל אלה אתה...
 
זאברודסקי: ואחרי כל אלה...
 
זאנד: אה, דורה. הניחי, באמת! [אל זאברודסקי] המטה הראשי של הגרמנים? בארמון הזה! המטה הראשי, אמרת! אבל, אדוני — הרי... הרי זה אותו המעשה המפורסם בכל הארץ! איזה שוטה אני! באמת — סלח, איך זה לא קשרתי תכף ומייד!.. שמך ושם הארמון...
 
זאברודסקי: אה, אדוני, זה עבר. לא כדאי עוד לדבר בכך!
 
זאנד: לא! הרי זה... ובכן אתה הוא זה? זה שכינו אותו בשם "הרוזן"? אבל איך זה לא קשרתי את הדברים!
 
[דורה יושבת, מביטה מופתעת מזה אל זה]
 
זאברודסקי: וכי כיצד תקשרם? אני מתפלא, שיודע אתה את המעשה.
 
זאנד: אבל זהו מעשה מפורסם ולא רק פה. אני שמעתי זאת בהולנד, בשעה שהייתי בבריגדה... ובכן אתה הוא "הרוזן"? ומכאן היית קשור במחתרת?
 
זאברודסקי: כן. זה היה פשוט למדי. השנאה הקימה אותי לתחייה. בראשית המלחמה, סבור הייתי שאוכל להוסיף לחיות מחוץ לכל אותם עניינים, חשבתי שאין זה נוגע בי...
 
דורה: רבים חשבו כך בהתחלה.
 
זאברודסקי: כן. נסגרתי כאן, כדי לפרוש מן העולם, לחיות בשקט את שארית ימי, רחוק מכולם, מן הכול. אבל כאשר ראיתי כאן על אדמת ארץ אבותי את הקצינים הללו, מגולחי העורף, גסי הרוח, הנבערים מדעת, היהירים, המתנבאים על חיים חדשים, העושים להם דת חדשה — דת חדשה של קניבלים, חיים חדשים של פראי אדם, תרבות חדשה של רועי חזירים! תמיד, תמיד באה חלאת המין האנושי, אשר המסורת העתיקה, התרבות האמיתית היא למעלה מהשגתה, והללו הם המתנבאים על חיים חדשים, הבונים תרבות אחרת, ובינתיים הם פורעים, רוצחים, אונסים ויורקים על המרבדים...
 
זאנד: כן. כך הוא, אני מבין. אבל איך היה עצם המעשה?
 
זאברודסקי: הארמון היה ריק מאדם, חבוי ביער. מקום נאה בשביל המטה הראשי. הייתי לאיש סודם, ואת הסודות מסרתי למחתרת שהסתתרה ביער זה עצמו, לא הרחק מכאן. השוטים הללו! לפי שהבטתי בשלוות נפש כיצד הם שותים את היינות ממרתף אבי, פורעים בספרייתי, ומתפלשים בקיאם על המרבדים האלה... עיכבתי אותם כאן עד הרגע האחרון. מסרתי אותם, את כולם, אחד־אחד, על נשקם ותוכניותיהם...
 
זאנד: אדוני, זה מעשה נפלא, אדוני. באמת, מעשה נפלא!
 
זאברודסקי: [במרירות] ובזכות המעשה הזה עשו עמי חסד אחרי הניצחון: לא גירשוני ככלב חוצות למות מתחת לאחת הגדרות. חסד עשו עמי: הניחוני לשמור על הארמון הזה — על "המוזיאון" הזה — כפי שהם קוראים לו. לשמור — בשבילם!
 
דורה: [מרירותו פגעה בה] מה לעשות, מר זאברודסקי, המשטר נשתנה אחרי המלחמה.
 
זאברודסקי: [ביתר מרירות] נשתנה, גברתי. נשתנה, מאוד נשתנה! לשם כך ועל כך נלחמנו! הצלנו את תרבות האדם, כדי שיעשו ממנה — לא הריסות, כאשר זממו ההם — אלא בתי שימוש, כאשר רוצים האלה!
 
