מסע דניאל

פרק ראשון: קול התוכיים

דניאל דרור חזר מן המלחמה עייף מאוד. הוא ישן רצוף כשתי יממות, אך גם לאחר־מכן לא הִרבה לרדת ממיטתו. שעות היה שוכב על גבו, כפות־ידיו שלובות מתחת לראשו, ואינו זע.

"דודה מטילדה צילצלה. היא מתפלאה שאינך מראה את עצמך."

אמו דיברה מן המטבח.

"אתה שומע?"

שתיקה.

"אמרת משהו?"

קול מתנאה נמשך מן החלון הפתוח: לשולמית דבש במלאות לה שבעה־עשר אביבים —

דניאל צחק מנחיריו. ציוצי־צפור אחדים קדחו בראשו. כמו ביקשו להשתלב בחלום רע אחד, והחלום מסרב. אמו הביטה בסדק שבין הדלת והמשקוף, וחייכה אליו. אחר־כך צחקה בכל פניה, אולי כדי להעלים את חריץ החרדה שבזוית הפה, אך זה רק העמיק. הוא ביקש לומר לה משהו, אך זה נראה לו טיפשי ורחוק. הוא הרצין. הוא שתק.

"אתה לא חושב להתכונן לבחינות?"

"מה?"

"לאוניברסיטה."

שתיקה.

"תתכונן?"

"מה"

היא שאפה פתאום באפה, פעמַיִם ושלוש, משתה ממחטה מכיס החלוק ומיהרה למטבח. ענף עץ־אורן התנועע קלות, קלות מאוד, למול חלונו.

משונה. ענף האורן המתנועע בשלוָה, חשב דניאל, היה המראה האחרון שנטל עמו מביתו, אחרי שלבש את מדיו ויצא אל המלחמה הראשונה שלו. הכל היה מהיר כל־כך — אתה לא מספיק לראות אדם והזחלים כבר טחנוהו. ובכל־זאת, מראה של עץ אחר, עץ־דקל, ליוָהו כל הדרך, ענף מתנועע של עץ־דקל על חולות החוף בעין־תקלה. — הוא נראה כמַשיב רוח על איש, והאיש נראה כנח או כישן בצל הדקל וחור שחור פעור בחולצתו קצת למעלה מחגורת מכנסיו.

"משונה," אמר דניאל בלבו, "ולא היתה רוח כלל וכלל אותו בוקר על החוף בעין־תקלה. משונה מאוד."

"טיפשי מאוד," הוסיף לעצמו פתאום וגנח ובלע חצי פיהוק ודימה להירדם. אך עיניו נפקחו אל התקרה, ופחד משומם בהן. נכון היה להירדם, אך ידע שתבוא ותעירוֹ אותה התבקעות־קול פתאומית, שמאז שובו הביתה היתה מלווה את מרבית יקיצותיו.

אמו דיברה בטלפון:

"... אני נורא מודאגת. מה?.. אז מה לעשות... מה..." קולה התרחק.

דניאל הביט בענף המתנועע וחשב על הרוח המנועעת את הענף ועל צוקים חשופים ודממה —

"ואדם בונה לו אוהל בתוך הדממה," חשב דניאל פתאום, והמחשבה קסמה לו. הוא הפך את גופו לשכיבת־צד והתקפל, ברכיו בבטנו, ועיניו עצומות אל החלון. ברק־אור נשבר בעיניו והקיצוֹ. אמו ישבה לידו.

"נחש מי צילצל," אמרה.

"יָעֵל."

אמו שׂמחה. שׂכלוֹ לא נפגע, חשבה. בינתים השתררה דממה.

"אתה בכלל לא שואל מה אמרה?"

"מה אמרה?"

"שאלה לשלום התוכיים שלך."

"ומה אמרו?"

"מי?"

"התוכיים."

"הם..." אמו נבוכה. היא הביטה בו בדאגה. היא רצתה לצחוק ועיניה עגמו. פתע שלפה סיכת־ראש ענקית משׂערה העבוֹת, המתחיל להכסיף, וסגרה עליה את שפתיה והחליקה שׂערה ושבה ונעצה את הסיכה בשׂער. קולה רעד.

"לא צילצלת אליה. אתה לא חושב לצלצל אליה?"

"לא!" צעק פתאום.

"היא אוהבת אותך," נמס קולה של אמו, והיא קמה והלכה אל הדלת והממחטה על פניה.