דורה: למה זה תרגיש עצמך מקופח כל כך? סוף־סוף בארמונך אתה יושב, בפירמידה שלך, מה אכפת לך אם הנך באורח רשמי בעליו או רק השומר עליו? כן, אולי נשפים אי אפשר עוד לערוך פה! אבל — אילו היו, נאמר, באים הנה ילדים, בתי ספר, לטיול וגם הם נהנים מן הדברים היפים שנאספו כאן במשך דורות —
 
זאברודסקי: כן, באים בתי ספר. הם באים. כן. ולא לפרקים רחוקים כלל. והמורה עומד ומראה להם את "הדברים היפים", כפי שהואלת לומר, גברתי, ונואם נאום על אכזריותם ובורותם של ה"פיאודלים" הללו, שהיו מתגוררים כאן, עד שבאו הם והצילו את העם מידם. הפיאודלים! אני, גברתי, כפי שתראי, הנני אחד המוצגים של מין בעל חי זה, איני אלא שריד מימי הביניים, מימי הביניים "החשוכים", כמובן... וכל החיים, כל התרבות שבנינו נדבך על גבי אריח זה דורות — הלא זו הייתה — כך מסבירים לו לאותו דור חדש — רק פריצוּת, ניצול איכרים עלובים, זכות הלילה הראשון... כך. כך זה היה, גברתי! האין זאת?
 
דורה: כן אדוני! גם זה היה...
 
זאנד: דורה!
 
דורה: ואלה שגרו פה, שבנו את "התרבות" הנהדרת הזאת, האם הם יודעים משהו מה היה מעבר לחומת הפארקים של הארמונות שלהם? בנו תרבות! ולא דאגו שהתרבות הזאת תעבור מטר אחד מחוץ לארמונם! ועכשיו לא טוב בעיניהם, שאלה הבאים הנה אינם אניני טעם כמוהם!
 
זאנד: העניין הוא לא בטעם, דורה!
 
דורה: וכי אני אינני יודעת, שלא בטעם! העניין הוא בכול, בכול, בכל מה שנתרחש מעבר לארמון הזה מאות בשנים! תחילה לא הייתה לאנשים דריסת רגל כאן! כלבים שמרו על מקומות כאלה, לבל ייכנס בהם זר! ועכשיו, כשהותר להם סוף־סוף להיכנס הנה — לא לילדים בלבד, אלא גם למורים שלהם, ולי ולך — פתאום נדרש מהם, שיתנהגו כאלו חיו כאן — ולא בחורבות שלהם, כל ימי חייהם! כאילו אומנוֹת צרפתיות חינכו אותם! וטוב מאוד, שהם באים הנה סוף־סוף! טוב מאוד! עכשיו יתחילו להבין! מה עשו להם וכיצד הכריחו אותם לחיות, זאת יתחילו להבין! והתרבות — בוא תבוא בשעתה. ולוּ גם בעוד מאה שנה — לא אכפת לי! לי יש פנאי לחכות, ובלבד שעכשיו יהיה לאנשים מה לאכול! כן! ואם אתה יושב פה, אדוני, כשומר או כבעל הארמון — עודך חי בטוב יותר מאשר חיו כל אלה! ואם נאמרים הדברים שהם אומרים בפניך — כמו היום — או מאחורי גבך כמו שנאמרו קודם — היינו־הך. מה זה משנה בעצם העובדות! אינני רואה!
 
זאברודסקי: [ביבושת] יש הרבה דברים, שאינך רואה, גברתי. [קם] אבל חושבני, שעלי ללכת. [רעם. כולם מקשיבים] הגיעה שעתכם לנוח. מה השעה?
 
[זאנד מביט בשעונו. דורה מביטה בשעון הקיר]
 
זאנד: |[שניהם יחד] עשר פחות עשרים.
 
דורה: | עשר.
 
זאברודסקי: [בבהלה] עשר?!
 
זאנד: לא. שעוני מדויק. עכשיו עשר פחות עשרים.
 
דורה: אה, אני הבטתי בשעון קיר זה שאינו פועל.
 
זאברודסקי: כך. [הפסקה קצרה] אני אציע לך מיטה, גברתי, בחדר הסמוך. כאן. [נאנח]
 
דורה: לא, אל תטרח. אם כלֵי המיטה שם, אציע לי בעצמי.
 
זאברודסקי: כרצונך. [אוסף את כלֵי התה, שם אותם על המגש. אל זאנד] ואני בכל זאת אבקשך לרדת אל חדרי.
 
זאנד: לא, באמת. תודה רבה.
 
זאברודסקי: אבל שם יהיה לך נוח הרבה יותר. שם גם אין שומעים כל כך את הסערה...
 
זאנד: אני אוהב את קולות הרעם, אוהב סערה אני מתמיד...
 
זאברודסקי: אבל...
 
זאנד: לא, לא... אני לא אקח את מיטתך! בשום עניין ואופן!
 
זאברודסקי: [מושך בכתפו] ובכן אסלק מכאן לפחות את הסולם, שיהיה החדר דומה יותר לחדר מגורים...
 
זאנד: לא, בבקשה ממך. רצוני עוד לעלות אל שני מדפי הספרים שם מימין.
 
זאברודסקי: אולי מוטב, בכל זאת, שתעשה זאת מחר בבוקר.
 
דורה: [בחריפות. כמעט בגסות] מחר נצא מכאן עם קרן האור הראשונה. ברגע שנוכל לצאת — נצא.
 
זאברודסקי: [איננו נותן את דעתו על דבריה. מושל ברוחו. הוא יבש ואדיב] ובכן: כלי המיטה הם כבר בחדרה של הגברת. [משתחווה] ליל מנוחה — במידה שאפשרית מנוחה בסערה שכזאת.
 
זאנד: ליל מנוחה.
 
[זאברודסקי יוצא. שתיקה קצרה]
 
דורה: אתה כועס?
 
זאנד: [שותק]
 
דורה: למה אינך עונה לי? למה אתה שותק! אה, באמת! הלא הרגשתי — הלא הסמקת בלבך בגללי! צר לי מאוד! הבאת הנה אורחת והיא איננה יודעת כיצד נוהגים עם נסיכים ורוזנים!
 
זאנד: [נאנח]
 
דורה: מה אכפת לך, בעצם? מחר בבוקר נצא מכאן ולא נראה אותו עוד לעולם. וגמרנו.
 
זאנד: כן. אנחנו גמרנו. נצא — וכאן יישאר איש זקן ובודד, ויזכור עד יום מותו, שהיה לילה והוא פתח פיו — אולי הפעם היחידה במשך שנים — לדבר דברים אנושיים אל בני אדם, והם העליבוהו!
 
דורה: דברים אנושיים! "בית שימוש", כך אתה יכול לשמוע "דברים אנושיים".
 
זאנד: אינני חייב להוכיח לכל אדם את צדקתי האישית.
 
דורה: מה פירוש צדקתך האישית? כאשר זה אומר — "תמיד מתנבאת חלאת המין האנושי על חיים חדשים!"
 
זאנד: הלא דיבר על הנאצים!
 
דורה: לא רק על הנאצים, אתה יודע היטב מאוד.
 
זאנד: כן.
 
דורה: ולהשיב לו על כך — משמע, לדעתך, להוכיח את צדקתי האישית!
 
זאנד: כן, משום שהוויכוח הוא מיותר. משום שלשום אדם בעולם לא תצמח טובה ממנו. הלא האיש הזה צודק לשעבר. זה העבר שלו, הוא חי בו. הוא אוהב אותו. טוב. הניחי לו. אנחנו כבר בזמן אחר ובמקום אחר, וזה הכול.
 
דורה: ועל כן אתה אומר קדיש על קבר העבר המפואר הזה? ומתפלל לאלוהים שיקום לתחיה! מה?
 
זאנד: קדיש אומרים הבנים. אין אני בנם של רוזנים. אני, כידוע לך, בן שען יהודי.
 
דורה: איזה שאר רוח!
 
זאנד: אינני מתלוצץ. אני מדבר ברצינות גמורה. אני בן שען ואני מעוניין באופן האישי ביותר, שהעתיד יהיה בידי השענים ובניהם.
 