"לא התכוונתי," קרא אחריה באותו קול נורא. ובעודו קופץ מן המיטה, ואץ אחריה מחדרו אל ההול, המשיך בלי כל חציצה: "למה את לא שוחטת את התוכיים? למה את לא נותנת אותם לחתולים?"

"מה קרה לך, דנילה?"

"הם צורחים. מה הם צורחים? מה יש לצרוח?"

פתאום רצה למחות, לצעוק, לכבוש את פניו מבושה. תחת זאת פנה אל הטלפון.

"כן. מדברת יעל."

"מי."

"יעל. זה אתה, דני." עתה הכיר את קולה. והוא ראה את העץ ברוח הערב ואת ידה המונחת ברפיון מתחת לעץ. היה ערב נאה וחמים ואור מועט של פנס רחוק נפל על ידה מתחת לעץ. והוא ראה את יד האיש המונחת ברפיון מתחת לעץ־הדקל בעין־תקלה ואת החור השחור הרחב כדי בוהן ויותר ואת הענף היפה המתנועע לאט, כנושם, והוא נשם ריח מוות. זה היה בעת חופשתו מן התעלה אחרי הכיבוש. אחר־כך שתק את כל דרכם הביתה.

"דני, אתה שומע אותי?"

"כן."

"סוף סוף." דממה. "אז מה שלומך?"

"בערך."

"צילצלתי אליך... איך לומר לך... זה היה נורא טיפשי..."

"כן." הבל פה וכל בָשׂמי אמו וריחות של טבק ושינַים מקולקלות נדפו מפיית השפופרת. הוא הרחיק אותה מעליו — היה בה ריח מוות.

"אתה שומע אותי?" ציפצף קולה דק ומתרחק.

"כן."

"סַפּר משהו, דני," כבר היתה השלמה בקולה. "אז מה נשמע?" —

עייף. ראשו שח אל חזהו. בכף־ידו שיפשף את זיפי זקנו — היה משהו מבטיח בקשיוּת הזיפים. אבל הוא שנא את הצמיחה. תפוּד שחור מונח היה בתוך בזיך־זכוכית מלא מים, על מדף בחדרו, ושתי זרועות הצמח שהבקיעו מבטן התפוּד צמחו במהירות מדהימה. כל פקיחת עינים ראתה עלים חדשים. התפוד השחור נראה לו כמו כרס קטנה של עוּבּר מת שהשחיר. הוא נזהר מגעת בעלים ובספרי הפילוסופיה. אמו היא שסידרה את הספרים והמחברות על הכוננית. היא גם שקשרה את ענפי העלים אל הקיר, וסדינים מעומלנים, מבהיקים מלוֹבן מעוּקר, היתה פורשת מדי יומַים על מיטתו.

מעל לכוננית גדושת־הספרים, מעל לענפים מרוּבּי־העלים, היתה פיסת־קיר קטנה, שנחשפה מן הסיד, מבהיקה בגוון צהבהב־לבנבן כמו החול. הוא עצם את עיניו וראה הרבה מאוד חול, אוקינוסים של חול, ודממה. ושפתיו צרבו.

בצהרי היום השביעי או השמיני — הוא איבד את מִנין הימים — בעת שישב לארוחת־צהרים עם אמו ליד השולחן במטבח, צחק דניאל לפתע ואמר:

"מוסיק, התינוק של גברת קרנפוס, מסרב להוריד את הגבס. אמר שהוא רוצה רגל אחת מגבס. רעיון יפה. מעניין איך הוא פותר את בעיית הנעלים."

אמו קמה מעם השולחן וטרחה בכלים, ולא דיברה. על השולחן כנגדו מונח היה עתון־ערב, שאמו ניסתה להביא עמו את דופק הרחוב, ובמרכזו תמונה ומעליה באותיות גדולות: "אף לא שעל". ובתמונה — מראה הים ויד נטויה. היה בו במראה משהו מבטיח, והוא ראה אוהל על הים. אמו חזרה וישבה אל השולחן חיורת. זמן־מה לא אכלו ולא דיברו. ואז אמרה לו שהיא רוצה לדבר אליו ברצינות. והיא דיברה אליו ברצינות.

היא אמרה לו שעליו להתחיל לעשות משהו ולא להחליד כל הימים על המיטה. היא מבינה את מצבו, אמרה. כשרצה לצנחנים לא הפריעה לו, אמרה. וגם עכשיו לא תאמר לו מה לעשות ובלבד שיעשה משהו. הנה, למשל...