דורה: אבל הרי אתה כולך שבוי בעבר הזה.
 
זאנד: בעבר, חביבתי, יש הרבה דברים, אשר גם בני השענים צריכים לדעתם, ואפילו לאהוב אותם. גם בעברו של זאברודסקי. מה עלינו לקחת מן העבר הזה, נחליט אנחנו. אבל להתווכח אתו על כך? אינני רוצה. למה? יש לו הזכות לאהוב את אשר הוא אוהב ולשנוא את אשר הוא שונא. האינך מבינה, דורה, שעליו הוטל לומר עכשיו את המילים הנשגבות והמרות ביותר? זה סיומו. זו מצבתו. ואנחנו... אנחנו רבים מאוד — על כן מותר לנו להיות אנשים בינוניים ולעשות בשתיקה גמורה את המוטל עלינו.
 
דורה: אה, אני אינני מבינה את כל הפילוסופיה הזאת! אני מפחדת, בתכלית הפשטות, מפחדת להיות סנטימנטלית לגבי כל העולם השוקע הזה. הייתי קרובה אליו יותר ממך. ואני יודעת שעוד לא חלפו סכנותיו.
 
זאנד: סכנות!
 
דורה: כן! אילו נתקלת יום־יום בילדים המסתתרים בבתי משפחות זרות, במנזרים — אילו ראית כיצד "היופי" הזה עוד מחזיק אותם בציפורניים! התוכל לשער בנפשך מה עובר עלי יום־יום? מלחמה מתמדת. המתים נאחזו בידי השלדים שלהם באנשים צעירים וחיים ומושכים אותם לבור קבר!
 
זאנד: אבל האנשים החיים אינם רוצים לרדת לקבר!
 
דורה: אה! נוח לך לדבר! עם הספרים המתים שלך! אתה אורז אותם והם הולכים אחריך. אבל הילדים... הייתי שולחת אותך בחפץ לב לעשות את העבודה הנוראה שאני עושה, אזי היית אולי מדבר דברים אחרים!
 
זאנד: כן, דורה, על מה אנחנו רבים, בעצם?
 
דורה: כן. אני עייפה... אלך לי לישון. ליל מנוחה.
 
[פונה אל הדלת]
 
זאנד: ליל מנוחה, דורה.
 
דורה: [ליד הדלת השמאלית] ואם יבוא אביו של המלט, או רוח הגנרל־אָן־שֶׁף אבי־אבי אביו של מר זאברודסקי, קרא לי לעזרה. אני כאן, בחדר הסמוך.
 
זאנד: [צוחק] אה, אני אסתדר אִתם בעצמי. שכבי לישון, דורה, ותנוחי יפה.
 
דורה: כן, אני זקוקה למנוחה. לילה טוב.
 
[יוצאת]
 
זאנד: [מכבה את חשמל הנברשת המרכזית, כך שמנורה צדדית מאירה רק את כוננית הספרים הימנית, שהסולם ניצב על ידה, ואור קלוש יותר נופל על המרכז עם שעון הקוקייה. זאנד שורק חרש איזה פזמון, ומתחיל לעלות בסולם אל הספרים. אך נמלך בדעתו, יורד, ומעביר את הסולם אל המרכז, אל מתחת לשעון] ועכשיו נתבונן בשעון העתיק!
 
[עולה על הסולם, פותח את השעון ומוציא מתוכו מפתח] אה, מפתח!
 
[הוא מכוון את השעון, השעון מתחיל לנגן. אחר כך יוצאת מתוכו קוקייה ופולטת עשר קריאות. עם הקריאה האחרונה נפתחת — מהר מאוד ואין להבחין כיצד — דלת־סתרים בריפוד הקיר. יוצאת לֶנָה. לנה נערה צעירה, יפה מאוד, לבושה שמלה לבנה ארוכה, פוסעת כמה פסיעות בחדר. לפתע רואה את זאנד, פולטת צעקת אימים, וכורעת נופלת על הרצפה. קול רעם אדיר]
 
 
 
מסך