"אבל אתה לא שומע לי," אמרה פתאום, "אני מדברת ואתה לא שומע לי."

"אני שומע," אמר. הוא שמע את סַאַן הים, וצריך היה היטב לדרוך את אזניו כדי לשמוע את סַאַן הים באמצע היום מבעד להמולת הרחובות, האנשים, המכוניות, המלים.

אמרה שהיא רוצה לראות אותו מאושר. המלחמה כבר נגמרה וצריך לחזור לחיים נורמליים. נורמליים, אמר. הנה זה חזר והנה זה חזר, אמרה. אולי הוא רוצה קצת לנוח מהלימודים, אז שילך למשרד האדריכלים של רסקין ויעבוד בשרטוט. היא כבר לקחה דברים עם האדריכל רסקין. זה, בכל אופן, עשוי להועיל לו בעתיד.

"עתיד," מילמל דניאל.

"כן כן," המשיכה אמו ותקוה חדשה הרחיבה את עיניה החוּמות הגדולות. "תיכנס לזמן־מה אצל רסקין, ואז..."

פתאום הרגישה שהוא מחייך חיוך אחר. כן, הוא חייך למראה המים הרבים הסוגרים על החופים, הנעים וסוגרים על החופים. פניה עגמו: "אבל אתה לא שומע לי, אתה לא שומע לי."

"אני שומע אוהל על הים," אמר.

"מה פתאום, דנילה, מה פתאום אוהל על הים?"

חזר בלחש:

"אני שומע אוהל על הים."

עיניה רעדו. היא היתה תמיד מאוּפקת כל־כך. היא לא הניחה לו לצער שיתפרץ, ובממחטה לבנה, צחה, היתה מכסה על פניה שעה שביקש חריץ הפה להעמיק או מבט־עיניה להתפרע. גם עתה נתנה ממחטה צחה על פניה. והוא לא יכול יותר ואמר:

"אבל שמעתי הכל, אמא."

חזרה אל שטיפת הכלים, עיניה בכלים:

"לוּ לפחות ידעתי מה אתה רוצה. לוּ לפחות רצית משהו."

"לא־כלום, אמא."

והוא ידע שעכשיו היא צריכה לשאול אותו למה למד בכל בתי־הספר שלמד, למה עבדה כל השנים כדי לאפשר את לימודיו ולמה לא נישאה בשנית כל השנים. "תמיד אמרתי לעצמי, דניאל יתבגר, הנה דניאל יתבגר, ואז..." והוא מגלגל בין אצבעותיו בזהירות רבה פירור לחם, ומביט בו בריכוז, ורואה איך מתגדל הפירור והנקבים שבו מתרחבים לחללים, והחללים מוסיפים להתרחב — "ועכשיו אני רוצה שתניחי לי לבד," יאמר לה. "אני רוצה להחליד בשקט," יאמר לה בשקט.

אבל אמו לא דיברה, והשקט הכביד מאוד. והוא הביט בה מן הצד וראה את עיניה צנוחות.

"אמרת משהו?" לחשה.

"לא כלום," אמר. אחר־כך קם וניגש אליה מאחור — הוא היה עתה גבוה ממנה בחצי ראש — ושלף את המכבנה מגלגל השׂער ואמר לה שאין כמו שׂערהּ בעולם.

"אתה לא תעזוב אותי לעולם, דנילה, נכון?"

כך שאלה אותו לפני שנים רבות שעה שאביו עזב את הבית ונעלם. עוד היה אז הרבה אור בעיניה, והוא היה רציני ולא אמר כלום, רק שׂם את מכבנת שׂערה בין שפתיה, והיא חייכה, והוא הניח לאצבעותיו להחליק בתוך הדיוּנות הנודדות של שׂערה.

"אתה נורא," לחשה, וידיה רפו בעבודתה, וזמן־מה לא ידעה אנה לפנות.

אחר־כך הלכה לחדר־האמבט והלכה לארון־הבגדים והוא הביט בתוכיים שבמרפסת. חרישית עברה בבית, נזהרת שלא לתופף בעקבי־העץ, והוא מנסה להקשיב אל הים מבעד להמולת הרחובות ולצווחות התוכיים.

בלי קול החליקה גברת דרור לחדר־המדרגות ומשם אל הרחוב.

דניאל החזיר את מבטו מן הרחוב, וחיוך מוזר על פניו.